פֶּרָח בְּכָּד

חוויה מיוחדת וחדה שנחרטה במוחו של ישראל בתקופת מלחמת ההתשה, התבררה לימים גם כאחת  החוויות המשמעותיות  בחייה של שושנה דמארי, "יותר מהופעה בקארנגי הול". היא הופיעה בבונקר קטן תחת אש וביקשה מישראל שיצור איתה קשר. הוא היה בטוח ששכחה אותו. רק לאחר מותה נודע לו שחיפשה אותו במשך כל השנים

פֶּרָח בְּכָּד

מאת ישראל עריף כץ

כָּד.
הברה אחת. פלאש-בֶּק חד.
"'כָּד', היה מקום מסוכן שאף אמן, מלבד שושנה דמארי לא רצה ללכת אליו". כך אמר חיים חפר ברדיו.
עד אותו רגע הייתי בטוח שחוויית 'כָּד' הייתה עבורה "עוד זיכרון" ללא משמעות ייחודית, שהרי במהלך חייה הופיעה באלפי מקומות, חוותה אין ספור חוויות.
מדוע שתזכור "הופעה" שנמשכה עשרים דקות, בפני מנין חיילים במוצב מבודד על חוף התעלה?
לאחרונה*, הִרְבּוּ לספר על אופייה ומידותיה. מידה אחת, אומץ לב, נפקד מקומה.
על חוויית 'כד' סיפרה כנראה רק למעטים ולדברי חפר "אולי משום צניעותה המעיטה בפרטים".
המעיטה מאוד בפרטים- אני עֵד.
עשרות רבות של שנים עברו מאז, ואני עדיין זוכר את שושנה דמארי אומרת לי בקולה המתנגן, "דווקא לחיילים שם מגיע הכי הרבה והם מקבלים הכי פחות".
שעתיים לאחר מכן, בחסות השמש השוקעת, היינו בדרכנו למוצב.
להקות צבאיות ואמנים, לא נשלחו למקומות מסוכנים. גם אם הם חשבו שהגיעו למוצב ב'סוף העולם', למוצבים כמו 'כד', הם לא נכנסו.

קצת רקע.
לאחר מלחמת ששת הימים, תפסה חטיבה 7 את קו תעלת סואץ. גדוד 9 קיבל אחריות על הגזרה הצפונית.
ממוצב 'טמפו' בצפון בסמוך לפורט-סעיד, ועד מוצב 'כד' דרומית לקנטרה.
האות הראשונה ציינה בדרך כלל את שם הפלוגה שהייתה במוצב. פלוגה ט'- 'טמפו', פלוגה כ'- 'כד'.
המוצבים היו אסופה של שוחות שחפרו החיילים. שקי יוטה נפרשו מעל באלתור.
בשוחות, הסתתרנו מירי ומשמש.
לעתים, בגדו בנו השוחות. לא כולם יחצו גיל עשרים.
שם אכלנו מנות קרב, שתינו קפה, ישנו, תכננו, פנטזנו. היה הווי. לא היה בידור.
כחצי שנה לאחר המלחמה הפכו השוחות לבונקרים. מחפורות מצלעות מתכת קשתיות ומעוגלות, בגובה קומת אדם, עליהן נפרשו יריעות שכוסו בעפר ושקי חול. מעין מנהרה במעי לווייתן מתכתי.
הכוונות היו טובות, אך פגיעה ישירה של פגז בקוטר בינוני מוטטה לא אחת את המחפורת פנימה.
את ההגנה במוצבי הדור השלישי, סיפקו ה'רֶלְסִים'. קורות מתכת שפורקו ממסילת הרכבת ועליהן גלי אבנים.
בהדרגה הפכו תקריות האש תכופות יותר, מסוכנות יותר. "מלחמת ההתשה" כונתה לאחר מכן תקופה זו. אות מלחמה זו קיבלו החיילים באיחור קל של שלושים וחמש שנים.

ביום בו הגיעה שושנה דמארי למפקדת הגדוד בְּבָּלוּזָה, כ- 20 ק"מ מזרחית לקנטרה, ידענו ששוב יִזְכּוּ אלה שהנגישות אליהם סבירה.
ג'יפ, נהג, שושנה דמארי, נסים ורסנו האקורדיוניסט ואני, הגענו לשני מאהלי צבא עורפיים. שושנה דמארי שרה, חייכה, חיבקה חיילים.
ורסנו, מורה למוסיקה מר"ג עשה מאמצים להפיק מהאקורדיון המאובק, צלילים שיהיו ראויים לקולה. לא תמיד האקורדיון ציית, וּורסנו זכה ל'מבט דמארי'.
אחה"צ חזרנו לגדוד. 'יוליוס', רס"ר הגדוד האגדי החל בהכנות להופעתה האחרונה בערב.
ירדנו מהג'יפ.
את פנינו קידם שמוליק בורובסקי, סמל המבצעים וחבר ותיק.
שנינו בוגרי 'צומת רפיח', 'שיח' זואד', אל ג'ראדי', 'אל-עריש', 'טמפו'.
לאן? שאלתי. 'להכין את הזלדה. ל'כָּד'. ענה. (פלוגה ל' איישה באותה את כד).
מה זה 'כָּד'?" שאלה דמארי.
סיפרתי.
"דווקא לחיילים שם מגיע הכי הרבה והם מקבלים הכי פחות" אמרה.
קצין המבצעים סירב. דמארי התעקשה. תשדורות עברו בקשר למטה החטיבה ב'טסה'.
'חיובי' שמענו לבסוף. אינני יודע באיזה דרג התקבלה ההחלטה.
שמוליק האיץ בנו להיכנס ל'זלדה', רכב משוריין, דמוי קרפדה שנלקח שלל מצבא ירדן,
לימים ייקרא נגמ"ש.
נסים האקורדיוניסט לא חש בטוב ולא הצטרף.
המנוע התאמץ והדופן האחורית ההידראולית התרוממה וננעלה. נהג הזלדה משך בסטיקים והרכב זינק.
את הנהג, הכרתי על פי מראהו אך לא בשמו, מהזן של האנשים שעושים את עבודתם ושותקים.
באפלולית התא הסגור חיפשתי כובע פלדה נוסף לשלי, אך לא מצאתי.
נתתי לה את כובע הפלדה שלי, ולראשי הידקתי היטב כובע מצחייה צבאי.
בָּד במקום כָּפְּלָ"ד.
תנודות הרכב היקשו עליה לרכוס את הרצועה הסוררת והיא ויתרה.
כובע הפלדה היה שמוט מעט באלכסון והרצועה הלא רכוסה השתלשלה, כמו אצל חייל אמריקאי, מהכובע, סמוך לאוזן הימנית, עד לחזה. 'רצועת דמאר'. אני לא זוכר שראיתי עגילים.
התא היה עמוס לעייפה בארגזי תחמושת, פגזים, ג'ריקנים של דלק וסולר, שמן מנוע, שמן רובים, מנות קרב, כיכרות לחם וארגזי ירקות.
מהודק היטב בין ארגזי העגבניות והבצל, תקעתי את הפק"ל, תרמיל צבאי קטן, ובו התכולה החשובה באמת לחיילים במוצב, המכתבים מהבית.
ישבתי על ג'ריקן דלק. דמארי מולי, על שני ארגזי תחמושת. נאחזנו ברצועות הבד שהשתלשלו מהתקרה. בפיתולים החדים, נגעה ברך בברך.
"כמה זמן עד למוצב?, שאלה. "בערך עוד חצי שעה" עניתי.
התא היה לוהט, רועש, מאיים, ומחניק מעשן המנוע ואדים רעילים.
עבורי שגרה. עבורה גיהינום.
הייתי דרוך והמתנתי לעלייה הארוכה והאיטית שסופה מעלה גבעת הפחד.
בזיכרוני חרוטה תמונה הזויה ומטורפת לחלוטין.
שושנה דמארי ואני, סמל בשירות חובה, יושבים בתא אטום ובו כמות חומרי נפץ המספיקה לכמה וכמה משאיות תופת, מתקדמים באיטיות במעלה הדרך.
המנוע מתאמץ, מרעיש ומכריז 'אנחנו באים'. בשני שליש הדרך, ניחשף למצרים.
במעלה הגבעה, תהפוך הזלדה לצללית בולטת ומגושמת על קו האופק. מטרה אידיאלית ורעשנית.
יעברו עוד שלוש דקות עד שנעבור את הפסגה ונגלוש במהירות לתוך המוצב.
מקלעים כבדים, הם האיום האולטימטיבי. גוּריָנוֹבִים למיניהם.
קצב אש רצחני. מאות קליעים בדקה, מהירים, רבי עוצמה, זוהרים וחודרי שריון.
די בקליע אחד לשתק מנוע, לפגוע בארגז תחמושת, להדליק ג'ריקן דלק.
די בקליע אחד.
האבוקה תבער שמונה ימים.

המנוע התאמץ, הזלדה האטה. התחלנו לעלות.
צרורות ירי קצרים וקצובים נשמעו מרחוק.
"יורים עלינו?" שאלה. "לא. על המוצב" עניתי.
הנהג לחץ על דוושת הגז בכל הכוח. המרוץ החל. כל עשירית שניה חשובה. הזלדה זחלה באיטיות במעלה הגבעה. המצרים לא הגיבו.
המשכנו להתקדם. אנחנו כבר חשופים. טוב, המצרים לא תמיד יורים. אולי גם הפעם יוותרו.
מהמורה אחרונה. עשרות מטרים בודדים לקו פרשת הפחד. הקונצרט התחיל.
צרורות ארוכים, קרובים ומפחידים שָרְקוּ לעברנו ממספר מקורות.
הפסקה קצרה ואחריה לסירוגין, רק מימין, קצת תוספת משמאל, כולם יחד.
התכווצנו ואחזנו חזק בלולאות הבד.
בתנועה אינסטינקטיבית הידקה שושנה דמארי את כובע הפלדה לראשה. שערה פרץ משולי הקסדה והקיף את צווארה כמו צעיף שחור מתולתל.
עוד שניה. עוד שניה. התחלנו לגלוש במדרון. עוד שניה. עוד שניה. נשמתי לרווחה.
דווקא עכשיו ירו המצרים כמו מטורפים לכל הכיוונים ומכל הכלים, ירי סתמי ולא יעיל. הכרתי את תחושתם. הגוף מתוח, החושים חדים והתסכול אדיר. הייתי לא פעם בצד הסוחט.
בכניסה לבונקר פגשנו את סרן דדי כהן, מ"פ פלוגה ל', מן ה'נמרים'. כך כונו הקצינים שהתנדבו לשרת בתעלה. כינוי אותו הרוויחו ביושר.
הבונקר, שתי שורות מיטות לכל אורכו. בכל שורה, שתי קומות. שלוש נורות מפיצות אור צהבהב ולא יציב. הבונקר היחיד שנותר. האחר כמעט קרס מפגיעה ישירה של פגז מרגמה.
בבונקר היו עשרה חיילים, חלקם מנומנמים, אחד ישן.
שושנה דמארי צעדה בין שתי השורות, עמדה תחת אחת הנורות והחלה לשיר. קולות הירי חדרו פנימה. מקלעי 0.3 של המוצב השיבו אש. כלניות ויריות.
בבונקר הייתה תכונה שלא פסקה. חיילים חלצו נעליים, אחרים נעלו. חגרו חגור, פִּתחו חגור, כובעי פלדה כִּשְכֶּשוּ בשולי המיטות, קפיצי המיטות חרקו, ובחוץ ירו.
דמארי שרה, שיר ועוד שיר ועוד שיר. רק היא וקולה, ללא ליווי, שהיה מיותר בנסיבות אלה.
דדי המ"פ נכנס ויצא, נכנס ויצא, קורא בלחש בשמות חיילים, מחליף משמרות כל העת.
כולם ישמעו את שושנה דמארי שרה, גם אם רק שיר וחצי. תמיד יהיו בבונקר עשרה חיילים.
עד סוף ההופעה לא יהיו אלה אותם עשרה.
שמעתי נפילות פגזים שנבלעו בחול. משונה, לא שמעתי יציאות.

'ממזרח ומים..' החלה שושנה לשיר.
היה משהו במלים, בצלילים, בתנוחת הגוף, שהכין אותנו לבאות.
התכונה בבונקר שקטה מעט.
'בוערים לבבות מושטות הידיים..' התכונה פסקה
'הביתה, הביתה..' אף אחד לא זז.
'אתרפק על החול בדממה משוועת…' בבונקר דממה. היה במלים משהו מיסטי, תנ"כי.
'וראיתם את דמותי בענן הנטוע' .
קולה הדהד בתוך הבונקר, הלוך ושוב. גם הירי פסק.
'וקולי ירדפם, לא נוּחָם לא רוגע..'
אי אפשר לתאר מאיזה עומק יצא הקול.
היא נשמה עמוקות וקולה פרץ מגרונה כמו מהר געש, במפץ אדיר.
הביתה, ה-ב-י-ת-ה, ה-ב-י-ת-ה, ה-ב-י-ת-ה'.

העקורים, פליטי השואה, שנשלחו ע"י הבריטים למחנות המעצר בקפריסין, חוו חוויה זהה, עשרים שנה קודם לכן, כששושנה דמארי הופיעה בפניהם.
לא הייתי היחיד ששמח על האפלולית בבונקר. לא הייתי היחיד שגרונו נשנק.
ובעת ההיא, עוד לא הוּתְרָה לחייל דמעה פומבית.

יצאנו מהבונקר. חושך. שקט.
נכנסנו לזלדה. החיילים החליפו תכולתה. על הרצפה היו מונחים מדי צבא שנשלחו לכביסה, שמיכות בלויות, רשת הסוואה קרועה. השעינה מרפק על רשת ההסוואה ונרתעה מיד. לא הספקתי להזהיר, הרשת רוויה רסיסים חדים ומעוותים.
גם הפק"ל הקטן שבידי החליף תכולה. מכתבים הביתה.
הזחל"מים במוצב הניעו מנועים. תרגולת המיועדת, בראש ובראשונה, למלא את מצברי הזחל"ם.
הפעם, נועדה לעמעם ולהסוות את רעש הזלדה המתרחקת.
מטפסים במעלה הגבעה, בכוון ההפוך. שוב במישור החשוף.
צרור ארוך שלח לנו את ברכת הדרך. צרור נוסף ליווה אותנו גם כשהיינו מחוץ לטווח הירי והראייה.

הגענו. עצרנו. הדופן האחורית הוטחה לקרקע.
אחזתי בזרועה ועזרתי לה לצאת. כובע הפלדה עדיין על ראשה. כשמסרה לי אותו, אמרה- 'תרשום, קלונימוס 16, תל אביב. תבוא לבקר'.
בפנקס הטלפונים האדום והקטן שלי רשמתי, תוך שהיא מאייתת 'קלו-נימוס 16'.
הלכתי למסור את הפק"ל עם המכתבים. היא הלכה להופעה האחרונה באמת באותו יום.
יוליוס הרס"ר האיץ בחיילים, ורסנו האקורדיוניסט ניפח ברגישות, דמארי שרה.
נכנסתי לחדר האוכל. על אחד השולחנות, ארוחת לילה. לחם שחור, ריבה, מרגרינה, תה.
שתיתי תה ונשענתי על הקיר. דרך החלון הפתוח שמעתי ברקע מחיאות כפיים.
ההופעה הסתיימה. החיילים התפזרו, כול חייל ומשימותיו.
המג"ד סא"ל ארבלי, ושושנה דמארי נשארו לשבת על אבני שפה. הוא דיבר וזמזם, היא הקשיבה.
פעם ראשונה שראיתי את פניו נינוחים. הרימה ראשה לעברי, בזווית פיה שריד של חיוך קל. הנהנתי לשלום. זהו.
הייתי בחברתה 12 שעות. החלפנו אולי תריסר משפטים.
למדתי להכיר את מידותיה. על כולם הִרְבּוּ לדבר, על האחת, הנוספת, סיפרתי עתה.

"קלוִ-נימוס 16, תל אביב- תבוא לבקר", אמרה.
בטיפשותי, לא האמנתי שהיא באמת מתכוונת לכך. לא נפגשנו יותר.
כָּד.
הברה אחת. פלאש בֶּק חד.


ישראל עריף כץ

                                                                            שבט תשס"ו – פברואר  2006

האירוע נכתב לפי בקשתו של חיים חפר שהתכוון להוציא חוברת לזכרה ביום ה-30 למותה. כוונתו לא מומשה והחוברת לא פורסמה.

"המלכה שושנה" – הרטיטה לבבות רבים בהופעותיה סביב העולם. כך ע"פ הסרט שפתח את פסטיבל דוקאביב.

אך מי הקהל שהרטיט את ליבה שלה?

איזה שיר הרטיט את ליבם של אלה, שבאמת התרגשה להופיע בפניהם ?

וההחמצה האישית שלי.

שנים רבות רצתה לפגוש אותי, ואני לא ידעתי.

האירוע המתואר לעיל נכתב לאחר מותה, לפני כחמש עשרה שנה

ונשלח בזמנו לחיים חפר ז"ל , ושיבדל"א , דורון ב. לוינסון, רמי מנדל, גילה אלמגור, בועז שרעבי ודודו אלהרר.

(מידע נוסף על המוצב כד, בכתבה – "אף אחד לא זוכר"- מגזין "בלייזר", מאת אמנון ורשבסקי מיום 27 באפריל 2020).

העין השביעית לוקח צד במאבק?

קשה שלא להתפתל באי נוחות למקרא שורת הכתבות אודות המתחולל במועצת העיתונות

 כתבות אלה, ראו אור בעת האחרונה ב”עין השביעית”, אתר לביקורת התקשורת המבקש להציג תמונה אוביקטיבית וחסרת פניות של המתרחש בעולם התקשורת.

כל משתתף בדיוני מועצת העיתונות ובהתכתבויות הפנימיות של חברי המועצה, כמוני, יכול לזהות בבירור את טביעות האצבע של מקורות הפרסום של כתבות אלו, הנושאות, לא אחת, אופי מגמתי וחד צדדי.

הכתבה האחרונה, של איתמר בן זאב, נסבה מטבע הדברים סביב החלטת נשיאת מועצת העיתונות בארבע-עשרה השנים האחרונות, השופטת בדימוס דליה דורנר, להקדים את מועד פרישתה מכהונתה לחודש פברואר הקרוב.

החלטה שהתקבלה, אגב, בצער רב על ידי רבים מחברי המועצה.

נכתב בעין השביעית : “המהלך המרכזי האחרון של הנשיאה בתפקידה היה חסימה של רפורמה שנועדה לשקם את מועצת העיתונות ולהפוך אותה לגוף מרכזי ומשפיע יותר”.

האמנם אלה פני הדברים?

הקביעה החד משמעית של “העין השביעית” לפיה החליטה דורנר לחסום רפורמה, לוקה באי דיוקים בלשון המעטה

בישיבת המועצה הסוערת שהתקיימה בארבעה עשר בדצמבר (לפני פחות מחודש), נערכה הצבעה בה התקבלו המלצות ועדת האסטרטגיה בראשות ענת סרגוסטי הכוללות בניית אתר מקוון מקצועי, העצמת נוכחות המועצה בפאנלים ובדיונים ציבוריים, בניית קהילה בפייסבוק ועוד: המלצות הנוגעות בליבת יישום רפורמה בעבודת המועצה ואף מנוסחות ברוח הרפורמה שהציעו חברים במועצה, אלא שהצעתם הרחיקה לכת ונכנסה לדיון בסוגיות של מינויי מועסק/ים (מנכ"ל) בשכר כדי שימלאו תפקידים אלה.

מעשית, רוב חברי המועצה הצביעו נגד מינוי מנכ”ל בשכר, או בדיוק כפי שמדווח בעין השביעית: “בסופה של הישיבה, כאמור, נדחתה ההצעה לגייס מנהל בשכר שיוביל שינוי עומק במועצה”

ואם לדייק: עשרים ושמונה מחברי המועצה התנגדו להצעה למול שמונה-עשר שתמכו בה.

האם זה יהיה מדויק לכנות הצבעה זו, שנערכה באורח דמוקרטי “חסימה של רפורמה”?

באותה ישיבת מועצה, התגלעו חיכוכים שהצביעו על מחלוקת קשה בין חברי המועצה.

מחלוקת שמסתירה יותר ממה שהיא מגלה: הדבר בא לביטוי בהתנגדות הנחרצת של חלק מחברי המועצה לקיים הצבעה על צירוף אגודת העיתונאים בתל אביב למועצה ב”מחטף” כפי שכינו זאת.

האמנם, מה שעמד בראש מעייניהם של המתנגדים היה השמירה על הנוהל התקין (אותם חברים שבעבר, אגב, לא מחו נגד צירוף גורמים נוספים למועצה) או שמא החשש פן צירוף האגודה התל אביבית ישנה את מאזן הכוחות? שהרי, חילוקי הדעות בין חברי המועצה אכן יצרו אווירת מחנאות. בסופה של הישיבה, הוברר כי חששות אלה היו משוללי בסיס, שכן היחיד שהצביע בסוגיית מינוי מנכ”ל בשכר מטעם האגודה התל אביבית היה רותם אברוצקי ולהצבעתו לא היתה השפעה על מאזן הכוחות.

ואגב היחס לגופים הייצוגיים של עיתונאים: גם בנושא זה ניכרת הטיה של אתר העין השביעית, המתייחס אל ארגון העיתונאים בראשות חבר המועצה יאיר טרצ'יצקי כאל הגוף המשמעותי היחיד שמייצג עיתונאים. להזכירכם, אגודת העיתונאים בירושלים שגם נציגיה חברים במועצה, היתה היחידה שמילאה תפקיד במאבק נגד סגירת רשות השידור ונגד פיטורי עובדיה, תמכה במפוטרים והושיטה יד בעת משבר, כפי שמצופה מארגון עיתונאים.

ובבקשה, לא להיות מופתעים: הצעת הרפורמה ש”טורפדה” כביכול על ידי הנשיאה, היא במקור הצעה של טרצ’יצקי.

הצעה, שמנסה לשנות את מאזן הכוחות במועצת העיתונות ולנטרל גורמים שאינם חלק מאג’נדת המהפך. לכן, לא ייפלא שהמשך ישיבת המועצה התנהל בטונים צורמים ובשורת האשמות אישיות כנגד הנשיאה דורנר בנושא הקמת המכון הפרטי עליו הכריזה כמכון לאוריינות תקשורתית בציבור, כפי שניתן לקרוא במפורט בעין השביעית.

סופו של דבר, דיון לגיטימי וראוי בנושאי רפורמה, ובנושא תפקוד המועצה ותפקידיה בעידן הדיגיטלי והמשתנה של התקשורת, הפך למאבק יצרי שמסכן את עתיד המועצה ואת עצם קיומה. מועצה, שגם אם אין לה שיניים במסגרת החוק, היא עדיין ממלאת תפקיד בשמירת אתיקה עיתונאית ובהגנה של המקצוע ההולך ונשחק.

כוון החיצים כלפי הנשיאה דורנר שתרומתה בתפקידה (בהתנדבות) אינה מוטלת בספק, וכלפי המנכ”ל מוטי רוזנבלום הממלא את תפקידו נאמנה בהתנדבות מלאה, הוא החמצה גדולה שעלולה לגרום נזק שקשה לצפות את תוצאותיו

ארצי משנה את פניה

ואין לי ארץ אחרת 

תהליך עמוק מתחולל בארץ, ולתהליך הזה אין סוף טוב. החברה הישראלית חווה במהלך

 השנים האחרונות שינוי מהותי בהלך הרוח ובסמנטיקה בשאלת הגדרת הישראליות, בשאלת

 אהבת העם והמדינה, בשאלת הפטריוטיות, כי בתהליך מתמשך שניתן לזהותו בבירור 

עם משטר נתניהו, “העם” מחליף אט אט בין מסירות לאידיאולוגה/למדינהלבין 

מסירות וסגידה למנהיג.

אפשר לחוש בקצות האצבעות את ריח הסכנהאנחנו שועטים לכוון של שלטון

 יחיד

הביטויים בשטח רבים. יש אנשים שחשים בסכנה ולוקחים עוד סיכון בימי קורונה ויוצאים

 להפגין. מעטים ביחס למה שהיה אפשר להעריך אבל כן, יוצאים להפגין. ויש אנשי תקשורת

 שמגיעיםלסקר את ההפגנות. ואז, אלה שאינם מזוהים עם המחנה הנכון מותקפים.

שלא לומר מסתכנים  בחייהם. קחו את אמנון אברמוביץ’ המשטרה היתה צריכה לחלץ

אותו מהפגנה. האיש שנפצע במהלך שירותו הצבאי חטף קריאות בנוסח “”שונא ישראל”.

ההמון הזועם רצה לכלות בו את חמתזעמו. סימפטום מדאיג של מחלה חמורה: הבלבול

שנוצר באבחנה בין המנהיג למדינה מסמא את עיני הגרופי’ס שקונים בעיניים עצומות את

כל שטיפות המוח.

מספרת לי צלמת עיתנות רבת זכויות על “חוויותיה” בהפגנות: ”אנחנו מסורבים לצלם את האלימות . כל שוטר דוחף אותנו. מונעים מאיתנו לתעד את מה

 שקורה בשטח. אנחנו מציגים תעודה והתשובה היא ‘נו, אז מה’. הם חוסמים אותנו בגופם

 ובידיהם ולא מאפשרים להשתמש במצלמה. דוחפים אותנו לא נותנים לנו לחצות

את הכביש ולעבור ממדרכה למדרכה.

וואללה, אם אתה לא בצד הנכון של המפה הפוליטית אתה עלול לשלם על כך מחיר כבד.

 ומה שיותר מעניין, הצד של המפה בפוליטית חדל מזמן להיות ימין או שמאל ועבר

לקונטקסט של בעד או נגד ביבי

על שני צירים מקבילים מתנהלת ממשלה מנופחת שמקדמת החלטות דרקוניות שנועדו

 לשרת  איש אחד ומצעידה את מסעות ההסתה למקומות חסרי תקדים

הקורונה מפחידה, אבל זה מפחיד הרבה יותר

זה מדהים לשמוע איך אנשים דעתנים מצליחים למצוא צידוק לכינוס ישיבות בכנסת כדי

 “להחזיר” כספים למשפחה אחת כמעט הכי עניה במדינה, שלא מוצאת את הארנק שלה

 ולו כדי לקנות  סכיני גילוח שלא לדבר על תחזוקת בתים או תשלום שכר טרחת עורכי דין

זה מפחיד לגלות שכל המניפולציות הזולות והשקופות מצליחות לעבור לסדר היום, כאילו

 “זו דרכו של עולם” והעיקר שיש לנו ארץ נהדרת ומנהיג עם אנגלית מצויינת

וזה מפחיד שאנשי תקשורת צריכים להיות מחולצים מהפגנות בגלל זעם ההמון שלא לדבר

 על  אזרחים שבאים להפגין. עיתונאית מספרת כי לפני שבוע, בהפגנה בקיסריה  עצרו מפגין עם  שלט שעמד וחיכה לחברה שלו שהחנתה את האוטו. “השוטר ניגש אליו ואמר לו שאסור לו להיות כאן והורה לו: עמוד כאן. ביקשו מימנו תעודת

זהות. הוא חיפש ולא מצא. המשטרה עיכבה אותו והובילו אותו לתחנת חדרה .ביקשו מימנו תעודת זהות .לאחר שמצא את התעודה, עיכבו אותו לחקירה והוא נתקע עד

הבוקר בהמתנה לאוטובוס שייקח אותו הביתה"

WHAT NEXT?

לחשוב שכל האנשים שהלכו להצביע נגד הרקבון הזה נאלצים עכשיו לאכול אותו במינון

 מוגבר  תודות לממשלת האחדות ותודות למלחכי הפנכה שאיש מהם אינו מעז להתייצב ולהגיד בקול

 רם וברור: “עד כאן”. נתניהו ידע מה הואאומר כשקרא, לפני שנים “הם מפ-ח-דים” אלא שמי שמפחד אלה מקורביו השבעים, מקבלי  טובות ההנאה, הג’ובים

רק להתבונן במה שעומד על סדר היום ולהתחרפן: תיקוני חקיקה שנועדו לכבול את ידי שלטון  החוק, החזרי מס לראש הממשלה,הוצאות תחזוקת בתי ראש הממשלה, הסכם סיפוח שאיש

 אינו חפץ בו ושעלול לדרדר אותנו לעוד מסע אלימות אבל איך היא אמרה “שתישרף המדינה”

זה כבד. זה כואב.

אני לא זוכרת תקופה כזו שבה אומרי ההן, המקהלה המתוזמרת, מתנהגים כמו עדר שפנים

חסרי חוט שדרה שאינם  מעזים להתמרד נגד הפיכת מדינת ישראל לעוד משטר אנטי דמוקרטי

 במזרח התיכון, לעוד שלטון יחיד חסר מעצורים. בעצם, אנחנו כבר שם. הלא כן?

פורסם במגפון

הילדה כבר נשכחה

כמה שהתקשורת מרוכזת בעצמה. כמה שהיא ערלה לסיפור עצמו. לאמת. לאמת הנוראה במקרה הזה של אונס ילדה בת שבע. אתם תופסים?

התוודעתי לכך שוב במהלך השבוע האחרון, מאז פורסמה הידיעה על אונס הילדה בת השבע. היה שווה לנתח את הניסוחים במהדורות החדשות. את הביקורת הלגיטימית, החשובה והנוקבת על עבודת המשטרה בחקירה. את תיאור העצור בפרשה כקרבן תמים. ומנגד, את זעקת המשפחה. את זעקתה האילמת של הילדה שעדותה נבלעה בים הספקולציות, עד שלא נותר לה מקום במשחק התקשורת נגד המשטרה, כי הרי זה העיקר, לא?

סיפור האונס האכזרי התעמעם לטובת מאבק הכוחות של "העיתונות החוקרת".

זה הדליק לא במעט את אותה נורה שבה הקרבן הופך לסיפור משני, חסר חשיבות בפרשה שבה העיקר הוא מאבק, פוליטי בעיקרו, ותחרות בין עיתונאים. כל מי שעוסק בעיתונות, מכיר היטב את מסכת הלחצים ואת התחושה הזו של הצורך "להוכיח את עצמי", לחשוף ראשון את הסיפור. במקרים רבים, העיתונאי יודע שהעורך שלו בעיקר מעוניין ביצירת גלים. אמיתות הסיפור הופכת להיות משנית. והעיתונאים נופלים, לא אחת, קרבן למאבק המסנוור הזה שבו העיקר הופך להיות השאלה "למי יש יותר גדול". וכך, אצים לפרסם ידיעות לא בדוקות עד הסוף וליצור בציבור תחושה – שלעתים עלולה להיות כוזבת, כאילו הקרבן הוא האיש שנעצר בגין עבירה שאולי ביצע- ואולי לא.

ביום שישי, ביומן של אילה חסון, הועלו רשמים חזקים לפיהם הילדה זיהתה בוודאות את האנס ומסרה תיאור מפורט של מעשיו. נשאלת השאלה למה עיתונאים אחרים לא נחשפו לאותה עדות מצמררת לפני שפרסמו דברים המצביעים, כביכול, על חפותו של העצור.

כמה תמימות יש בתפיסת האגו של כל אותם עיתונאים – בכל ערוצי התקשורת, שפרסמו חלקי שמועות כי אצה להם הדרך. נראה שהם לא שאלו את עצמם למי יש אינטרס ללבות את השיח הזה, שבו "הנאשם" הוא פלסטיני. מה שמשמש כר פורה לתיאוריות קונספירציה, העללת עלילות שווא ועוד תופעות בזויות שהפוליטיקה הישראלית עושה בהן שימוש תכוף – ומנצחת, כי התקשורת משתפת פעולה, מבלי לשאול את השאלות החשובות באמת.

ובשולי הדרך, יש ילדה קטנה.

חלם זה "כאן" תאגיד השידור

בממלכת חלם אנשים קמים בבוקר בירושלים, נוסעים למודיעין כדי להחתים שעון נוכחות וממשיכים בדרכם לתל אביב כדי לעבוד. אחר כך, הם חוזרים על אותו מסלול בכוון ההפוך.

ירושלים, "בירת הנצח של ישראל" (זוכרים?) צריכה להיות, החליטה הממשלה, המרכז של עבודתם, אבל שיהיה. עד עכשיו חשבנו חיובית. חלם. לא זדון חלילה שמטרתו לייאש אותם ולגרום להם לוותר על מקום העבודה שלהם. אחרי הכל, הם המעט שנותר אחרי שחבריהם פוטרו ונשלחו לגמלאות ואחרי שעוד חלק מהם התפטר מרוב ייאוש.

זה לא סיפור בדים. למעשה, זה מה שקורה בתאגיד השידור שהחליף את רשות השידור הציבורית הוותיקה.

חלמאות או ניסיון חיסול, תקראו לזה איך שאתם רוצים. תאגיד השידור שהוקם במטרה להחליף את רשות השידור משחזר את החוליים של הרשות ומצליח אף להתעלות עליהם. החלטות שנויות במחלוקת, שלא לומר תמוהות, ומסכת התעללויות בעובדים הוותיקים של רשות השידור שהתאגיד אולץ להעסיק והנה, תוך שנתיים זה הצליח להם. 350 מתוך 700 העובדים התפטרו.

הצליח למי? מן הסתם למי שחיפש בעבר את רשות השידור בפינה וכנראה לא כל כך מרוצה מהתינוק החדש שיילד.

יש בזה משהו אובססיבי, במסע לחיסול השידור הציבורי. יש בו סממנים מוכרים ולא חביבים של תחמנות שמיועדת לגרום לאנשים להרים ידיים וללכת הביתה וכשזה לא הולך, מנסים מהלכים כוחניים יותר.

רוצים דוגמאות? אז הנה, תתכוננו לצחוק או לבכות:

המעבר למשכן הקבע בירושלים : כפי שמחייב החוק , אמור להתרחש עד אוגוסט השנה כאשר הוא נדחה כבר פעמים מספר .מתברר שהבניין שהתאגיד רכש בסכום עתק שיכול להגיע ל 120 מיליון ש"ח אינו מכיל חלל גדול מספיק להקמת אולפן טלוויזיה ראוי בגלל העמודים התומכים. מתברר גם שאין מקומות ישיבה מספיקים לכל העובדים, על כן הועלה רעיון להעביר את הטלוויזיה בערבית לחיפה…כלומר להעמיד כ 25 עובדים עיתונאים ועיתונאי הפקה שהם ירושלמים בפני עובדה : עבור לחיפה או התפטר. בינתיים, המועצה חזרה בה מההחלטה השערורייתית הזו. עד להודעה חדשה העובדים יישארו בירושלים.

החוויה הקפקאית של עובדי הרשות לא תמה בכך: בגלל תכנון לקוי של המעבר לירושלים אותם עובדים ירושלמים נאלצים לנסוע כל יום לתל אביב , לשם הועבר האולפן זמנית, ובחזרה. בדרך, תאמינו או לא, ההסעה עוצרת במודיעין כדי.. שהעובדים יחתימו כרטיס נוכחות. כל ההצעות שהציע הוועד להקל על העובדים הללו ,כגון החתמת נוכחות באפליקציה , נדחו על ידי ההנהלה בנימוק שהאוצר לא מאשר זאת.

תאגיד השידור הציבורי קם כידוע בעקבות חוק של הכנסת מ 2014 שפירק את רשות השידור, ביטל את האגרה והקים תאגיד שידור ציבורי חדש. התאגיד הוקם בתקצוב מלא של משרד האוצר העומד על כ- 750 מיליון שקל בשנה. צעד תמוה שעורר התנגדויות בגלל העברת השליטה על השאלטר לממשלה ולעומד בראשה. המחוקק דחה בזלזול את הטענות, בהן אלו של אגודת העיתונאים בירושלים, בדבר סכנה לפגיעה בחופש העיתונות.

תהליך החקיקה הובל באגרסיביות ובנחישות, העיקר לקבור כבר את רשות השידור. עד כדי כך היה דחוף לממשלה ליישם את ההחלטה, עד שזימנה ישיבה בהולה של הכנסת בפגרה שחלה באחר הימים הקשים של מלחמת צוק איתן, כדי להעביר את ה"החלטה החשובה".

ההחלטה עברה, והיום, שנתיים לאחר שהתאגיד החל לפעול, לא "חומה סינית" נגד מעורבות ממשלתית כפי שהובטח בעת הקמת התאגיד, ולא נעליים. המסר הפוליטי התחדד לאחר הבחירות האחרונות: הפוליטיקאים בראשות נתניהו , שלא לילד הזה פיללו, מאיימים גלויות בקיצוץ תקציב התאגיד ואף בסגירת חלקים ממנו.

חג פסח לא כל כך שמח עובר על העובדים שמבינים שההסכם הקיבוצי המובטח מדשדש כאשר המסר לעובדי רשות השידור שנקלטו בתאגיד חד וברור:

לכו הביתה. מה, אתם עיוורים? לא שמעתם התבטאויות על איך רוצים להיפטר מכם? תבינו כבר את הרמז העבה. אתם לא רואים שלא רוצים אתכם? משפילים אתכם, אוכלים לכם את הלב עם משכורות עתק ל"טאלנטים" שההנהלה חפצה ביקרם, ומוציאים את התקציב על הפקות חוץ יקרות של מקורבים כמו קודה תקשורת של רם לנדס, זוכרים? האיש שניסח עבור הממשלה את המניפסט לסגירת רשות השידור.

ואם לא די בעיוותי ובפערי השכר הקיצוניים, הרי העובדים מאוימים יום יום באמצעים אורווליאניים כמו שימועים תכופים ועוד אמצעים של בירוקרטיה זולה.

הרס רשות השידור לא מתמצה רק בשידורים הפופולאריים של קול ישראל בעברית וערוץ 1. אחד התחומים שהטיפול בהם התמסמס הוא נושא השידורים בפרסית, שבתקופת רשות השידור פותחו והגיעו למיליוני אוזניים איראניות (כששה מיליון לפי אחד המקורות) .

לאחר תקופה ארוכה שבה התעלמו בתאגיד מהתחום, פתחו שידורים של רבע שעה ביום, במקום שעה שהייתה נהוגה קודם והובלה על ידי מומחים בכירים בתחום. אלה אינם מועסקים בתאגיד.

לפני כשנתיים (מאי 2017) כתב מנשה אמיר, שהיה בעבר מנהל קול ישראל בפרסית ומבכירי הפרשנים  בתחום, מאמר שפורסם בעיתון "ישראל היום:

"אם יפרוץ מחר עימות צבאי עם איראן, מדינת ישראל לא תוכל לפנות ישירות לאיראנים, כבעבר, כדי להסביר את מניעיה.

בתהפוכות שכללו את חיסול רשות השידור והקמת התאגיד החדש, "שכחו" המנהלים לשבץ גם את השידורים בפרסית. קולה של ישראל לא יישמע יותר מעל גלי האתר ברחבי איראן.

לפני 60 שנה הורה בן־גוריון על הקמת התחנה.. לפני כמה שבועות פנה בנימין נתניהו אל אזרחי איראן על ידי וידאו, במסר שישראל מפרידה בין העם האיראני הרוצה בשלום, לבין המשטר האיסלאמי שקורא לחיסול מדינתנו. קול ישראל בפרסית היה אמצעי המדיה היחיד שאיפשר פרסום נרחב לדברי הידידות של נתניהו ותרם לחיזוק מעמדה של ישראל. האמצעי הזה כבר חדל מלהתקיים ואין לישראל כיצד לתקשר עם אזרחי איראן.

..לפי עדותה של אשתו, חומייני היה מאזין נאמן לשידורים מישראל. מנהיגי איראן אחרים הגיבו לא פעם לדברים ששודרו בקול ישראל – דבר המעיד שגם הם בין המאזינים; ובזמן מעצרם של 13 יהודים באיראן באשמת ריגול למען ישראל, לשידורים מירושלים היה משקל רב בהצלתם מעמוד התלייה.

תכנית זו (קול ישראל בפרסית) מתחרה בהצלחה עם שידורי BBC וקול אמריקה בפרסית – שתי מעצמות בהעברת שידורים לתוך איראן, בעלות תקציבי ענק. עשרות ערוצי טלוויזיה בינלאומיים באו לאולפנים בירושלים כדי להכין כתבות על הדו־שיח הישיר והמרתק שמתנהל בין מגיש התכנית "קולכם בקול ישראל" מירושלים עם המאזינים ברחבי איראן.

משבוע שעבר נדם קול זה, וישראל איבדה את מנוף ההסברה היעיל והישיר שלה כלפי אזרחי איראן. התאגיד החדש מחסל בכך את המפעל המפואר שהוקם ביוזמתו של בן-גוריון".

 

ברי בר ציון שניהל את רשות השידור בפירוק במשך כמעט ארבע שנים, נשא באחרונה מילות פרידה  מצוות הפירוק. היה לו די זמן להתחקות אחר המניעים המעוותים שהובילו לפירוק הרשות – מפעל מפואר שהוא ועובדיו הוקרבו למולך בגלל הנהלה כושלת ומקורבת לצלחת.

 

"למעלה משלוש וחצי שנים ניהלתי את רשות השידור (בפירוק). שנה ושני שליש כארגון המדיה הגדול במדינה עם שתי חחנות טלוויזיה ושמונה תחנות רדיו פעילות , ועוד שנה ושני שליש כמפרק של אותו ארגון, לאחר שחדל משידוריו על פי חוק.

תם פרק.

כשהוצע לי על ידי הכונס הרשמי לנהל את הרשות, דובר על חצי שנה של אקורד סיום ואז סגירה.

ובמדינת ישראל כמו במדינת ישראל – מהארכה להארכה – חצי שנה הפכה ליותר משנה וחצי.

תארו לעצמכם שהודיעו לכם שמקום העבודה שלכם עתיד להיסגר בתאריך מסוים.

אך הוא אינו נסגר.

ובמקום זאת כל כמה חודשים דוחים את תאריך הסגירה.

אין לכם מושג עד מתי, אינכם יודעים אם מחרתיים תהיה לכם עבודה, חברים מסביבכם עוזבים, עמיתיכם בארגונים מקבילים יורדים עליכם, מקבלי ההחלטות אומרים לכם שיתמכו בכם, ולמחרת שלא יתמכו, ואז שוב כן, ואז אולי…

ובעולם הזה התנהלנו יחדיו.

במהלך שנתיים ויותר עבדו אנשי רשות השידור בתנאי חוסר וודאות מתמשכים. חוסר וודאות לגבי מועד הסגירה, לגבי הדחייה הבאה בסגירה שתהיה או לא תהיה, אי וודאות לגבי עתידם התעסוקתי – מי יועסק ומי לא. ולפעמים גם הייתה אי וודאות תקציבית..

במהלך ניהולי את רשות השידור פרשו חמש מאות איש שהם שליש מעובדיה.. .מאידך, לא חסכנו ולא עצרנו את ההוצאה בתחום התוכן האיכותי. ההיפך הוא הנכון! לא הייתה יוזמה אחת בת ביצוע שנגעה לתכנים אשר סירבתי לה.

והתנהלותנו זו נשאה פרי – בצד התקציבי הפחתנו בתקופה זו את ההוצאה השנתית מכ-830 מיליון ₪ לכ-615 מיליון לשנה.

אך התנהלותנו נשאה פרי גם בתחום החשוב באמת – תחום התוכן.. יכולתם של עובדי הרשות להפיק שידור מקצועי ואיכותי אשר הלך והשתפר מיום ליום, למרות השינויים התכופים ולמרות תנאי חוסר הוודאות – ראוייה להערצה.

בניגוד לתדמית הגרועה שהייתה אצלי קודם לכן לעובדי הרשות (כמו לחצי עמישראל), גיליתי גרעין ענק של עובדי שידור ציבורי, חדורי להט עבודה ותחושת שליחות מקצועית. בכל המקצועות שברשות מצאתי כישרונות מקצועיים יוצאי דופן ונכונות לעשייה. הם עבדו עד הרגע האחרון והגיעו בעשייתם עד ליום השידורים האחרון – בראש מורם.

 

והיתה גם המחצית השניה של ניהול הרשות – לאחר תום השידורים.. ביום בהיר אחד פוטרו למעלה מאלף אישה ואיש. כזכור, לפני כן פרשו חמש מאות נוספים ולצידם היו עוד מאות רבות של גמלאים.

עם עשרות סוגי העסקה, וגילאים, ומדרגי שכר, ותכניות פרישה ופנסיות רגילות ופנסיות גישור – כל אחת מהם – עולם ומלואו – והיה צריך לדאוג להם.

והיה צריך להכיל אותם ואת כאבם ואת תסכוליהם. שהרי מדובר במקבץ גדול של אנשים שעברו תקופה קשה והגיעו לרגע הזה עם פוטנציאל נפיץ –

והצוות שעסק בכך – שבעצמו פוטר יום קודם – הוכן למשימה ועמד באתגר באופן מעורר השתאות. והצוות הזה לא נשבר גם ברגעים קשים. .

ובמקביל היינו מופקדים על מבצע לוגיסטי של פינוי 15 מתחמים ברחבי הארץ ובהם ציוד בכמויות בלתי נתפסות.

רובכם אנשי רשות שגויסו מחדש למלאכת הפירוק. נטלתם חלק בפירוק המקום שהיה לכם בית – חלקכם עבד ברשות שלושים וארבעים שנה ".

פורסם במגפון

 

ד.אליר והפיל המסכן

הסיפור האמתי של ישראל שהחל אי שם בחולות סיני במלחמת יום הכיפורים. האם המעגל נסגר?

ד.אליר והפיל המסכן

ישראל עריף כץ

הזחל"מים דהרו על הדיונות והתיזו סילונות של אבק וגרגרי חול לכול עבר. מבָּטִי היה נעוץ בנתיב שחרש הזחל"ם שנסע לפניי. את עיניי צִמְצָמְתִּי לשווא, לכדי סֶדֶק דק.
האבק הערמומי פלש והציף את האישונים.
בדיונות החול של סיני כחמישה עשר ק"מ צפונית מזרחית לתעלת סואץ, אין צמחים, אין אבנים, אין הפתעות.
יש משהו מהפנט בנתיב החדש שיוצרים הזחלילים, תלם רצוף, קלוע כמו צמה, ואחיד.
פיסה כחלחלה קטנה שנחשפה בשולי הנתיב משכה את תשומת ליבי.
עצרתי את הזחל"ם וקפצתי למטה, מיהרתי לשלוף את ה"פיסה הכחלחלה". חזרתי לזחל"ם והאצתי בנהג לצמצם את הרווח שנוצר.
הפתעה.

ההפתעה הכחולה התבררה כספר שירים שכותרתו "שִירַת הַנַּעַר הַכַּמֵהּ וְהַגֶּבֶר הַמֹֻּכֶּה", מאת ד.אליר.

את הספר מצאתי בתחילת השבוע השלישי למלחמת יום כיפור.
כיצד הגיע ספר השירים לדיונה החולית. תעלומה. אותה יכול לפתור רק אדם אחד. החייל שאיבד את הספר.

למותר לציין שהשבוע השלישי של אוקטובר 1973, לא היה העיתוי המתאים, וגם לא השאלה החשובה לחפש ולאתר את החייל. מה עוד שאין אפשרות לדעת, האם הספר היה קבור בחול שעה, שבוע, או אולי חמש שנים.
עלעלתי במה שהיה בצורתו החיצונית, ספר ומחברת גם יחד. שלושה דברים משכו את תשומת ליבי. ראשית – לא אותיות מתכת קרות של בית דפוס חרטו את האותיות, אלא אדם בשר ודם שהתאמץ לכתוב בכתב דפוס אות אחר אות.
וכפי שנהוג ונחוץ מאוד בשירה גם לנקד.

שנית – היה במלל משהו מסקרן, מעורר מחשבה ובעיקר התרסה.

שלישית – אופטימיות רבה לא בצבצה מתוך התכנים. זכרתי במעורפל שירים על בעלי חיים ובעיקר על פיל מסכן.
ראוי בהחלט עיון וקריאה, אך לא כעת. פסימיות ועצבות יש לי כרגע בשפע.

הספר שרד.
שרד את טיל ה"שְמֵל", שפגע בזחל"ם, ופורר את תרמיל הגב שלי ואת תכולתו. שרד את האוהל ב"סטאר 1" שעלה בלהבות מפגיעת פגז תבערה.
שרד ימים רבים של טלטולים ממקום למקום, מעמדה לעמדה, מזחל"ם לנגמ"ש.
כמו פריטים פיזיים אחרים, יחד עם זיכרונות וחוויות, הוא נשכח שנים רבות.

שלפתי אותו לפני כחצי שנה במהלך כתיבת אירועים וחוויות מאותם ימים, ועלעלתי בו שוב. שירי התרסה, תהייה, אהבה, אלימות, דמיונות, ושטות.

בעמוד האחרון, בשיר האחרון, מצאתי גם את הפיל האומלל.

מאה אנשים, תפסו,

פיל בחדקו, ואמרו לו.

עתה אנחנו הפיל, ואתה החדק,

והם טלטלו, אותו קשות,

ואחר ברחו, בבת אחת.

והפיל בכה, אל אליליו,

ואמר להם שיתנו לו,

לפחות, תבונה אחת,

משלהם שיוכל לנקום,

את נקמתו והם גיחכו,

וזרקו לו, את הגיחוך,

והוא מת, על המקום.

חיפשתי פרטים על המשורר.
אליעזר דהן הוא ד. אליר. ידוע כמשורר רחוב, עומד בצמתים שונים בתל אביב ומחלק לעוברים ושבים דפים משיריו. עד לפני כחמש/ שש שנים היה פעיל ברשתות החברתיות. מאז דממה.

ניסיתי לאתרו, דיברתי עם מספר אנשים ששמם אליעזר דהן, אך הם לא היו ד.אליר.
פה ושם צצה כתבה בעיתון, שפורסמה בעבר לפני שנים, אך לא הצלחתי לאתר את הכתבים/עיתונאים שפגשו וראיינו אותו.
לפני מספר חודשים נקטתי בצעד המתבקש והיעיל ביותר. "שלח בקשתך על פני אוקיינוס המרשתת, כי ברבות הימים תיענה".
חיכיתי.

בעיתוי מדהים, סוף אוקטובר 2017, בדיוק ארבעים וארבע שנים לאחר ששלפתי את הספר מהדיונה, קיבלתי הודעה. "שמעתי שאתה מחפש את ד. אליר.
אני בת אחותו –מירי אופיר –צור מקיבוץ משמר העמק".
"הוא בבית אבות בת"א. צלול במחשבה, אך מתקשה בשמיעה. אנחנו מבקרים אותו בתדירות כול שבועיים בערך. בפעם הבאה נשמח ליצור ביניכם קשר. נקווה שבאמצעות הרמקול תוכלו לשוחח".
"בשמחה", השבתי. "אספר לו את סיפור מציאת הספר". "אשמח בהזדמנות קרובה לבקר אותו”. "יש לי שאלות רבות על שיריו, הנושאים, ואופן כתיבתו".

לפני שבוע, ב- 6 בנובמבר, צלצול.
מדברת מירי, זוכר. "וודאי". "אליעזר נפטר". "הלוויה בעוד שעה וחצי בת"א".
תחושת האבדן מהולה באכזבה, החמצה, פספוס.
עלעלתי שוב בספר.
בין דפיו אצורים עדיין גרגרי חול. אני נזהר לשמרם, כמו עלי כותרת של פרח מיובש.

ישראל עריף כץ
כ"ד בחשוון תשע"ח – 13 בנובמבר 2017

נכתב במלאת שבעה למותו של אליעזר דהן – ד.אליר

התחלת הסוף של זכויות אדם באירופה, אבל את ישראל ימשיכו לחפש בפינה

מפגן הסולידריות המרשים של העיתונות האירופית נעצר בחריקה בשערי ישראל. וגם העיתונאים הטורקים הנמקים בכלא יצטרכו לחכות בתור. אבל העיתונות באירופה עצמה סובלת ממחלות קשות: רדיפה, מעקבים, אלימות, בעיות פרנסה ומהלכים בוטים לחיסול השידור הציבורי. נשמע מוכר?

פגישה שנתית של הפדרציה האירופאית לתקשורת EFJ בוקרשט 18-19 במאי 2017

"העיתונות מותקפת" זו הייתה הכותרת הדרמטית של הפגישה השנתית של פדרציית העיתונות האירופאית (EFJ) , שהקיפה 19 משלחות מכל רחבי אירופה "האם זו התחלת הסוף של זכויות אדם באירופה?" שאל בדברי הפתיחה פטריק פנינקס, ראש החברה לשירותי מידע במועצה האירופית.

אולי היה ניתן לשאוב מידה של נחמה מהידיעה שאנו, בישראל, נמצאים בחברה טובה. חברה שאמנם בחרה להתעלם כמעט לחלוטין מאירועי סגירת רשות השידור הישראלית, אך בכל זאת דנה במתקפות מכל עבר נגד השידור הציבורי בכל רחבי אירופה, שעובדיו נתונים לגחמות שלטוניות -פוליטיות ולאינטרסים של בעלי הון שמיועדים לצמצם את כוחה והשפעתה של המדיה, ולהתערב בתכניה ברגל גסה. גילינו כי גם באירופה, רבים מעובדי השידור הציבורי סובלים מאפליה ומרדיפה.

כמעט הרגשנו חלק מהאיחוד הנפלא הזה, אלמלא חשנו על בשרנו את גבולות הסולידריות שלו. זה קרה כשגילינו לתדהמתנו שגם בארגון המתיימר לייצג את אירופה הנאורה לא מצליחים להעביר החלטה נגד פגיעה אנושה בעיתונאים עמיתים מטורקיה. וגם ברגע שבו גילינו, לאכזבתנו המרה, שלנאורות הזו יש גבולות. שהיא נעצרת באותו מקום שבו מוזכרת מדינת ישראל. ועזבו אתכם מאבני היסוד של עבודה עיתונאית, כמו למשל בדיקת מקורות מידע ואימות תכנים טרם פרסומם ברבים.

לפני שבוע חווינו, עמיתי עו"ד חיים שיבי ואני, כנציגי אגודת העיתונאים בירושלים (והנציגים היחידים מישראל) את טעמה של התקשורת האירופאית מרובת הגוונים, המצליחה להתאחד למקהלת אומרי הן כשמדובר בגינוי ישראל. במחטף של הרגע האחרון, הועלה בפני המשתתפים מכתב ממוחזר של תלונה פלסטינית חסרת שחר לפיה מנעו הרשויות הישראליות השתתפות בכנס של נציג פלסטיני על פי החלטת בית משפט צבאי. תלונה לפיה סובלים העיתונאים הפלסטינים מאי צדק בגלל הכיבוש ועוד תיאורים קורעי לב כיצד מנעה ישראל מעיתונאי להשתתף בהלווית בן דודו ו/או בביקור אמו שאושפזה בבית חולים יהודי. אמיתות תוכן המכתב לא נבדקה שאם לא כן, הוא מעולם לא היה מוצג בפני המשתתפים שנחשפו רק אליו ברגעים האחרונים של הכינוס, ללא כל תגובה ישראלית כי "מצטערים, אך אנו מחליטים מי מדבר". כתב על כך חיים שיבי כאן.

Image may contain: 14 people, indoor

צילומים: חיים שיבי

אותו הרכב של ה- EFJ לא הצליח להגיע לקונצנסוס סביב ההצעה לגנות את משטר ארדואן המתעלל בעיתונאים הטורקים. איש לא פצה פה ולא צייץ כשהימנעות מהצבעה של נציגים, בהם עשרה בעלי זכות הצבעה מרוסיה הובילה לדחיית קבלת החלטה בנושא טורקיה: בלי ספק הנושא הבהול והגורלי ביותר שדן בסתימת הפיות הברוטאלית הכוללת מאסרים ממושכים ומסכת התעללויות בעיתונאים. העדר ההחלטה ("הועבר לדיון ועדה") זועק לשמיים בעיקר לנוכח העדויות לפיהן עיתונאים רבים הושלכו לכלא ללא היתר לביקורי משפחה, במגבלת איסור הכנסת ספרים לכלא ואלימות פיזית. אחרים, בהם בעלי אמצעי תקשורת סובלים מדיכוי כלכלי ע"י הטלת מסים כבדים וחדשים כשהעיתונאים חווים הרעת תנאי עבודה ושכר מינימום. טורקיה מטילה הגבלות על רשתות חברתיות ולעדות נציג מצרפת, אף חסמה ערוץ שידור כורדי המשודר באמצעות לוויין צרפתי. על כל אלה, לא מצאו לנכון להוציא הודעת גינוי תקיפה.

ולמרות זאת, לרגעים ארוכים השתכנענו שאנחנו נמצאים במקום הנכון ובזמן הנכון. באותו מקום שבו מדברים על אפליה מגדרית, על פגיעה בחופש הדיבור ובחופש הביטוי. הנושאים הקשים שעל סדר היום הוצגו בפתיחת הכינוס והתמקדו במתרחש במחצית ממדינות האיחוד האירופי: ירידה בביטחון העיתונות, סתימת פיות, אווירת איום, פיקוח על האינטרנט, פגיעה גוברת בחופש הביטוי, כולל באמצעי חקיקה בעיקר נגד ניו מדיה.

תחושת רפובליקת הבננות שאנו חווים בישראל מוכרת בעוד מדינות. נכון, אף שהפדרציה שהתכנסה לפני שבוע לישיבתה השנתית בבוקרשט בחרה להתעלם כמעט לחלוטין מחיסול רשות השידור הישראלית , היא עדיין העלתה על סדר היום סוגיות מפתח חשובות הקשורות לשידור הציבורי בעולם ולפגיעה השיטתית בענף, לא רק בישראל אלא גם בשווייץ, בפורטוגל שבה יש פגיעה בזכויות יסוד של מאתיים עיתונאים בשידור הציבורי שאינם זוכים להיכלל כעובדים שווי זכויות וסובלים מאפליה מגדרית בה משתכרות נשים 80% לעומת גברים. גם איטליה ורוסיה מדווחות על פערי שכר גדולים ובאנגליה, מדווחים על הפעלת צנזורה עצמית של עיתונאים החרדים לעתידם. זאת, לאחר שארבע מאות עיתונאים איבדו את מקומות עבודתם עקב השתלטות של גורמים פרטיים על תחנות שידור. ברומניה, שם התקיים השנה המפגש, מדווחים על בעלי הון, מנהלים, בעלים ומייסדים של אמצעי תקשורת היושבים בכלא בגלל הונאות כלכליות. העיתונאים סובלים שם מחוסר בטחון תעסוקתי או כלכלי.

באירלנד הוחל איסור התארגנות על עיתונאים. מזה חמש עשרה שנה נאבקים שם בחקיקה זו ללא הצלחה. בצרפת, המו"לים מפקיעים מידי כותביהם את זכויות היוצרים על יצירתם ואינם משתפים אותם ברווחים עקב שימוש בזכויות אלה. על כוחם המוגבר של המו"לים מלמדת גם המציאות בספרד, בה חולשות שמונה קבוצות חזקות על כל המדיה המקומית ושולטות באופן מוחלט כמעט אף בשוק הפרסום המגלגל סכומי עתק.

ביוון ובמקדוניה שוררים חששות כבדים עקב השתלטות הממשלה על אמצעי התקשורת. הם מבקשים לקדם הקמת תחנות פרטיות מחשש שמחר יקומו למציאות חדשה שבה לא תהיה להם עבודה. ושוב בצרפת, עם עליית מקרון לשלטון, מדווחים נציגי המדינה על החלטה נשיאותית לפיה הוא יהיה רשאי לבחור בעיתונאים המסקרים אותו.

פרופ' מרילין קלארק מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת מלטה הציגה ממצאי מחקר שנערך במשך שלוש שנים ולפיהם העידו 70% מהעיתונאים הנסקרים כי חוו אלימות פסיכולוגית מצד הרשויות וכמעט מחצית הנשאלים דיווחו כי הם מאוימים אף בשימוש בכוח. עיתונאים דיווחו על מעקבים ממוקדים וכמעט מחצית המשתתפים סברו כי ההגנה על מקורות המידע ניצבת בפני סכנה ממשית. 40% מהמשתתפים העדיפו לא לדווח בגלוי על האלימות שהם חווים. המחקר אף בחן תופעות כמו חרדה, לחץ ודכאון בקרב העיתונאים. 64% מהם סובלים מלחץ, 47% סובלים מחרדה, 24% סובלים מדיכאון. 40% ציינו כי העבודה השפיעה לרעה על חייהם הפרטיים.

דווקא מהמקום הזה, שבו מתוארים הקשיים של עיתונות העולם החדש, היה ניתן לצפות למעט יותר סולידריות. וחבל.

כך תמו שידורינו

ככה סוגרים שידור ציבורי אחרי חמישים שנה. המון אנשים שואלים מה הסיפור עם רשות השידור. הם לא מבינים.  המון אנשים בכו הערב כשראו את נבחרת החדשות של ערוץ 1 מתרסקת על המרקע. אותה נבחרת שפעם זכתה לכינוי "האף. 16. של המדיה האלקטרונית" 

  • קול ישראל, שהיה פעם קול ירושלים, שליווה את המדינה הזו כולה שעצרה נשימתה לשמוע את קולו של משה חובב מרעים "והנה החדשות". אותו קול ישראל שגידל את המגישים, הכתבים, העורכים והמפיקים שעברו את ההכשרה הכי קפדנית בעיתונות. אותו קול ישראל שהיה מקור המידע היחיד במלחמת ששת הימים ושדיווח על פרוץ מלחמת יום הכיפורים. אותו קול ישראל שבו נשמע לראשונה השיר "ירושלים של זהב".
  • ערוץ 1 שפתח את שידוריו במצעד יום העצמאות לאחר מלחמת ששת הימים ובישר לנו על קיומה של טלוויזיה (נו, שחור לבן). ערוץ 1 שיצר את הסדרות "עמוד האש", "תקומה" וגם הפיק לאחרונה את "והארץ הייתה תוהו ובוהו" והסדרה המטלטלת על הרמטכ"לים. אותו ערוץ שהפיק את סדרת הסאטירה "ניקוי ראש" שהרעישה עולמות ויש אומרים שאף הובילה למהפך ההיסטורי של עליית בגין לשלטון. הערוץ שכיבד מקצועות כמו קריינות, עיתונאות, הפקות דוקומנטריות. ערוץ 1 כבר לא יהיה.
  • בבוקר כבר לא נשמע "טו-טו-טו, קול ישראל מירושלים". בערב לא תהיה מהדורת מבט. בימי שישי בצהריים לא נשמע סיכום שבועי רדיופוני.
  • עכשיו תשאלו למה?
  • ככה.

רשות השידור סבלה מתחלואים. היו הצעות רפורמה שכללו צמצומים בכוח אדם. בשנים האחרונות היו מנהלים שחטפו ביקורת קשה ממבקר המדינה ומהיועץ המשפטי לממשלה. היה נפוטיזם שמנהלים אלה טיפחו בלי בושה. המנהלים האלה מקורבים לצלחת. פוליטיקאים שיודעים מאיפה משתין הדג לא העזו לפגוע במעמדם.

ואז, הברקה: הצעה לסגור את רשות השידור. זה יותר קל מאשר לפטר כמה מנהלים כושלים. היש פשוט מזה? הציבור ישמח כי יפטרו אותו מהאגרה ו"בכלל..מי צריך את רשות השידור?" יש ערוץ 2, ערוץ 10, יש לחם ושעשועים.

בהתחלה זה נשמע כמו בדיחה גרועה, אבל בממשלת ישראל היו מי שחשבו שזה רעיון. הזדמנות פז.

והקולגות מהערוצים המתחרים? בהתנשאות אופיינית בגדו בעמיתיהם למקצוע, אלה שלימדו את רובם מהו שידור רדיו, מהו שידור טלוויזיה. הם, מהערוצים המתחרים, הקלו על הממשלה, כי באין מחאה תקשורתית ערה, אפשר לעשות מה שרוצים.

את התוצאה המדממת ראינו הערב, כשגאולה אבן פרצה בבכי בשידור חי כי קיבלה הנחתה להודיע על סיום שידורי מהדורת מבט, כשטובי העיתונאים שעל ברכיהם גדלה המדיה המשודרת בישראל דמעו בשידור חי. כשהנבחרת המצומצמת של מבט שהגיעה לאולפן חתמה את השידורים בשירת התקווה. א-קפלה. בלי ליווי מוסיקלי, בלי זיקוקים ובלי עיבודים מתוחכמים. רק שירה נטו של אנשים בוכים.

פראבדה

דווקא בעידן שבו מדברים כולם על דעיכת כוחה של התקשורת, בעיקר בגלל ריבוי ערוצי התקשורת, בהם הערוצים הרצים ברשת, הבלוגים והרשתות החברתיות שצוברים כוח על חשבון הערוצים המוסדרים, דווקא בעידן זה אנו רואים את נשיא ארה"ב נלחם בתקשורת עד חורמה ומבכר ציוצים בטוויטר על פני מסיבות עיתונאים מכובדות בבית הלבן. אנו עדים לחיסול החשבונות הברוטאלי של ארדואן הטורקי. ומיותר להזכיר את רוסיה, מולדת הפראבדה. איכשהו, התקשורת הפכה לאויב העם, או, ליתר דיוק, אויב השלטון. מנהיגים רוצים להכניע את התקשורת, לשלוט בה, לגייסה לטובתם. לא צריך להסתכל רחוק.
לרגע, אני אומרת לעצמי שאם הגעתי למצב שבו אני צריכה לחשוב פעמיים אם כדאי לי לכתוב מה שאני חושבת באמת או לא, אז משהו פה לא בסדר. מאוד לא בסדר.

עצם הכנסת המלה "כדאי" למשוואה היא בעייתית. זה גם מעורר בי אסוציאציה מיידית (ואמתית לגמרי) על מישהו שזכה במינוי בכיר מטעם הקשור לענף התקשורת ולפתע שינה את עורו והפך ל"יסמן" חסר חוט שדרה. כשפתאום "ידיד" הופך למשהו אחר לגמרי, אתה מתחיל לשאול את עצמך שאלות. קודם כל, מה קרה? כשאתה לא מוצא תשובות, אתה מתחיל לגרד קצת את שכבות התמימות ולחפש את האמת במקום אחר. ואז, בינגו, אתה קולט.

רגע, רגע. לפני שאתם משתעממים עד מוות, ובטח תיכף תירדמו אנסה להסביר למה ההקדמה הארוכה והסתומה הזו. שווה לשים לב למהפכה שמתחוללת מתחת לעינינו. זה נשמע משמים לדבר על "הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) הרשות והמועצה לשידורים 2017"  וכנראה שזה לא מקרי, שכן מדובר בהצעת חוק המסתירה מאחוריה עוד אחד מניסיונות הממשלה לחולל שינוי חברתי-תרבותי מהותי באמצעות חקיקה.

אז זה נכון שהשינוי הוא לא מטרת החקיקה הזו שמיועדת, מן הסתם, לחזק את כוחה של הממשלה, אבל דווקא ההפיכה שהיא פועל יוצא שלה, היא המדאיגה באמת.

מדאיגה לא פחות היא ההחלטה הגורפת לסגור את רשות השידור: את אותו גוף שנותן לנו אפילו היום, בימיו הקשים ביותר, איכויות שלא נקבל בשום מקום אחר. הסדרה האחרונה "והארץ היתה תוהו ובוהו" היא רק אחת משורת סדרות מופת שהערוץ הזה הפיק. בגלל שיקולים לא ענייניים בלשון המעטה, מניפים את החרב על מוסד שאין לו תחליף: לא ברדיו ולא בטלוויזיה. מפטרים אנשים בעלי כישורים נדירים וגורמים לאחרים תחושה מעיקה ש"עליהם להתנהג בהתאם" אם הם חפצים לשרוד במקצוע שאמור להיות נשמת אפה של הדמוקרטיה. קשה להביע במלים את הפלצות שמעוררת ההחלטה השרירותית, האינטרסנטית והכוחנית הזו.

אפשר לציין לשבח את הממשלה הזו על ריבוי יזמות החקיקה המקוריות שלה, ובעיקר על שינוי חוקים עד לרגע שבו מתברר מה עומד מאחורי החריצות האובססיבית של חבריה. זה טבעי שממשלה רוצה להשפיע, אלא שבמקום כלשהו עובר גבול דק (או גס) בין שאיפה לטייב את מערכות השירות לציבור, לבין שאיפה לשלוט בדרכים כוחניות ודורסניות.

כמובן, מדובר באחד בלבד מן הניסיונות לערוך שינויים מרחיקי לכת, (ע"ע מהפכת הדיור של שר האוצר משה כחלון שמדווח היום בחדווה על ירידה ברכישת דירות ועל הדרך, ירידה במלאי הדירות להשכרה ועוד כהנה).

המונח "בכיה לדורות" בהקשר של שינויי חקיקה תכופים בני זמננו נשמע הולם מאי פעם.

עוד בשלהי שנות התשעים, הייתה יזמת חקיקה לשינוי חוק הבזק אלא שיזמה זו שזכתה אז לכינוי "ברית המועצות" הייתה כרוכה בביטול מוחלט של משרד התקשורת ובמתן סמכויות פיקוח על התקשורת בידי אותו גוף שימלא את תפקיד הרגולטור על ענף התקשורת בכללותו.

הסוויץ' שמתחולל בהצעת החוק הנוכחית מעניין ביותר ולו משום שהוא מחזק מאוד את סמכותו של שר התקשורת- אותו שר שהמשרד שלו היה אמור להתבטל על פי ההצעה המקורית.

הצעת החוק החדשה (64 עמודים) נשענת על המלצות העבר לאחד את כל מועצות המנהלים של גופי השידור (המועצה לשידורי כבלים ולווין, מועצת הרשות השניה ועתה גם מועצת רשות השידור/תאגיד השידור הציבורי) השונים תחת קורת גג אחת. כאמור, עתה מצטרפת אליהן מועצת תאגיד השידור הציבורי.

ההצעה אומרת כי "תוקם הרשות לשידורים מסחריים שבמסגרתה תפעל המועצה לשידורים מסחריים" בין הסמכויות שיוענקו למועצה נכללות הסדרת תחום השידורים המסחריים "תוך מתן מענה לצרכים המיוחדים של הסדרת ההיבטים התוכניים של השידורים": בשפה לא מכובסת ניתן לומר שהממשלה מבקשת להעניק למועצה כוח לשלוט בתוכן השידורים.

זאת ועוד, בסעיף המשך מציע החוק כי תאגיד השידור הציבורי יהיה כפוף גם הוא למועצה: כלומר, אין מדובר רק בשידורים המסחריים, אלא גם בשידור הציבורי.

החוק החדש קובע כי הרשות החדשה תפעל כרשות פנים-ממשלתית במסגרת משרד התקשורת ומיד אחר כך מציין כי לרשות "תוקנה מירב העצמאות"- רשות ממשלתית תשלוט בשידורי הטלוויזיה כולם והם יהיו עצמאיים: אוקסימורון?

המועצה, קובע החוק, תמונה על ידי הממשלה "כמועצה ציבורית" וראש המועצה ייהנה מסמכויות מורחבות במסגרתן הוא יכהן גם כמנהל הרשות וגם הפינה הזו סגורה: האיש, כמו יתר חברי המועצה, יהיה עובד מדינה וימונה על ידי שר התקשורת, או ליתר דיוק על ידי ועדת איתור שימנה שר התקשורת. מספר נציגי הציבור במועצה יפחת בשניים לטובת שני עובדי מדינה שימונו בידי שר התקשורת ושר האוצר.

החוק אף נדרש להבדלים בין הרשות והמועצה וקובע כי המועצה תקבע מדיניות כולל הסדרת (בהצעת החוק נכתב אסדרה) תכני שידור והרשות תשמש כמוציא לפועל.

המגמה החיובית של מניעת כפילויות וצמצום מספר רשויות ההסדרה מצביעה גם על מהלך מסוכן של ריכוזיות יתר של הכוח בידי מספר מצומצם של אנשים שלוחי הממשלה, מה גם שבמסגרת התהליך יעופו ממקומם הבכירים שמכהנים בתאגיד היום.

זה מריח כמו שאיפה לחסל את התקשורת החופשית ואומרים שאם זה הולך ומגעגע כמו ברווז, אז זה ברווז.

למה זה מדאיג? הרי אנחנו רגילים לאכול ברווזים.

אז בעצם, כל הרשימה הזו מיותרת. נאכל עוד ברווז, יאכילו אותנו בכפית בחדשות מנוסחות בקפידה, באקטואליה לא נשכנית, ויספקו לנו את מה שאנחנו הכי אוהבים: בידור להמונים.

כך, מבוסמים ומסוממים, נצעד לעבר האופק עם חיוך על הפנים.