לפני שנה בדיוק יצא לאור מגפון. במבט לאחור, ברור שהייתה כל הצדקה להקמתו ולקיומו של עיתון כזה, החורט על דגלו באותיות גדולות את המילה "חופש". חופש הדיבור. אלא שמגפון היה היחיד שהרים את הכפפה ששכבה מרופטת וקרועה בתוך שלולית הרפש שכרתה עבורה התקשורת הממוסדת, זו של בעלי ההון המנהלים פרשיית אהבים עמוסת עליות ומורדות עם השלטון.
השנה החולפת הדגימה עד כמה זה נוח לבעלי ההון, למו"לים ולזכיינים הגדולים, וגם לשלטון, לראות תקשורת מוחלשת הנאנסת מרצון לתכתיביהם ולגחמותיהם. על רקע חילופי האשמות הדדיות, די ברור למתבונן מהצד שאף אחד אינו צדיק גמור במשוואה הזו שבין התקשורת לבין השלטון. העיתונאים, לרוב, היו הפיונים במשחק שהתנהל מעל לראשיהם.
- ציפי לבני: במה בלעדית בערוץ 2 (צילום: ציפי מנשה)
שנה עצובה חלפה על שוק המדיה והיא נפתחה בסוף השבוע האחרון בערוץ המוביל, ערוץ 2, בתכנית שבה משתתפי תכנית חדשה רומסים את כל העומד בדרכם ובעיקר את כבודם העצמי, ולו כדי להגיע החוצה עם שללם. הייתי אומרת שהתכנית הזו, "כלוב הזהב" בערוץ 2, המרוממת את ההתבהמות הטלוויזיונית למעלה חדשה ומסמלת את כל הכיעור שדבק במדיה המסחרית, היא אילוסטרציה לפרצוף של המדיה הישראלית מודל 2013.
בו בערב, במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2, התארחה באין מפריע ציפי לבני, פרשה את משנתה (משנה המורכבת, בעיקר, משלוש מלים: "להעיף את ביבי") והתערבה בדיון של העיתונאים באולפן.כעשרים דקות נמשכה הפארסה הזו שבה הוענקה הבמה התקשורתית הכי יקרה למפלגה אחת המתמודדת בבחירות הקרבות. לא מצאנו שם אפילו ניסיון ליצור מראית עין. לבני באה מוכנה ונתנה לערוץ 2 אתנן בדמות "סקופ" שבו היא קוראת לעמיתיה מהגוף האמורפי המתקרא מרכז-שמאל להצטרף אליה לגוש חוסם (כמובן, כדי "להעיף את ביבי"). בערוץ 1, לפחות, הייתה מראית העין: שם מצאנו את גדעון סער, את יאיר לפיד, את בוז'י הרצוג.
- זליג רבינוביץ' (בצד, מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם): קיבל היתר לפעול כ"ידו הארוכה של המנכ"ל" (צילום: ציפי מנשה )
כך החלה השנה השנייה של מגפון: שנה שבה חדר החדשות המקומיות בכבלים איננו עוד, כי החדשות המקומיות המייצגות את הפרירפיה הן רק סרח עודף למהומות שהקים ערוץ 10, מעריב איבד לחלוטין את כסותו כעיתון פלורליסטי, קול המוסיקה מעוקר וגוסס. וכן, מוספי עיתונים נסגרו, ועיתונאים רבים מכל גופי התקשורת מצאו את עצמם בחוץ. באופן מפתיע למדי, קם גם עוד עיתון דפוס ממומן היטב על ידי בעלי הון, חלקם גלויים ואחרים, כנראה, סמויים, היכולים לשלם שכר "טאלנטים" ולפרסם תשדירים הקוראים לכולנו לקרוא את בן כספית ב"סופהשבוע".
בין תשדירי הפרסום ברדיו, שמענו ביום שישי האחרון את קולו המתנגן בעליצות ובחגיגיות של הקריין הקורא לנו: "היום בידיעות אחרונות: בלעדי! יומנו של רוצח" : העיתון של המדינה מציע לנו, הקוראים, את יומנו של הרוצח הנתעב של הילדה רוז פיזם, רוני רון, ופורש על חמישה עמודים שלמים קטעים מיומנו. ואפילו לא העלינו את השאלה אם גם שילמו לחלאת המין האנושי עבור היומן שנועד, מן הסתם, לשרת אותו בערעורו לבית המשפט. בשבועיים האחרונים יש לידיעות אחרונות, להבדיל, עוד משהו בלעדי: תצלומים של גאולה אבן וגדעון סער. פה הם אוחזים ידיים, שם מתנשקים, ושם מתחבקים. איזה זוג יפה, איזה יופי. מעניין מי מזמין את ה"פפראצי" של ידיעות בדיוק בזמן לצלם את הצמד בתמונות כה מלבבות.
אלה הסקופים שהעיתונות מציעה לנו בפתחה של השנה השנייה של מגפון.
בין כלוב זהב לראיון עם רוצח ילדים, מה שנותר לנו זה רק לשאול את עצמנו מי אנחנו, הציבור הישראלי. ולמה בדיוק חושבים אותנו, שם "בתקשורת". קרן אור באפלה היא התכנית "מצב האומה", שחברת רשת הצליחה למנף בצורה גאונית: באותו יום, בשבוע שעבר, בהפרשים של שעה קלה בין הודעה להודעה, הנפיקה החברה הודעות לעיתונות המכריזות: "מצב האומה יורדת במוצאי שבת", לאחריה הודעה כי "מצב האומה תוקרן גם באמצע השבוע, בפעם האחרונה" ולאחריה, הודעה על מחאת ציבור הצופים. ספין תקשורתי מוצלח? כך, לפחות, זה נראה לי. אבל כשיושבים מול הטלוויזיה ומתפוצצים מצחוק מהגאונות ומהשנינות של המשתתפים, הספין נסלח.
הלילה שאל ליאור שליין את בוז'י הרצוג, אפרופו חוגי בית בהתנחלויות, אם "זה לא מוזר שאחרי גיל חמישים מתחנף לך הקול?". תענוג צרוף. כך גם כשגורי משתולל, שופך מים וצועק על הקהל: "זה קהל לא מקצועי" ושואל אחר כך את הרצוג: העלו לח"כים את המשכורת באלף שקלים, ומחיר המים עלה ,אז אפשר לבוא להתקלח אצלך?". תכנית שהיא דוגמא למה שבדרך כלל אפשר לחלום עליו. תכנית שבה, כליצני החצר שמותר להם לומר הכל, לוקחים המשתתפים את הפריבילגיה הזו ברצינות מוחלטת, עד ש… עד שלמשל מגיע/ה לתכנית מועמד פוליטי שהם נורא אוהבים.
- מצב האומה: קרן אור באפלה (צילום: טל גבעוני, רשת)
שוק המדיה נפרד מן השנה הזו מרוט ונדכא, כשהוא נופל בין הכיסאות של ההון השולט בענף לבין פוליטיקאים שמקדיחים את התבשיל ורומסים ברגל גסה את האידיאל של חופש הביטוי ותורמים, בצוותא, לצמיחת הזן החדש של "עיתונאים" שלא מנידים עפעף כשחבריהם מועפים מן העבודה ובלבד שהסוכנים ששכרו לעצמם ימשיכו לנהל עבורם משא ומתן עם בעלי אמצעי התקשורת, כדי שיוכלו להמשיך ולהביא הביתה משכורות בנות שש ספרות. אז הנה מגיעות ל"ידיעות" גם תשבחות על עוד סקופ, לפיו, מגלה לנו רז שכניק, יונית לוי משתכרת 90 אלף שקל בחודש, השפים של מאסטר שף (בצוותא) מקבלים 90,000 שקל לפרק, ואילו ארז טל, מנחה האח הגדול מרוויח, לאורך כל השנה, 150,000 שקל בחודש עבור הנחיית התכנית, כשבן זוגו להנחייה אסי עזר מרוויח "רק" 25,000 שקל לפרק. עוד נמנים בין בעלי השכר הגבוה דני קושמרו, אהוד יערי, גיא זוהר, צבי יחזקאלי, אלון בן דוד, ירון לונדון, מוטי קירשנבאום והטאלנטים של ארץ נהדרת המקבלים 20,000 שקל לפרק, כל אחד. אם להיות קטנוניים, הרשימה הזו מורכבת, בעיקר מגברים. ואני לא רוצה להיות עוד יותר קטנונית ולומר לאיזה שבט משתייכים רובם.
אגב, השכר הגבוה הזה משולם מכיסיהם המתרוקנים של בעלי הערוצים המסחריים, שרק אתמול בכו מרה על מר גורלם ובכיפוף ידיים של הרגע האחרון אנסו את הכנסת ואת הממשלה "להציל" אותם מסגירה ולתת להם הקלות מפליגות בתחום התמלוגים ובתחום הפקות המקור.
וכן, זה כן על חשבוננו. כי כספי התמלוגים לא יתקבלו ומשום ששכר ה"סלב'ס, וה"טאלנטים" למיניהם היה יכול לממן משכורות של עוד כמה עיתונאים. ומשום שמקבלי השכר הגבוה, בדרך כלל, אינם מאיימים ואף מקדמים, לרוב, את האינטרסים של בעלי ההון, ולפעמים של השלטון – ומונעים מאיתנו, מן הציבור, תקשורת נקייה וחפה מהטיות. על הקרקע הזו בדיוק צמח מגפון.
המציאות הזו שמתחוללת השנה מעל לראשינו, מזכירה את שירת הים, שם, דווקא האויב הוא זה שקרא"ארדוף, אשיג, אחלק שלל" (שמות ט"ו). כאן, במרוץ להשגת השלל נמצאת קבוצה המנציחה את תרבות הקפיטליזם החזירי. זו קבוצה של בעלי חברות תקשורת שמשסה את עובדיה בממשלה כדי להשיג לעצמה הטבות והקלות כלכליות ושל אנשי תקשורת, שמדווחים בקול נכאים על הילדים העניים, אבל מגיעים הביתה מדושני עונג ושבעים מאוד.
שנה הלכה, ובה נמכר מעריב לשלמה בן צבי שלטענות העובדים מפר את התחייבויותיו, ולטענות הקוראים- שינה את הד.נ.א של העיתון. אנחנו כתבנו על כך בו ביום שהחלו השמועות על מכירת העיתון לבעלי מקור ראשון. עכשיו אנו קוראים את התוצאות מעל דפי העיתון.
- הפגנת עובדי מעריב, שזכה לכינוי "מעליב"- 14.10.12 (צילום: דן בר דב)
שנה הלכה, וביומה האחרון עשו ערוץ 10 וערוץ 2 תרגיל לממשלה ואילצו אותה לוותר להם על תמלוגים ולעשות להם הקלות בדרישות להפקות יקרות. עכשיו הם יכולים להמשיך במדיניות הפרסום הסמוי, ובהפקות הריאליטי גורפות הרייטינג באין מפריע.
שנה הלכה, ורשות השידור מתנהלת כמו אחרון המשטרים הטוטאליטריים הממליכים מלכים ועורפים ראשים.
שנה הלכה, ועיתון הארץ סוגר כמה באסטות ומפטר עיתונאים.
- מכירת חיסול של העיתונות המודפסת? בנין מערכת עיתון הארץ: גם הוא למכירה (צילום: דן בר-דב)
שנה הלכה, ובידיעות אחרונות מפטרים עיתונאים בשקט , כמקובל, ועושים, הלכה למעשה, איחוד של מהדורת הדפוס עם אתר האינטרנט של העיתון. כך עושים "ייעול" שיתרום, בקרוב, להעפת עוד כמה ראשים.
שנה הלכה, וישראל היום של שלדון אדלסון ממשיך להיות ממומן מכיסיו העמוקים של הבוס.
שנה הלכה, שנה באה. והציבור לא מאמין לתקשורת. לכן, בהערכה לא בלתי מציאותית, תוצאות הבחירות הפעם יפתיעו. הציבור יאמר את דברו ויביע את דעתו. גם על התקשורת.
ואנחנו, במגפון, נשתדל כמיטב יכולתנו להמשיך ולהיות פה גם בשנה הבאה.
הערה: ציפי מנשה ודן בר דב הם צלמי מגפון. הכתבה פורסמה במגפון ביום הולדתו הראשון.
טחנות הרוח 