אין מעריב היום

מסכת ההתעללויות שספגו עובדי מעריב היתה רק הפרק הראשון בסאגה, שהאניגמה הגדולה ביותר שלה היא למה? למה רכש בן צבי את מעריב? יכול להיות שהוא רצה להראות לבעלי ישראל היום מאיפה משתין הדג? אז תשמעו לאיזה איבר מוצנע בגוף של שלדון אדלסון מזיזות ההוצאות של אחזקת חינמונו הנפוץ ביותרהספירה לאחור החלה מרגע ששלמה בן צבי החליט לרכוש את מעריב. קשה להבין מה היו המוטיבציות שלו לבצע את הרכישה, שנועדה, מלכתחילה לגמור את העיתון היומי הותיק ולהפוך אותו למוטציה, פרי דמיונו הקודח של הבעלים החדש.

היה צריך להיות עיוור כדי לא לקרוא את המפה, שעה שבן צבי פיטר כותבים דעתניים שאינם מהזן הפוליטי-דתי-לאומי שלו, שעה שחתם על הסכמים שלא התכוון לכבד והפר אותם שעה קלה לאחר חתימתם.

אם אני מנסה להבין מה חשב לעצמו בן צבי, כשקנה את מעריב, אני יכולה רק לדמיין שהוא התכוון להתחרות בשלדון אדלסון. תחרות שנועדה מראש לכשלון, לפחות משום שאדלסון עושה, ביום ממוצע אחד, קופה של 32 מיליון שקל: כך על פי גלובס, בציטוט מפורבס.

אדלסון, בניגוד לבן צבי, יכול להרשות לעצמו לממן עיתון בישראל מבלי לאלץ את עורכיו להתחבט בשאלה את מי נפטר היום.

בן צבי מוציא לאור את העיתון מקור ראשון, שעושה את עבודתו נאמנה. הוא מינה את עצמו גם כעורכו הראשי ובמין תחושה של כול יכול, החליט למנות את עצמו גם כעורכו הראשי של מעריב. איש מעולם העסקים, ולא מעולם העיתונות, סבר שהוא יכול למלא את הנעליים הגדולות של עזריאל קרליבך ושל יורשיו לדורותיהם. יש שיגידו שזו מגלומניה. יש שיאמרו אג'נדה פוליטית או כלכלית, ויש שיאמרו עיוות בתפישת המציאות. ואפרופו מציאות, הרי הסינתזה הכפויה בין מקור ראשון ומעריב נכשלה.

מעריב היה מותג, שבן צבי הרג.

היום לא ראה מעריב אור. הפגנת שרירים לקבלת אישור בית המשפט להקפאת הליכים, שתאפשר למו"ל – עורך למחוק לחלוטין את טביעות האצבע של מעריב הישן והטוב, תוך פיטורי עשרות עיתונאים ועובדים. במכתב ששיגר לעובדים בשבוע שעבר, הסביר בן צבי את מטרותיו:

"במהלך השנה וחצי האחרונות כולנו היינו שותפים במהלך חשוב ומשמעותי בעיתונות הישראלית, כאשר החלטנו לרכוש את פעילות מעריב במטרה להחזיר את העיתון לימיו הגדולים בהיסטוריה של העיתונות ולהבריא את החברה כך שתתנהל כחברה עסקית מאוזנת ואף מרוויחה. לצערנו, עד כה, למרות המהלכים שנעשו, רובם בהצלחה, החברה עדיין לא הגיעה ליעדים ולמטרות שהציבה לעצמה".

עדיין?

ידיעות אחרונות מול ישראל היום: קרב הבריונים של השכונה

בעיתון ישראל היום מתעסקים, מעבר לפולחן האישיות המוכר והידוע, במתקפות יום-יומיות נגד העיתון המתחרה. די עם החפירות. יש לכם תחקיר מעמיק ונוקב על נוני מוזס/ידיעות אחרונות? פרסמו אותו בלי כל נימת הצדקנות. וידיעות אחרונות- כמו ידיעות, הפך לאתר פרסומי שדורש שנצביע לו 'לייק'.

נתוני סקר מהשבוע (TGI) נמרחו בכל האתרים עם הכותרת "מעריב מתרסק".  סקר שמצביע על צניחה של 40% בחשיפה לעיתון במהלך המחצית הראשונה של שנת 2013: תקופת כניסת המו"ל החדש שלמה בן צבי לעיתון.
נתוני הסקר גם מצביעים על תיקו מחודש בין ידיעות אחרונות וישראל היום, לאחר שעיתון החינם של שלדון אדלסון עקף בעליה את ידיעות.

בשבועות האחרונים מתנהלת מלחמה יצרית בין שני העיתונים המובילים. מלחמה אלימה ובוטה שבמהלכה עושים שני הענקים שגיאות טקטיות החושפות את חולשותיהם הגדולות.

 מה שקורה במאבק האיתנים בין ידיעות אחרונות וישראל היום יכול לאושש את הטענה שהאדם הוא האויב הגרוע ביותר של עצמו.
כמה שגונן גינת ישוב ויפמפם כותרות שערורייתיות על מו"ל ידיעות אחרונות נוני מוזס, וככל שמאמרים אלה יזכו להפניות בעמוד הראשון של ישראל היום, כך חושף העיתון הזה את מסכת מניעיו המתמצית במלים "להגן על ביבי ושרה" וגם את סגנון הכתיבה המיושן והחופר בנוסח "אמרתי לכם" ו"נו נו נו". קוראים פעם, קוראים פעמיים, ואחר כך אומרים: "אוקיי, הבנו. אז מה חדש?" ועוברים הלאה. כתבת תחקיר אחת טובה על ידיעות אחרונות ועל מוזס, אולי מבית היוצר של מוטי גילת, תחקירן ידיעות אחרונות בעבר, בוודאי היתה עושה את המלאכה הרבה יותר טוב מאשר כותרות כמו "אימפריית הרשע של נוני מוזס" המלווה תדיר בתמונתו ולצדה "חשיפה, של המחדל התורן: "ידיעות והבדרנית הבדואית המזויפת: והם עוד חושבים שמישהו יאמין להם? אמרנו שהם מפרסמים דברים בלי קשר לעובדות?.." (7.7.13) או: "הידיעות המוטעות שידיעות צריך להתנצל עליהן" (עמוד 1, 9.7.13) ובה הפירוט של ידיעות המעידות, כדברי הכותרת על "שחצנות וגבהות לב", ועוד קודם ב-1 ביולי, תחת הכותרת הקבועה "אימפריית הרשע של נוני מוזס" , הפעם מבית היוצר של דרור אידר: "כישידיעות אחרונות מנסה להחליש את נתניהו מול קרי ועוד ועוד ועוד.

חלוקת חינם של ישראל היום (צילום: חובב שירה, ויקימדיה)

 מן העבר השני, ידיעות אחרונות מגלה סימני היסטריה מתקדמת שאינה מונעת ממנו להמשיך ולהתנהל באותם קודים של ניכור וזלזול בציבור הקוראים ובאינטליגנציה שלו. עכשיו, הניכור הזה הגיע אל הציבור ביג טיים. די להביט בעמוד הבית של האתר מבית העיתון Ynet. מה יש שם? יש שם, באתר שהיה פעם המוביל במדינה ועתה ניצב עדיין במקום השני, אולי מפאת ההרגל, אתר של פרסומות. בין הפרסומות החולשות על העמוד בבוטות, צצה לה פה ושם ידיעה בהחלט לא בלעדית אלא מסוג הידיעות המתפרסמות בכל האתרים, כתובה באותה צורה נוסחתית מבית ידיעות ואם אתם רוצים להכנס אליה ולקרוא אותה עד תומה, אתם נדרשים להצביע 'לייק' לאתר העיתון בפייסבוק, גם אם אתם לגמרי dislike את ההתנהגות הסחטנית, הבריונית, האלימה והכפייתית הזו. "מציעים" לכם להצביע, באופן מלאכותי לחלוטין, בעד העיתון שאם לא כן, לא תוכלו לקרוא את הידיעה עד תומה.

אגב, ה- like הזה שווה בדיוק כמו 99% מהלייקים בפייסבוק: נאדה. גורנישט, אפס, כלום.

אתר ידיעות אחרונות, כמו הממשלה, כמו ראש הממשלה, כמו שר האוצר, סומכים על העדר כושר השיפוט שלנו, על הרפיסות שלנו, על כך שנגיד, "אוקיי, נלחץ לייק, מה יכול להיות?" זה כנראה יותר קל למרבית הציבור ללחוץ לייק מאשר לחפש בדיוק את אותה ידיעה עצמה באתרים אחרים.

ואולם עבור בית מוזס כל הלייקים הללו מיתרגמים לכסף: לייקים,כרייטינג, משמעותם עמדת מיקוח טובה יותר אצל המפרסמים.

מחאה חברתית, או צרכנית, יכולה להתבטא גם בעזיבת אתר שמכריח אותנו לעשות מה שאיננו רוצים. הציבור יכול כמובן להתכופף בכל פעם שמכוונים לו אקדח לרקה, או להשתחוות למלך, או למולך שאיננו אוהב. ההיסטוריה הוכיחה זאת בעבר. מצד שני, שווה לנסות ולראות אם כוח ההרגל, או פיתויי החינם של ישראל היום, ימשיכו לאחז את עינינו באמצעות סקרים שגם על אמינותם מותר לפקפק.

פורסם במגפון