דודו טופז- משהו מזווית אחרת
התקשורת המליכה אותו. התקשורת קברה אותו. דודו טופז נקט תמיד מין סוג של אלימות כלפי כל מי שהעז לבקר אותו. את מבקר 'מעריב' מאיר שניצר הוא תקף פיזית וניפץ את משקפיו, עיתונאים אחרים הותקפו מילולית. זה קרה גם לי באחד הראיונות הטלפוניים שערכתי עימו. הוא, כמו שאומרים, פתח עלי ג'ורה. אין לי כח לחפש עכשיו את המאמר ולכן לא אוכל להביא ציטוטים מדויקים, אבל תאמינו לי.
מצד שני, על אף הבחילה הנוראה שמעלה בי ה'מקרה' יש בסיפור הזה יותר מנאשם אחד. טופז, אם יימצא אשם בנסיון לחסל חשבונות עם כל מי שדחה אותו, יהיה האשם מס' 1 . העובדה שהוא לא היה מסוגל להפריד בין רגשותיו הסוערים לבין המעשים שעשה (ושוב 'אם עשה') מצביעה על ילדותיות, אימפולסיביות ואופי אלים, תכונות שהכרנו בו גם בעבר.
מצד שני, בואו נחשוב לרגע בכנות, מי מאתנו לא דימיין לעצמו, בחלומותיו הכמוסים ביותר, את מעמד הנקמה בשמוק/ית שדפק אותו? את הרגע הנפלא הזה שבו יראו לההוא עם התחת השמן, או לזאת עם המבט הקרפדי, את הדלת? רובנו, כולל אני, לא נקלל אותם בקללות נוראיות, אבל נאחל להם מכל הלב שיסבלו קצת, שירגישו מה הם עשו לאחרים, שילמדו על בשרם מה משמעות הביטוי 'הגלגל מסתובב' ו'פעם אתה למעלה, ופעם למטה'. כן, גם למטה! אז נכון. רובנו לא דוקר בחשאי בובות וודו ובטח לא מזמין מחסלים או בריונים מהעולם התחתון, אבל, כמו ששואל הרוקי מורקמי: 'ומה עם חלומות? האם הם נחשבים?' האם מותר לנו לחטוא בחלום? בפנטזיה? אם כן, הרי שאין רבים בתקשורת, בפוליטיקה וודאי גם במקומות אחרים, שלא חטאו.
הסוגייה של טופז חושפת את התקשורת בכיעורה, לא רק בגלל מעשהו. היא חושפת את העוולות שהתקשורת עושה לכל מי שמעז להתבגר. מידי יום, נכרים קברים (במטאפורה, טוב, במטאפורה) של עיתונאים 'נחשבים', חשובים בעיני עצמם ובעיני אחרים, כי בעיתון מכנים אותם, את בני ה-45 ויותר "זקנים" או בגלל שהמו"ל לא רוצה להמשיך לשלם להם משכורת. דודו טופז אינו דוגמא טובה לאיכות מקצועית. אבל הוא כן דוגמא טובה לאחד שהוביל את שיאי הרייטינג, הרוויח הון תועפות עד שריחו באש. הוא בחר להביע את עצמו בדרך טראגית, בעיקר מבחינתו (חשבו על עתידו)- והנה, באבחה אחת, הפך מבדרן לגיבור טראגי, יציר כפיו שלו עצמו בלבד, עם קצת עזרה מהתקשורת.
טחנות הרוח 