חוויה מיוחדת וחדה שנחרטה במוחו של ישראל בתקופת מלחמת ההתשה, התבררה לימים גם כאחת החוויות המשמעותיות בחייה של שושנה דמארי, "יותר מהופעה בקארנגי הול". היא הופיעה בבונקר קטן תחת אש וביקשה מישראל שיצור איתה קשר. הוא היה בטוח ששכחה אותו. רק לאחר מותה נודע לו שחיפשה אותו במשך כל השנים
פֶּרָח בְּכָּד
מאת ישראל עריף כץ
כָּד.
הברה אחת. פלאש-בֶּק חד.
"'כָּד', היה מקום מסוכן שאף אמן, מלבד שושנה דמארי לא רצה ללכת אליו". כך אמר חיים חפר ברדיו.
עד אותו רגע הייתי בטוח שחוויית 'כָּד' הייתה עבורה "עוד זיכרון" ללא משמעות ייחודית, שהרי במהלך חייה הופיעה באלפי מקומות, חוותה אין ספור חוויות.
מדוע שתזכור "הופעה" שנמשכה עשרים דקות, בפני מנין חיילים במוצב מבודד על חוף התעלה?
לאחרונה*, הִרְבּוּ לספר על אופייה ומידותיה. מידה אחת, אומץ לב, נפקד מקומה.
על חוויית 'כד' סיפרה כנראה רק למעטים ולדברי חפר "אולי משום צניעותה המעיטה בפרטים".
המעיטה מאוד בפרטים- אני עֵד.
עשרות רבות של שנים עברו מאז, ואני עדיין זוכר את שושנה דמארי אומרת לי בקולה המתנגן, "דווקא לחיילים שם מגיע הכי הרבה והם מקבלים הכי פחות".
שעתיים לאחר מכן, בחסות השמש השוקעת, היינו בדרכנו למוצב.
להקות צבאיות ואמנים, לא נשלחו למקומות מסוכנים. גם אם הם חשבו שהגיעו למוצב ב'סוף העולם', למוצבים כמו 'כד', הם לא נכנסו.
קצת רקע.
לאחר מלחמת ששת הימים, תפסה חטיבה 7 את קו תעלת סואץ. גדוד 9 קיבל אחריות על הגזרה הצפונית.
ממוצב 'טמפו' בצפון בסמוך לפורט-סעיד, ועד מוצב 'כד' דרומית לקנטרה.
האות הראשונה ציינה בדרך כלל את שם הפלוגה שהייתה במוצב. פלוגה ט'- 'טמפו', פלוגה כ'- 'כד'.
המוצבים היו אסופה של שוחות שחפרו החיילים. שקי יוטה נפרשו מעל באלתור.
בשוחות, הסתתרנו מירי ומשמש.
לעתים, בגדו בנו השוחות. לא כולם יחצו גיל עשרים.
שם אכלנו מנות קרב, שתינו קפה, ישנו, תכננו, פנטזנו. היה הווי. לא היה בידור.
כחצי שנה לאחר המלחמה הפכו השוחות לבונקרים. מחפורות מצלעות מתכת קשתיות ומעוגלות, בגובה קומת אדם, עליהן נפרשו יריעות שכוסו בעפר ושקי חול. מעין מנהרה במעי לווייתן מתכתי.
הכוונות היו טובות, אך פגיעה ישירה של פגז בקוטר בינוני מוטטה לא אחת את המחפורת פנימה.
את ההגנה במוצבי הדור השלישי, סיפקו ה'רֶלְסִים'. קורות מתכת שפורקו ממסילת הרכבת ועליהן גלי אבנים.
בהדרגה הפכו תקריות האש תכופות יותר, מסוכנות יותר. "מלחמת ההתשה" כונתה לאחר מכן תקופה זו. אות מלחמה זו קיבלו החיילים באיחור קל של שלושים וחמש שנים.
ביום בו הגיעה שושנה דמארי למפקדת הגדוד בְּבָּלוּזָה, כ- 20 ק"מ מזרחית לקנטרה, ידענו ששוב יִזְכּוּ אלה שהנגישות אליהם סבירה.
ג'יפ, נהג, שושנה דמארי, נסים ורסנו האקורדיוניסט ואני, הגענו לשני מאהלי צבא עורפיים. שושנה דמארי שרה, חייכה, חיבקה חיילים.
ורסנו, מורה למוסיקה מר"ג עשה מאמצים להפיק מהאקורדיון המאובק, צלילים שיהיו ראויים לקולה. לא תמיד האקורדיון ציית, וּורסנו זכה ל'מבט דמארי'.
אחה"צ חזרנו לגדוד. 'יוליוס', רס"ר הגדוד האגדי החל בהכנות להופעתה האחרונה בערב.
ירדנו מהג'יפ.
את פנינו קידם שמוליק בורובסקי, סמל המבצעים וחבר ותיק.
שנינו בוגרי 'צומת רפיח', 'שיח' זואד', אל ג'ראדי', 'אל-עריש', 'טמפו'.
לאן? שאלתי. 'להכין את הזלדה. ל'כָּד'. ענה. (פלוגה ל' איישה באותה את כד).
מה זה 'כָּד'?" שאלה דמארי.
סיפרתי.
"דווקא לחיילים שם מגיע הכי הרבה והם מקבלים הכי פחות" אמרה.
קצין המבצעים סירב. דמארי התעקשה. תשדורות עברו בקשר למטה החטיבה ב'טסה'.
'חיובי' שמענו לבסוף. אינני יודע באיזה דרג התקבלה ההחלטה.
שמוליק האיץ בנו להיכנס ל'זלדה', רכב משוריין, דמוי קרפדה שנלקח שלל מצבא ירדן,
לימים ייקרא נגמ"ש.
נסים האקורדיוניסט לא חש בטוב ולא הצטרף.
המנוע התאמץ והדופן האחורית ההידראולית התרוממה וננעלה. נהג הזלדה משך בסטיקים והרכב זינק.
את הנהג, הכרתי על פי מראהו אך לא בשמו, מהזן של האנשים שעושים את עבודתם ושותקים.
באפלולית התא הסגור חיפשתי כובע פלדה נוסף לשלי, אך לא מצאתי.
נתתי לה את כובע הפלדה שלי, ולראשי הידקתי היטב כובע מצחייה צבאי.
בָּד במקום כָּפְּלָ"ד.
תנודות הרכב היקשו עליה לרכוס את הרצועה הסוררת והיא ויתרה.
כובע הפלדה היה שמוט מעט באלכסון והרצועה הלא רכוסה השתלשלה, כמו אצל חייל אמריקאי, מהכובע, סמוך לאוזן הימנית, עד לחזה. 'רצועת דמאר'. אני לא זוכר שראיתי עגילים.
התא היה עמוס לעייפה בארגזי תחמושת, פגזים, ג'ריקנים של דלק וסולר, שמן מנוע, שמן רובים, מנות קרב, כיכרות לחם וארגזי ירקות.
מהודק היטב בין ארגזי העגבניות והבצל, תקעתי את הפק"ל, תרמיל צבאי קטן, ובו התכולה החשובה באמת לחיילים במוצב, המכתבים מהבית.
ישבתי על ג'ריקן דלק. דמארי מולי, על שני ארגזי תחמושת. נאחזנו ברצועות הבד שהשתלשלו מהתקרה. בפיתולים החדים, נגעה ברך בברך.
"כמה זמן עד למוצב?, שאלה. "בערך עוד חצי שעה" עניתי.
התא היה לוהט, רועש, מאיים, ומחניק מעשן המנוע ואדים רעילים.
עבורי שגרה. עבורה גיהינום.
הייתי דרוך והמתנתי לעלייה הארוכה והאיטית שסופה מעלה גבעת הפחד.
בזיכרוני חרוטה תמונה הזויה ומטורפת לחלוטין.
שושנה דמארי ואני, סמל בשירות חובה, יושבים בתא אטום ובו כמות חומרי נפץ המספיקה לכמה וכמה משאיות תופת, מתקדמים באיטיות במעלה הדרך.
המנוע מתאמץ, מרעיש ומכריז 'אנחנו באים'. בשני שליש הדרך, ניחשף למצרים.
במעלה הגבעה, תהפוך הזלדה לצללית בולטת ומגושמת על קו האופק. מטרה אידיאלית ורעשנית.
יעברו עוד שלוש דקות עד שנעבור את הפסגה ונגלוש במהירות לתוך המוצב.
מקלעים כבדים, הם האיום האולטימטיבי. גוּריָנוֹבִים למיניהם.
קצב אש רצחני. מאות קליעים בדקה, מהירים, רבי עוצמה, זוהרים וחודרי שריון.
די בקליע אחד לשתק מנוע, לפגוע בארגז תחמושת, להדליק ג'ריקן דלק.
די בקליע אחד.
האבוקה תבער שמונה ימים.
המנוע התאמץ, הזלדה האטה. התחלנו לעלות.
צרורות ירי קצרים וקצובים נשמעו מרחוק.
"יורים עלינו?" שאלה. "לא. על המוצב" עניתי.
הנהג לחץ על דוושת הגז בכל הכוח. המרוץ החל. כל עשירית שניה חשובה. הזלדה זחלה באיטיות במעלה הגבעה. המצרים לא הגיבו.
המשכנו להתקדם. אנחנו כבר חשופים. טוב, המצרים לא תמיד יורים. אולי גם הפעם יוותרו.
מהמורה אחרונה. עשרות מטרים בודדים לקו פרשת הפחד. הקונצרט התחיל.
צרורות ארוכים, קרובים ומפחידים שָרְקוּ לעברנו ממספר מקורות.
הפסקה קצרה ואחריה לסירוגין, רק מימין, קצת תוספת משמאל, כולם יחד.
התכווצנו ואחזנו חזק בלולאות הבד.
בתנועה אינסטינקטיבית הידקה שושנה דמארי את כובע הפלדה לראשה. שערה פרץ משולי הקסדה והקיף את צווארה כמו צעיף שחור מתולתל.
עוד שניה. עוד שניה. התחלנו לגלוש במדרון. עוד שניה. עוד שניה. נשמתי לרווחה.
דווקא עכשיו ירו המצרים כמו מטורפים לכל הכיוונים ומכל הכלים, ירי סתמי ולא יעיל. הכרתי את תחושתם. הגוף מתוח, החושים חדים והתסכול אדיר. הייתי לא פעם בצד הסוחט.
בכניסה לבונקר פגשנו את סרן דדי כהן, מ"פ פלוגה ל', מן ה'נמרים'. כך כונו הקצינים שהתנדבו לשרת בתעלה. כינוי אותו הרוויחו ביושר.
הבונקר, שתי שורות מיטות לכל אורכו. בכל שורה, שתי קומות. שלוש נורות מפיצות אור צהבהב ולא יציב. הבונקר היחיד שנותר. האחר כמעט קרס מפגיעה ישירה של פגז מרגמה.
בבונקר היו עשרה חיילים, חלקם מנומנמים, אחד ישן.
שושנה דמארי צעדה בין שתי השורות, עמדה תחת אחת הנורות והחלה לשיר. קולות הירי חדרו פנימה. מקלעי 0.3 של המוצב השיבו אש. כלניות ויריות.
בבונקר הייתה תכונה שלא פסקה. חיילים חלצו נעליים, אחרים נעלו. חגרו חגור, פִּתחו חגור, כובעי פלדה כִּשְכֶּשוּ בשולי המיטות, קפיצי המיטות חרקו, ובחוץ ירו.
דמארי שרה, שיר ועוד שיר ועוד שיר. רק היא וקולה, ללא ליווי, שהיה מיותר בנסיבות אלה.
דדי המ"פ נכנס ויצא, נכנס ויצא, קורא בלחש בשמות חיילים, מחליף משמרות כל העת.
כולם ישמעו את שושנה דמארי שרה, גם אם רק שיר וחצי. תמיד יהיו בבונקר עשרה חיילים.
עד סוף ההופעה לא יהיו אלה אותם עשרה.
שמעתי נפילות פגזים שנבלעו בחול. משונה, לא שמעתי יציאות.
'ממזרח ומים..' החלה שושנה לשיר.
היה משהו במלים, בצלילים, בתנוחת הגוף, שהכין אותנו לבאות.
התכונה בבונקר שקטה מעט.
'בוערים לבבות מושטות הידיים..' התכונה פסקה
'הביתה, הביתה..' אף אחד לא זז.
'אתרפק על החול בדממה משוועת…' בבונקר דממה. היה במלים משהו מיסטי, תנ"כי.
'וראיתם את דמותי בענן הנטוע' .
קולה הדהד בתוך הבונקר, הלוך ושוב. גם הירי פסק.
'וקולי ירדפם, לא נוּחָם לא רוגע..'
אי אפשר לתאר מאיזה עומק יצא הקול.
היא נשמה עמוקות וקולה פרץ מגרונה כמו מהר געש, במפץ אדיר.
הביתה, ה-ב-י-ת-ה, ה-ב-י-ת-ה, ה-ב-י-ת-ה'.
העקורים, פליטי השואה, שנשלחו ע"י הבריטים למחנות המעצר בקפריסין, חוו חוויה זהה, עשרים שנה קודם לכן, כששושנה דמארי הופיעה בפניהם.
לא הייתי היחיד ששמח על האפלולית בבונקר. לא הייתי היחיד שגרונו נשנק.
ובעת ההיא, עוד לא הוּתְרָה לחייל דמעה פומבית.
יצאנו מהבונקר. חושך. שקט.
נכנסנו לזלדה. החיילים החליפו תכולתה. על הרצפה היו מונחים מדי צבא שנשלחו לכביסה, שמיכות בלויות, רשת הסוואה קרועה. השעינה מרפק על רשת ההסוואה ונרתעה מיד. לא הספקתי להזהיר, הרשת רוויה רסיסים חדים ומעוותים.
גם הפק"ל הקטן שבידי החליף תכולה. מכתבים הביתה.
הזחל"מים במוצב הניעו מנועים. תרגולת המיועדת, בראש ובראשונה, למלא את מצברי הזחל"ם.
הפעם, נועדה לעמעם ולהסוות את רעש הזלדה המתרחקת.
מטפסים במעלה הגבעה, בכוון ההפוך. שוב במישור החשוף.
צרור ארוך שלח לנו את ברכת הדרך. צרור נוסף ליווה אותנו גם כשהיינו מחוץ לטווח הירי והראייה.
הגענו. עצרנו. הדופן האחורית הוטחה לקרקע.
אחזתי בזרועה ועזרתי לה לצאת. כובע הפלדה עדיין על ראשה. כשמסרה לי אותו, אמרה- 'תרשום, קלונימוס 16, תל אביב. תבוא לבקר'.
בפנקס הטלפונים האדום והקטן שלי רשמתי, תוך שהיא מאייתת 'קלו-נימוס 16'.
הלכתי למסור את הפק"ל עם המכתבים. היא הלכה להופעה האחרונה באמת באותו יום.
יוליוס הרס"ר האיץ בחיילים, ורסנו האקורדיוניסט ניפח ברגישות, דמארי שרה.
נכנסתי לחדר האוכל. על אחד השולחנות, ארוחת לילה. לחם שחור, ריבה, מרגרינה, תה.
שתיתי תה ונשענתי על הקיר. דרך החלון הפתוח שמעתי ברקע מחיאות כפיים.
ההופעה הסתיימה. החיילים התפזרו, כול חייל ומשימותיו.
המג"ד סא"ל ארבלי, ושושנה דמארי נשארו לשבת על אבני שפה. הוא דיבר וזמזם, היא הקשיבה.
פעם ראשונה שראיתי את פניו נינוחים. הרימה ראשה לעברי, בזווית פיה שריד של חיוך קל. הנהנתי לשלום. זהו.
הייתי בחברתה 12 שעות. החלפנו אולי תריסר משפטים.
למדתי להכיר את מידותיה. על כולם הִרְבּוּ לדבר, על האחת, הנוספת, סיפרתי עתה.
"קלוִ-נימוס 16, תל אביב- תבוא לבקר", אמרה.
בטיפשותי, לא האמנתי שהיא באמת מתכוונת לכך. לא נפגשנו יותר.
כָּד.
הברה אחת. פלאש בֶּק חד.
ישראל עריף כץ
שבט תשס"ו – פברואר 2006
האירוע נכתב לפי בקשתו של חיים חפר שהתכוון להוציא חוברת לזכרה ביום ה-30 למותה. כוונתו לא מומשה והחוברת לא פורסמה.
"המלכה שושנה" – הרטיטה לבבות רבים בהופעותיה סביב העולם. כך ע"פ הסרט שפתח את פסטיבל דוקאביב.
אך מי הקהל שהרטיט את ליבה שלה?
איזה שיר הרטיט את ליבם של אלה, שבאמת התרגשה להופיע בפניהם ?
וההחמצה האישית שלי.
שנים רבות רצתה לפגוש אותי, ואני לא ידעתי.
האירוע המתואר לעיל נכתב לאחר מותה, לפני כחמש עשרה שנה
ונשלח בזמנו לחיים חפר ז"ל , ושיבדל"א , דורון ב. לוינסון, רמי מנדל, גילה אלמגור, בועז שרעבי ודודו אלהרר.
(מידע נוסף על המוצב כד, בכתבה – "אף אחד לא זוכר"- מגזין "בלייזר", מאת אמנון ורשבסקי מיום 27 באפריל 2020).
טחנות הרוח 