אני מנסה להבין אתכם

עבדאללה

מתגעגעים (אנחנו) לאבא?

יש , כך נראה, איזו שיטתיות במסרים שמעביר עבדאללה מלך ירדן לעולם. בזמן האחרון, עם הרוח הגבית מאובמה, המסרים הללו הולכים ומתרבים.

למה מתכוון מלך ירדן, כשהוא מתנבא על 'מלחמה בקיץ הקרוב'? האם הוא מביע דאגה כנה מהמצב הגלובלי באזורנו או 'קורא את המפה' עקב ההתחמשות של חיזבאללה ושל חמאס, או שמא דבריו עלולים להפוך לנבואה שמגשימה את עצמה? ואולי מדובר ב –  ? wishfull thinking   .

אנו קוראים כיצד מפזר עבדאללה את משנתו העקבית. בראיון לשיקגו טריביון הוא אומר כי אם הקפאת המו"מ עם הפלשתינים תימשך עד יולי, צפויה מלחמה באזור. באותה הזדמנות הוא תוקף את נתניהו ומאשים אותו ביחסים הרעועים עם ירדן. תואם אובמה?

בשבוע שעבר הוא הוסיף, בראיון לוול סטריט ג'ורנל, ואמר כי 'ישראל משחקת באש' אפרופו הבנייה במזרח ירושלים.

על אף העובדה שעבדאללה, כמו אביו המנוח, המלך חוסיין, יודע שמדיניות הבנייה בירושלים לא השתנתה, יש לקבל את דעתו בנושא שיח ג'ראח כי אין לנו מה לעשות שם (שלא כמו שכונות יהודיות ותיקות בירושלים), אבל עבדאללה, להדגשת המסר שלו, איים בנוסח 'כל האופציות על השולחן'. מלחמה? האם הוא רומז שיחבור לגוש סוריה חיזבאללה?

לא נראה לי שמלך ירדן מתייחס בדבריו רק לבנייה בשיח' ג'ראח, אלא גם לבנייה בשכונת רמות. תואם אובמה 2?

ושוב, היום, מצוטט עבדאללה ברשת ב', כשהוא מתריע באזני אנשי משלחת יהודית בירדן כי מבוי סתום עלול להוביל לעימות נוסף.

מזל שבצד הזה של הגבול מדברים על חידוש השיחות עם הפלשתינאים בימים הקרובים. דווקא אבו מאזן, בראיון לאהוד יערי בשבוע שעבר, נשמע הרבה יותר אופטימי ממלך ירדן.

קשה לתהות על קנקנו של האחרון שלא מרבה בהתבטאויות , אך בהתבטאויותיו המעטות נשמע נוקשה, מוביל אג'נדה וחוסם גישה להידברות. ברר.. רק שלא נידרדר לעוד עימות עם הגבול המזרחי שלנו.

אפקט החינמונים

אפקט החינמונים 

אני לא יודעת אם זה אפקט של החינמונים- ובראשם 'ישראל היום', או ה'מבצעים' של חלוקת עתונים בחינם בתחנות הדלק, או בקפיטריות אוניברסיטאיות, אבל אם פעם השתמשו בפראזה 'מחר נעטוף בעתון הזה דגים', הרי היום כבר לא מחכים למחר.

לוקחים עתון כדי למלא את הסודוקו או התשבץ, והופ- לפח.

אין מה לאמר, היחס לעתונים השתנה. זו כבר לא הערימה שהבאנו הביתה ביום שישי כדי להתענג עליה. עכשיו זו ערימת הזבל שמתגבהת והולכת עד שאנחנו אוזרים עוז לאסוף אותה ולהשליכה לפח.

אם מנסים להבין מה קורה פה, נראה לי שהעובדה שמקבלים עתון בחינם עושה את שלה. לא שילמנו בשביל זה, אז מה הבעיה להחליט לא לפתוח את העתון שעמוד הכותרת הראשית שלו עצבן/ הכאיב/ קומם אותנו?

שנית, נראה לי שהעובדה שאפשר היום לקנות ספר כמעט במחיר עתון, יוצרת אצלנו סדרי עדיפויות שונים. אז למה שלא נקנה כבר ספר, אנחנו שואלים את עצמנו, ונהנה ממנו, מבלי לקרוא את החדשות הקשות, בלי פרסומות, בלי דאגה לאמת בפרסום ולהונאת הצרכן הקטן? פשוט, לשים פס על כל המציאות המדכדכת הזו ולשקוע בקריאת ספר.

המענה הזה טוב לאנשים שבאופן כללי לא מתעצבנים, ובאופן פרטני לא מתעצבנים כשכבר מהעמוד הראשון הם מגלים שקנו ספר זבל של איזה גרפומן/נית תורן שהחליט להתהדר בתואר 'סופר', וזה מזכיר לי את הזעם של כמה סופרות (ואולי סופר) על רשת סטימצקי שהחרימה, לדבריהן את ספריהן רבי המכר, ודי לחכימא.

ב'עין השביעית' תוהה חנוך מרמרי, בעקבות דברים שנשאה אילנה דיין בטכס קבלת פרס במכללת אורנים, אם אמנם דבריה על הצנזורה הפנימית שמפעיל כביכול עתונאי משקפים את המציאות שבה המו"ל הוא כל יכול.

אומר מרמרי:

מסורת השפיטה הקיימת מעדיפה את זכות הקניין של הבעלים על "האמת הפנימית" של העיתונאי. לא שעיתונאי אינו רשאי לדבוק באמת משל עצמו, אלא שאין לו שום סמכות לכפות אותה על הבעלים. עיתונאי רשאי מן הסתם להחזיק בכל אמת שיחפוץ, אבל במקרה שזו תתנגש עם האמת הפנימית של המו"ל, תהיה לו רק דרך אחת: להתפטר (ולחפש לעצמו מו"ל מתאים יותר, או פשוט לפתוח בלוג).

והדברים האלה מחזירים אותנ ולשאלה למה אנחנו זורקים עתונים מבלי לפתוח אותם: אולי בגלל שאנחנו לא סומכים על העתון? אולי משום שאנחנו יודעים שכל קשר בין הדיווח העתונאי שאנחנו קוראים לבין המציאות האוביקטיבית אינו אלא מקרי?

ואולי עולם העתונות מתמהמה בהתאמת עצמו לעולם המשתנה ולא מטפח את המענה המתבקש של עתונאות מגזינית יוקרתית ואמינה ואולי התשובה טמונה בסוף הציטוט של מרמרי:אולי הפתרון הוא  " פשוט לפתוח בלוג". 

בכל מקרה, נראה שמישהו נרדם בשמירה- והמהפכה כבר כאן.

 

 

 

הפוסט הזה אינו על אונס

זה סתם פוסט על  "השידור הציבורי", שהוא, לצורך העניין, אונס ונאנס בעת ובעונה אחת.
אונס אותנו להכנע לתכתיבי אחרוני ועדיו ולממן את הסכמי השכר השערורייתיים שלהם, ונאנס ברגל גסה בידי 'קובעי המדיניות' שרוצים להשתלט על תכניו, ולמנוע את הפיכתו לערוץ רלוונטי, במציאות של תחרות מול הערוצים המסחריים הדורסניים.
ובתוך כל המהומה והמבולקה הזו, בא יצחק לבני ופתאום, OUT OF THE BLUE , מציע שנהפוך למדינה אירופית מתחסדת, צקצקנית לשון ו'נאורה' (קרי, צרפת) ונסבסד את המו"לים המסכנים של העתונות הכתובה, כנגד האיום הנוראי של 'ישראל היום'.

גילוי נאות: כשהתמנה יולי אדלשטיין לשר הממונה על רשות השידור, נפגשתי איתו והגשתי לו נייר עמדה 'מה צריך לעשות עם רשות השידור'. כן, הצעתי את שירותי.
נייר העמדה המפורט, כלל התייחסות לנושא הסכמי השכר וקרא לעודד את ההפקה המקורית ואת חטיבת החדשות והוא כלל את הפסקה הבאה:

יעד עיקרי – לאושש את הרשות, לשדרג את תדמיתה

הצהרות כוונות:

• רצון לאושש את הרשות: התנגדות לעיקורה מתוכן.
• מתן אמון באנשים: אנשי מקצוע מעולים. להחזיר לעובדים זקיפות קומה מקצועית וגאוות יחידה.
* סיגול והתאמות הכרחיות לתקופה ולמצב התחרותי בענף, בתחומי הסכמי העבודה, בירוקרטיה וכדומה.
חיסול התבוסתנות בכל הקשור לעתיד ערוץ 1: לשרש את התפיסה ש'אין תמורה לאגרה' ולפעול להפחתת הטינה הציבורית לערוץ, אולי על ידי גיוס תקציבים ממקורות אחרים במגמה להפחית את האגרה.
עידוד יצירת תכנים אטרקטיביים ופופולאריים בד בבד עם תכני איכות ותרבות.
• טיפול שורש לערוץ 33: עוד ערוץ שיכול להיות מניב
• הגנה קנאית על עקרונות האתיקה במגמה ליצור תדמית של תקשורת הוגנת, בלתי מוטה- בניגוד לקורה בערוצים המסחריים.

אולי זה מיותר לאמר שנייר העמדה נשאר אצל אדלשטיין ואני המשכתי לדרכי. לא שמעתי ממנו מאז, מלבד שיחה אחת שבה הוא אמר לי שהוא מחכה לפגישה עם האוצר, ואני שמעתי 'צריך למנות את אנשי שלומנו'- אלה, שרשות השידור מעניינת אותם כמו השלג דאשתקד, אבל הם יידעו לדאוג לכך שרשות השידור תתנהל לפי הציפיות של משרד ראש הממשלה.

המעשה הראשון, כך נדמה, שעשה יולי אדלשטיין כשר הממונה על רשות השידור, היה להביא לעזיבתו של משה גביש, יו"ר הרשות- האיש היחיד שאולי היה סיכוי שהיה מצליח להציל אותה מהקטסטרופה. נכון, גביש, כמו המנכ"ל מוטי שקלאר, היה קטן אמונה בקשר לעתידה של הרשות- אבל לפחות היה לו כח להניע גלגלים. והנה, השבוע עשה אדלשטיין מעשה והתפטר מהאחריות על התיק הנוראי הזה.

היום, ב'עין השביעית' תחת הכותרת 'דרוש מנהיג' קורא דני זקן להצלת הרשות. בין היתר הוא כותב כך:

"כל עובד ברשות יספר לכם שבסוף החודש, עם מילוי טופס השעות, הוא מרגיש כאילו עסק ברישום כוזב במסמכי תאגיד. הנוהל הזה מתבצע על סמך אותם הסכמים חתומים. יש להודות עם זאת שוועדי העובדים ברשות, ויש לא מעט כאלה, תרמו למצבה הקשה בכך שהעמידו תנאים שבודאי נראים כיום אבסורדים: מדוע כדי ליישם טכנולוגיה חדשה, יקבלו העובדים איקס שעות נוספות על הנייר? מדוע מספר האנשים בצוותי השידור הניידים אינו משתנה לרמות שמאפשר המכשור המשתכלל?"

וכן, אנו שומעים על שכר ה'טאלנטים' ועל שכר טכנאי הרשות.

שקלאר מתבכיין שהרשות תיסגר תוך שבוע, כל הצעות הרפורמה לדורותיהן אינן מיושמות, ומעניין היה לשמוע את העימות בין אריה גולן לאיש הרשות לשעבר, גבי גזית, ששניהם צודקים.
מצד שני, העימות הזה ממחיש כמה קל לירוק על רשות השידור מבחוץ, כמו שעושים רבים מהטאלנטים שלה שנקלטו בערוצים המסחריים, ובדרך שוכחים מאיפה באו.

גזית צודק כשהוא אומר "שהקריאה שלכם להציל את השירות הציבורי היא קריאה שבמקרה הטוב היא פתטית ובמקרה הרע היא מוליכה שולל. מפני שמה שאתם רוצים להציל הוא סגנון העבודה שלכם שאימצתם בחמישים השנים האחרונות – לעבוד כמה שפחות, להרוויח כמה שיותר ולשבת אלפיים איש ברשות השידור במקום שלא צריך יותר ממאתיים, אם בכלל"

גולן צודק כשהוא עונה לו: "גבי בעצמו, שיגיד לי איזה ערוץ מסחרי בארץ, ערוץ 2 או ערוץ 10 או התחנה המסחרית שבה הוא משדר היום, היו מקדישים זמן שידור של יותר משעה, אולי שעה וחצי, לתוכנית דוקומנטרית מרגשת, נוגעת ללב באמת על תולדות המשפחה של גבי גרינשטיין, גבי גזית בתקופת השואה, על אבא שלו, על מה שקרה להם בארץ אחרי שהם עלו? אתה מכיר שידור לא ציבורי שהיה נותן שעה וחצי לתוכנית כזו? שהיה ראוי לשדר אותה? ובשביל זה אנחנו קיימים".

העיצומים ברשת ב' והחשכת המסך באחת עשרה בלילה לא עושים טוב לרשות. גביש עצמו אמר, ובצדק, שהרדיו מצוין. יש מי שסבור שהממשלה רוצה רשות שידור חלשה. בעיני, אם רשות חלשה, הרי עדיף רשות סגורה. זה היינו הך. אני לא רוצה לשלם אגרה לפראבדה.
מצד שני, צריך להציל אותה כדי לחסוך מאתנו עוד אילוץ לצפות בתכניות המתיימרות להיות סאטיריות, (ארץ נהדרת) שבמקרה הטוב מעלות חיוך, במקרה הגרוע מנסות לנגח את הימין בנימה פטרונית או לזעזע אותנו באיזכור גס -רוח של גלעד שליט. ואף מלה על 'האח הגדול', כי, מה לעשות, אני צופה בתכנית הזו..

הגיגים על התקשורת – וגם על קופת הגמל שלי

 

לא הכל טרי- אבל, ההסטוריה חוזרת והדברים האלה בטח יקרו שוב

 

שרה נתניהו

ראיתם אתמול את ההבעה של שרה (נתניהו)?

נכון, זה מתאים לביקור בפולין. בעיקר היום, באושוויץ בירקנאו.

אבל נראה לי שזה גם קשור, איכשהו, למתקפה התקשורתית עליה.

ואגב, אני מאמינה לגמרי, שהמתקפה הזו צמחה על קרקע פוריה של חששות מ'ישראל היום' והנה תוצאות סקר קריאת עתונים מעודכן מהיום, כפי שפורסם באתר 'אייס'.

 

האיטי- שנתבייש לנו על התרגיל שאנחנו עושים

הישגי ישראל בהאיטי: חומר משומש, אבל השימוש שעשתה בו התקשורת, היה, לעתים, מגעיל.

כן, הרופאים והאחיות והמחלצים נסעו להאיטי כדי לעשות לישראל יחסי ציבור. מניעים הומניטאריים? לא בבית ספרנו חלילה. וכך, בשעה שכל אמצעי התקשורת הזרים משבחים את המפעל של ישראל, יש פה מי שינעץ מסמר בבלון. עקיבא אלדר, למשל, שהזהיר אותנו שלא לחשוב שאנו הומניטאריים כי בעזה ואנחנו אשמים ואנחנו רעים ואנחנו רוצחים ואכזריים. ובכלל לא מה שחושבים עלינו עכשיו, בהאיטי, למשל.

 

במקרה הזה, אני מסכימה עם ד"ר גיא בכור שדבריו מובאים בבקוסה בהמשך. מצרים אחראית על עזה לא פחות.

 

תורכיה: זה לא הם, זה אנחנו

ואפרופו כשרון לירות לעצמנו ברגל: ארדואן ממשיך להתבטא חריפות נגד ישראל, הטלוויזיה התורכית ממשיכה להקרין סדרות אנטישמיות על חיילי צה"ל צמאי הדם ואנחנו מתנצלים בסוף, בגלל שאיזה אידיוט (ישראלי, כמובן) חשב שהוא עושה 'תרגיל מבריק' לשגריר התורכי.

ומי חשף את זה? בוודאי. התקשורת הישראלית כי רק מפענחי תצלומי הפוטו-אופ בישראל הבחינו בכורסא הנמוכה של השגריר, ומיהרו להסביר לתורכים שאצל המוסלמים זה נחשב עלבון נורא. השגירי התורכי התחיל להעלב, כשהתקשורת הישראלית סיפרה לו שהוא צריך.

 

קופת הגמל שלי: חשיפה

 

ואפרופו תקשורת אחראית: שמתם לב איך כל אמצעי התקשורת גילו לנו שהחזרנו לעצמנו את ההפסדים של קופות הגמל? אני הולכת לעשות מעשה נורא ואיום ולגלות לכם שיש לי קופת גמל, שפעם נקראה 'רקיע' בבנק לאומי ומשם הועברה בהחלטת ממשלה (ביבי חלש אז על האוצר אם זכרוני אינו מטעני) לניהול 'פריזמה'. איש לא שאל אותי מה אני רוצה, איך אני רוצה שהחסכונות שלי בלמעלה מעשרים השנים האחרונות יושקעו,  וכספי הושקעו בעיקר במניות. לפתע גיליתי שהפסדתי 30% מכספי חסכונות הגמל שלי. לפני חדשים מספר הועברה הקופה ל'פסגות'. חשבתי לעצמי, עכשיו כספי יושקעו ביתר תבונה ואולי בינתיים החזרתי לעצמי חלק מההפסדים. אז זהו, תקשיבו טוב: אני עדיין מופסדת ביותר מ- 20% ממה שהיה בקופת הגמל שלי בסוף 2008.

אז, רבותי ברוני העתונות הכלכלית: אולי תסבירו לי למה המידע שאתם מפרסמים חלקי ושקרי? למה אתם מרדימים את המשקיעים? ובעיקר, למה אתם לא מוחים נמרצות וקוראים לממשלה להתייצב מאחורי מחדליה ולדאוג שמשקיעי קופות הגמל יוכלו ליהנות מהכספים שחסכו מידי חודש בחודשו במשך שנים??

 

 

 הנה המאמר של גיא בכור

 

מאת ד"ר גיא בכור

קנצלר גרמניה, אוטו פון ביסמרק (1815-1898), זעם על הביקורת הבלתי פוסקת של רודולף וירשאו (פתולוג ופוליטיקאי ליברל גרמני), עד ששלח את מקורביו אל המדען הביקורתי, כדי להזמינו לדו-קרב, כנהוג באותה תקופה. וירשאו הודיע לו שכצד המוזמן לדו קרב, יש לו הזכות לבחור את הנשק, והוא בוחר באֶלֶה: והוא החזיק בידו בשני נקניקים גדולים, שנראו זהים. הוא אמר: "אחד מהם נגוע בחיידקים קטלניים, והאחר נקי לחלוטין. הוד מעלתו יכול לבחור איזה מהם הוא רוצה לאכול, ואני אוכל את השני". הקנצלר הודיע לאחר רגע שהחליט לבטל את הדו-קרב.

(רוברט גרין, ג'וסט אלפרס, כוח 48 החוקים, הוצאת ידיעות אחרונות, 2002)

 

 


מה שעשה המדען הגרמני היה פשוט אך גם מתוחכם: הוא הביא את ביסמרק לשחק בקלפים שהוא חילק, וזו אחת הטכניקות הטובות ביותר להשגת עוצמה וכוח. אתם מחלקים את הקלפים, ולאחרים אין ברירה אלא לשחק בכללים שאתם קבעתם. זוהי שליטה באפשרויות הבחירה, משחק שעד היום ספק אם ידענו להפעיל.

 

מספרים על המליארדר היהודי שלדון אדלסון ("ישראל היום") שהוא משתמש בטכניקת משא ומתן ייחודית: הוא נותן הצעת מחיר (כך קראתי בעיתונות שעשה גם לגבי קניית "מעריב"), אך קובע שכל יום של המתנה המחיר שהוא מציע יורד אוטומאטית ב- X דולרים. זוהי טכניקה של אפשרויות בחירה מצטמצמות, כך שאנשים הססניים יבינו שהם חייבים לסגור עיסקה מהר, אחרת יקבלו תמורה מופחתת יותר ויותר.  

 

עד היום הפלסטינים והמצרים הם שחילקו לנו את הקלפים, וקבעו לנו את אפשרויות הבחירה: מדינה פלסטינית, דו-לאומית, כל אזרחיה, כאשר המשחק כולו היה בתוך התחום והאחריות הישראליים. זוכרים כיצד עזה היתה בוערת, אך דממה היתה שורה על הגבול המצרי של עזה? איך הם היו משקיפים בנחת על המהומה שבה היינו שרויים עד צוואר?

 

ביומיים האחרונים נוקטת ישראל באסטרטגיה גאונית, אין מילה אחרת להגדיר את מה שקורה כאן, שגורמת בפעם הראשונה מאז 1967 לצדדים הערביים לשחק בקלפים שאנחנו מחלקים.

 

 

זוכרים את מאמר המצודה? ובכן היא נופלת, ולא אל השטח שלנו. 

 


יותר מעשר שנים נהגתי לומר בהרצאות שלי, ואלפים רבים שמעו זאת, שהמצרים נהנים לראות אותנו מתבוססים בדמנו ברצועת עזה, בעוד הם מפצחים גרעינים במרפסת ממול, בצפייה נעימה בנו. ציר פילדלפי שלכאורה בא להגן עלינו, הגן קודם כל עליהם, ובודד אותם מעזה ומצרותיה. אנחנו עשינו להם את השירות הגדול ביותר: בודדנו אותם מהפלסטינים ומהתרסתם.

 

היום בו חיילים ישראלים קיבלו פקודה לזחול על ברכיהם ולחפש בגישוש בחול חלקי גופות של חבריהם, לאורך ציר פילדלפי, היה נקודת השפל החשוכה ביותר בתולדות צה"ל, והמצרים גיחכו מן העבר השני, בחיוך של בוז. צה"ל הגדול –  נגזזו מחלפותיו, בשל טיפשות של מפקדים.

 

גם הפלסטינים חילקו לנו תמיד את הקלפים, בעזה, ביו"ש, בטרמינולוגיה ("אנתיפאדה", "נכבה", "רגיעה") ואנחנו שיחקנו את המשחק שבו הם רצו: נלחמנו, הרגנו, הצטלמנו רע, התבוססנו, פתחנו מנהרות, סגרנו מנהרות, כל כך הרבה שנים של משחק בקלפים שחילקו אחרים.

 

לא עוד.

 

 

 

ביומיים האחרונים השלטונות המצריים בהלם מוחלט, והחמאס במבוכה עצומה, לא רק כי שניהם יודעים מה הולך לקרות, אלא משום שהם קיבלו קלפים ישראליים. הם משחקים לראשונה בקלפים "ציוניים", כפי שחמאס נהנה כל כך אוהב לקרוא לזה; ואין להם מה לעשות.


זוכרים כיצד רצו אצלנו רבים להיכנס לעזה במבצע יבשתי גדול? וכיצד האתר שלנו הזהיר מן המלכודת?
אם כך היה קורה, היינו מתחברים לעזה מחדש, וכל המהומה היתה חוזרת אלינו ומתרחשת אצלנו.
 

לעומת זאת עכשיו, כל האחריות לעזה נפלה בבת אחת על מובארק. לראשונה מאז 1967 מצרים נשאבה לתוך עזה, וחמור מכך: עזה נשאבה למצרים. נגמרו השנים שחסכנו למצרים את עזה, היא עכשיו שלהם. מובארק מבין שהוא הסתמך יותר מידי על ישראל שתסגור לנצח את עזה, ולכן הפקיר את פילדלפי, מתוך כוונה לאפשר לפונדמנטליסטים שלו להוציא קיטור. לפתע מתברר לו כי עזה חודרת אל קאהיר, והיא עלולה לחולל מפץ בפוליטיקה הפנימית שלו. חברי פרלמנט מצריים בדרכם לעזה, והמבט של המפלגות בקאהיר עולה צפונה. עזה הפכה לכלי במשחק הפוליטי הפנים-מצרי!

 

חמאס חגג יומיים את פתיחת המעברים למצרים, עד שקלט שהניצחון הוא נצחון פירוס: פה כבר לא יהיו בג"ץ, ארגוני "זכויות האדם" של ישראל, וערביי ישראל שיעזרו לו. כאן מחכה לו כבר המדבר הצחיח של הפוליטיקה ומערכות הביטחון הערביות. הוא פתאום קלט שבכך הוא מנתק את עזה מן המשוואה הישראלית, ומעבר אותה אל המשוואה המצרית! (לו ידעו בחמאס ידיש אולי היו צועקים: גוואלד!)

 

מי שהבין זאת מייד היו ארגונים פלסטיניים כמו עדאלה ומנהיגות ערביי ישראל, שרואים בעינים כלות כיצד עזה הולכת וחומקת מידיהם, ומתחברת למערכת מצרית, שאין להם שום קשר אליה. זו הסיבה שנזעקו לבג"ץ כבר ביום ראשון, לחבר מחדש את ישראל למישוואה, ולהציל את העניין הפלסטיני שחלק ממנו פשוט הולך להיעלם. גם אבו מאזן קיבל קלפים ציוניים, שכן הוא מושתק מלעזור לחמאס. עזה נראית היום כמי שאין לה עוד שום קשר עם יו"ש.

 

מה המדיניות הישראלית הרצויה ברגעים האלה?

 

כדי לשמור על ההישג ההיסטורי, בניטרול עזה מן המשוואה הישראלית, אסור לישראל להתערב בשום צורה ואופן במתרחש, שכן זהו כבר עניין ערבי-ערבי, והעולם כבר רואה זאת ככזה. חובה להחזיק מעמד עוד כמה שבועות, עד שהעניין יושלם. כל עוד היה מדובר במשהו מרוחק, מצרים לא התערבה. אך עכשיו זו כבר הפוליטיקה העיקרית שלה, והיא תמשיך ותישאב פנימה. לא להתערב!

 

לבטח אתם זוכרים מה אמרה גברת בֶנֶט המתוחה והמשעשעת לבנותיה, בשעה שמר בינגלי הסתגר עם בֲתה ג'יין, כדי לבקש את ידה? "עוד חמש דקות יעשו את הטריק, אל תפריעו להם", וכך היה (ג'יין אוסטן, "גאווה ודעה קדומה", יצירה נפלאה, בפרקי הסיום).

וידאו: הפקת הבי.בי.סי. (1995) האהובה לספר "גאווה ודעה קדומה", ובו תצפו בגב' בנט העצבנית והמשעשעת, וכיצד היא יודעת ש- Five more minutes will do the trick. 


פשוט לא להתערב במה שאינו נוגע אלינו עוד, כאשר רצוי להודיע שלאור חיבורה של עזה למצרים, וחוסר הרלבנטיות לישראל, יופסק בעזה השימוש בשקל כהליך חוקי. אם אין ברירה, אז להודות למצרים על שהיא נוטלת על כתפיה את האחריות לאחותה הפלסטינית. זה הרגע להחזיק מעמד עוד קצת, ובכך יושלם תהליך ההתנתקות של רצועת עזה להרבה מאוד שנים. המצרים שהבינו את מה שאנו הבנו מזמן, ילחצו, אולי גם יעוררו מהומה. זה לא יעזור להם. "עוד חמש דקות יעשו את הטריק".

 

ערוץ 1 שוקע..אופס, הוא טבע, וערוץ 10 בעקבותיו

 מה עושים כשמים מתחילים לחלחל לקרקעית הספינה?

נכון. מניחים בה אבנים כבדות ומטביעים אותה.

 

מנכ"ל רשות השידור מוטי שקלאר מנסה לחסוך, אז הוא מקבל את ההחלטה הכי גרועה שאפשר להעלות על הדעת: לקצר את מבט לעשרים דקות. ועוד החלטה דומה: לקצץ בהפקות מקור.

אם יש משהו טוב שאפשר להגיד על ערוץ 1, זה מתמצה בשתי מלים: חדשות ודוקומנטציה.

יש למבט אנשי חדשות מצוינים. הם מביאים הרבה פעמים ידיעות חשובות שבערוץ 2 ובערוץ 10 נעדרות מהמהדורה המרכזית. יש להם פרשנים כמו עודד שחר שלוחם נגד המדיניות הכלכלית באומץ לב וביושר, וכמו עודד גרנות, יעקב אחימאיר ועוד אנשים שמביאים איכויות שלא נראות במקומותינו.

בתכנית 'מבט שני' מוצגים לא אחת סרטים תיעודיים מעולים.

אלה שתי ספינות הדגל של ערוץ 1. אותן, מנסים עתה להטביע.

 

אפשר להגיד על רשות השידור הרבה דברים רעים, לעומת זאת. הם לא חלים על קול המוסיקה ורשת א', שגם אותם שקלאר רוצה לסגור.

 

זה מזכיר קצת את ההחלטה המטומטמת של ערוץ 10, לקצר את התכנית של לונדון וקירשנבאום לטובת דרמה חדשה. לונדון וקירשנבאום, עם כל הטענות (למשל זאת שכתבתי אודותיה) עושים תכנית מעניינת, קולחת, מחכימה, שווה, שדנה בענייני היום ממבט קצת יותר ידעני, בקורתי, חייכני. תכנית שהעלתה את ערוץ 10 על המפה. אז מה עושים? מקצצים אותה. כבודה של הדרמה (נשות הטייסים) במקומה מונח, אבל למה על חשבון תכנית כזו?

טמטום, כבר אמרתי. החלטות מהסוג הזה הן שיכולות להביא את אמצעי התקשורת לאבדון.

וזה מתחבר אצלי לכל הדברים הרעים שקורים בתקשורת ושנובעים מגישה הגורסת שאמצעי תקשורת הוא עסק כלכלי, נקודה. האידיאל הראשון הוא הרייטינג, שמביא כסף. אידיאלים אחרים? הצחקתם אותנו.

ומה יקרה אם יום אחד 'הציבור' יתפכח ויתחיל לתעב את שתבשיל שרוקחים עבורו?

שאלה.

שתי נשים דגולות: סזריה אבורה, ונעמי פרנקל שהלכה לעולמה

הייתי בהופעה של סזריה אבורה

 

 

בשבילי זו היתה הגשמת חלום. הזמרת הזו, המופיעה יחפה על הבמה, עלתה אליה בצעד כבד ונראתה קשישה מגילה האמיתי (68 וחצי), אבל מרגע שפתחה את הפה, היא סחפה אותי, שוב, לאותו חיוך שעולה על שפתי תמיד כשאני שומעת אותה. סזריה, שיש הטוענים שהיתה זונה בצעירותה בטרינידאד, והיתה זמרת בארים עד שהתגלתה על ידי מפיק צרפתי, היא הדבר הכי טבעי שיש במוסיקה. בלי מאמץ, פיה מפיק את הקול הנפלא, המלטף הזה, שמשתלב כל כך עם המוסיקה הלטינית, ששמונת נגניה הוירטואוזים משתלבים בה באותה טבעיות, באותה גאוניות. מצטערת על הסופרלטיבים, אבל זה מה שיש בארסנל שלי כשמדובר בעוד אשה משכמה ומעלה- אבורה, שבשיר האחרון הצליחה להקים את כל בנייני האומה על הרגליים, להרקיד את כל הקהל שמחא לה כפיים. היה קצר מידי.

 

 

 

 

מחר יפקדו את בית  העלמין של קיבוץ בית אלפא הרבה מתנחלים. הם ילוו את הסופרת נעמי פרנקל בדרכה האחרונה. נעמי פרנקל נפטרה ובאתר הפופולארי ווי.נט נכתבו רק 22 טוקבקים (נכון להבוקר). אולי בגלל שרוב הישראלים הצעירים לא יודעים מי זו נעמי פרנקל? אולי משום שהיא לא נכללה ברשימה ה'נכונה' של סלבס ישראל שכוללת גם את הסופרים ואלה המתכנים סופרים?

שמעתי את מאיר עוזיאל אומר ברדיו שפרנקל היתה גדולת הסופרות העבריות ואני נוטה להסכים איתו. יצירה כמו 'שאול ויוהנה' היא מן היצירות האלמותיות, שהיו צריכות להכניס אותה לפנתיאון הלאומי, ולו בשל הניתוח המחכים כל כך שלה על הערש של עליית הנאציזם בגרמניה. אבל לא. כי פרנקל עשתה סיבוב פרסה, עזבה את קיבוץ בית אלפא, ועברה, לא עלינו, לגור בגבעת החרסינה, בחברון, יחד עם בן זוגה העתונאי מאיר בן-גור שעבד בעבר ב'מעריב' ונטל חלק בפרויקט שהייתי שותפה לו לתקופה קצרה של הקמת שבועון 'הירדן', שנסגר כי בעליו האמריקאי החליט שמבחינתו להקים עתון או 'פלאפל סטנד' כפי שהוא אמר לי, זה היינו הך.

מאיר עוזיאל אמר שהחברה, כפי שהיא משתקפת בתקשורת, מחקה את פרנקל מרגע שעברה לחברון, וגם בכך, לצערי, הוא צודק. אני חושבת, ויסלחו לי כולם – כי הפגיעה הזו באישיות כמו פרנקל היא ביטוי לאלימות של  חלקים מסויימים מאוד בשמאל הישראלי, המחזיקים, לגמרי במקרה, בהרבה עמדות מפתח בתקשורת, באקדמיה ובשורת המקהלה של 'קובעי התפריט הלאומי'. (בשמאל? אלימות? מי רצח את רבין? השמאל?).

ביניהם, אנשים ש'לא מוכנים לסלוח למתנחלים'.

 

אתה לא משלנו? אז תסתדר בכחות עצמך. נראה אותך (או בשפה גסה: לך לעזאזל).

 

לפחות יצירתה של נעמי פרנקל תישאר עימנו לעד.

 

 

 

 

 

הפרישה של דני בן סימון מהעבודה נשמעת כמו 'אויויוי..'

דני בן סימון החליט לפרוש מתפקידו כיו"ר סיעת העבודה  וכנראה שגם מחברותו בסיעה, שכן הוא אומר "לא נעים להיות במפלגת העבודה" ואני מאמינה לו.

אז מעכשיו הוא יצביע על פי צו מצפונו שכן, לדבריו, המפלגה לא הגשימה את היעדים במישור המדיני ופעילותה מצטיירת לו כ"אחיזת עיניים" שכן הקמת המאחזים נמשכת ו"מפלגת העבודה לא צריכה להיות בקואליציה".
עד כאן דבריו נשמעים כמשנה סדורה מבחינה אידאולוגית, ולפיה מפלגת העבודה מועלת באמון שקיבלה ממצביעיה כשהיא חולקת את מושבי הממשלה שהיא, כדברי בן-סימון ממשלה ימנית וימנית קיצונית.

מעשהו היה ראוי להערכה אלמלא בא המשפט הבא: "הגעתי לפוליטיקה על מנת לסייע לשכבות החלשות".

בן סימון כורך את התפיסה המדינית המנחה את הממשלה, עם הנושאים הסוציאליים הבוערים- וכאן, אני מתחילה ללקות באי הבנת הנקרא או הנאמר: מה קשור?

 האם לא ניתן להאבק על נושאים סוציאליים בממשלה בעלת עמדה מדינית 'ימנית'? האם לא עדיף להלחם, גם על עמדות מדיניות, מבפנים מאשר מבחוץ? אני מקבלת את עמדתו של בן-סימון שהנושא המדיני יכול להוות מכשול להשתתפות בממשלה, אבל למה לזנוח כך את הנושאים החברתיים? והרי אם כל הבן-סימונים והיחימוביצ'ים יעזבו את הקואליציה, לא יהיה כלל מי שייצג את האינטרסים של השכבות החלשות.

ואולי העזיבה של בן-סימון מבטאת את אוזלת היד שלו לעזור לשכבות החלשות, בלי שום קשר לנושאים המדיניים? מידת היושר היתה מחייבת אותו להודות בכך בפה מלא ולא להיתלות בכשל המדיני של הממשלה כעלה תאנה לאימפוטנציה של הפוליטיקאים שלנו בכל הנוגע לשינוי סדרי עדיפויות כלכליים, למהפך סוציאל דמוקרטי שיוביל לשינוי מאזן האימה של עשירים-עניים בישראל ולעקירה משורש של יזמות שכל מטרתן לשפר עוד את מצב העשירים מתוך הטיעון הדמגוגי שכך הם לא יעזבו את הארץ וכך ישפרו את מצבה הכלכלי ויספקו תעסוקה ליותר אנשים.

 הנה יוזמה אחת אבסורדית כזו של משרד הקליטה ולפיה ישראלים חוזרים יקבלו פטור ממס על רווחיהם בחו"ל, העיקר שיחזרו הביתה. כל ה"חוץ לארץ" ולא ואדוז בלבד, הופך כך למקלט מס גורף ולמוקד פיתוי למתעשרים החדשים דווקא לעזוב את הארץ ולעשות לביתם.

הדמגוגיה של אינתיפאדה מספר 3

הדמגוגיה הפלשתינאית ממציאה את עצמה בכל פעם מחדש ובימים האחרונים היא פועלת בשירות הכשרת הלבבות לאינתיפאדה השלישית.
אז הנה שעור ביחצ"נות שקרית מבית המדרש הפלשתיני: קודם, מתחיל ראאד סלאח לייבב על נסיון ההשתלטות של הישראלים על הר הבית.

איזה נסיון השתלטות? על מה מדובר? האם מישהו שמע משהו חדש סביב זירת הר הבית, לפני שסלאח פתח את הפה? אבי דיכטר, שיודע הרבה יותר ממני ומרבים אחרים, אומר שהיו תקופות הרבה יותר תוססות ומסוכנות סביב הר הבית. שהיום, בעצם, לא קורה כלום בנושא, אבל מישהו מנסה ללבות את האש.

ואחרי סלאח, בא הגורם ה'מתון' יחסית, מוחמד דחלאן, וחוזר על הדברים (הבוקר, בראיון ברשת ב') כמו מנטרה. ועוד הוא מוסיף, שבעצם, פיצוץ אוטובוסים על נוסעיהם דומה להתנחלות בשטחים. אני לא מצאתי פה לוגיקה, איך רצח של אזרחים דומה להתיישבות על אדמות שניתן לפנותן, אבל, כשהפלשתינאים מתחילים להכין אג'נדה, לא צריך לחפש שם את ההגיון. לעומת זאת, אפשר למצוא הרבה הסתה במסגרת הכנת התבשיל הסרוח שכל מטרתו היא הרס, מוות וכאוס.

אני לא מצדדת במאחזים חדשים בשטחים. אבל תראו איך עובד ה'שכל' : כשמתחיל להיות קצת טוב לתושבי הגדה הערבים, שסובלים פחות ממחסומים, שמקבלים תיירות לעריהם, למישהו שם זה מפריע: מישהו ששונא יהודים, אבל יותר מזה- שונא את הפלשתינים, חותר להרס הכלכלה המתאוששת (לאט) שלהם וחורש רעתם, מתחיל כבר להכין את המשבר הבא.

אחר כך, יקום עוד גולדסטון חכם שתרומתו העיקרית בדו"ח שלו היתה בסיכול הידברות פת"ח-חמאס, ויבכה את סבלם של הפלשתינים שישראל העזה להגיב למתקפותיהם. ושוב נשמע ביטויים כמו 'תגובה לא פרופורציונלית' ו'פשעי מלחמה'.

אבל, אולי מישהו יתפכח לפני ההידרדרות הזו, ויחליט שגם לפלשתינים מותר לחיות טוב, ליהנות מהחיים, ללכת לבתי קפה, ללמוד, לעבוד ולצאת לחופשות? זה יכול לקרות רק בתנאי שהפלשתינים יתייצבו על הרגליים האחוריות ויראו לכל החאלד משעלים, הנסראללות ודומיהם את הדלת: שיאמרו להם שיפסיקו לשחק בהם כמו מריונטות מתאבדות, רעבות ואומללות, שממילא דינן נחרץ. כי יש גם דרך אחרת.