יום אישה לא כל כך שמח
במציאות המטלטלת שבה נשים יוצאות להפגין באדום בהמוניהן, בכל רחבי הארץ, בגלל איומים מוחשיים על השוויון החברתי שלהן, מציאות שבה שתי מפלגות שלטון מדירות נשים, מציאות שבה אין אף אישה בתפקיד מנכ"ל משרד ממשלתי, ושבה התבטאויות הנשים שהוכתרו כשרות ממשלה מביישות לא אחת את העולם הנשי כולו, נמשך מאבקן המתמיד של נשים עיתונאיות על מעמדן ואולי אף על עצם קיומן כעיתונאיות.
זכורה לי, מימי תחילת עיסוקי המקצועי כעיתונאית, ההתבטאות החריפה והביקורתית של שולמית אלוני, על הייצוג הנשי בפרסומת ל…אשכוליות. מה השתנה מאז?
אפליה מתקנת היא בעיני אחד הדברים המביישים ביותר, בין אם מדובר באשת מקצוע, או בשופט מזרחי בבית המשפט העליון. היש סיכוי, ולו קלוש ש"אין מספיק נשים איכותיות", עד כדי כך שתזדקקנה לנדבה מתנשאת ומעליבה כאשר הן מתמנות לתפקיד מפתח?
בעולם העיתונות, נהגו לא אחת לייחס קידום של אישה במקצוע ליחסיה האישיים עם דמות מפתח, גברית כמובן, אבל מאז הקמת הערוצים המסחריים עשו נשים במקצוע כברת דרך מרשימה.
רבות מהן, מצליחות להביא איכויות ייחודיות, להביע דעות ביקורתיות ולראיין ללא משוא פנים, ועדיין – לא פעם נשמעות הערות עוקצניות על הדרך שבה פילסה העיתונאית את דרכה לצמרת.
לא ניתן להתעלם מן העובדה שבניגוד לגברים במקצוע, נשים עדיין נמדדות על פי מראן החיצוני, על פי גילן.
ההשוואה, קלישאתית ככל שתישמע, האומרת שגבר עם שיער מאפיר וכמה קמטים נראה מצוין בה בעת שאישה עם אותם נתונים נראית "זקנה" שזמנה עבר, באה לביטוי בשיעור הנשים העיתונאיות המבוגרות על המרקע ובמקצוע בכלל.
מעבר להררי החושך של הסטיגמות והדעות הקדומות, אנו נאלצות לחוות בימים אלה מאבק על עצם קיומנו כנשים עיתונאיות
כנשים במרחב הציבורי
צעדות הנשים באדום זורקות אותנו אחורה למאבקי הסופרג'יסטיות שנאבקו על זכות הבחירה לנשים, ופתאום זה נשמע לגמרי מעשי שמישהו ינסה להסיג לאחור את כל הקדמה, וגם יציע להדיר נשים מן המרקע או מן הרדיו, או מן המקצוע בכלל, כי זה פוגע ברגשות של מאן דהוא, והרי ידוע כבר שיש רשתות רדיו שבהן לא נשמע קולן של נשים.
לא ניתן להפריד את מעמד האישה העיתונאית מן המציאות הפוליטית שבה עולות הצעות הזויות שזורקות אותנו אחורה במאה שנה ויותר, ומנסות לסכל ולהציב עוד ועוד מחסומים להתקדמות נשית.
המחשה עצובה לכך הייתה בתכנית הסאטירה של מוצאי פורים ומוצאי יום האישה, "ארץ נהדרת" שבה, במסגרת "משאל רחוב" נשאלו נשים על מה היו מוכנות לוותר כדי להגיע לפשרה. נשים שלא זיהו את המראיינת, ניאותו לוותר ויתורים מפליגים בנושאי ישיבה בהפרדה באוטובוסים (שכבר קיימת, כמסתבר, הלכה למעשה, כפי שסיפרה אחת מהנוסעות בקו לירושלים) ובנושאים נוספים.
אז מחר, בלי סאטירה, יצהירו גברים כי אינם מוכנים שאישה תראיין אותם כי "קול באישה" וזה יישמע לנו סביר. הרי צריך להגיע לפשרה.
דווקא עכשיו, יותר מתמיד, בתקופה של שבר וקרע בעם, ניתן לשווע להנהגה נשית, כזו שתמצה את כל היכולות הנשיות המדהימות ולא תעסוק בכיפוף ידיים, אלא באחדות. שלא תתמקד ב"שליטה" אלא בראיית הכלל. נשים עיתונאיות שאינן מתקרנפות יכולות להתוות את הדרך לשם.
פורסם באתר אגודת העיתונאים בירושלים
טחנות הרוח 