עמוס שוקן פותח חזית/ות

עמוס שוקן פתח חזית ועורר בי הרהורים נוגים על תמונת התקשורת: על מו"ל עיתון מכובד שמתעמת מעל דפי עיתונו עם אנשי עסקים, ועל אנשי עסקים שעושים שימוש בכוחם המופרז, כדי להשפיע על התוכן שבו מזינה אותנו התקשורת.

קלישאות בנוסח 'הכסף מדבר' הופכות מציאותיות יותר ויותר. מה שמזעזע בעניין, זו העובדה הבלתי ניתנת לערעור שהציבור מוזן על ידי תקשורת 'שקרנית' שמתאימה את דיווחיה לאינטרסים הכלכליים שלה.

 הסיסמא השחוקה הון-שלטון-תקשורת, מקבלת בסיפור הזה משנה תוקף.

 עמוס שוקן, מו"ל 'הארץ'.

הפעם הוא תוקף, בחתימת שמו המלא, את בנק הפועלים במסגרת הסאגה של מלחמת יו"ר הבנק (בינתיים) דני דנקנר בעיתון 'הארץ'. שוקן אפילו מעז לעלוב בסבר פלוצקר הפרשן הכלכלי של 'ידיעות'.

במאמר חוצב להבות, תוך שימוש שהוא עושה בעיתון שבבעלותו ובאתר האינטרנט שלו, תוקף המו"ל חזיתית את דנקנר, שהפך ל'פרסונה נון גראטה', לפחות אצל סטנלי פישר.

אז יש הרבה דברים לאמר על כך, הנה דוגמית:

• שרי אריסון ששכבה על הגדר בשביל דנקנר, תוך התעמתות ילדותית ולא מקצועית בעליל עם פישר, הגנה על האיש שעל פי מקורות יודעי דבר, היה עלול לגרום לבנק הפועלים לקרוס במסגרת המשבר הכלכלי, אילמליא אילץ פישר את בנק הפועלים למכור מיידית השקעות מסוכנות בשוק ההון האמריקאי. אותם מקורות, טוענים כי ההפסד היה עלול להוביל לא רק לקריסת בנק הפועלים, אלא לקריסת כל מערכת הבנקאות הישראלית. המתנגד הראשי למהלך המכירה היה דנקנר. מי שהציל אותנו היה פישר.

• המינויים של שרי אריסון, שפיטרה בסוף השבוע מנהלת בקבוצתה , אחת איריס דרור, שמילאה תפקיד 'מנהל שפה ותקשורת' (מה זה מנהלת שפה,  אני מצטרפת לשאלת טוקבקיסטים?), מעוררים תהייה עמוקה על רצינותה של האשה העשירה הזו שעושה ספקולציות בכספים שלנו. האמנם, כפי שמתואר בכתבות סוף השבוע, היא בוחרת דירקטורים חסרי השכלה וכישורים הולמים כי הם חברים שלה? ועוד משלמת למנהלים שלה משכורות של שש ספרות על חשבוננו. אז סטנלי פישר רוצה לעשות סדר בבלאגן. זכותו המלאה. ולא רק זכותו. חובתו.

• כשדני דנקנר מדבר על 'תחושת מיסיונריות' שעולה מהאג'נדה שמוביל עיתון הארץ, מבינים כולם על מה הוא מדבר- ודי לחכימא. מותר לא לאהוב את הקו שמוביל עיתון הארץ, אפילו להתעצבן נורא כשכותב כמו בני ציפר מנסה להרטיט את ליבותנו בהשתפכות דוחה על ברלין אהובתו, בניגוד לירושלים ולתל אביב המגעילות (זה הוא אומר, אולי במלים אחרות) ומקבל בעת ביקורו בן חמשת הימים בברלין, ובצדק, המלצות חמות מהקוראים בנוסח 'תישאר שם'.
הדברים עדיין לא הופכים את 'הארץ' לעיתון לא לגיטימי, ואם אמנם הטיל עליו דנקנר חרם פרסום, ואם אמנם, כפי שמתאר שוקן, שינה סבר פלוצקר את משנתו הכלכלית במאה ושמונים מעלות עקב אינטרסים כלכליים של עיתונו (ידיעות), הרי הדבר מסריח.

הנה המאמר של שוקן

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1087392.html

 

מי יציל את הבית שלי? על גלעזר, יובל ובן דרור ימיני

על מעריב ועל דורון גלעזר, רותי יובל ובן דרור ימיני

הודעת ההתפטרות הדרמטית של רותי יובל ודורון גלעזר מעריכת 'מעריב', שאבה מהטוקבקיסטים המון רעל: 'שייסגר כבר העתון הזה', הגיבו בשאט נפש כל ה'נמאסניקים' למיניהם.

גלעזר ויובל הם זוג מקצועני ואליטיסטי שצמח במקומותינו. הם יודעים לעשות חדשות והם יודעים לעשות מגזין- ויש להם קאדר של כותבים בני טיפוחיהם שהולכים איתם ממקום למקום ומביאים את אותה רוח, אותו סגנון וגם אותן איכויות, ובעיקר, יש לצמד יובל-גלעזר אג'נדה- ואפשר להתייחס לכך לחיוב או לשלילה.

ועם כל זאת, נראה לי שכל המקללים את מעריב ומייחלים למותו המהיר, לא מבינים לאיזו מפת תקשורת הם רוצים לדרדר אותנו, אלא אם כן הם אינטרסנטים.
מעריב הוא עתון חשוב במפת התקשורת הישראלית. מעבר לזכויות העבר שלו, עצם קיומו תורם לפלורליזם בשיח הציבורי. ממש לא הייתי רוצה לראות אותנו חיים עם עתון אחד נפוץ שמוריד אותנו לשפל המדרגה, לצד סרח עודף של עתון חינם בעל אג'נדה פוליטית ולצידו עתון בעל אג'נדה פוליטית הפוכה שזוכה לכ- 10% רייטינג מבין ציבור קוראי העתונים, ועוד אי אלו עתונים כלכליים שנאבקים על קיומם.
בן דרור ימיני, אם יהיה עורך מעריב הבא, הוא עתונאי בעל זכויות בעיני. אינני יודעת מה ניסיונו הניהולי. מאידך, רשימותיו מצביעות על העמקתו בנושאים שבהם הוא דן, יכולתו לנתח את הנושאים שעל המדוכה מתוך חשיבה עצמאית ולא בגלל שנטיותיו הפוליטיות הן 'שמאל' או 'ימין'. יש בכתיבתו משהו מרענן מאוד.
אולי ימיני ישכיל להצעיד את מעריב אל מחוץ לנוסחאות השבלוניות שאומצו על ידי כל העתונים, כולל מעריב בתקופת גלעזר ויובל, וייצור מין מוצר חדש, פחות פופוליסטי במובן הרע של המלה, פחות 'מעוז סלב'ס' של פטפטת בלתי פוסקת ומטחנת מלים נמוכות, ויותר 'משהו אחר'?
שווה לתת לו צ' אנס

מישהי (גפי אמיר) העזה לפגוע בגיא מרוז, אז מגיע לה לחטוף

גיא מרוז נגד גפי אמיר   הרגשתי מאוד לא נוח עם תכניתם של בני הזוג גיא מרוז ואורלי וילנאי 'לנצח את הסרטן' – בעיקר בגלל הפרומואים שהבטיחו, כך או אחרת, נוסחה לנצח את הסרטן, או לפחות תפריט תזונתי שימנע את המחלה (או ירפא אותה?). את הסוד שטובי הפרסומים הרפואיים לא הביאו לידיעת הציבור, הבטיחו לנו מרוז ווילנאי. נשמע בהחלט מבטיח. שווה אפילו פרס נובל. למה הרגשתי לא נוח? כי לבסוף, מה שהראו לנו מרוז ווילנאי בכתבה הזו (או תחקיר שנמשך שנתיים, כפי שטען גיא מרוז ב'תיק תקשורת'), זו שכונה שבליבה מפעל שפולט חמרים רעילים כנראה, שבה חיים הרבה חולי סרטן; סדרת הבדיקות הרפואיות לגילוי מוקדם שערכו מרוז ווילנאי ובסופן התבשרו, תודה לאל, שהם בריאים, וחיטוט במקרר הביתי שלהם שגילה שמוצרי מזון מעובדים הם לא בריאים בלשון המעטה, ואולי עלולים לחולל, חלילה, סרטן. למה הרגשתי לא נוח? כי התקשיתי למצוא בכל הכתבה שלפניה הופגזנו בפרומואים רועמים, ולו חידוש אחד על משהו שלא ידעתי קודם. אני מניחה שרבים אחרים שצפו בכתבה התאכזבו כמוני. גפי אמיר, מבקרת התקשורת של העתון הנפוץ, כינתה בחוצפתה את הכתבה הזו 'פסבדו תחקיר' והדביקה לה תיאורים עולבים של 'דמגוגיה וליבוי היסטריה'. בגלל זה היא חוטפת בשבועות האחרונים מגיא מרוז מבול של השמצות בטורו בעתונות המקומית: רכילאית, הוא מכנה אותה, סופרת כושלת, עתונאית כושלת ועוד. הוא מגייס לעזרתו עוד כותבים שישמיצו את אמיר, כי, באמת, איך היא מעזה לפגוע בקודש הקודשים: בצמד וילנאי- מרוז שטיפל בניצולי השואה ונותן במה לסובלים באשר הם? פתאום, באבחת מקלדת, מעזה גפי אמיר להוריד את הצמד מהכס הקדוש. בתכנית 'תיק תקשורת' האחרונה, אף רמז מרוז כי 'לאשה הזו אסור להיות מבקרת תקשורת' בגלל פרטים עלומים מעברה. אז סליחה גיא, סליחה אורלי. מותר לבקר אתכם. אולי עבדתם על התחקיר הזה שנתיים, אבל זה עדיין לא אומר שאתם חסינים מבקורת.  ושנהייה בריאים.

נעמי לויצקי והדולצ'ה ויטה על פי דליה דורנר

ביום עיון שנערך היום באגודת העתונאים בירושלים, דיברו בגנות השחיתות השלטונית, השיפוט המעוות של אישי ציבור והנפוטיזם. והנה, מתחת לאפנו, התנהלה מערכת יחסים שכרוכה ב'העדפת קרובים', רחמנא ליצלן, דווקא בכלי התקשורת. המאהב , על פי תביעתה של נעמי לויצקי נגד רשות השידור, משה גביש המכהן כיו"ר הרשות, מינה את זוגתו לשעבר לתפקיד מבקרת התקשורת.  מ-ב-ק-ר-ת. כמה נפלא. עכשיו היא תובעת מהקופה הציבורית, באמצעות עורכות דינה, אחת מהן ארנה לין, כ- 800,000 ₪ בגלל שתכניתה ירדה מהמרקע טרם זמנה. לויצקי לא עבדה ברשות השידור אפילו שנה. אישית, מצפייה בתכניתה בעבר, לא מצאתי בתכנית את החמרים שמהם רוקחים תכנית בקורת תקשורת נשכנית ורודפת אתיקה וצדק. והנה, ביום העיון שנערך היום, יצאה חוצץ השופטת דליה דורנר המכהנת כנשיאת מועצת העתונות, נגד השחיתות השלטונית הפושה במקומותינו. היא טענה, ובצדק, כי חיים רמון נחלץ בזול מפרשת המעשה המגונה ושב לכהונה בכירה בממשלה כאילו לא היו דברים מעולם: "מהכלא, ישר לממשלה" כדבריה .(דורנר: עבודות שירות זה כלא). דורנר ציינה כי בעבר, הפוליטיקאים, ואפילו המפא"יניקים המושחתים שביניהם, לא עשו לביתם, אלא למען הכלל והצטיינו בצניעות באורחות חייהם האישיים. "היינו יכולים לחלום על בן גוריון, או על אשכול, חותמים על חוזה להרצאות ב-50,000 דולר, לאחר שעזבו את כס ראש הממשלה?" שאלה דורנר רטורית וכינתה את האווירה בימינו ככזו של "התעשרות, התחככות הון, אווירה של דולצ'ה ויטה עם משכורות עתק שמשלמות חברות ובנקים". דורנר מודעת היטב לבעיות בעלי ההון שהם גם בעלי אמצעי תקשורת- ועל הלחצים המופעלים על עיתונאים. היא מודעת היטב לבעלויות הצולבות בתקשורת, אותן ציינה בקצרה ואף אמרה שיש לטפל בהן- אך לא התעכבה על הנושא. רק שהמסר לא היה שלם: אם האווירה, כדברי דורנר, מצמיחה שחיתות או חוסר אתיקה, הרי היא מצמיחה אותה גם באמצעי התקשורת, שאמורים להיות כלבי השמירה של הדמוקרטיה. באלה, המייצגים, לדבריה, את הערך העליון של חופש הדיבור, חופש העתונות. הנה שני פוסטים נוספים של נעמה כרמי ויוסי דר, באותו נושא: http://www.notes.co.il/carmi/55919.asp   http://www.notes.co.il/dar/55906.asp

בכל זאת, שוקן. שאפו.

בכל זאת, שוקן.   עמוס שוקן הטריח את עצמו לכתוב מספר לא מועט של תגובות בבלוג של שחר אילן ב'דה מרקר קפה'. אני מנסה לדמיין לעצמי מו"ל אחר יורד מהאולימפוס ומתיישב להגיב לטוקבקיסטים, שלא כולם מזדהים בשמם. זה כמעט מצחיק לדמיין את התמונה הזו.   שחר אילן שפוטר מעתון 'הארץ' עקב קיצוצים וכבר מצא עבודה אחרת, שיתף את הקוראים בתלאותיו (בלינק המצורף). הוא עשה זאת מעל הבמה של עתון הארץ- ב'דה מרקר קפה' וזכה לשלל תגובות. ראשית, נהדר שהוא מצא עבודה בארגון חדש לחופש דת ומצפון שהקים הרב אורי רגב (מאיפה יש לו כסף להקים עוד מכון מסוג זה???)   שנית,  שאפו לעתון 'הארץ' שמאפשר לבלוגרים ב'דה מרקר' לכתוב ככל העולה על רוחם, גם אם הדברים פוגעים בעיתון. שלישית, שאפו גדול לשוקן. לא על גל הפיטורים. לא על הפגיעה בכתביו המובחרים. לא על הבחירות הגרועות שעושה עורכו דב אלפון לתפקידי מפתח, אבל על עצם הנכונות להתייחס, להגיב, לאמר מילה, גם אם צינית, לאותם טוקבקיסטים שקוראים לסגור את עיתון הארץ, כי כמו שהוא הגיב לאחד הכותבים בסחבקיות: "אני, גם, כאילו המו"ל של הקפה, מה שזה לא יהיה". טיעוניו של שוקן החוזרים ונשנים בדבר המשבר הכלכלי והקשיים למנוע פיטורים לא שכנעו אותי, כי מהדלת השנייה מתקבלים לעיתון כתבים אחרים- אבל זה קורה בכל אמצעי התקשורת שמתאמצים מאוד להצניע את הפיטורין האכזריים שהם יוזמים- ואיש מהמו"לים לא טורח להתייחס. להיפך, יש מו"לים שלא מפסידים באמת, אבל מנצלים את ההזדמנות כדי להיפטר מעיתונאים יקרים. והם לא מתנצלים. גם בעבר, נתקלתי בשוקן אחר: שוקן שמדבר עם עיתונאים, שמגיב, שמתייחס- וזה יפה. מו"ל הארץ קובע אמות מידה אחרות, שמכבדות את הקוראים, את הכותבים.    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1002904