|
מאת ד"ר גיא בכור
קנצלר גרמניה, אוטו פון ביסמרק (1815-1898), זעם על הביקורת הבלתי פוסקת של רודולף וירשאו (פתולוג ופוליטיקאי ליברל גרמני), עד ששלח את מקורביו אל המדען הביקורתי, כדי להזמינו לדו-קרב, כנהוג באותה תקופה. וירשאו הודיע לו שכצד המוזמן לדו קרב, יש לו הזכות לבחור את הנשק, והוא בוחר באֶלֶה: והוא החזיק בידו בשני נקניקים גדולים, שנראו זהים. הוא אמר: "אחד מהם נגוע בחיידקים קטלניים, והאחר נקי לחלוטין. הוד מעלתו יכול לבחור איזה מהם הוא רוצה לאכול, ואני אוכל את השני". הקנצלר הודיע לאחר רגע שהחליט לבטל את הדו-קרב.
(רוברט גרין, ג'וסט אלפרס, כוח 48 החוקים, הוצאת ידיעות אחרונות, 2002)
מה שעשה המדען הגרמני היה פשוט אך גם מתוחכם: הוא הביא את ביסמרק לשחק בקלפים שהוא חילק, וזו אחת הטכניקות הטובות ביותר להשגת עוצמה וכוח. אתם מחלקים את הקלפים, ולאחרים אין ברירה אלא לשחק בכללים שאתם קבעתם. זוהי שליטה באפשרויות הבחירה, משחק שעד היום ספק אם ידענו להפעיל.
מספרים על המליארדר היהודי שלדון אדלסון ("ישראל היום") שהוא משתמש בטכניקת משא ומתן ייחודית: הוא נותן הצעת מחיר (כך קראתי בעיתונות שעשה גם לגבי קניית "מעריב"), אך קובע שכל יום של המתנה המחיר שהוא מציע יורד אוטומאטית ב- X דולרים. זוהי טכניקה של אפשרויות בחירה מצטמצמות, כך שאנשים הססניים יבינו שהם חייבים לסגור עיסקה מהר, אחרת יקבלו תמורה מופחתת יותר ויותר.
עד היום הפלסטינים והמצרים הם שחילקו לנו את הקלפים, וקבעו לנו את אפשרויות הבחירה: מדינה פלסטינית, דו-לאומית, כל אזרחיה, כאשר המשחק כולו היה בתוך התחום והאחריות הישראליים. זוכרים כיצד עזה היתה בוערת, אך דממה היתה שורה על הגבול המצרי של עזה? איך הם היו משקיפים בנחת על המהומה שבה היינו שרויים עד צוואר?
ביומיים האחרונים נוקטת ישראל באסטרטגיה גאונית, אין מילה אחרת להגדיר את מה שקורה כאן, שגורמת בפעם הראשונה מאז 1967 לצדדים הערביים לשחק בקלפים שאנחנו מחלקים.
זוכרים את מאמר המצודה? ובכן היא נופלת, ולא אל השטח שלנו.
יותר מעשר שנים נהגתי לומר בהרצאות שלי, ואלפים רבים שמעו זאת, שהמצרים נהנים לראות אותנו מתבוססים בדמנו ברצועת עזה, בעוד הם מפצחים גרעינים במרפסת ממול, בצפייה נעימה בנו. ציר פילדלפי שלכאורה בא להגן עלינו, הגן קודם כל עליהם, ובודד אותם מעזה ומצרותיה. אנחנו עשינו להם את השירות הגדול ביותר: בודדנו אותם מהפלסטינים ומהתרסתם.
היום בו חיילים ישראלים קיבלו פקודה לזחול על ברכיהם ולחפש בגישוש בחול חלקי גופות של חבריהם, לאורך ציר פילדלפי, היה נקודת השפל החשוכה ביותר בתולדות צה"ל, והמצרים גיחכו מן העבר השני, בחיוך של בוז. צה"ל הגדול – נגזזו מחלפותיו, בשל טיפשות של מפקדים.
גם הפלסטינים חילקו לנו תמיד את הקלפים, בעזה, ביו"ש, בטרמינולוגיה ("אנתיפאדה", "נכבה", "רגיעה") ואנחנו שיחקנו את המשחק שבו הם רצו: נלחמנו, הרגנו, הצטלמנו רע, התבוססנו, פתחנו מנהרות, סגרנו מנהרות, כל כך הרבה שנים של משחק בקלפים שחילקו אחרים.
לא עוד.
ביומיים האחרונים השלטונות המצריים בהלם מוחלט, והחמאס במבוכה עצומה, לא רק כי שניהם יודעים מה הולך לקרות, אלא משום שהם קיבלו קלפים ישראליים. הם משחקים לראשונה בקלפים "ציוניים", כפי שחמאס נהנה כל כך אוהב לקרוא לזה; ואין להם מה לעשות.
זוכרים כיצד רצו אצלנו רבים להיכנס לעזה במבצע יבשתי גדול? וכיצד האתר שלנו הזהיר מן המלכודת?
אם כך היה קורה, היינו מתחברים לעזה מחדש, וכל המהומה היתה חוזרת אלינו ומתרחשת אצלנו.
לעומת זאת עכשיו, כל האחריות לעזה נפלה בבת אחת על מובארק. לראשונה מאז 1967 מצרים נשאבה לתוך עזה, וחמור מכך: עזה נשאבה למצרים. נגמרו השנים שחסכנו למצרים את עזה, היא עכשיו שלהם. מובארק מבין שהוא הסתמך יותר מידי על ישראל שתסגור לנצח את עזה, ולכן הפקיר את פילדלפי, מתוך כוונה לאפשר לפונדמנטליסטים שלו להוציא קיטור. לפתע מתברר לו כי עזה חודרת אל קאהיר, והיא עלולה לחולל מפץ בפוליטיקה הפנימית שלו. חברי פרלמנט מצריים בדרכם לעזה, והמבט של המפלגות בקאהיר עולה צפונה. עזה הפכה לכלי במשחק הפוליטי הפנים-מצרי!
חמאס חגג יומיים את פתיחת המעברים למצרים, עד שקלט שהניצחון הוא נצחון פירוס: פה כבר לא יהיו בג"ץ, ארגוני "זכויות האדם" של ישראל, וערביי ישראל שיעזרו לו. כאן מחכה לו כבר המדבר הצחיח של הפוליטיקה ומערכות הביטחון הערביות. הוא פתאום קלט שבכך הוא מנתק את עזה מן המשוואה הישראלית, ומעבר אותה אל המשוואה המצרית! (לו ידעו בחמאס ידיש אולי היו צועקים: גוואלד!)
מי שהבין זאת מייד היו ארגונים פלסטיניים כמו עדאלה ומנהיגות ערביי ישראל, שרואים בעינים כלות כיצד עזה הולכת וחומקת מידיהם, ומתחברת למערכת מצרית, שאין להם שום קשר אליה. זו הסיבה שנזעקו לבג"ץ כבר ביום ראשון, לחבר מחדש את ישראל למישוואה, ולהציל את העניין הפלסטיני שחלק ממנו פשוט הולך להיעלם. גם אבו מאזן קיבל קלפים ציוניים, שכן הוא מושתק מלעזור לחמאס. עזה נראית היום כמי שאין לה עוד שום קשר עם יו"ש.
מה המדיניות הישראלית הרצויה ברגעים האלה?
כדי לשמור על ההישג ההיסטורי, בניטרול עזה מן המשוואה הישראלית, אסור לישראל להתערב בשום צורה ואופן במתרחש, שכן זהו כבר עניין ערבי-ערבי, והעולם כבר רואה זאת ככזה. חובה להחזיק מעמד עוד כמה שבועות, עד שהעניין יושלם. כל עוד היה מדובר במשהו מרוחק, מצרים לא התערבה. אך עכשיו זו כבר הפוליטיקה העיקרית שלה, והיא תמשיך ותישאב פנימה. לא להתערב!
לבטח אתם זוכרים מה אמרה גברת בֶנֶט המתוחה והמשעשעת לבנותיה, בשעה שמר בינגלי הסתגר עם בֲתה ג'יין, כדי לבקש את ידה? "עוד חמש דקות יעשו את הטריק, אל תפריעו להם", וכך היה (ג'יין אוסטן, "גאווה ודעה קדומה", יצירה נפלאה, בפרקי הסיום).
וידאו: הפקת הבי.בי.סי. (1995) האהובה לספר "גאווה ודעה קדומה", ובו תצפו בגב' בנט העצבנית והמשעשעת, וכיצד היא יודעת ש- Five more minutes will do the trick.
פשוט לא להתערב במה שאינו נוגע אלינו עוד, כאשר רצוי להודיע שלאור חיבורה של עזה למצרים, וחוסר הרלבנטיות לישראל, יופסק בעזה השימוש בשקל כהליך חוקי. אם אין ברירה, אז להודות למצרים על שהיא נוטלת על כתפיה את האחריות לאחותה הפלסטינית. זה הרגע להחזיק מעמד עוד קצת, ובכך יושלם תהליך ההתנתקות של רצועת עזה להרבה מאוד שנים. המצרים שהבינו את מה שאנו הבנו מזמן, ילחצו, אולי גם יעוררו מהומה. זה לא יעזור להם. "עוד חמש דקות יעשו את הטריק".
|
טחנות הרוח 
