הילדה כבר נשכחה

כמה שהתקשורת מרוכזת בעצמה. כמה שהיא ערלה לסיפור עצמו. לאמת. לאמת הנוראה במקרה הזה של אונס ילדה בת שבע. אתם תופסים?

התוודעתי לכך שוב במהלך השבוע האחרון, מאז פורסמה הידיעה על אונס הילדה בת השבע. היה שווה לנתח את הניסוחים במהדורות החדשות. את הביקורת הלגיטימית, החשובה והנוקבת על עבודת המשטרה בחקירה. את תיאור העצור בפרשה כקרבן תמים. ומנגד, את זעקת המשפחה. את זעקתה האילמת של הילדה שעדותה נבלעה בים הספקולציות, עד שלא נותר לה מקום במשחק התקשורת נגד המשטרה, כי הרי זה העיקר, לא?

סיפור האונס האכזרי התעמעם לטובת מאבק הכוחות של "העיתונות החוקרת".

זה הדליק לא במעט את אותה נורה שבה הקרבן הופך לסיפור משני, חסר חשיבות בפרשה שבה העיקר הוא מאבק, פוליטי בעיקרו, ותחרות בין עיתונאים. כל מי שעוסק בעיתונות, מכיר היטב את מסכת הלחצים ואת התחושה הזו של הצורך "להוכיח את עצמי", לחשוף ראשון את הסיפור. במקרים רבים, העיתונאי יודע שהעורך שלו בעיקר מעוניין ביצירת גלים. אמיתות הסיפור הופכת להיות משנית. והעיתונאים נופלים, לא אחת, קרבן למאבק המסנוור הזה שבו העיקר הופך להיות השאלה "למי יש יותר גדול". וכך, אצים לפרסם ידיעות לא בדוקות עד הסוף וליצור בציבור תחושה – שלעתים עלולה להיות כוזבת, כאילו הקרבן הוא האיש שנעצר בגין עבירה שאולי ביצע- ואולי לא.

ביום שישי, ביומן של אילה חסון, הועלו רשמים חזקים לפיהם הילדה זיהתה בוודאות את האנס ומסרה תיאור מפורט של מעשיו. נשאלת השאלה למה עיתונאים אחרים לא נחשפו לאותה עדות מצמררת לפני שפרסמו דברים המצביעים, כביכול, על חפותו של העצור.

כמה תמימות יש בתפיסת האגו של כל אותם עיתונאים – בכל ערוצי התקשורת, שפרסמו חלקי שמועות כי אצה להם הדרך. נראה שהם לא שאלו את עצמם למי יש אינטרס ללבות את השיח הזה, שבו "הנאשם" הוא פלסטיני. מה שמשמש כר פורה לתיאוריות קונספירציה, העללת עלילות שווא ועוד תופעות בזויות שהפוליטיקה הישראלית עושה בהן שימוש תכוף – ומנצחת, כי התקשורת משתפת פעולה, מבלי לשאול את השאלות החשובות באמת.

ובשולי הדרך, יש ילדה קטנה.

חלם זה "כאן" תאגיד השידור

בממלכת חלם אנשים קמים בבוקר בירושלים, נוסעים למודיעין כדי להחתים שעון נוכחות וממשיכים בדרכם לתל אביב כדי לעבוד. אחר כך, הם חוזרים על אותו מסלול בכוון ההפוך.

ירושלים, "בירת הנצח של ישראל" (זוכרים?) צריכה להיות, החליטה הממשלה, המרכז של עבודתם, אבל שיהיה. עד עכשיו חשבנו חיובית. חלם. לא זדון חלילה שמטרתו לייאש אותם ולגרום להם לוותר על מקום העבודה שלהם. אחרי הכל, הם המעט שנותר אחרי שחבריהם פוטרו ונשלחו לגמלאות ואחרי שעוד חלק מהם התפטר מרוב ייאוש.

זה לא סיפור בדים. למעשה, זה מה שקורה בתאגיד השידור שהחליף את רשות השידור הציבורית הוותיקה.

חלמאות או ניסיון חיסול, תקראו לזה איך שאתם רוצים. תאגיד השידור שהוקם במטרה להחליף את רשות השידור משחזר את החוליים של הרשות ומצליח אף להתעלות עליהם. החלטות שנויות במחלוקת, שלא לומר תמוהות, ומסכת התעללויות בעובדים הוותיקים של רשות השידור שהתאגיד אולץ להעסיק והנה, תוך שנתיים זה הצליח להם. 350 מתוך 700 העובדים התפטרו.

הצליח למי? מן הסתם למי שחיפש בעבר את רשות השידור בפינה וכנראה לא כל כך מרוצה מהתינוק החדש שיילד.

יש בזה משהו אובססיבי, במסע לחיסול השידור הציבורי. יש בו סממנים מוכרים ולא חביבים של תחמנות שמיועדת לגרום לאנשים להרים ידיים וללכת הביתה וכשזה לא הולך, מנסים מהלכים כוחניים יותר.

רוצים דוגמאות? אז הנה, תתכוננו לצחוק או לבכות:

המעבר למשכן הקבע בירושלים : כפי שמחייב החוק , אמור להתרחש עד אוגוסט השנה כאשר הוא נדחה כבר פעמים מספר .מתברר שהבניין שהתאגיד רכש בסכום עתק שיכול להגיע ל 120 מיליון ש"ח אינו מכיל חלל גדול מספיק להקמת אולפן טלוויזיה ראוי בגלל העמודים התומכים. מתברר גם שאין מקומות ישיבה מספיקים לכל העובדים, על כן הועלה רעיון להעביר את הטלוויזיה בערבית לחיפה…כלומר להעמיד כ 25 עובדים עיתונאים ועיתונאי הפקה שהם ירושלמים בפני עובדה : עבור לחיפה או התפטר. בינתיים, המועצה חזרה בה מההחלטה השערורייתית הזו. עד להודעה חדשה העובדים יישארו בירושלים.

החוויה הקפקאית של עובדי הרשות לא תמה בכך: בגלל תכנון לקוי של המעבר לירושלים אותם עובדים ירושלמים נאלצים לנסוע כל יום לתל אביב , לשם הועבר האולפן זמנית, ובחזרה. בדרך, תאמינו או לא, ההסעה עוצרת במודיעין כדי.. שהעובדים יחתימו כרטיס נוכחות. כל ההצעות שהציע הוועד להקל על העובדים הללו ,כגון החתמת נוכחות באפליקציה , נדחו על ידי ההנהלה בנימוק שהאוצר לא מאשר זאת.

תאגיד השידור הציבורי קם כידוע בעקבות חוק של הכנסת מ 2014 שפירק את רשות השידור, ביטל את האגרה והקים תאגיד שידור ציבורי חדש. התאגיד הוקם בתקצוב מלא של משרד האוצר העומד על כ- 750 מיליון שקל בשנה. צעד תמוה שעורר התנגדויות בגלל העברת השליטה על השאלטר לממשלה ולעומד בראשה. המחוקק דחה בזלזול את הטענות, בהן אלו של אגודת העיתונאים בירושלים, בדבר סכנה לפגיעה בחופש העיתונות.

תהליך החקיקה הובל באגרסיביות ובנחישות, העיקר לקבור כבר את רשות השידור. עד כדי כך היה דחוף לממשלה ליישם את ההחלטה, עד שזימנה ישיבה בהולה של הכנסת בפגרה שחלה באחר הימים הקשים של מלחמת צוק איתן, כדי להעביר את ה"החלטה החשובה".

ההחלטה עברה, והיום, שנתיים לאחר שהתאגיד החל לפעול, לא "חומה סינית" נגד מעורבות ממשלתית כפי שהובטח בעת הקמת התאגיד, ולא נעליים. המסר הפוליטי התחדד לאחר הבחירות האחרונות: הפוליטיקאים בראשות נתניהו , שלא לילד הזה פיללו, מאיימים גלויות בקיצוץ תקציב התאגיד ואף בסגירת חלקים ממנו.

חג פסח לא כל כך שמח עובר על העובדים שמבינים שההסכם הקיבוצי המובטח מדשדש כאשר המסר לעובדי רשות השידור שנקלטו בתאגיד חד וברור:

לכו הביתה. מה, אתם עיוורים? לא שמעתם התבטאויות על איך רוצים להיפטר מכם? תבינו כבר את הרמז העבה. אתם לא רואים שלא רוצים אתכם? משפילים אתכם, אוכלים לכם את הלב עם משכורות עתק ל"טאלנטים" שההנהלה חפצה ביקרם, ומוציאים את התקציב על הפקות חוץ יקרות של מקורבים כמו קודה תקשורת של רם לנדס, זוכרים? האיש שניסח עבור הממשלה את המניפסט לסגירת רשות השידור.

ואם לא די בעיוותי ובפערי השכר הקיצוניים, הרי העובדים מאוימים יום יום באמצעים אורווליאניים כמו שימועים תכופים ועוד אמצעים של בירוקרטיה זולה.

הרס רשות השידור לא מתמצה רק בשידורים הפופולאריים של קול ישראל בעברית וערוץ 1. אחד התחומים שהטיפול בהם התמסמס הוא נושא השידורים בפרסית, שבתקופת רשות השידור פותחו והגיעו למיליוני אוזניים איראניות (כששה מיליון לפי אחד המקורות) .

לאחר תקופה ארוכה שבה התעלמו בתאגיד מהתחום, פתחו שידורים של רבע שעה ביום, במקום שעה שהייתה נהוגה קודם והובלה על ידי מומחים בכירים בתחום. אלה אינם מועסקים בתאגיד.

לפני כשנתיים (מאי 2017) כתב מנשה אמיר, שהיה בעבר מנהל קול ישראל בפרסית ומבכירי הפרשנים  בתחום, מאמר שפורסם בעיתון "ישראל היום:

"אם יפרוץ מחר עימות צבאי עם איראן, מדינת ישראל לא תוכל לפנות ישירות לאיראנים, כבעבר, כדי להסביר את מניעיה.

בתהפוכות שכללו את חיסול רשות השידור והקמת התאגיד החדש, "שכחו" המנהלים לשבץ גם את השידורים בפרסית. קולה של ישראל לא יישמע יותר מעל גלי האתר ברחבי איראן.

לפני 60 שנה הורה בן־גוריון על הקמת התחנה.. לפני כמה שבועות פנה בנימין נתניהו אל אזרחי איראן על ידי וידאו, במסר שישראל מפרידה בין העם האיראני הרוצה בשלום, לבין המשטר האיסלאמי שקורא לחיסול מדינתנו. קול ישראל בפרסית היה אמצעי המדיה היחיד שאיפשר פרסום נרחב לדברי הידידות של נתניהו ותרם לחיזוק מעמדה של ישראל. האמצעי הזה כבר חדל מלהתקיים ואין לישראל כיצד לתקשר עם אזרחי איראן.

..לפי עדותה של אשתו, חומייני היה מאזין נאמן לשידורים מישראל. מנהיגי איראן אחרים הגיבו לא פעם לדברים ששודרו בקול ישראל – דבר המעיד שגם הם בין המאזינים; ובזמן מעצרם של 13 יהודים באיראן באשמת ריגול למען ישראל, לשידורים מירושלים היה משקל רב בהצלתם מעמוד התלייה.

תכנית זו (קול ישראל בפרסית) מתחרה בהצלחה עם שידורי BBC וקול אמריקה בפרסית – שתי מעצמות בהעברת שידורים לתוך איראן, בעלות תקציבי ענק. עשרות ערוצי טלוויזיה בינלאומיים באו לאולפנים בירושלים כדי להכין כתבות על הדו־שיח הישיר והמרתק שמתנהל בין מגיש התכנית "קולכם בקול ישראל" מירושלים עם המאזינים ברחבי איראן.

משבוע שעבר נדם קול זה, וישראל איבדה את מנוף ההסברה היעיל והישיר שלה כלפי אזרחי איראן. התאגיד החדש מחסל בכך את המפעל המפואר שהוקם ביוזמתו של בן-גוריון".

 

ברי בר ציון שניהל את רשות השידור בפירוק במשך כמעט ארבע שנים, נשא באחרונה מילות פרידה  מצוות הפירוק. היה לו די זמן להתחקות אחר המניעים המעוותים שהובילו לפירוק הרשות – מפעל מפואר שהוא ועובדיו הוקרבו למולך בגלל הנהלה כושלת ומקורבת לצלחת.

 

"למעלה משלוש וחצי שנים ניהלתי את רשות השידור (בפירוק). שנה ושני שליש כארגון המדיה הגדול במדינה עם שתי חחנות טלוויזיה ושמונה תחנות רדיו פעילות , ועוד שנה ושני שליש כמפרק של אותו ארגון, לאחר שחדל משידוריו על פי חוק.

תם פרק.

כשהוצע לי על ידי הכונס הרשמי לנהל את הרשות, דובר על חצי שנה של אקורד סיום ואז סגירה.

ובמדינת ישראל כמו במדינת ישראל – מהארכה להארכה – חצי שנה הפכה ליותר משנה וחצי.

תארו לעצמכם שהודיעו לכם שמקום העבודה שלכם עתיד להיסגר בתאריך מסוים.

אך הוא אינו נסגר.

ובמקום זאת כל כמה חודשים דוחים את תאריך הסגירה.

אין לכם מושג עד מתי, אינכם יודעים אם מחרתיים תהיה לכם עבודה, חברים מסביבכם עוזבים, עמיתיכם בארגונים מקבילים יורדים עליכם, מקבלי ההחלטות אומרים לכם שיתמכו בכם, ולמחרת שלא יתמכו, ואז שוב כן, ואז אולי…

ובעולם הזה התנהלנו יחדיו.

במהלך שנתיים ויותר עבדו אנשי רשות השידור בתנאי חוסר וודאות מתמשכים. חוסר וודאות לגבי מועד הסגירה, לגבי הדחייה הבאה בסגירה שתהיה או לא תהיה, אי וודאות לגבי עתידם התעסוקתי – מי יועסק ומי לא. ולפעמים גם הייתה אי וודאות תקציבית..

במהלך ניהולי את רשות השידור פרשו חמש מאות איש שהם שליש מעובדיה.. .מאידך, לא חסכנו ולא עצרנו את ההוצאה בתחום התוכן האיכותי. ההיפך הוא הנכון! לא הייתה יוזמה אחת בת ביצוע שנגעה לתכנים אשר סירבתי לה.

והתנהלותנו זו נשאה פרי – בצד התקציבי הפחתנו בתקופה זו את ההוצאה השנתית מכ-830 מיליון ₪ לכ-615 מיליון לשנה.

אך התנהלותנו נשאה פרי גם בתחום החשוב באמת – תחום התוכן.. יכולתם של עובדי הרשות להפיק שידור מקצועי ואיכותי אשר הלך והשתפר מיום ליום, למרות השינויים התכופים ולמרות תנאי חוסר הוודאות – ראוייה להערצה.

בניגוד לתדמית הגרועה שהייתה אצלי קודם לכן לעובדי הרשות (כמו לחצי עמישראל), גיליתי גרעין ענק של עובדי שידור ציבורי, חדורי להט עבודה ותחושת שליחות מקצועית. בכל המקצועות שברשות מצאתי כישרונות מקצועיים יוצאי דופן ונכונות לעשייה. הם עבדו עד הרגע האחרון והגיעו בעשייתם עד ליום השידורים האחרון – בראש מורם.

 

והיתה גם המחצית השניה של ניהול הרשות – לאחר תום השידורים.. ביום בהיר אחד פוטרו למעלה מאלף אישה ואיש. כזכור, לפני כן פרשו חמש מאות נוספים ולצידם היו עוד מאות רבות של גמלאים.

עם עשרות סוגי העסקה, וגילאים, ומדרגי שכר, ותכניות פרישה ופנסיות רגילות ופנסיות גישור – כל אחת מהם – עולם ומלואו – והיה צריך לדאוג להם.

והיה צריך להכיל אותם ואת כאבם ואת תסכוליהם. שהרי מדובר במקבץ גדול של אנשים שעברו תקופה קשה והגיעו לרגע הזה עם פוטנציאל נפיץ –

והצוות שעסק בכך – שבעצמו פוטר יום קודם – הוכן למשימה ועמד באתגר באופן מעורר השתאות. והצוות הזה לא נשבר גם ברגעים קשים. .

ובמקביל היינו מופקדים על מבצע לוגיסטי של פינוי 15 מתחמים ברחבי הארץ ובהם ציוד בכמויות בלתי נתפסות.

רובכם אנשי רשות שגויסו מחדש למלאכת הפירוק. נטלתם חלק בפירוק המקום שהיה לכם בית – חלקכם עבד ברשות שלושים וארבעים שנה ".

פורסם במגפון

 

יום האישה ועיתונות נשים: לא מה שחשבתם

פמיניזם? הצחקתם את עיתונות הנשים

בניסיון שלי לאתגר את הנושא, הצעתי באחרונה למגזיני נשים לפתוח פתח לתחום "לא נשי". תחום ש(א)נשים פוחדים להתקרב אליו. חשבתי, היי. אנחנו חיים במאה העשרים ואחת. טכנולוגיות מתקדמות, עולם משתנה. יש מצב שנשים לא מסוגלות לקחת אחריות על הכספים שלהן ושל משפחתן? יש מצב שכסף עדיין נחשב ל"מילה מלוכלכת"?

ובכלל, יש מצב שבעצם יום האישה זה היום שבו שולחים לה פרח או קונים לה מתנה וזהו?

💄💍🥂🎀🎁🌼🌻🌸🌺🌹🌷💐

קשה להגיד שהופתעתי מהתוצאות (הכושלות) של הניסוי הקטן שלי. הרעיון להכניס לעיתוני נשים משהו שחורג מסביבת הנוחות המצוינת לכשעצמה של אופנה, בישול, עיצוב הבית, וסיפורים אנושיים נוגעים ללב ככל האפשר, או לחילופין סיפורי סלבריטאיות נוצצות- כל רעיון שמנסה לנתץ את המסגרות שאליהן הכנסנו, אנו הנשים, את עצמנו, נועד מראש לכשלון.

זה כמובן קל להאשים את "החברה" בכלל, או את הגברים בפרט, אבל אם מגזין המיועד לנשים, נערך בידי נשים ונכתב, רובו ככולו על ידי נשים, אינו פתוח ואינו קורא את המפה ש"העולם משתנה", אז מי אנחנו שנלין? מצד שני, עיתונות הנשים כמו כל אמצעי התקשורת מתמודדים עם מאבק קיום לא פשוט וכל הפרסומות, הגלויות והסמויות מצביעות על המאבק הזה.

דווקא במציאות הזו, שבה מלינים על מספרן הנמוך של המועמדות לפרס ישראל ועל ייצוגן הדל בעמדות מפתח, אולי היה אפשר לצפות לכך שעיתון המזוהה עם נשים ינסה לחזק את הדימוי הנשי על ידי פתיחת פתח לעולמות מעשיים ופרקטיים שיכולים לשרת את האישה ולזקוף את קומתה.

אז רגע, בואו נדבר על כסף ונשים במגמה להדגים שיש קשר כזה, הדוק ממה שחשבתן. בואו נראה מה האסוציאציות הבולטות שעולות כשמדברים על הקומבינציה הזו של נשים וכסף. בדקתי מחקרים שמדברים על שני הנושאים. למעלה מ- 90% מהם קישרו בין נשים וכסף לבין סקס, זנות, חשפנות והקשרים מיניים אחרים. הקשרים פוגעניים ומנמיכים.

  ויש גם עוד הקשר. קוראים לו שופינג.  

👚👠👢👒👙👗👛👜👓🌂

מחקר מעניין ביותר של ג'ניפר סנדין מאוניברסיטת אריזונה וג'ולי מודין מאוניברסיטת ג'ורג'יה, שפורסם בשנת 2012 במגזין צרכנות אמריקאי (JOURNAL OF CONSUMER CULTURE) מתאר מציאות שבה נחשבים הצריכה בכלל והשופינג בפרט כדומיין נשי. החוקרות חשפו כי מדובר ב"נרטיב על" המקשר בין נשים ושופינג, דבר שבא לביטוי בספרות פופולארית, בפרסומות בכל המדיות ואף באינטרנט, המציירים את דמות האישה כצרכנית. לדעת החוקרות, תופעה זו שיש לה שורשים היסטוריים עמוקים, מפחיתה מערך הנשים והיא חלק מהאפליה על בסיס גזעי, מגדרי ומעמדי שמציבה תמיד את הגבר הלבן מן המעמד הבינוני בראש הפירמידה.

וזה מוביל אותנו הישר למה שקורה ב.. שוק ההון. כשרשתות אופנה (כמו הוניגמן,  H&M  ורבות אחרות) מאוימות בסגירה או בצמצומים גדולים, זה מצביע על המעבר של קונים לרשתות הווירטואליות שנסחרות ביג טיים בבורסה.  עוד סממן של השינוי הוא תנודות שליליות בערכן של מניות הקניונים הגדולים כמו עזריאלי וביג

לעומת זאת,  חברות המסחר האלקטרוני עושות חיל. חברות ענק בינלאומיות שחולשות על הזירה הזו, מאפשרות לנו להזמין כל מה שליבנו חפץ בלחיצת כפתור, מבלי ללכת לקניון או לחנות. בה בעת, הן מנהלות בינן לבין עצמן קרב נפילים, ודורסות את הקטנים על הדרך.

מוקדם מדי להספיד את עולם השופינג הממשי כי לבסוף אנחנו, הצרכנים נצביע ברגליים, אבל לחששות מפני העתיד המקוון יש כבר ביטוי מוחשי.

זו תהיה טעות לחשוב שמדובר בשינוי קטן, כי זוהי מהפכה אמתית. האם חנויות פיזיות שבהן ניתן למשש את המוצר ולמדוד אותו תיעלמנה? האם נפסיק ליהנות (או לסבול) מחוויית הרכישה? האם צורת הבילוי הזו של "שופינג" תיעלם מן העולם? בנות לא תלכנה יותר ביחד לחנויות או לקניון?

מניית אמזון (סימון AMZN ) כמעט הכפילה את ערכה במהלך השנה האחרונה

מניית עליבבא   (סימון BABA) הראתה במהלך השנה האחרונה זינוק של יותר מ- 100% .

התופעות הללו מלמדות עד כמה עולם ההשקעות קשוב להתפתחויות טכנולוגיות, תרבותיות וחברתיות ועד כמה לאלו יש השפעת גומלין על רווחיות ועל עצם קיומן של תבניות מוכרות מזה מאות שנים, כמו חנויות וקניונים.

מה מקומם של האישה והשופינג בתוך העולם הזה?

האם החנויות ייעלמו? זו השאלה הבוערת בימים האלה. אבל עדיין, ספק אם אנשים יוותרו על חווית הקניה והבילוי בקניונים . לא בטוח שמשבר הקניונים ורשתות השווק הגדולות לא יתפוגג

יד על הלב. כמה מאתנו, כשהן נמצאות בחופשה, בעיקר בחו"ל, לא חושבות על שופינג. בהתכתבות הווטסאפ עם חברות, מופיעה תמיד השאלה "קנית?" ולאחריה אימוג'י של נעליים (כמובן), בגדים, כובעים, תיקים.

אתרי הקניות הווירטואליות אינם מתעלמים מכוח השוק של נשים, בהן צרכניות אופנה והדבר מציב אתגרים נוספים ויש גורמים שכבר הרימו את הכפפה. למשל, אם אישה לא יכולה למדוד בגד בחנות, איך היא תדע שהוא הולם אותה? החברה הישראלית מיי סייז (MY SIZE)  היא אחת החברות שנסחרת בבורסות של תל אביב ושל ניו – יורק 

החברה תציע תוכנה חכמה למדידת בגדים באמצעות הטלפון החכם. המניה שלה משתוללת בשתי הבורסות ונעה מקיצוניות לקיצוניות בשעורים של הפרשים חד יומיים שיכולים להגיע לעשרות אחוזים. דבר שעשוי להצביע על עצבנות השוק סביב המעבר האפשרי לרכישה של בגדים באינטרנט. עם זאת, עדיין נותרת פתוחה השאלה אם אנשים, ובעיקר נשים ירכשו בעתיד באמצעות האינטרנט גם מותגי יוקרה ופריטים של מעצבים. האם אנשים יעברו לרכוש יצירות אמנות של אמנים מהשורה הראשונה דרך האינטרנט, או שעדיין לצורך הזה יישמר מקום לתצוגה פיזית של המוצרים כולל התאמה אישית ללקוח.

לכן, לתקווה שקונספט החנויות לא ייגנז יש על מה להישען, מה גם שלקוחות רבים עשויים להמשיך להעדיף את חווית הקניה הפיזית- הממשית.

בה בעת, אנחנו, שנרצה להמשיך לעשות שופינג, נצטרך להפריך את כל הסטיגמות המנמיכות נשים. היי, אנחנו כבר לא חיות בסיקסטיז. הרי אנחנו כבר לא אותה אישה עשירה ומפונקת מסדרת הטלוויזיה שוברת הקופות "מד-מן" אבל, מצד שני, התיוג של נשים באותה סביבת נוחות של הגמוניה גברית לבנה, לא נעלם. 

אנחנו מגלות שבמציאות הנוכחית אנחנו חייבות לפעול כדי לשנות את דימוי האישה התלותית ולצעוד בדרך של עצמאות כלכלית, פשוט, כדי שתהיה לנו בחירה חופשית

——————————————————————————————————

הערה: אין לראות בנאמר בפוסט זה משום המלצה לרכוש או למכור ניירות ערך או כל מוצר פיננסי אחר. הכותבת אינה יועצת השקעות מוסמכת והטור אינו מהווה תחליף לייעוץ השקעות על ידי יועץ מוסמך כחוק.

יאללה קזינו, כמעט

אני ממש מאמינה שאנשים צריכים לקחת את עתידם הכלכלי בידיים. אחת הדרכים לעשות זאת היא על ידי כניסה לעולם ההשקעות הפיננסיות. זה לא קזינו, אבל יש כאן את הריגוש – ביג טיים

הפעם בפניה לנשים לקפוץ למים- באתר און לייף, שבו אני מקווה שיימצא מקום להמשיך ולפתח את תפיסת העולם שאומרת "תני לכסף לעבוד בשבילך"

הנה כאן

ד.אליר והפיל המסכן

הסיפור האמתי של ישראל שהחל אי שם בחולות סיני במלחמת יום הכיפורים. האם המעגל נסגר?

ד.אליר והפיל המסכן

ישראל עריף כץ

הזחל"מים דהרו על הדיונות והתיזו סילונות של אבק וגרגרי חול לכול עבר. מבָּטִי היה נעוץ בנתיב שחרש הזחל"ם שנסע לפניי. את עיניי צִמְצָמְתִּי לשווא, לכדי סֶדֶק דק.
האבק הערמומי פלש והציף את האישונים.
בדיונות החול של סיני כחמישה עשר ק"מ צפונית מזרחית לתעלת סואץ, אין צמחים, אין אבנים, אין הפתעות.
יש משהו מהפנט בנתיב החדש שיוצרים הזחלילים, תלם רצוף, קלוע כמו צמה, ואחיד.
פיסה כחלחלה קטנה שנחשפה בשולי הנתיב משכה את תשומת ליבי.
עצרתי את הזחל"ם וקפצתי למטה, מיהרתי לשלוף את ה"פיסה הכחלחלה". חזרתי לזחל"ם והאצתי בנהג לצמצם את הרווח שנוצר.
הפתעה.

ההפתעה הכחולה התבררה כספר שירים שכותרתו "שִירַת הַנַּעַר הַכַּמֵהּ וְהַגֶּבֶר הַמֹֻּכֶּה", מאת ד.אליר.

את הספר מצאתי בתחילת השבוע השלישי למלחמת יום כיפור.
כיצד הגיע ספר השירים לדיונה החולית. תעלומה. אותה יכול לפתור רק אדם אחד. החייל שאיבד את הספר.

למותר לציין שהשבוע השלישי של אוקטובר 1973, לא היה העיתוי המתאים, וגם לא השאלה החשובה לחפש ולאתר את החייל. מה עוד שאין אפשרות לדעת, האם הספר היה קבור בחול שעה, שבוע, או אולי חמש שנים.
עלעלתי במה שהיה בצורתו החיצונית, ספר ומחברת גם יחד. שלושה דברים משכו את תשומת ליבי. ראשית – לא אותיות מתכת קרות של בית דפוס חרטו את האותיות, אלא אדם בשר ודם שהתאמץ לכתוב בכתב דפוס אות אחר אות.
וכפי שנהוג ונחוץ מאוד בשירה גם לנקד.

שנית – היה במלל משהו מסקרן, מעורר מחשבה ובעיקר התרסה.

שלישית – אופטימיות רבה לא בצבצה מתוך התכנים. זכרתי במעורפל שירים על בעלי חיים ובעיקר על פיל מסכן.
ראוי בהחלט עיון וקריאה, אך לא כעת. פסימיות ועצבות יש לי כרגע בשפע.

הספר שרד.
שרד את טיל ה"שְמֵל", שפגע בזחל"ם, ופורר את תרמיל הגב שלי ואת תכולתו. שרד את האוהל ב"סטאר 1" שעלה בלהבות מפגיעת פגז תבערה.
שרד ימים רבים של טלטולים ממקום למקום, מעמדה לעמדה, מזחל"ם לנגמ"ש.
כמו פריטים פיזיים אחרים, יחד עם זיכרונות וחוויות, הוא נשכח שנים רבות.

שלפתי אותו לפני כחצי שנה במהלך כתיבת אירועים וחוויות מאותם ימים, ועלעלתי בו שוב. שירי התרסה, תהייה, אהבה, אלימות, דמיונות, ושטות.

בעמוד האחרון, בשיר האחרון, מצאתי גם את הפיל האומלל.

מאה אנשים, תפסו,

פיל בחדקו, ואמרו לו.

עתה אנחנו הפיל, ואתה החדק,

והם טלטלו, אותו קשות,

ואחר ברחו, בבת אחת.

והפיל בכה, אל אליליו,

ואמר להם שיתנו לו,

לפחות, תבונה אחת,

משלהם שיוכל לנקום,

את נקמתו והם גיחכו,

וזרקו לו, את הגיחוך,

והוא מת, על המקום.

חיפשתי פרטים על המשורר.
אליעזר דהן הוא ד. אליר. ידוע כמשורר רחוב, עומד בצמתים שונים בתל אביב ומחלק לעוברים ושבים דפים משיריו. עד לפני כחמש/ שש שנים היה פעיל ברשתות החברתיות. מאז דממה.

ניסיתי לאתרו, דיברתי עם מספר אנשים ששמם אליעזר דהן, אך הם לא היו ד.אליר.
פה ושם צצה כתבה בעיתון, שפורסמה בעבר לפני שנים, אך לא הצלחתי לאתר את הכתבים/עיתונאים שפגשו וראיינו אותו.
לפני מספר חודשים נקטתי בצעד המתבקש והיעיל ביותר. "שלח בקשתך על פני אוקיינוס המרשתת, כי ברבות הימים תיענה".
חיכיתי.

בעיתוי מדהים, סוף אוקטובר 2017, בדיוק ארבעים וארבע שנים לאחר ששלפתי את הספר מהדיונה, קיבלתי הודעה. "שמעתי שאתה מחפש את ד. אליר.
אני בת אחותו –מירי אופיר –צור מקיבוץ משמר העמק".
"הוא בבית אבות בת"א. צלול במחשבה, אך מתקשה בשמיעה. אנחנו מבקרים אותו בתדירות כול שבועיים בערך. בפעם הבאה נשמח ליצור ביניכם קשר. נקווה שבאמצעות הרמקול תוכלו לשוחח".
"בשמחה", השבתי. "אספר לו את סיפור מציאת הספר". "אשמח בהזדמנות קרובה לבקר אותו”. "יש לי שאלות רבות על שיריו, הנושאים, ואופן כתיבתו".

לפני שבוע, ב- 6 בנובמבר, צלצול.
מדברת מירי, זוכר. "וודאי". "אליעזר נפטר". "הלוויה בעוד שעה וחצי בת"א".
תחושת האבדן מהולה באכזבה, החמצה, פספוס.
עלעלתי שוב בספר.
בין דפיו אצורים עדיין גרגרי חול. אני נזהר לשמרם, כמו עלי כותרת של פרח מיובש.

ישראל עריף כץ
כ"ד בחשוון תשע"ח – 13 בנובמבר 2017

נכתב במלאת שבעה למותו של אליעזר דהן – ד.אליר

חסר לכם חומר על ראש הממשלה? או שבכלל הוא בישל את הסיפור

ומה אם הסיפור על שרה נתניהו והעוזרת מחפה על דברים חמורים בהרבה? כי הרי בסרט של שרה כבר היינו. לא?

זה היום הרביעי שהפסטיבל התקשורתי סביב תביעת שרה נתניהו נמשך. תיאורים קורעי לב של המצב שאליו נקלעה העובדת המסכנה ששהתה ככל הנראה במחיצת רעיית ראש הממשלה עשרה ימים תמימים!

התקשורת גועשת מגילויי רחשי לב הנעים בין  אמפטיה לרחמים כלפי עובדת הנקיון התמימה לבין תיעוב ומיאוס כלפי מעסיקתה הרודנית ובוודאי כלפי בעלה.

על הדרך, ידיעות אחרונות שפרסם את ה"סקופ" הגדול מנסה בהצלחה מעוררת גיחוך לחזור לימי תהילתו ולהוכיח קבל עם ועדה שלא רקם שום 'שירקעס' עם ראש הממשלה.

אז מה עומד מאחורי הגילויים המרעישים האחרונים?

עוד מאותו מוצר צהוב ומוכר עד זרא של מעללי הגברת מרחוב בלפור שכולנו כבר יודעים לצטט בעל פה.

הפרסום האחרון מעורר חשדות כבדים שמישהו "בישל" את הסיפור הזה בהקפדה יתרה. אפשר ללכת על תיאוריית קונספירציה, שבה דווקא משרד ראש הממשלה בישל את הסיפור כדי להשכיח דברים גרועים בהרבה. הנה, למשל, רבקה פאלוך שכבר נחשפה בחוסר אמינותה, היא ש"שידכה" בין העוזרת לבין בית ראש הממשלה. אופציה שנשמעת יותר סבירה היא שגורמים שמחכים לנתניהו בסיבוב הם שרקמו את היצירה המתועדת.

אבל, איכשהו, לרקום סיפור רעוע אך מתועד בקפידה שכל מטרתו להוכיח קבל עם ועדה איך מתנהלים החיים בבית ראש הממשלה ולדאוג בעיקר שהפרסום שלו יפומפם בכל מהדורות החדשות, בכל היומנים ובכל מרחב מחיה תקשורתי אחר- כל אלה מעוררים שאלות קשות שהתקשורת, שבמקרה הטוב היא רק משת"פית תמימה של רוקמי העלילה, יוצאת ממנה רע מאוד.

האווירה החגיגית שמלווה כל "גילוי חדש" בפרשה מעוררת תחושת מיאוס.

אז אוקיי. בואו נגיד שכל האמצעים כשרים כדי להביא להדחתו של ראש הממשלה. שהאיש הזה ראוי לכל טיפול חשדני ופוגעני שהוא מקבל מהתקשורת.

חסר לתקשורת חומר??

האם קולה של התקשורת נשמע מספיק כשבזק קיבלה את כל ההטבות המפליגות והמעוררות חשד? האם התקשורת טיפלה ברכישת חברת יס על פי הערכת שווי מוגזמת, בלחץ המנכ"לית שלוחתו של בעלי בזק שאול אלוביץ'? (כזכור, בזק רכשה את חלקה של חברת יורוקום בחברת יס. יורוקום היא חברה בבעלות שאול אלוביץ' שהוא לגמרי במקרה ידידו של נתניהו) האם קולה נשמע מספיק בהיבט הצרכני כאשר בזק משמרת, בסיוע הממשלה, את יתרונה ורווחיותה בתחום התשתית? איפה הייתם כשראש הממשלה התעקש להחזיק בתיק התקשורת? איפה הייתם כשהוא העיף את מנכ"ל משרד התקשורת ומינה את פילבר תחתיו? כל מעלליו של פילבר שפעל מאחורי הגב של הפקידות הבכירה והמקצועית במשרד והדליף חומרים חסויים לבזק, תוך קבלת הנחיות מבזק לשנות מסמכים כך שישמרו את המונופול הדורסני – כל אלה נעלמו מעינינו, וכאשר אולץ נתניהו לעזוב את תיק התקשורת, טופל מינוי "מחליפו" איוב קרא בכפפות משי.

למעשה, ניתן לומר כי התקשורת טיפלה בכל הנושאים האלה עם כפפות. ואלה הפכו לכפפות איגרוף נגד העמיתים, כשראש הממשלה חיסל את רשות השידור הממלכתית והמצוינת. ואגב, איפה אתם עכשיו, כשהוא מחסל את תאגיד השידור?

יש פרשת אלף, יש פרשת אלפיים, יש פרשת שלושת אלפים. וחכו, חכו. יש פרשת תקשורת שעשויה להעיב על כולן.

אבל מה? הרבה יותר נוח להתעסק עם סיפור על התעמרות בעוזרת בית. זה יותר עסיסי ובעיקר, מתועד בקפידה. אז אמרתי לה, והיא אמרה לי.

 

התחלת הסוף של זכויות אדם באירופה, אבל את ישראל ימשיכו לחפש בפינה

מפגן הסולידריות המרשים של העיתונות האירופית נעצר בחריקה בשערי ישראל. וגם העיתונאים הטורקים הנמקים בכלא יצטרכו לחכות בתור. אבל העיתונות באירופה עצמה סובלת ממחלות קשות: רדיפה, מעקבים, אלימות, בעיות פרנסה ומהלכים בוטים לחיסול השידור הציבורי. נשמע מוכר?

פגישה שנתית של הפדרציה האירופאית לתקשורת EFJ בוקרשט 18-19 במאי 2017

"העיתונות מותקפת" זו הייתה הכותרת הדרמטית של הפגישה השנתית של פדרציית העיתונות האירופאית (EFJ) , שהקיפה 19 משלחות מכל רחבי אירופה "האם זו התחלת הסוף של זכויות אדם באירופה?" שאל בדברי הפתיחה פטריק פנינקס, ראש החברה לשירותי מידע במועצה האירופית.

אולי היה ניתן לשאוב מידה של נחמה מהידיעה שאנו, בישראל, נמצאים בחברה טובה. חברה שאמנם בחרה להתעלם כמעט לחלוטין מאירועי סגירת רשות השידור הישראלית, אך בכל זאת דנה במתקפות מכל עבר נגד השידור הציבורי בכל רחבי אירופה, שעובדיו נתונים לגחמות שלטוניות -פוליטיות ולאינטרסים של בעלי הון שמיועדים לצמצם את כוחה והשפעתה של המדיה, ולהתערב בתכניה ברגל גסה. גילינו כי גם באירופה, רבים מעובדי השידור הציבורי סובלים מאפליה ומרדיפה.

כמעט הרגשנו חלק מהאיחוד הנפלא הזה, אלמלא חשנו על בשרנו את גבולות הסולידריות שלו. זה קרה כשגילינו לתדהמתנו שגם בארגון המתיימר לייצג את אירופה הנאורה לא מצליחים להעביר החלטה נגד פגיעה אנושה בעיתונאים עמיתים מטורקיה. וגם ברגע שבו גילינו, לאכזבתנו המרה, שלנאורות הזו יש גבולות. שהיא נעצרת באותו מקום שבו מוזכרת מדינת ישראל. ועזבו אתכם מאבני היסוד של עבודה עיתונאית, כמו למשל בדיקת מקורות מידע ואימות תכנים טרם פרסומם ברבים.

לפני שבוע חווינו, עמיתי עו"ד חיים שיבי ואני, כנציגי אגודת העיתונאים בירושלים (והנציגים היחידים מישראל) את טעמה של התקשורת האירופאית מרובת הגוונים, המצליחה להתאחד למקהלת אומרי הן כשמדובר בגינוי ישראל. במחטף של הרגע האחרון, הועלה בפני המשתתפים מכתב ממוחזר של תלונה פלסטינית חסרת שחר לפיה מנעו הרשויות הישראליות השתתפות בכנס של נציג פלסטיני על פי החלטת בית משפט צבאי. תלונה לפיה סובלים העיתונאים הפלסטינים מאי צדק בגלל הכיבוש ועוד תיאורים קורעי לב כיצד מנעה ישראל מעיתונאי להשתתף בהלווית בן דודו ו/או בביקור אמו שאושפזה בבית חולים יהודי. אמיתות תוכן המכתב לא נבדקה שאם לא כן, הוא מעולם לא היה מוצג בפני המשתתפים שנחשפו רק אליו ברגעים האחרונים של הכינוס, ללא כל תגובה ישראלית כי "מצטערים, אך אנו מחליטים מי מדבר". כתב על כך חיים שיבי כאן.

Image may contain: 14 people, indoor

צילומים: חיים שיבי

אותו הרכב של ה- EFJ לא הצליח להגיע לקונצנסוס סביב ההצעה לגנות את משטר ארדואן המתעלל בעיתונאים הטורקים. איש לא פצה פה ולא צייץ כשהימנעות מהצבעה של נציגים, בהם עשרה בעלי זכות הצבעה מרוסיה הובילה לדחיית קבלת החלטה בנושא טורקיה: בלי ספק הנושא הבהול והגורלי ביותר שדן בסתימת הפיות הברוטאלית הכוללת מאסרים ממושכים ומסכת התעללויות בעיתונאים. העדר ההחלטה ("הועבר לדיון ועדה") זועק לשמיים בעיקר לנוכח העדויות לפיהן עיתונאים רבים הושלכו לכלא ללא היתר לביקורי משפחה, במגבלת איסור הכנסת ספרים לכלא ואלימות פיזית. אחרים, בהם בעלי אמצעי תקשורת סובלים מדיכוי כלכלי ע"י הטלת מסים כבדים וחדשים כשהעיתונאים חווים הרעת תנאי עבודה ושכר מינימום. טורקיה מטילה הגבלות על רשתות חברתיות ולעדות נציג מצרפת, אף חסמה ערוץ שידור כורדי המשודר באמצעות לוויין צרפתי. על כל אלה, לא מצאו לנכון להוציא הודעת גינוי תקיפה.

ולמרות זאת, לרגעים ארוכים השתכנענו שאנחנו נמצאים במקום הנכון ובזמן הנכון. באותו מקום שבו מדברים על אפליה מגדרית, על פגיעה בחופש הדיבור ובחופש הביטוי. הנושאים הקשים שעל סדר היום הוצגו בפתיחת הכינוס והתמקדו במתרחש במחצית ממדינות האיחוד האירופי: ירידה בביטחון העיתונות, סתימת פיות, אווירת איום, פיקוח על האינטרנט, פגיעה גוברת בחופש הביטוי, כולל באמצעי חקיקה בעיקר נגד ניו מדיה.

תחושת רפובליקת הבננות שאנו חווים בישראל מוכרת בעוד מדינות. נכון, אף שהפדרציה שהתכנסה לפני שבוע לישיבתה השנתית בבוקרשט בחרה להתעלם כמעט לחלוטין מחיסול רשות השידור הישראלית , היא עדיין העלתה על סדר היום סוגיות מפתח חשובות הקשורות לשידור הציבורי בעולם ולפגיעה השיטתית בענף, לא רק בישראל אלא גם בשווייץ, בפורטוגל שבה יש פגיעה בזכויות יסוד של מאתיים עיתונאים בשידור הציבורי שאינם זוכים להיכלל כעובדים שווי זכויות וסובלים מאפליה מגדרית בה משתכרות נשים 80% לעומת גברים. גם איטליה ורוסיה מדווחות על פערי שכר גדולים ובאנגליה, מדווחים על הפעלת צנזורה עצמית של עיתונאים החרדים לעתידם. זאת, לאחר שארבע מאות עיתונאים איבדו את מקומות עבודתם עקב השתלטות של גורמים פרטיים על תחנות שידור. ברומניה, שם התקיים השנה המפגש, מדווחים על בעלי הון, מנהלים, בעלים ומייסדים של אמצעי תקשורת היושבים בכלא בגלל הונאות כלכליות. העיתונאים סובלים שם מחוסר בטחון תעסוקתי או כלכלי.

באירלנד הוחל איסור התארגנות על עיתונאים. מזה חמש עשרה שנה נאבקים שם בחקיקה זו ללא הצלחה. בצרפת, המו"לים מפקיעים מידי כותביהם את זכויות היוצרים על יצירתם ואינם משתפים אותם ברווחים עקב שימוש בזכויות אלה. על כוחם המוגבר של המו"לים מלמדת גם המציאות בספרד, בה חולשות שמונה קבוצות חזקות על כל המדיה המקומית ושולטות באופן מוחלט כמעט אף בשוק הפרסום המגלגל סכומי עתק.

ביוון ובמקדוניה שוררים חששות כבדים עקב השתלטות הממשלה על אמצעי התקשורת. הם מבקשים לקדם הקמת תחנות פרטיות מחשש שמחר יקומו למציאות חדשה שבה לא תהיה להם עבודה. ושוב בצרפת, עם עליית מקרון לשלטון, מדווחים נציגי המדינה על החלטה נשיאותית לפיה הוא יהיה רשאי לבחור בעיתונאים המסקרים אותו.

פרופ' מרילין קלארק מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת מלטה הציגה ממצאי מחקר שנערך במשך שלוש שנים ולפיהם העידו 70% מהעיתונאים הנסקרים כי חוו אלימות פסיכולוגית מצד הרשויות וכמעט מחצית הנשאלים דיווחו כי הם מאוימים אף בשימוש בכוח. עיתונאים דיווחו על מעקבים ממוקדים וכמעט מחצית המשתתפים סברו כי ההגנה על מקורות המידע ניצבת בפני סכנה ממשית. 40% מהמשתתפים העדיפו לא לדווח בגלוי על האלימות שהם חווים. המחקר אף בחן תופעות כמו חרדה, לחץ ודכאון בקרב העיתונאים. 64% מהם סובלים מלחץ, 47% סובלים מחרדה, 24% סובלים מדיכאון. 40% ציינו כי העבודה השפיעה לרעה על חייהם הפרטיים.

דווקא מהמקום הזה, שבו מתוארים הקשיים של עיתונות העולם החדש, היה ניתן לצפות למעט יותר סולידריות. וחבל.