מדינת ישראל צריכה אמא: אנחנו יתומים

פעם היינו שרים בתנועה "רוסיה אמנו, סטאלין אבינו, הלוואי והיינו יתומים". פשקוויל שהופץ הבוקר בשכונות החרדיות בירושלים קורא להמונים להגיע לעצרת מחאה, כזו שהחילונים לא הצליחו לייצר. "לא ייתכן שאם לבן פחות מוכשר תרעד מפחד בלילות על בנה שעלול ליפול חלל לטומאת החילוניות" הם מכריזים ולא שוכחים להזכיר את אוכלי השפנים והחזירים.  אנחנו קנינו את ההבטחות של יאיר לפיד, חלקנו אפילו הצביע עבורו. היום מתברר שקנינו בעיקר שקרים המלבינים כשלג ליד הסיפורים על ראש הממשלה. אז יאללה. יאיר, ביבי, לכו הביתה

 בלשון מליצית היה אפשר לומר שמנהיגי תנועת החרות "מתהפכים בקברותיהם" כשהם רואים לאן הגיעה תנועתם. לאיזה ביבים ירדו מוביליה. רובי ריבלין, מהאנשים הישרים בתנועה צריך לשמוח שאינו מייצג אותה כיו"ר הכנסת. מיקי איתן צריך לשמוח שאינו חבר כנסת מטעמה. הם צריכים לשמוח כי אין היום בתנועה הזו לא הדר ז'בוטינסקאי, לא צניעות ולא חמלה. לתוך הקדירה הנאה הזו מתגייס בלב שלם ובנפש חפצה שר האוצר שמדקלם את המנטרות על "הצלת המדינה" – אז אולי כדאי שנגיד לכם ישירות, יאיר, ביבי: מוותרים לכם. לא רוצים שתצילו אותנו. כי הצלה כזו כמוה כתפוח המורעל שהגישה האמא החורגת לשלגיה.

פשקוויל חרדי

הפשקוויל החרדי: בואו ברבבותיכם

מוחלים לכם על הטובות. תנו לנו כלכלן שיודע פרק בכלכלה חדשה. שמבין שניתן להמשיך ולחיות עם תקציב גרעוני ושמבין היטב שיש ממי לגבות את הכסף. גם אתם מבינים זאת, אבל אתם בוחרים לגבות את הכסף מן העניים. זה הכי קל בעולם להפיל רבע מעול הגזירות על העניים, כי אין להם קול. כי הם לא יתרמו למערכת הבחירות הבאה שלכם. כי הם לא יטיסו אתכם לחו"ל וישכנו אתכם במלונות פאר עם ספרית צמודה. אבל, מסתבר, יש ביכולתם למלא עבורך, אדוני ראש הממשלה, את הבריכה הפרטית בקיסריה. גם לשלם עבור ניקיון החווילה הנאה שלך למרות שאינך מתגורר בה וגם לקנות לך גלידה שתמתיק את ימיך המרים.

שלום חנוך אמר בראיון בסוף השבוע כי "המדינה הזו צריכה אמא". אמא במובן של אמא. כמו האמא הפרטית שתמיד נמצאת שם בשבילנו, שמוותרת על הנאותיה הפרטיות כדי שירווח לילדיה, שדואגת לנו. שאיכפת לה מאוד מאיתנו. באותה מידה, מדינת ישראל צריכה אבא. אבל אנחנו יתומים.

הפחד החרדי הגדול

 יאיר לפיד גייס, במידה רבה, את הקולות למפלגתו כי הבטיח לפגוע בחרדים. כמה נעים להתלכד סביב אויב משותף. שייצאו לעבוד ושיתגייסו לצה"ל ושוויון בנטל וקיצוץ בקצבאות הילדים: איזו מנגינה ערבה לאוזן החילונית, אלא שכבר משמיעתה צף ועלה לו חשד מטריד סביב הסיסמאות הקליטות של המועמד המיוחצ"ן לעייפה. רגע, חשבנו, פגיעה בקצבאות הילדים, במי היא פוגעת בעיקר אם לא בילדים? אהה, הבנו. לפיד בקיא במקורות ומאמץ אותם "אבות אכלו בוסר", זה סימן שהילדים יצטרכו לסבול. אז שיהיו רעבים. מה יש?

בפשקוויל שלהם לקראת ההפגנה כתבו החרדים: "גזירות השלטון מאיימות על עתיד העם כולו" והציגו תמונה של חרדים כבולים זה לזה בשלשלאות. הפשקוויל קורא לאנשים להתייצב הערב, יום חמישי ל"עצרת הרבבות", כדי למחות, בעיקר נגד גיוס הבנים לצה"ל. "בעצרת הרבבות נקבע את גורל צאצאינו" הם כותבים  ובפשקוויל אחר מצהירים "כולנו במערכה נגד חילון צאצאינו..לא ייתכן שאמא לבן 'עילוי' תישן טוב בלילה ואם לבן פחות מוכשר תרעד מפחד בלילות על בנה שעלול ליפול חלל לטומאת החילוניות, בצה"ל ובשירותים לאומיים ואזרחיים": הניסוח המקומם הזה, המשחק לידיו של שר האוצר נמשך בתיאורים המלבבים שלהלן: "לא נמסור את עצמנו למחללי שבת ואוכלי נבלות וטריפות: לא נמכור את ילדינו לנוחרי שפנים וזוללי הארנבת והחזיר, לא נעביר את בנינו לאלו שתוצאות חינוכם סמים ורצח, לא נפקיר את צאצאינו בידיהם של חסרי שליטה עצמית" ועוד: "גוזרי הגזירות יושבים בימים אלו וממששים לנו את הדופק".

אחרי שורת הצהרות כאלו, מי לא יתמוך בלפיד שהחליט להראות להם מה זה?

כולנו מסכימים שהסיסמא של יאיר על שוויון בנטל ועל חרדים עובדים ועל מקצועות ליבה עבדה עלינו חזק. עבדה עלינו, זה הביטוי המדויק. כי לא לכך חתר לפיד. הוא, למעשה, חתר להפוך את כל העניים במדינה לעניים יותר.

אני מנסה לחשוב, מה יקרה אם אנחנו, הציבור, חילוניים וחרדים גם יחד, נפיל את הממשלה? האם כל האיומים הנוראים יתגשמו? האם נהפוך חס וחלילה ל"יוון"? והרי ביוון יש פחות עניים מאשר בישראל. אז מה באמת יקרה?

היוונים, למעשה,  יכולים לעשות לנו בית ספר. אז אולי בגלל זה המנהיגים שלנו לא רוצים שנהפוך ליוון?  

 

 אחרי הדוגמא האישית הנהדרת שאנו מקבלים ממנהיגנו הדגול, אנחנו פשוט נשברים. אם המנהיג שלנו נוהג ברוחב לב כזה, בחמלה כזו, מי אנחנו שנצא לרחוב למחות על גורלנו? אז אנחנו ממשיכים להתנהג כמו ילדים טובים. אנחנו אוכלים את כל הסיסמאות הנבובות על הצלת המדינה למרות שכלכלנים בכירים מאוד מאמינים שאפשר להציל את המדינה, אבל קצת אחרת. אולי על הגב של עשירון אחר באוכלוסיה?

ביבי ויאיר, יאיר וביבי. לא רוצים אתכם בממשלה שלנו. לא רוצים ממשלה ערלת לב, חסרת חמלה. אנחנו גם לא מאמינים לכם. יש לכם רקורד . על הרקורד הנפלא של ביבי ורעייתו כולם מדברים ברשת. על הרקורד של יאיר נוכל לומר כרגע רק שהוא שיקר במצח נחושה. אז אנחנו לא רוצים אתכם. נבחרתם בבחירות דמוקרטיות? יופי. עכשיו הדמוקרטיה לא רוצה אתכם. תלכו הביתה ותעשו לביתכם. יש להניח שלביבי יש די חסכונות. וליאיר מצפה קריירה עיתונאית/סלב'ית מזהירה ומתחדשת מעבר לפינה.  ושניכם שארמנטים, כריזמטיים. תהיו מרצים מבוקשים באמריקה. אז בחיאת, תעזבו אותנו.

המדינה שלנו צריכה אמא, כך אמר שלום חנוך. בעצם, היא צריכה גם אבא.

עוד על המחאה החברתית

ועל התקרנפות התקשורת המאמרים פורסמו במגפון.

מצב האומה ניצחה את הבחירות

זו היתה מערכת בחירות שבה הרומן שהתנהל בין הפוליטיקאים לבין התקשורת נרקם על פי מתכון של יחסי תן וקח, ונכתב בנוסחאות קליטות ומהירות ובעיקר, ריקות מתוכן. העיתונאים לא התעקשו לקבל תשובות לשאלות נוקבות. את היצירתיות , אם היתה כזו, ניתבו למחוזות הבידור והאקסטרים. בשורות פוליטיות (כמעט) לא שמענו כאן, פרט לבקשות הבוחרים: "תעשו שהציפורים לא יחרבנו על המכוניות".

הבוקר נפתח בעוד דברת חגיגית עם הבוחרים המכובדים שהגיעו לקלפיות. אלה שלא נשאו שום בשורה עבורנו במשך חודשים ארוכים שטופי סמי הזייה בדמות "משא ומתן" או "שלום" או "אנחנו ננצח" ו"ישראל חזקה". מלבד הסופר דויד גרוסמן שהצליח להציג תחושות מזוקקות של יאוש ותקווה, לא היה איש בזירה הפוליטית שהצליח לעשות לנו את זה. היו לנו ריגושים של דור צעיר וחדש בפוליטיקה בדמויותיהם של יאיר לפיד ונפתלי בנט, בדמויותיהן של נשים מובילות כמו שלי יחימוביץ', ציפי לבני וזהבה גלאון, אבל אנחנו חיפשנו חיפשנו ולא מצאנו: את המסר מפיח התקווה. המדיה לא השכילה לנצל את שפע ההזדמנויות שהוענקו לה לתבוע מן הפוליטיקאים להסיר את התחפושת שהלבישו להם היחצ"נים ולומר מה בדיוק הם מתכוונים לעשות בכנסת הבאה, או שבעצם  היא הבינה שמעבר להפרחת סיסמאות ריקות מתוכן, אין לרוב הפוליטיקאים שצצו כפטריות במערכת הבחירות הזו , שום מסר מרענן. לכן, אולי, המסרים ההזויים- כפי שנוסחו בעיקר על ידי משתתפי "מצב האומה", ניצחו את מערכת הבחירות הזו.

הרב אמסלם: אולי היחיד שהביא מסר נועז (צילום: רפי מיכאלי)

אז מה היה לנו במערכת  הבחירות?

גזענות

הקצנה ואלימות מילולית

ביזאר

אפקט בומרנג

הפוליטיקאי היחיד שאולי תרם למערכת הבחירות הזו מסר נועז ומקורי היה הרב חיים אמסלם. הוא קיבל חיבוק מסוים מהתקשורת שמהר מאוד התחילה להשתעמם ממסריו. משהו בסגנון אוקיי, באמת יפה, אבל מיצינו. אחרי הכל אתה לא ממש מייצג את הברנז'ה. אנחנו לא יכולים לתת לך יותר זמן מסך ששמור לאנשים המעניינים באמת. סיכוייו של אמסלם לעבור את אחוז החסימה לא ברורים כרגע.

פוליטיקאי נוסף שהתקשורת הקפידה למחוק מהזירה, או במקרה הטוב, להפוך לבדיחה, הוא שאול מופז. הדאחקות על מופז שלא היה, כמו יתר עמיתיו הפוליטיקאים, חף מטעויות, הסתובבו במדויק במחוזות של הסטיגמות העדתיות שממירות 'תחכום' ו'חוצפה' אשכנזית חיננית כל כך ב'תמימות' ובחוסר אינטליגנציה השמורים למזרחים. המסר, החל במהדורות האקטואליה ועד לתכניות הבידור והסאטירה היה מופז  who?

שאול מופז: שלום או להתראות? (צילום: ציפי מנשה)

התקשורת לא התעכבה במיוחד על התרגיל של ציפי לבני ולא תבעה ממנה דין וחשבון על העריקה מקדימה לאחר שלא קיבלה את 'דין הבוחר':  חברי המפלגה שבחרו במופז לראשות המפלגה. התקשורת לא תבעה ממנה הסברים על המאבק הנחרץ לחיסולה המוחלט של קדימה שנראה כי נבע, רובו ככולו, משיקול אישי צר של מי שרצתה בהנהגה ולא זכתה בה. להיפך, התקשורת שיתפה פעולה עם המהלך ה'מתוחכם' וה'חצוף' של לבני והבנתה שיח המזכיר, במידה רבה את ימי מפא"י העליזים, ימי כור ההיתוך הדוגל ב'שיכנוז' של המועמדים הפוליטיים או במחיקתם.

אצל אמסלם המסר התקשורתי היה יותר מעודן. אחרי הכל הוא ניסח קודים המצדדים בסמלי המאבק החילוני הגאה, אלא שגם הוא, בשורה התחתונה זכה לתגית הקוריוז החיובי. לא יותר מזה. משהו בסגנון"תאמין לי, הייתי מצביע לאמסלם".

ציפי לבני: ללא דין וחשבון (צילום: ציפי מנשה)

על האפקט של יחס התקשורת נלמד משהו הערב, לאחר ספירת קולות המצביעים בקלפי. רבים מנבאים כי יהיה זה "יום כיפור של הסקרים". אם אמנם כך יקרה, אי אפשר יהיה להתעלם מן הכעס שמעוררת התקשורת ומרצון של הציבור הרחב להגיד, בקלפי, מה הוא חושב עליה, ועל פרשנויותיה-תכתיביה. לכן ההצבעה לקדימה ולרב אמסלם יכולה להיות אחד המדדים להערכה שרוחש הציבור למדיה : ההדרה התקשורתית עשויה לפעול כאפקט בומרנג נגד התקשורת ותוצאות הצבעות האמת ילמדו על כך.

 טוב שיש לנו אליקים אחד, רובינשטיין– יו"ר ועדת הבחירות המרכזית שהחליט למתוח קו ולצנן את הספינולוגיה שכל כך איפיינה מערכת בחירות זו: ספינולוגיה שהתקשורת ששה לשתף איתה פעולה.
צעדיו האחרונים היו כשקנס את ש"ס על חלוקת קמעות וכשאמר  'לא' ברור וחד משמעי לשימוש במינוי משה כחלון לקידום מסרי הליכוד ולמתקפת מפלגת העבודה. לא ולא, הוא אמר, אבל זה לא מנע תהליך ממושך של שימוש בספינים, של הקצנת השיח ושל תרגילים מלוכלכים, שההצלחה בבחירות מכשירה.

שלי יחמוביץ': מהאלטרנטיבות הנשיות (צילום: דן בר דב)

 דווקא אמש, ערב הבחירות, זכינו לשמוע מסרים של מי שאינו פוליטיקאי. אילנה דיין ראיינה את הסופר דויד גרוסמן כשהיא יוצאת מתוך אכסיומה שניסחה, לפיה "כל כך שונאים את השמאל". אף מלה על שנאה המופנית כלפי הימין, כלפי המתנחלים. גרוסמן הוא איש חושב והוא רוצה תקווה, ולכן הדברים שלו עשו את מה שאף פוליטיקאי לא הצליח לעשות בכל מערכת הבחירות הזו: הוא לא ניכס לעצמו את האמת המוחלטת, הוא הכיר בבעייתיות הקשה של מערכת היחסים שלנו עם הפלסטינים, אבל נתן למסר של השמאל הישראלי לחלחל למקומות יותר עמוקים כשאמר: "אנחנו לא חיים. אנחנו רק שורדים פה..המלה הזאת (שלום- א.ע.) נעדרה לגמרי מתעמולת הבחירות . גבולות יתנו לנו מקום". גרוסמן, עם האמת שלו, הצליח אפילו במקום שבו נכשל, שלא באשמתו, קוסם כמו איתי אנגל הגדול . אנגל סיכן את עצמו ועשה כתבות מרתקות, לא פחות, ממצרים, ממלחמת לבנון, מסוריה. לחיי ההבדל הקטן. מה כבר אפשר לספר על מערכת בחירות מתה? להדגים באמצעותה כיצד מאגף מיכאל בן ארי מימין את אורית סטרוק ותובע ממנה להגיד לנפתלי בנט מה היא חושבת באמת על אנשים (כמו בנט, כן) שמתנגדים לסירוב פקודה??

יאיר לפיד: רוצה להיות "מנהיג חזק"? (צילום: דן בר דב)

 זו היתה מערכת בחירות שבה, המייק-אפ המשוח בגסות על פניו של ראש הממשלה בראיון לתכנית 'פגוש את העיתונות' של של דנה וייס שניסתה לדמות ללא הצלחה "עימות טלוויזיוני", הוא אילוסטרציה לשליטה של יועצי התקשורת בשיח: הם המפעילים את הפוליטיקאים כמו מריונטות.

 לא נעשה אפילו מאמץ להסתיר את השפכטל הגס שאיפיין את מערכת הבחירות שהמנסחים העיקריים שלה היו שפת ה"קמפיין" שכל כולו סיסמאות נבובות, מתובלות בקורט אלימות מילולית וויזואלית, מפני שבעידן הרשתות החברתיות והיוטיוב צריך לנצח את ההמונים השולטים בהם, ואחת השיטות לעשות זאת היא ניכוס השיח ההמוני והוולגרי שלהן,  גם במחיר של מתיחת סף הגירוי, ממש כמו בתכניות ריאליטי. ממש כמו באח הגדול.

הכל שקוף: הצופים יכולים לדמיין , כשהם רואים את ציפי תוקפת את שלי או להיפך, את הפרומפטר המונח מולה, שכולל הנחיות נימת וטון דיבור. עכשיו להגביר את הקול, ועכשיו חיוך מלווה במבט קשוח.

מישהו כבר אמר שהפוליטיקאים בערב הבחירות הופכים לבובות. הם החומר ביד היוצר.

 תעמולת הבחירות המביכה שמציגה את ביבי כדמות הרואית שיש לסגוד לה, ההכפשות של מתחרים שכבר התבררו כמייצרות אפקט בומרנג.

נפתלי בנט: ואולי הוא רוצה להיות "מנהיג חזק"? (צילום: רפי מיכאלי)

יד על הלב, מישהו שמע מסר אמתי בכל מערכת הבחירות הזו? איש מהמראיינים, הפרשנים הפוליטיים, לא הצליח לקלף את הקליפה מעל מצעד המסכות הזה. קרקס שבו נצבעים המסכים כי זו הדרך היחידה להפיח חיים במשדרים.

זו היתה גם מערכת הבחירות של  התכנית מצב האומה שמגישיה התבררו כקופירייטרים המנצחים. בתכנית האחרונה במוצאי שבת הציע גורי אלפי שהמתמודדים בבחירות יספקו לבוחרים "יותר צל בקיץ ולא את העצים האלה שמנשירים את החרא על האוטו", אבל גם הם אימצו את הנרטיב אפרופו שאול מופז :"לא מבטיחים כלום. ראש ממשלה חזק ישראל חזקה. היחיד שמבטיח משהו זה מופז אם תבחרו בי אני מבטיח להפסיק לבכות (גורי)".

הערב נדע גם אם שאול מופז יבכה או יצחק: זו תהייה אילוסטרציה מעניינת לכוחה של התקשורת להשפיע ביום הבוחר.

פורסם במגפון