גט לשמאל הרדיקלי

גט לשמאל הרדיקלי: אין לי אחים

אני רוצה לתת גט ל"חברים" שלי. אלה מהשמאל הרדיקלי שמסכנים את חיי. אלה שלקחו על עצמם את המשימה ההרואית להיות דוברי העם הפלסטיני. אלה שטורחים ועמלים ללא הרף בניסוח מגילת הזכויות של העם הפלסטיני, מצדיקים את מעשיו האכזריים ביותר במלים כמו "זה היה צפוי" או "אפשר להבין אותם" ובונים עבורם אג'נדה. חאלד משעל ימ"ש לא היה עושה זאת יותר טוב.

אלה שמדברים בנונשלנטיות על חיילי צה"ל, הבנים שלנו, ומציגים אותם כרוצחים שפלים. אלה שמפיצים עלי שקרים ומאשימים אותי שאני מתנגדת לשלום. זה הפך להיות אישי. כי השמאל הרדיקלי שמציג את כל מי שמעז להתנגד לנרטיב שלו כעדר בור ואלים, לוקה בעצמו באותן מחלות עצמן- ובצורה קשה. השמאל הרדיקלי מטרפד את השלום בכך שהוא מעודד את הפלסטינים לאלימות ומסביר להם, אם במקרה הם לא הבינו לבד, שרק כך הם ישיגו את זכויותיהם.

אם יש פלסטינים שוחרי שלום, החפצים לחיות טוב ורוצים שילדיהם יזכו לרווחה, השמאל הישראלי יאוץ לגנותם.

למעשה, בעיני, אנשים אלה שלצערי חולשים על השיח הציבורי ממגוון מוקדים בעלי השפעה כמו עולם האקדמיה בכלל ואוניברסיטת באר שבע בפרט, עיתון הארץ ומאחזים נוספים, כולל הפייסבוק, הפכו לאויבי האישיים.  הם, בעצם דבריהם, הערותיהם וניתוחיהם, מזמינים את הרצח הבא של ישראלים ויהודים בעולם.

הם עושים זאת באמצעות ניסוחים שטוחים ושטחיים להפליא שכוללים מילות מפתח הכרחיות המתחילות ומסתיימות במילת קסמים אחת :"הכיבוש". שירת המקהלה שלהם אחידה ומתוזמרת ביד אמן. הם מאנפרנדים את מי שתוקף אותם או את עמדותיהם בפייסבוק, הם תוקפים בברוטאליות את כל מי שמעז לטעון טענות לגיטימיות נגד הנרטיב שלהם, והם מפיצים את השקרים על חיילי צה"ל, מלבים את האש ואת השנאה הפנימית בישראל, ואחר כך מתבכיינים: "תראו איך 'הם' מתנהגים": הם, הימנים החשוכים האלה, המתנחלים שמפקירים את ילדיהם.

נוח להם להתעלם מרצונותיהם הכנים והמנוסחים בבהירות רבה של הפלסטינאים- אלה ממשפחת אבו מאזן, כמו אלה מהגי'האד והחמאס גם יחד: לא מכירים בקיומה של ישראל, רוצים למחוק אותה מהמפה.

הפלסטינאים, מחוזקים בידי האויבים שלי, הישראלים-היהודים, מלמדים את ילדיהם בני השמונה והעשר להיות שאהידים. כתבה מצמררת של אוהד חמו הדגימה כיצד ילדים אלה אוחזים בידיהם, בינתיים, נשק צעצוע, וקלצ'ניקוב אמיתי, מכסים את פניהם ומצהירים כי יעדם בחיים הוא להרוג ישראלים. כאן, מתחת לאפנו, צומח כוח ענק שמפעפע ומבעבע מתחת ומעל לפני השטח לפני השטח , שכל יעדו לשחוט יהודים. הם לא המציאו את הסיסמא "אטבח אל יהוד". הסיסמא הזו עתיקה וישנה. היא הזינה את טבח היהודים בחברון, ירושלים וצפת במאורעות תרפ"ט, עוד הרבה לפני שהייתה מדינה יהודית. כובשת אכזרית.

אז במה עסוקים עתה ידידיי המלומדים? הם עסוקים בהסברה חשובה מאין כמוה מדוע האויב המושבע ביותר שלנו הוא בנימין נתניהו. הוא המיט עלינו את הרעה הזו. הם עסוקים בחשש מפני פעולות תג מחיר. הם כבר עושים משוואה בין חטיפת הנערים והחשש האמתי לחייהם לבין מה שאנחנו עושים לילדים הפלסטינים.

אני לא תומכת, פוליטית, בנתניהו. אני מתנגדת למשנתו הכלכלית או לזו של כל המפלגות שלימינו. מעורבות רעייתו בחיינו מפריעה ומטרידה מאוד. אבל בין זה לבין המתקפה נגדו שעה שנעשים ניסיונות אמתיים להציל את הנערים, אין כל קשר. הוא ראש הממשלה. אני בטוחה שהוא יעשה הכול כדי להציל אותם. אני בטוחה שלא הוא גרם לחטיפתם. הניסיון להאשים אותו באסון הזה הוא מניפולטיבי ונואל .

אבל ידידינו בשלהם. להם היה קל מאוד לשכוח את הרצח של משפחה שלמה באיתמר לטובת שיח על שריפת עצי זית בכפרים פלסטיניים. עתה נוח להם לזנוח את חטיפת הנערים היהודיים לטובת שיח על "המתנחלים" האלה שמפקירים את ילדיהם לעלות לטרמפים. נוח להם להתעלם מן העובדה הפשוטה שאין בישובים האלה תחבורה סדירה, כי הם עסוקים בעיקר בדבר אחד: לשנוא. לשנוא את נתניהו. לשנוא את המתנחלים (שיש קופירייטרית מבריקה שהמציאה להם שם גנאי קבוע בתוספת האות 'בית' באמצע המלה מתנחלים).

פעולות תג מחיר הן דבר שלא ייעשה שמזיק לנו והאחראים להן צריכים לשבת בכלא. מאידך, המשוואה  העקומה בין מעשי רצח וחטיפות לבין ההתנכלות המגונה בפלסטינים לא צריכה להשתלט על השיח כשחיי ישראלים מאוימים. התיאורים המצמררים שהשמאל הרדיקלי מטפח ומרפד על הפלסטינים הסובלים מתארים רק חלק מן המציאות של חיי הפלסטינים בשטחים שיש ביניהם גם אנשים שחיים ברווחה ולא חיים את העימות 24 שעות ביממה. הם לוקים בהתעלמות מהנרטיב הפלסטיני שמצדד בחיסול ישראל ומתעלמים, שיטתית ממעשי החטיפה והרצח של ישראלים שנעשו על ידי פלסטינים לאורך השנים. ובעיקר: הם מעודדים, הלכה למעשה, את הפלסטינים ללכת בדרך הטרור, ובכך מטרפדים כל סיכוי להגיע לשלום. גם פלסטינים שוחרי שלום מושתקים ונרמסים תחת גלגלי הנרטיב האלים הזה שמיוצג, בעיקר, על ידי השמאל הרדיקלי הישראלי-יהודי.

עמנואל רוזן: בני סלע שכן שלי. נחמד מאוד.

לפעמים אומרים שבכל צחוק יש משהו מן הרצינות. בראיון לליאור שליין בשנת 2009, אמר עמנואל רוזן  "יש לי שכנים נחמדים מאוד. בני סלע שכן שלי" . פליטת פה פרוידיאנית? נגד רוזן לא הוגשה עד כה אף תלונה במשטרה, אבל האש שהצית תא העיתונאיות התפשטה בסוף השבוע כמו בשדה קוצים.

 תא העיתונאיות החליט לפוצץ את השמועות העיקשות והממושכות אודות איש תקשורת בכיר החשוד בהטרדות מיניות של ארבעים נשים. לדבר על הטרדות מיניות קלות או על פלירטוט, אומר גדי סוקניק הבוקר, זו "או-אה, לשון המעטה". עמנואל רוזן עצמו , המכחיש את הדברים המיוחסים לו, אמר כי  מזה עשור מסתובבת עננה כבדה מעל ראשו. סוקניק אומר: עשרים שנה. עיתון הארץ הרים את הכפפה, חשף את שמו של עמנואל רוזן תוך הבאת עשר עדויות מפורטות למדי, ושכח על הדרך שגם הוא מעסיק כותב שנחשד בהטרדה מינית חמורה ביותר. עתה נודע כי לפני שלוש שנים פוטר רוזן מערוץ 2 בעקבות תלונה שהוגשה נגדו על ידי עובדת. איש לא צייץ. עתה הפייסבוק כמרקחה.

"איש התקשורת הבכיר" המסתורי, עמנואל רוזן (צילמה: ציפי מנשה)

הרוחות סוערות סביב השתיקה המגוננת של עיתונאים בכירים שלפי הטענות ידעו על התנהלותו של רוזן ולא פצו פה והן סוערות גם סביב הסטנדרטים הכפולים של עיתון הארץ שעשה עבודה חשובה בחשיפת הפרשה. אשכר אלדן כהן שעבדה בעיתון הארץ כתבה בדף הפייסבוק שלה:

"כשקראתי את התחקיר של הארץ על עמנואל רוזן, נזכרתי בנשים הרבות שהותקפו על ידי י.ל. (השם המלא מופיע במקור, בדף הפייסבוק של אשכר) . נזכרתי בכאב הרב שהכאב שלהן עורר בי. בלילות ללא שינה. בידיעה שעוד הרבה נשים נושאות איתן את הכאב לאורך שנים ומפחדות לדבר.  תהיתי מדוע הארץ בוחר במודע להמשיך לתת לאנס למטרידן ולעברין המין הסידרתי הזה – במה.
אני מציעה למו"ל הארץ שוקן כדלהלן : תמשיך לשלם לי.ל. משכורת ותפסיק לפרסם את מאמריו.
נראה לי שזה פיתרון מוסרי הולם. הוא זכאי לאפשרות לחיות, אך אינו זכאי עקב התנהגותו העבריינית, לקבל מעמד עיתונאי, שמאפשר לו לחסל חשבונות עם מבקריו, להלך אימים על מי שרק חושב לבקר אותו, ולהציג מצג שווא של קול המצפון".

הרוחות סוערות סביב הנורמה שהשתרשה בברנז'ה התקשורתית במשך עשרות שנים, לפיה עיתונאיות התקדמו, או נחסמו,  ביחס ישיר לנכונותן להשתמש בנשיותן כאמצעי קידום, גם אם הוא עובר דרך המיטה – וסביב אימוץ השיטה ככורח בל יגונה.

מי שלא שמע את הלחשושים במסדרונות העיתונים או הטלוויזיה על זה שההיא שוכבת עם ההוא שיקום. זה קרה בערוץ הראשון עם עיתונאי בכיר (אחד לפחות). זה קרה בכל העיתונים. הדביקו לבחורה צעירה שהתקדמה מהר מדי תארים שנלקחו הישר מתל ברוך ועיתונאים, בדרך כלל זכרים (אם כי יש סיפור גם על עורכת בכירה אחת ביחסה לגברברים צעירים) , גבו את האתנן בשיטת ה"מגיע לי". התופעות הללו לא נעלמו ולא נכחדו. תמיד יימצא איזה עיתונאי בכיר שסובל מחרדת זין קטן או מתסביך אחר, שצריך לחזק לעצמו את האגו על ידי השפלת והכנעת צעירה שנורא רוצה להתקדם. פסיכולוגים יאמרו, מן הסתם, שזה לא הצורך ביחסי מין או במקרים מסוימים רעב מיני בלתי נלאה, אלא עניין של כוח. אנשים בעמדות מפתח צריכים להוכיח לעצמם כמה הם חזקים. ושוב, סוקניק בתכנית סדר יום של רשת ב', אומר בריש גלי שפרשת רוזן מזהמת את התקשורת: שהציבור יגיד לתקשורת: "אתם מדברים עלינו? אתם מלאים פרעושים".

הדברים שתוארו כאן מוכרים, באופן האישי ביותר לעיתונאיות רבות, ומן הסתם גם לצעירות אחרות המבקשות להתקדם בתוך מערכות כוחניות הנשלטות, רובן ככולן, בידי גברים.

על רמת השליטה של עמנואל רוזן, ללא קשר למעלליו, נכתב כבר. האיש שולח את זרועותיו המקצועיות לכל עבר ומן הסתם, צבר לו גם אויבים על הדרך. בחירתו כמנחה תיק תקשורת הייתה אחת השגויות שידענו ולו משום שרוזן בלבד מגיח וצץ בכל ערוץ אפשרי, בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות הכתובה. עתה, כשמתפרסמת מידת הזוהמה, ברור עוד יותר שלהעמידו במקום של ביקורת התקשורת זה לשון ההמעטה של האבסורד.

לאחר הפרסום בעיתון הארץ נדמה שיקשה על רוזן להפריך את שורת העדויות שנאספו בחריצות רבה. עדויות החושפות שבלונה רוטינית, השבה וחוזרת על עצמה כל אימת שמתייצבת במערכת בחורה חדשה. הבחורות מתארות חיזור אובססיבי ובלתי נלאה ואף סוג של כפיית יחסים על מי שאמרה "לא". השידור החוזר של התכנית תיק תקשורת האחרונה לא הוקרן לאחר פרסום הכתבה בעיתון הארץ. רוזן נמצא בסוג של השעיה או חופשה.

בדצמבר 2010 הנחה רוזן תכנית תיק תקשורת שהתמקדה בהכרעת דינו של משה קצב. הוא אמר שם שהתקשורת לא המתינה לבית המשפט: "הבוקר הבשורה יצאה החוצה. משה קצב שקרן ואנס" הוא אמר בפתיח לדבריו. הוא העלה את החשד שבית המשפט יישר קו עם התקשורת, חשד שיעקב אחימאיר כינה אותו "חמור ביותר". אם נכונות השמועות על רוזן, הוא מיצה את שעת החסד הארוכה שהעניקה לו התקשורת. "זהו יום של נצחון תקשורתי", הוא אמר בתכנית שדנה בהענשת קצב על פשעיו . אחת התהיות שעלתה בסוף השבוע הזה היא אם המשקפת תתמקד עתה ברוזן, על אף העובדה שאף אחת מהעדות לא הגישה נגדו תלונה במשטרה. "אנחנו, העיתונאים המושמצים והמשוקצים" אמר רוזן " יש לנו כזה כוח ביד להכניס נשיא לשעבר לכלא".

רוזן בטח היה רוצה למחוק עתה כמה דברים שאמר, כמו בראיון לליאור שליין (1.9.2009) שנסב על סרטו על יהודה ברקן "אבא גנוב". בראיון זה הוא הקביל בין ברקן לדודו טופז: "שני אנשים שהיו מלכים בתחום שלהם. שני אנשים שירדו מגדולתם". הוא גם העיר משהו על "גברים מתבגרים שמחפשים את עצמם". מן הסתם, גם החיוך שהיה מרוח על פניו כשיאיר גרבוז אמר על קצב  ש "במעשיו (הוא) ייצג את העם". גם גרבוז דיבר, כנראה, על אותן נורמות פסולות שאולי תא העיתונאייות הצליח לזעזע היום.

הנה דברים שכתבתי על מינויו של רוזן כמגיש תיק תקשורת ועל ההתמדה שלו בהחזקת המשרה.

פורסם במגפון

 

 

בין כלוב הזהב ליומן רוצח ילדים: פרצופה של המדיה

לפני שנה בדיוק יצא לאור מגפון. במבט לאחור, ברור שהייתה כל הצדקה להקמתו ולקיומו של עיתון כזה, החורט על דגלו באותיות גדולות את המילה "חופש". חופש הדיבור. אלא שמגפון היה היחיד שהרים את הכפפה ששכבה מרופטת וקרועה בתוך שלולית הרפש שכרתה עבורה התקשורת הממוסדת, זו של בעלי ההון המנהלים פרשיית אהבים עמוסת עליות ומורדות עם השלטון.

השנה החולפת הדגימה עד כמה זה נוח לבעלי ההון, למו"לים ולזכיינים הגדולים, וגם לשלטון, לראות תקשורת מוחלשת הנאנסת מרצון לתכתיביהם ולגחמותיהם. על רקע חילופי האשמות הדדיות, די ברור למתבונן מהצד שאף אחד אינו צדיק גמור במשוואה הזו שבין התקשורת לבין השלטון. העיתונאים, לרוב, היו הפיונים במשחק שהתנהל מעל לראשיהם.

ציפי לבני: במה בלעדית בערוץ 2 (צילום: ציפי מנשה)

שנה עצובה חלפה על שוק המדיה והיא נפתחה בסוף השבוע האחרון בערוץ המוביל, ערוץ 2, בתכנית שבה משתתפי תכנית חדשה רומסים את כל העומד בדרכם ובעיקר את כבודם העצמי, ולו כדי להגיע החוצה עם שללם. הייתי אומרת שהתכנית הזו, "כלוב הזהב" בערוץ 2, המרוממת את ההתבהמות הטלוויזיונית למעלה חדשה ומסמלת את כל הכיעור שדבק במדיה המסחרית, היא אילוסטרציה לפרצוף של המדיה הישראלית מודל 2013.

בו בערב, במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2, התארחה באין מפריע ציפי לבני, פרשה את משנתה (משנה המורכבת, בעיקר, משלוש מלים: "להעיף את ביבי") והתערבה בדיון של העיתונאים באולפן.כעשרים דקות נמשכה הפארסה הזו שבה הוענקה הבמה התקשורתית הכי יקרה למפלגה אחת המתמודדת בבחירות הקרבות. לא מצאנו שם אפילו ניסיון ליצור מראית עין. לבני באה מוכנה ונתנה לערוץ 2 אתנן בדמות "סקופ" שבו היא קוראת לעמיתיה מהגוף האמורפי המתקרא מרכז-שמאל להצטרף אליה לגוש חוסם (כמובן, כדי "להעיף את ביבי"). בערוץ 1, לפחות, הייתה מראית העין: שם מצאנו את גדעון סער, את יאיר לפיד, את בוז'י הרצוג.

זליג רבינוביץ' (בצד, מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם): קיבל היתר לפעול כ"ידו הארוכה של המנכ"ל" (צילום: ציפי מנשה )

 כך החלה השנה השנייה של מגפון: שנה שבה חדר החדשות המקומיות בכבלים איננו עוד, כי החדשות המקומיות המייצגות את הפרירפיה הן רק סרח עודף למהומות שהקים ערוץ 10, מעריב איבד לחלוטין את כסותו כעיתון פלורליסטי, קול המוסיקה מעוקר וגוסס. וכן, מוספי עיתונים נסגרו, ועיתונאים רבים מכל גופי התקשורת מצאו את עצמם בחוץ. באופן מפתיע למדי, קם גם עוד עיתון דפוס ממומן היטב על ידי בעלי הון, חלקם גלויים ואחרים, כנראה, סמויים, היכולים לשלם שכר "טאלנטים" ולפרסם תשדירים הקוראים לכולנו לקרוא את בן כספית ב"סופהשבוע".

בין תשדירי הפרסום ברדיו, שמענו ביום שישי האחרון את קולו המתנגן בעליצות ובחגיגיות של הקריין הקורא לנו: "היום בידיעות אחרונות: בלעדי! יומנו של רוצח" : העיתון של המדינה מציע לנו, הקוראים, את יומנו של הרוצח הנתעב של הילדה רוז פיזם, רוני רון, ופורש על חמישה עמודים שלמים קטעים מיומנו. ואפילו לא העלינו את השאלה אם גם שילמו לחלאת המין האנושי עבור היומן שנועד, מן הסתם, לשרת אותו בערעורו לבית המשפט. בשבועיים האחרונים יש לידיעות אחרונות, להבדיל, עוד משהו בלעדי: תצלומים של גאולה אבן וגדעון סער. פה הם אוחזים ידיים, שם מתנשקים, ושם מתחבקים. איזה זוג יפה, איזה יופי. מעניין מי מזמין את ה"פפראצי" של ידיעות בדיוק בזמן לצלם את הצמד בתמונות כה מלבבות.

אלה הסקופים שהעיתונות מציעה לנו בפתחה של השנה השנייה של מגפון.

בין כלוב זהב לראיון עם רוצח ילדים, מה שנותר לנו זה רק לשאול את עצמנו מי אנחנו, הציבור הישראלי. ולמה בדיוק חושבים אותנו, שם "בתקשורת". קרן אור באפלה היא התכנית "מצב האומה", שחברת רשת הצליחה למנף בצורה גאונית: באותו יום, בשבוע שעבר, בהפרשים של שעה קלה בין הודעה להודעה, הנפיקה החברה הודעות לעיתונות המכריזות: "מצב האומה יורדת במוצאי שבת", לאחריה הודעה כי "מצב האומה תוקרן גם באמצע השבוע, בפעם האחרונה" ולאחריה, הודעה על מחאת ציבור הצופים. ספין תקשורתי מוצלח? כך, לפחות, זה נראה לי. אבל כשיושבים מול הטלוויזיה ומתפוצצים מצחוק מהגאונות ומהשנינות של המשתתפים, הספין נסלח.

הלילה שאל ליאור שליין את בוז'י הרצוג, אפרופו חוגי בית בהתנחלויות, אם "זה לא מוזר שאחרי גיל חמישים מתחנף לך הקול?". תענוג צרוף. כך גם כשגורי משתולל, שופך מים וצועק על הקהל: "זה קהל לא מקצועי" ושואל אחר כך את הרצוג: העלו לח"כים את המשכורת באלף שקלים, ומחיר המים עלה ,אז אפשר לבוא להתקלח אצלך?". תכנית שהיא דוגמא למה שבדרך כלל אפשר לחלום עליו. תכנית שבה, כליצני החצר שמותר להם לומר הכל, לוקחים המשתתפים את הפריבילגיה הזו ברצינות מוחלטת, עד ש… עד שלמשל מגיע/ה לתכנית מועמד פוליטי שהם נורא אוהבים.

מצב האומה: קרן אור באפלה (צילום: טל גבעוני, רשת)

שוק המדיה נפרד מן השנה הזו מרוט ונדכא, כשהוא נופל בין הכיסאות של ההון השולט בענף לבין פוליטיקאים שמקדיחים את התבשיל ורומסים ברגל גסה את האידיאל של חופש הביטוי ותורמים, בצוותא, לצמיחת הזן החדש של "עיתונאים" שלא מנידים עפעף כשחבריהם מועפים מן העבודה ובלבד שהסוכנים ששכרו לעצמם ימשיכו לנהל עבורם משא ומתן עם בעלי אמצעי התקשורת, כדי שיוכלו להמשיך ולהביא הביתה משכורות בנות שש ספרות. אז הנה מגיעות ל"ידיעות" גם תשבחות על עוד סקופ, לפיו, מגלה לנו רז שכניק, יונית לוי משתכרת 90 אלף שקל בחודש, השפים של מאסטר שף (בצוותא) מקבלים 90,000 שקל לפרק,  ואילו ארז טל, מנחה האח הגדול מרוויח, לאורך כל השנה, 150,000 שקל בחודש עבור הנחיית התכנית, כשבן זוגו להנחייה אסי עזר מרוויח "רק" 25,000 שקל לפרק. עוד נמנים בין בעלי השכר הגבוה דני קושמרו, אהוד יערי, גיא זוהר, צבי יחזקאלי, אלון בן דוד, ירון לונדון, מוטי קירשנבאום והטאלנטים של ארץ נהדרת המקבלים 20,000 שקל לפרק, כל אחד. אם להיות קטנוניים, הרשימה הזו מורכבת, בעיקר מגברים. ואני לא רוצה להיות עוד יותר קטנונית ולומר לאיזה שבט משתייכים רובם.

אגב, השכר הגבוה הזה משולם מכיסיהם המתרוקנים של בעלי הערוצים המסחריים, שרק אתמול בכו מרה על מר גורלם ובכיפוף ידיים של הרגע האחרון אנסו את הכנסת ואת הממשלה "להציל" אותם מסגירה ולתת להם הקלות מפליגות בתחום התמלוגים ובתחום הפקות המקור.

וכן, זה כן על חשבוננו. כי כספי התמלוגים לא יתקבלו ומשום ששכר ה"סלב'ס, וה"טאלנטים" למיניהם היה יכול לממן משכורות של עוד כמה עיתונאים. ומשום שמקבלי השכר הגבוה, בדרך כלל, אינם מאיימים ואף מקדמים, לרוב, את האינטרסים של בעלי ההון, ולפעמים של השלטון – ומונעים מאיתנו, מן הציבור, תקשורת נקייה וחפה מהטיות. על הקרקע הזו בדיוק צמח מגפון.

המציאות הזו שמתחוללת השנה מעל לראשינו, מזכירה את שירת הים, שם, דווקא האויב הוא זה שקרא"ארדוף, אשיג, אחלק שלל" (שמות ט"ו). כאן, במרוץ להשגת השלל נמצאת קבוצה המנציחה את תרבות הקפיטליזם החזירי. זו קבוצה של בעלי חברות תקשורת שמשסה את עובדיה בממשלה כדי להשיג לעצמה הטבות והקלות כלכליות ושל אנשי תקשורת, שמדווחים בקול נכאים על הילדים העניים, אבל מגיעים הביתה מדושני עונג ושבעים מאוד.

שנה הלכה, ובה נמכר מעריב לשלמה בן צבי שלטענות העובדים מפר את התחייבויותיו, ולטענות הקוראים- שינה את הד.נ.א של העיתון. אנחנו כתבנו על כך בו ביום שהחלו השמועות על מכירת העיתון לבעלי מקור ראשון. עכשיו אנו קוראים את התוצאות מעל דפי העיתון.

הפגנת עובדי מעריב, שזכה לכינוי "מעליב"- 14.10.12 (צילום: דן בר דב)

שנה הלכה, וביומה האחרון עשו ערוץ 10 וערוץ 2 תרגיל לממשלה ואילצו אותה לוותר להם על תמלוגים ולעשות להם הקלות בדרישות להפקות יקרות. עכשיו הם יכולים להמשיך במדיניות הפרסום הסמוי, ובהפקות הריאליטי גורפות הרייטינג באין מפריע.

שנה הלכה, ורשות השידור מתנהלת כמו אחרון המשטרים הטוטאליטריים הממליכים מלכים ועורפים ראשים.

שנה הלכה, ועיתון הארץ סוגר כמה באסטות ומפטר עיתונאים.

מכירת חיסול של העיתונות המודפסת? בנין מערכת עיתון הארץ: גם הוא למכירה (צילום: דן בר-דב)

שנה הלכה, ובידיעות אחרונות מפטרים עיתונאים בשקט , כמקובל, ועושים, הלכה למעשה, איחוד של מהדורת הדפוס עם אתר האינטרנט של העיתון. כך עושים "ייעול" שיתרום, בקרוב, להעפת עוד כמה ראשים.

שנה הלכה, וישראל היום של שלדון אדלסון ממשיך להיות ממומן מכיסיו העמוקים של הבוס.

שנה הלכה, שנה באה. והציבור לא מאמין לתקשורת. לכן, בהערכה לא בלתי מציאותית, תוצאות הבחירות הפעם יפתיעו. הציבור יאמר את דברו ויביע את דעתו. גם על התקשורת.

ואנחנו, במגפון, נשתדל כמיטב יכולתנו להמשיך ולהיות פה גם בשנה הבאה.

הערה: ציפי מנשה ודן בר דב הם צלמי מגפון. הכתבה פורסמה במגפון ביום הולדתו הראשון.