התחלת הסוף של זכויות אדם באירופה, אבל את ישראל ימשיכו לחפש בפינה

מפגן הסולידריות המרשים של העיתונות האירופית נעצר בחריקה בשערי ישראל. וגם העיתונאים הטורקים הנמקים בכלא יצטרכו לחכות בתור. אבל העיתונות באירופה עצמה סובלת ממחלות קשות: רדיפה, מעקבים, אלימות, בעיות פרנסה ומהלכים בוטים לחיסול השידור הציבורי. נשמע מוכר?

פגישה שנתית של הפדרציה האירופאית לתקשורת EFJ בוקרשט 18-19 במאי 2017

"העיתונות מותקפת" זו הייתה הכותרת הדרמטית של הפגישה השנתית של פדרציית העיתונות האירופאית (EFJ) , שהקיפה 19 משלחות מכל רחבי אירופה "האם זו התחלת הסוף של זכויות אדם באירופה?" שאל בדברי הפתיחה פטריק פנינקס, ראש החברה לשירותי מידע במועצה האירופית.

אולי היה ניתן לשאוב מידה של נחמה מהידיעה שאנו, בישראל, נמצאים בחברה טובה. חברה שאמנם בחרה להתעלם כמעט לחלוטין מאירועי סגירת רשות השידור הישראלית, אך בכל זאת דנה במתקפות מכל עבר נגד השידור הציבורי בכל רחבי אירופה, שעובדיו נתונים לגחמות שלטוניות -פוליטיות ולאינטרסים של בעלי הון שמיועדים לצמצם את כוחה והשפעתה של המדיה, ולהתערב בתכניה ברגל גסה. גילינו כי גם באירופה, רבים מעובדי השידור הציבורי סובלים מאפליה ומרדיפה.

כמעט הרגשנו חלק מהאיחוד הנפלא הזה, אלמלא חשנו על בשרנו את גבולות הסולידריות שלו. זה קרה כשגילינו לתדהמתנו שגם בארגון המתיימר לייצג את אירופה הנאורה לא מצליחים להעביר החלטה נגד פגיעה אנושה בעיתונאים עמיתים מטורקיה. וגם ברגע שבו גילינו, לאכזבתנו המרה, שלנאורות הזו יש גבולות. שהיא נעצרת באותו מקום שבו מוזכרת מדינת ישראל. ועזבו אתכם מאבני היסוד של עבודה עיתונאית, כמו למשל בדיקת מקורות מידע ואימות תכנים טרם פרסומם ברבים.

לפני שבוע חווינו, עמיתי עו"ד חיים שיבי ואני, כנציגי אגודת העיתונאים בירושלים (והנציגים היחידים מישראל) את טעמה של התקשורת האירופאית מרובת הגוונים, המצליחה להתאחד למקהלת אומרי הן כשמדובר בגינוי ישראל. במחטף של הרגע האחרון, הועלה בפני המשתתפים מכתב ממוחזר של תלונה פלסטינית חסרת שחר לפיה מנעו הרשויות הישראליות השתתפות בכנס של נציג פלסטיני על פי החלטת בית משפט צבאי. תלונה לפיה סובלים העיתונאים הפלסטינים מאי צדק בגלל הכיבוש ועוד תיאורים קורעי לב כיצד מנעה ישראל מעיתונאי להשתתף בהלווית בן דודו ו/או בביקור אמו שאושפזה בבית חולים יהודי. אמיתות תוכן המכתב לא נבדקה שאם לא כן, הוא מעולם לא היה מוצג בפני המשתתפים שנחשפו רק אליו ברגעים האחרונים של הכינוס, ללא כל תגובה ישראלית כי "מצטערים, אך אנו מחליטים מי מדבר". כתב על כך חיים שיבי כאן.

Image may contain: 14 people, indoor

צילומים: חיים שיבי

אותו הרכב של ה- EFJ לא הצליח להגיע לקונצנסוס סביב ההצעה לגנות את משטר ארדואן המתעלל בעיתונאים הטורקים. איש לא פצה פה ולא צייץ כשהימנעות מהצבעה של נציגים, בהם עשרה בעלי זכות הצבעה מרוסיה הובילה לדחיית קבלת החלטה בנושא טורקיה: בלי ספק הנושא הבהול והגורלי ביותר שדן בסתימת הפיות הברוטאלית הכוללת מאסרים ממושכים ומסכת התעללויות בעיתונאים. העדר ההחלטה ("הועבר לדיון ועדה") זועק לשמיים בעיקר לנוכח העדויות לפיהן עיתונאים רבים הושלכו לכלא ללא היתר לביקורי משפחה, במגבלת איסור הכנסת ספרים לכלא ואלימות פיזית. אחרים, בהם בעלי אמצעי תקשורת סובלים מדיכוי כלכלי ע"י הטלת מסים כבדים וחדשים כשהעיתונאים חווים הרעת תנאי עבודה ושכר מינימום. טורקיה מטילה הגבלות על רשתות חברתיות ולעדות נציג מצרפת, אף חסמה ערוץ שידור כורדי המשודר באמצעות לוויין צרפתי. על כל אלה, לא מצאו לנכון להוציא הודעת גינוי תקיפה.

ולמרות זאת, לרגעים ארוכים השתכנענו שאנחנו נמצאים במקום הנכון ובזמן הנכון. באותו מקום שבו מדברים על אפליה מגדרית, על פגיעה בחופש הדיבור ובחופש הביטוי. הנושאים הקשים שעל סדר היום הוצגו בפתיחת הכינוס והתמקדו במתרחש במחצית ממדינות האיחוד האירופי: ירידה בביטחון העיתונות, סתימת פיות, אווירת איום, פיקוח על האינטרנט, פגיעה גוברת בחופש הביטוי, כולל באמצעי חקיקה בעיקר נגד ניו מדיה.

תחושת רפובליקת הבננות שאנו חווים בישראל מוכרת בעוד מדינות. נכון, אף שהפדרציה שהתכנסה לפני שבוע לישיבתה השנתית בבוקרשט בחרה להתעלם כמעט לחלוטין מחיסול רשות השידור הישראלית , היא עדיין העלתה על סדר היום סוגיות מפתח חשובות הקשורות לשידור הציבורי בעולם ולפגיעה השיטתית בענף, לא רק בישראל אלא גם בשווייץ, בפורטוגל שבה יש פגיעה בזכויות יסוד של מאתיים עיתונאים בשידור הציבורי שאינם זוכים להיכלל כעובדים שווי זכויות וסובלים מאפליה מגדרית בה משתכרות נשים 80% לעומת גברים. גם איטליה ורוסיה מדווחות על פערי שכר גדולים ובאנגליה, מדווחים על הפעלת צנזורה עצמית של עיתונאים החרדים לעתידם. זאת, לאחר שארבע מאות עיתונאים איבדו את מקומות עבודתם עקב השתלטות של גורמים פרטיים על תחנות שידור. ברומניה, שם התקיים השנה המפגש, מדווחים על בעלי הון, מנהלים, בעלים ומייסדים של אמצעי תקשורת היושבים בכלא בגלל הונאות כלכליות. העיתונאים סובלים שם מחוסר בטחון תעסוקתי או כלכלי.

באירלנד הוחל איסור התארגנות על עיתונאים. מזה חמש עשרה שנה נאבקים שם בחקיקה זו ללא הצלחה. בצרפת, המו"לים מפקיעים מידי כותביהם את זכויות היוצרים על יצירתם ואינם משתפים אותם ברווחים עקב שימוש בזכויות אלה. על כוחם המוגבר של המו"לים מלמדת גם המציאות בספרד, בה חולשות שמונה קבוצות חזקות על כל המדיה המקומית ושולטות באופן מוחלט כמעט אף בשוק הפרסום המגלגל סכומי עתק.

ביוון ובמקדוניה שוררים חששות כבדים עקב השתלטות הממשלה על אמצעי התקשורת. הם מבקשים לקדם הקמת תחנות פרטיות מחשש שמחר יקומו למציאות חדשה שבה לא תהיה להם עבודה. ושוב בצרפת, עם עליית מקרון לשלטון, מדווחים נציגי המדינה על החלטה נשיאותית לפיה הוא יהיה רשאי לבחור בעיתונאים המסקרים אותו.

פרופ' מרילין קלארק מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת מלטה הציגה ממצאי מחקר שנערך במשך שלוש שנים ולפיהם העידו 70% מהעיתונאים הנסקרים כי חוו אלימות פסיכולוגית מצד הרשויות וכמעט מחצית הנשאלים דיווחו כי הם מאוימים אף בשימוש בכוח. עיתונאים דיווחו על מעקבים ממוקדים וכמעט מחצית המשתתפים סברו כי ההגנה על מקורות המידע ניצבת בפני סכנה ממשית. 40% מהמשתתפים העדיפו לא לדווח בגלוי על האלימות שהם חווים. המחקר אף בחן תופעות כמו חרדה, לחץ ודכאון בקרב העיתונאים. 64% מהם סובלים מלחץ, 47% סובלים מחרדה, 24% סובלים מדיכאון. 40% ציינו כי העבודה השפיעה לרעה על חייהם הפרטיים.

דווקא מהמקום הזה, שבו מתוארים הקשיים של עיתונות העולם החדש, היה ניתן לצפות למעט יותר סולידריות. וחבל.

כך תמו שידורינו

ככה סוגרים שידור ציבורי אחרי חמישים שנה. המון אנשים שואלים מה הסיפור עם רשות השידור. הם לא מבינים.  המון אנשים בכו הערב כשראו את נבחרת החדשות של ערוץ 1 מתרסקת על המרקע. אותה נבחרת שפעם זכתה לכינוי "האף. 16. של המדיה האלקטרונית" 

  • קול ישראל, שהיה פעם קול ירושלים, שליווה את המדינה הזו כולה שעצרה נשימתה לשמוע את קולו של משה חובב מרעים "והנה החדשות". אותו קול ישראל שגידל את המגישים, הכתבים, העורכים והמפיקים שעברו את ההכשרה הכי קפדנית בעיתונות. אותו קול ישראל שהיה מקור המידע היחיד במלחמת ששת הימים ושדיווח על פרוץ מלחמת יום הכיפורים. אותו קול ישראל שבו נשמע לראשונה השיר "ירושלים של זהב".
  • ערוץ 1 שפתח את שידוריו במצעד יום העצמאות לאחר מלחמת ששת הימים ובישר לנו על קיומה של טלוויזיה (נו, שחור לבן). ערוץ 1 שיצר את הסדרות "עמוד האש", "תקומה" וגם הפיק לאחרונה את "והארץ הייתה תוהו ובוהו" והסדרה המטלטלת על הרמטכ"לים. אותו ערוץ שהפיק את סדרת הסאטירה "ניקוי ראש" שהרעישה עולמות ויש אומרים שאף הובילה למהפך ההיסטורי של עליית בגין לשלטון. הערוץ שכיבד מקצועות כמו קריינות, עיתונאות, הפקות דוקומנטריות. ערוץ 1 כבר לא יהיה.
  • בבוקר כבר לא נשמע "טו-טו-טו, קול ישראל מירושלים". בערב לא תהיה מהדורת מבט. בימי שישי בצהריים לא נשמע סיכום שבועי רדיופוני.
  • עכשיו תשאלו למה?
  • ככה.

רשות השידור סבלה מתחלואים. היו הצעות רפורמה שכללו צמצומים בכוח אדם. בשנים האחרונות היו מנהלים שחטפו ביקורת קשה ממבקר המדינה ומהיועץ המשפטי לממשלה. היה נפוטיזם שמנהלים אלה טיפחו בלי בושה. המנהלים האלה מקורבים לצלחת. פוליטיקאים שיודעים מאיפה משתין הדג לא העזו לפגוע במעמדם.

ואז, הברקה: הצעה לסגור את רשות השידור. זה יותר קל מאשר לפטר כמה מנהלים כושלים. היש פשוט מזה? הציבור ישמח כי יפטרו אותו מהאגרה ו"בכלל..מי צריך את רשות השידור?" יש ערוץ 2, ערוץ 10, יש לחם ושעשועים.

בהתחלה זה נשמע כמו בדיחה גרועה, אבל בממשלת ישראל היו מי שחשבו שזה רעיון. הזדמנות פז.

והקולגות מהערוצים המתחרים? בהתנשאות אופיינית בגדו בעמיתיהם למקצוע, אלה שלימדו את רובם מהו שידור רדיו, מהו שידור טלוויזיה. הם, מהערוצים המתחרים, הקלו על הממשלה, כי באין מחאה תקשורתית ערה, אפשר לעשות מה שרוצים.

את התוצאה המדממת ראינו הערב, כשגאולה אבן פרצה בבכי בשידור חי כי קיבלה הנחתה להודיע על סיום שידורי מהדורת מבט, כשטובי העיתונאים שעל ברכיהם גדלה המדיה המשודרת בישראל דמעו בשידור חי. כשהנבחרת המצומצמת של מבט שהגיעה לאולפן חתמה את השידורים בשירת התקווה. א-קפלה. בלי ליווי מוסיקלי, בלי זיקוקים ובלי עיבודים מתוחכמים. רק שירה נטו של אנשים בוכים.

פראבדה

דווקא בעידן שבו מדברים כולם על דעיכת כוחה של התקשורת, בעיקר בגלל ריבוי ערוצי התקשורת, בהם הערוצים הרצים ברשת, הבלוגים והרשתות החברתיות שצוברים כוח על חשבון הערוצים המוסדרים, דווקא בעידן זה אנו רואים את נשיא ארה"ב נלחם בתקשורת עד חורמה ומבכר ציוצים בטוויטר על פני מסיבות עיתונאים מכובדות בבית הלבן. אנו עדים לחיסול החשבונות הברוטאלי של ארדואן הטורקי. ומיותר להזכיר את רוסיה, מולדת הפראבדה. איכשהו, התקשורת הפכה לאויב העם, או, ליתר דיוק, אויב השלטון. מנהיגים רוצים להכניע את התקשורת, לשלוט בה, לגייסה לטובתם. לא צריך להסתכל רחוק.
לרגע, אני אומרת לעצמי שאם הגעתי למצב שבו אני צריכה לחשוב פעמיים אם כדאי לי לכתוב מה שאני חושבת באמת או לא, אז משהו פה לא בסדר. מאוד לא בסדר.

עצם הכנסת המלה "כדאי" למשוואה היא בעייתית. זה גם מעורר בי אסוציאציה מיידית (ואמתית לגמרי) על מישהו שזכה במינוי בכיר מטעם הקשור לענף התקשורת ולפתע שינה את עורו והפך ל"יסמן" חסר חוט שדרה. כשפתאום "ידיד" הופך למשהו אחר לגמרי, אתה מתחיל לשאול את עצמך שאלות. קודם כל, מה קרה? כשאתה לא מוצא תשובות, אתה מתחיל לגרד קצת את שכבות התמימות ולחפש את האמת במקום אחר. ואז, בינגו, אתה קולט.

רגע, רגע. לפני שאתם משתעממים עד מוות, ובטח תיכף תירדמו אנסה להסביר למה ההקדמה הארוכה והסתומה הזו. שווה לשים לב למהפכה שמתחוללת מתחת לעינינו. זה נשמע משמים לדבר על "הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) הרשות והמועצה לשידורים 2017"  וכנראה שזה לא מקרי, שכן מדובר בהצעת חוק המסתירה מאחוריה עוד אחד מניסיונות הממשלה לחולל שינוי חברתי-תרבותי מהותי באמצעות חקיקה.

אז זה נכון שהשינוי הוא לא מטרת החקיקה הזו שמיועדת, מן הסתם, לחזק את כוחה של הממשלה, אבל דווקא ההפיכה שהיא פועל יוצא שלה, היא המדאיגה באמת.

מדאיגה לא פחות היא ההחלטה הגורפת לסגור את רשות השידור: את אותו גוף שנותן לנו אפילו היום, בימיו הקשים ביותר, איכויות שלא נקבל בשום מקום אחר. הסדרה האחרונה "והארץ היתה תוהו ובוהו" היא רק אחת משורת סדרות מופת שהערוץ הזה הפיק. בגלל שיקולים לא ענייניים בלשון המעטה, מניפים את החרב על מוסד שאין לו תחליף: לא ברדיו ולא בטלוויזיה. מפטרים אנשים בעלי כישורים נדירים וגורמים לאחרים תחושה מעיקה ש"עליהם להתנהג בהתאם" אם הם חפצים לשרוד במקצוע שאמור להיות נשמת אפה של הדמוקרטיה. קשה להביע במלים את הפלצות שמעוררת ההחלטה השרירותית, האינטרסנטית והכוחנית הזו.

אפשר לציין לשבח את הממשלה הזו על ריבוי יזמות החקיקה המקוריות שלה, ובעיקר על שינוי חוקים עד לרגע שבו מתברר מה עומד מאחורי החריצות האובססיבית של חבריה. זה טבעי שממשלה רוצה להשפיע, אלא שבמקום כלשהו עובר גבול דק (או גס) בין שאיפה לטייב את מערכות השירות לציבור, לבין שאיפה לשלוט בדרכים כוחניות ודורסניות.

כמובן, מדובר באחד בלבד מן הניסיונות לערוך שינויים מרחיקי לכת, (ע"ע מהפכת הדיור של שר האוצר משה כחלון שמדווח היום בחדווה על ירידה ברכישת דירות ועל הדרך, ירידה במלאי הדירות להשכרה ועוד כהנה).

המונח "בכיה לדורות" בהקשר של שינויי חקיקה תכופים בני זמננו נשמע הולם מאי פעם.

עוד בשלהי שנות התשעים, הייתה יזמת חקיקה לשינוי חוק הבזק אלא שיזמה זו שזכתה אז לכינוי "ברית המועצות" הייתה כרוכה בביטול מוחלט של משרד התקשורת ובמתן סמכויות פיקוח על התקשורת בידי אותו גוף שימלא את תפקיד הרגולטור על ענף התקשורת בכללותו.

הסוויץ' שמתחולל בהצעת החוק הנוכחית מעניין ביותר ולו משום שהוא מחזק מאוד את סמכותו של שר התקשורת- אותו שר שהמשרד שלו היה אמור להתבטל על פי ההצעה המקורית.

הצעת החוק החדשה (64 עמודים) נשענת על המלצות העבר לאחד את כל מועצות המנהלים של גופי השידור (המועצה לשידורי כבלים ולווין, מועצת הרשות השניה ועתה גם מועצת רשות השידור/תאגיד השידור הציבורי) השונים תחת קורת גג אחת. כאמור, עתה מצטרפת אליהן מועצת תאגיד השידור הציבורי.

ההצעה אומרת כי "תוקם הרשות לשידורים מסחריים שבמסגרתה תפעל המועצה לשידורים מסחריים" בין הסמכויות שיוענקו למועצה נכללות הסדרת תחום השידורים המסחריים "תוך מתן מענה לצרכים המיוחדים של הסדרת ההיבטים התוכניים של השידורים": בשפה לא מכובסת ניתן לומר שהממשלה מבקשת להעניק למועצה כוח לשלוט בתוכן השידורים.

זאת ועוד, בסעיף המשך מציע החוק כי תאגיד השידור הציבורי יהיה כפוף גם הוא למועצה: כלומר, אין מדובר רק בשידורים המסחריים, אלא גם בשידור הציבורי.

החוק החדש קובע כי הרשות החדשה תפעל כרשות פנים-ממשלתית במסגרת משרד התקשורת ומיד אחר כך מציין כי לרשות "תוקנה מירב העצמאות"- רשות ממשלתית תשלוט בשידורי הטלוויזיה כולם והם יהיו עצמאיים: אוקסימורון?

המועצה, קובע החוק, תמונה על ידי הממשלה "כמועצה ציבורית" וראש המועצה ייהנה מסמכויות מורחבות במסגרתן הוא יכהן גם כמנהל הרשות וגם הפינה הזו סגורה: האיש, כמו יתר חברי המועצה, יהיה עובד מדינה וימונה על ידי שר התקשורת, או ליתר דיוק על ידי ועדת איתור שימנה שר התקשורת. מספר נציגי הציבור במועצה יפחת בשניים לטובת שני עובדי מדינה שימונו בידי שר התקשורת ושר האוצר.

החוק אף נדרש להבדלים בין הרשות והמועצה וקובע כי המועצה תקבע מדיניות כולל הסדרת (בהצעת החוק נכתב אסדרה) תכני שידור והרשות תשמש כמוציא לפועל.

המגמה החיובית של מניעת כפילויות וצמצום מספר רשויות ההסדרה מצביעה גם על מהלך מסוכן של ריכוזיות יתר של הכוח בידי מספר מצומצם של אנשים שלוחי הממשלה, מה גם שבמסגרת התהליך יעופו ממקומם הבכירים שמכהנים בתאגיד היום.

זה מריח כמו שאיפה לחסל את התקשורת החופשית ואומרים שאם זה הולך ומגעגע כמו ברווז, אז זה ברווז.

למה זה מדאיג? הרי אנחנו רגילים לאכול ברווזים.

אז בעצם, כל הרשימה הזו מיותרת. נאכל עוד ברווז, יאכילו אותנו בכפית בחדשות מנוסחות בקפידה, באקטואליה לא נשכנית, ויספקו לנו את מה שאנחנו הכי אוהבים: בידור להמונים.

כך, מבוסמים ומסוממים, נצעד לעבר האופק עם חיוך על הפנים.

 

אריה גולן מודה לקולגות על הצביעות ומזכיר מי המציא את המדיה הישראלית

אריה גולן: "אני נורא פסימי. זה יכול להיגמר בזה שלא יהיה שידור ציבורי יותר". מגיש הרדיו אריה גולן התייסר בשבועות האחרונים לפני שפתח את המיקרופון כדי לתקוף את צביעות ה"קולגות" העיתונאים ואת ההפרה הגסה של ההסכם החתום לרפורמה ברשות השידור, על ידי הממשלה. בשיחה עם מגפון, הוא אומר עוד כמה דברים.

הכתבה הזו פורסמה ביום ראשון במגפון. יש בה קישור לשידור  הרדיו .

אריה גולן מגיש זה שש עשרה שנים את יומן הבוקר של רשת ב' של קול ישראל. יומן שהפך, עם השנים, לתכנית הרדיו המואזנת ביותר בישראל. ביומן הוא מראיין פוליטיקאים בלי כפפות, מגלה חמלה כלפי מי שנעשק ולא פוחד לשאול שאלות נוקבות. למרות ואולי בגלל כל זאת, רוצים עכשיו לסגור לו, כמו לכל עמיתיו ברשות השידור, את השאלטר. זה קורה לו אחרי יותר מארבעים שנות עבודה עיתונאית, במהלכן היה בין היתר כתב מדיני ופוליטי ואף שליח רשות השידור לוושינגטון.

אריה גולן: יאללה, להוציא את השטקר כי אנשים רוצים הכל בחינם: כן, זוהי ישראל היום (צילום: רשות השידור, רשת ב')

הדברים שהוא אמר למיקרופון עוררו גלים, אבל לא בתקשורת הממוסדת שנוח לה לשתוק. הוא לא שותק. מעל גלי האתר אמר על אותם "חברים" מהתקשורת, כי אם ייכפה על עובדי רשות השידור לעזוב את עבודתם: "נעזוב בגו זקוף… ולא לפני שנודה לקולגות על עמידתם מנגד, שותקים. באמת לא אכזבתם חברים. לא ציפינו ליותר. הסולידריות לא גרה כאן יותר".

– ניכר שאתה פגוע מאוד מן התקשורת. מרגיש שהם יורקים עליכם.

– גולן: "הם לא יורקים עלינו. הם פשוט יושבים בשקט. חלקם יצאו בזעם גדול מהרשות, חלקם חושבים שהרשות הגיעה לסוף דרכה. אני מכיר את החבר'ה האלה. אני מכיר אותם שנים. לא ציפיתי שיעלו למעננו על הבריקאדות, אבל השתיקה המוחלטת הזו היא מאכזבת. בסופו של דבר כשהיו ערוצים כמו 10 שהיו בסכנת סגירה, עשינו בשבילם כמה דברים".

–  אמרת ברדיו "כאן מדובר במותה היזום, המתוכנן של רשות השידור. זו תהיה המתה בלי חסד של השידור הציבורי… זירת התקשורת תהיה נתונה עתה באופן בלעדי לערוצים המסחריים העמלים לעשות כסף בשביל בעלי ההון". אמרת שהממשלה עמלה על עשיית שלום ומלחמה וגם על "להוציא לנו את המיץ" כדבריך. על מה הכעס הגדול?

– גולן: "אני יודע מצוין שיש בעיות ברשות השידור. כולם יודעים זאת, כולל העובדים. לכן גם הסכמנו לרפורמה. הממשלה רצתה אותה. ארבעים אחוז מאתנו הולכים הביתה. לרחוב. הם לא ימצאו עבודה. והממשלה הצליחה לקבל הסכמה של העובדים שארבעים אחוז מאיתנו ילכו הביתה. זו שחיטה כללית. אין תקדים כזה, ואנחנו עשינו את זה. בעבודה קשה של שרים, של מנהלי הרשות. הרפורמה חתומה והכל, ו.. עוצרים את הסוסים. מסתמכים כולם על חוות דעת משפטית של אבי ליכט, בכיר בפרקליטות, שיש לי אותה ביד. בררתי עם משפטנים בכירים מאוד אם הממשלה אמנם יכולה להפר הסכמים חתומים ונאמר לי שהיא יכולה לעשות זאת, אבל אך ורק במקרים מאוד דרמטיים שבהם השתנו הנסיבות. המקרה הזה, זה לא המקרה. זה ששר מתחלף זה לא נסיבות מכריעות. כל שנה, כל שנתיים, מתחלף שר. זהו הסכם שהושג אחרי שעות עבודת פרך, באמת מהלב. הסכם שאי אפשר להסכים לו. ועכשיו השר הקים ועדה שאולי תציע לסגור את הרשות, כביכול כדי לפתוח אותה מחדש. לסגור זה נורא פשוט כנראה. לפתוח מחדש? ספק גדול. איך זה ייראה? מי יעבוד שם? אולי ישכחו בכלל להקים את השידור הציבורי מחדש. הרפורמה היתה אמורה לתקן את חוליי הרשות מהמסד עד הטפחות. הוסכם שהרשות תתרום את חלקה במאות מיליונים. מוכרים את הנכסים ופתאום: הכל בטל ומבוטל. הרדיו נמצא במצב יוצא מן הכלל. זוכה להאזנה גבוהה. הטלוויזיה צריכה תיקון. למה להרוג?

– למעשה, אליבא דכול העולם כמעט, הבעיה העיקרית של הרשות נעוצה בניהול הקלוקל שלה. גם השר ארדן התבטא בנושא. אם כך, למה שלא תציעו לו לפטר את ההנהלה ולשמר את הרשות?

–  גולן: "אני לא מדבר על ההנהלה, אבל תשאלי אותו (את ארדן – א.ע.). הוא גם לא מוכן להתראיין על הנושא אצלנו. הוא לא נפגש עם ההנהלה, לא נפגש עם הוועדים. הוא מינה ועדה לבחינת השידור הציבורי שיש בה אנשים שלדעתי לפחות חלקם בעלי ניגוד אינטרסים". אגב, השר ארדן מסרב גם להיפגש בנושא עם נציגי אגודת העיתונאים (א.ע.).

את הדברים הנוקבים שאמר ברדיו גלגל גולן בינו לבינו בימים האחרונים. הם יצאו מהלב, ונאמרו בכאב גדול לאחר התחבטויות נפש. הוא תקף את השטחיות של תכניות הריאליטי בערוצים המסחריים, בהן "הבה נבהה כולנו שעות על גבי שעות אחר המריבות הטפשיות בבית האח הגדול… תנו לנו את ארז טל וצביקה הדר… אז מה אם רשות השידור היתה במשך שנים האינקובטור הלאומי" וכאן מנה גולן שורת שמות מרשימה של אנשי תקשורת בכירים שיצאו מבית היוצר של רשות השידור: "יאללה, להוציא את השטקר וגמרנו, כי אנשים רוצים טלוויזיה בחינם, רדיו בחינם ועיתון בחינם. כן, זוהי ישראל היום".

למתקפתו הטעונה הוא צירף גם את ההסתדרות ש"קולה נדם": "אולי צדק ז'בוטינסקי שרצה לשבור את ההסתדרות. מה יש לנו ממנה? לאף אחד לא מזיז ואם צריך – לשבור את רשות השידור!".

את דבריו חתם גולן בנחמה אחת קטנה, כדבריו, שבה תוסר אחת ולתמיד הדיבה נגד עיתונאי רשות השידור שהוכתרו כ"משרתי השלטון": "השלטון לא היה חושב לרגע לכרות את הלשון המלקקת… "הוא אומר, וכנראה שהוא צודק. לגמרי. יש לשונות מלקקות ברשות השידור, אבל אלו אינן של העיתונאים והעובדים מן השורה.

חיים בסרט (או איך לעשות מיליונים) בחדשות 2

כתבת המגזין של חדשות מוצאי שבת בערוץ 2 על אלי אלעזרא "אחד מעשרת שחקני הפוקר הטובים ביותר בעולם" מצטרפת בקלילות לתכנים הירודים של תכניות הריאליטי בערוצים המסחריים: התכניות מאחזות העיניים שמבטיחות כסף קל ושוכחות להזכיר כמה קרבנות נופלים בדרך.

הפרומואים החוזרים ונשנים של חדשות ערוץ 2 שבו ופמפמו את ההבטחה על אלי אלעזרא, הילד משכונת בקעה. הקצין המהולל- והכי חשוב, האיש שעושה מיליונים בן רגע. גם ה"חדשות" מצטרפות למירוץ אחר המיליון, או המיליונים במקרה הזה, ועל הדרך מפמפמות פרסומות בקצב אש כדי להצדיק את הקרדיט של עשיית כסף קל.

הערב, מוצאי שבת, היתה זו הכתבה של דנה וייס שגם הגישה את מהדורת החדשות, על אלי אלעזרא, הישראלי. מלח הארץ. הקצין מסיירת גולני שעשה זאת.

כתבה שהיתה יכולה להפוך, בקלות, לרומן למשרתות, או יותר נכון למהמרים. אלא שאלי אלעזרא מדגיש "אני לא מהמר. אני שחקן פוקר".

הכתבה הזו היתה אי של פולחן וסגידה למי שמצליח לעשות כסף מהיר. למי שמפסיד ומרוויח מיליונים בערב אחד. שיר הלל לשחקן פוקר שזכה בזמן מסך יקר של הערוץ הנצפה ביותר ולו משום שהוא, בעזרת דנה וייס, הצליח להצית את הדמיון למרות שהוא מעיד שהוא "היה ונותר אלי מהשכונה". אלי מהשכונה שהפסיד בערב אחד 1.3 מיליון דולר והרוויח בערב אחר 1.7 מיליון דולר. אלי שאומר "אני ישראלי. כאן נולדתי" ואלי שאומר גם: "אני אוהב לראות את הכאב על הפנים של האנשים". כשהם מפסידים לו, כמובן.

אלי מסייר עם וייס בביתו הגדול. עשרה חדרי שינה, סוויטות לילדים. עזבו אתכם מהצרות של האיש הקטן. אלי מחייך כשהוא טופח על חזהו הרחב ומספר בהתפעלות עצמית אין קץ:  "אני מפסיד בתים בלילה".

איזה יופי.

אז למה שנקלקל עם אסוציאציות על אחד, עופר מקסימוב שהרס את חיי אחותו אתי אלון בגלל התמכרות להימורים, או גרוע מזה, אחד דניאל מעוז שההימורים גרמו לו לאבד צלם אנוש. זה ממש לא הסיפור שלנו. אנחנו עכשיו במהדורת מוצאי שבת של ערוץ 2. הערוץ שמוכר לנו אשליות. אז למה לקלקל?

פורסם במגפון

מדינת ישראל צריכה אמא: אנחנו יתומים

פעם היינו שרים בתנועה "רוסיה אמנו, סטאלין אבינו, הלוואי והיינו יתומים". פשקוויל שהופץ הבוקר בשכונות החרדיות בירושלים קורא להמונים להגיע לעצרת מחאה, כזו שהחילונים לא הצליחו לייצר. "לא ייתכן שאם לבן פחות מוכשר תרעד מפחד בלילות על בנה שעלול ליפול חלל לטומאת החילוניות" הם מכריזים ולא שוכחים להזכיר את אוכלי השפנים והחזירים.  אנחנו קנינו את ההבטחות של יאיר לפיד, חלקנו אפילו הצביע עבורו. היום מתברר שקנינו בעיקר שקרים המלבינים כשלג ליד הסיפורים על ראש הממשלה. אז יאללה. יאיר, ביבי, לכו הביתה

 בלשון מליצית היה אפשר לומר שמנהיגי תנועת החרות "מתהפכים בקברותיהם" כשהם רואים לאן הגיעה תנועתם. לאיזה ביבים ירדו מוביליה. רובי ריבלין, מהאנשים הישרים בתנועה צריך לשמוח שאינו מייצג אותה כיו"ר הכנסת. מיקי איתן צריך לשמוח שאינו חבר כנסת מטעמה. הם צריכים לשמוח כי אין היום בתנועה הזו לא הדר ז'בוטינסקאי, לא צניעות ולא חמלה. לתוך הקדירה הנאה הזו מתגייס בלב שלם ובנפש חפצה שר האוצר שמדקלם את המנטרות על "הצלת המדינה" – אז אולי כדאי שנגיד לכם ישירות, יאיר, ביבי: מוותרים לכם. לא רוצים שתצילו אותנו. כי הצלה כזו כמוה כתפוח המורעל שהגישה האמא החורגת לשלגיה.

פשקוויל חרדי
פשקוויל חרדי

הפשקוויל החרדי: בואו ברבבותיכם

מוחלים לכם על הטובות. תנו לנו כלכלן שיודע פרק בכלכלה חדשה. שמבין שניתן להמשיך ולחיות עם תקציב גרעוני ושמבין היטב שיש ממי לגבות את הכסף. גם אתם מבינים זאת, אבל אתם בוחרים לגבות את הכסף מן העניים. זה הכי קל בעולם להפיל רבע מעול הגזירות על העניים, כי אין להם קול. כי הם לא יתרמו למערכת הבחירות הבאה שלכם. כי הם לא יטיסו אתכם לחו"ל וישכנו אתכם במלונות פאר עם ספרית צמודה. אבל, מסתבר, יש ביכולתם למלא עבורך, אדוני ראש הממשלה, את הבריכה הפרטית בקיסריה. גם לשלם עבור ניקיון החווילה הנאה שלך למרות שאינך מתגורר בה וגם לקנות לך גלידה שתמתיק את ימיך המרים.

שלום חנוך אמר בראיון בסוף השבוע כי "המדינה הזו צריכה אמא". אמא במובן של אמא. כמו האמא הפרטית שתמיד נמצאת שם בשבילנו, שמוותרת על הנאותיה הפרטיות כדי שירווח לילדיה, שדואגת לנו. שאיכפת לה מאוד מאיתנו. באותה מידה, מדינת ישראל צריכה אבא. אבל אנחנו יתומים.

הפחד החרדי הגדול

 יאיר לפיד גייס, במידה רבה, את הקולות למפלגתו כי הבטיח לפגוע בחרדים. כמה נעים להתלכד סביב אויב משותף. שייצאו לעבוד ושיתגייסו לצה"ל ושוויון בנטל וקיצוץ בקצבאות הילדים: איזו מנגינה ערבה לאוזן החילונית, אלא שכבר משמיעתה צף ועלה לו חשד מטריד סביב הסיסמאות הקליטות של המועמד המיוחצ"ן לעייפה. רגע, חשבנו, פגיעה בקצבאות הילדים, במי היא פוגעת בעיקר אם לא בילדים? אהה, הבנו. לפיד בקיא במקורות ומאמץ אותם "אבות אכלו בוסר", זה סימן שהילדים יצטרכו לסבול. אז שיהיו רעבים. מה יש?

בפשקוויל שלהם לקראת ההפגנה כתבו החרדים: "גזירות השלטון מאיימות על עתיד העם כולו" והציגו תמונה של חרדים כבולים זה לזה בשלשלאות. הפשקוויל קורא לאנשים להתייצב הערב, יום חמישי ל"עצרת הרבבות", כדי למחות, בעיקר נגד גיוס הבנים לצה"ל. "בעצרת הרבבות נקבע את גורל צאצאינו" הם כותבים  ובפשקוויל אחר מצהירים "כולנו במערכה נגד חילון צאצאינו..לא ייתכן שאמא לבן 'עילוי' תישן טוב בלילה ואם לבן פחות מוכשר תרעד מפחד בלילות על בנה שעלול ליפול חלל לטומאת החילוניות, בצה"ל ובשירותים לאומיים ואזרחיים": הניסוח המקומם הזה, המשחק לידיו של שר האוצר נמשך בתיאורים המלבבים שלהלן: "לא נמסור את עצמנו למחללי שבת ואוכלי נבלות וטריפות: לא נמכור את ילדינו לנוחרי שפנים וזוללי הארנבת והחזיר, לא נעביר את בנינו לאלו שתוצאות חינוכם סמים ורצח, לא נפקיר את צאצאינו בידיהם של חסרי שליטה עצמית" ועוד: "גוזרי הגזירות יושבים בימים אלו וממששים לנו את הדופק".

אחרי שורת הצהרות כאלו, מי לא יתמוך בלפיד שהחליט להראות להם מה זה?

כולנו מסכימים שהסיסמא של יאיר על שוויון בנטל ועל חרדים עובדים ועל מקצועות ליבה עבדה עלינו חזק. עבדה עלינו, זה הביטוי המדויק. כי לא לכך חתר לפיד. הוא, למעשה, חתר להפוך את כל העניים במדינה לעניים יותר.

אני מנסה לחשוב, מה יקרה אם אנחנו, הציבור, חילוניים וחרדים גם יחד, נפיל את הממשלה? האם כל האיומים הנוראים יתגשמו? האם נהפוך חס וחלילה ל"יוון"? והרי ביוון יש פחות עניים מאשר בישראל. אז מה באמת יקרה?

היוונים, למעשה,  יכולים לעשות לנו בית ספר. אז אולי בגלל זה המנהיגים שלנו לא רוצים שנהפוך ליוון?  

 

 אחרי הדוגמא האישית הנהדרת שאנו מקבלים ממנהיגנו הדגול, אנחנו פשוט נשברים. אם המנהיג שלנו נוהג ברוחב לב כזה, בחמלה כזו, מי אנחנו שנצא לרחוב למחות על גורלנו? אז אנחנו ממשיכים להתנהג כמו ילדים טובים. אנחנו אוכלים את כל הסיסמאות הנבובות על הצלת המדינה למרות שכלכלנים בכירים מאוד מאמינים שאפשר להציל את המדינה, אבל קצת אחרת. אולי על הגב של עשירון אחר באוכלוסיה?

ביבי ויאיר, יאיר וביבי. לא רוצים אתכם בממשלה שלנו. לא רוצים ממשלה ערלת לב, חסרת חמלה. אנחנו גם לא מאמינים לכם. יש לכם רקורד . על הרקורד הנפלא של ביבי ורעייתו כולם מדברים ברשת. על הרקורד של יאיר נוכל לומר כרגע רק שהוא שיקר במצח נחושה. אז אנחנו לא רוצים אתכם. נבחרתם בבחירות דמוקרטיות? יופי. עכשיו הדמוקרטיה לא רוצה אתכם. תלכו הביתה ותעשו לביתכם. יש להניח שלביבי יש די חסכונות. וליאיר מצפה קריירה עיתונאית/סלב'ית מזהירה ומתחדשת מעבר לפינה.  ושניכם שארמנטים, כריזמטיים. תהיו מרצים מבוקשים באמריקה. אז בחיאת, תעזבו אותנו.

המדינה שלנו צריכה אמא, כך אמר שלום חנוך. בעצם, היא צריכה גם אבא.

עוד על המחאה החברתית

ועל התקרנפות התקשורת המאמרים פורסמו במגפון.

מחנה השלום מצדד במלחמה? ע"ע עמירה הס

עמירה הס, כתבת עיתון הארץ, נזפה אתמול במערכת החינוך הפלסטינית על שאינה מיטיבה להתמודד עם ה"נמאסתם, יא כובשים" כדבריה. אז היא נחלצת לעזור להם ומציעה להם מה להכניס לתכנית הלימודים. למשל, איך לבצע פעולות חומה ומגדל המוניות בשטח סי, ללמד ילדים פרק על מאבקים נגד קולוניאליזם, למקרה שפרקטיקת השאהיד לא חלחלה, חלילה, מספיק למוחותיהם

במאמר תחת הכותרת "התחביר הפנימי של יידוי אבנים" כותבת הס כי "יידוי אבנים הוא זכות וחובה מולדות של מי שנמצא תחת שלטון זר.." היא מוסיפה וקוראת לפלסטינים לצאת למהלכי התנגדות (אינתיפאדה, כך קוראים לזה בפלסטינית- לא?) ועמידה (צומוד) מול האלימות של הכובש המאוס ומאשימה את הישראלים בעיוורון : "(הישראלים חושבים) שהאלימות שלהם תחזיק מעמד לנצח.
..בתחביר הפנימי של יחסי שולט־זר נשלט – יידוי אבנים הוא מלת התואר לנושא: נמאסתם, יא כובשים…" . נציגת מחנה השלום אינה מוצאת פתרון, אלא במלחמה.

לכן, היא מחווה את דעתה לפיה בבתי הספר הפלסטיניים הגיוני שיעבירו לתלמידים שיעורים בסיסיים בהתנגדות, למשל, "איך לזכור פרטים של החייל שהשליך אותך כפות על רצפת הג'יפ – כדי להגיש אחר כך תלונה" ועוד אמצעים כפי שציינו לעיל.

האם ניתן להתייחס לדבריה של הס כקריאה לעוד אינתיפאדה? לעוד שאהידים ממערכת החינוך הפלסטינית? איכשהו, דבריה עוררו בי אסוציאציה למה שאמרה שלשום אסמה אסד המתלבשת בבגדי מעצבים יקרים עד אימה, בשיחה עם נשים סוריות קשות יום, כששיבחה אותן על הקרבת ילדיהן "למען המולדת" ועל ההכרה העמוקה שלהן כי הילדים אמנם חשובים מאוד, אבל המולדת חשובה יותר. דברים שקל מאוד היה לאסד להגיד שעה שילדיה שוכנים לבטח, מן הסתם, באיזה מקום מקלט מפני המורדים הסורים.

 בעקבות פרסום המאמר בהארץ הגישו אתמול יו"ר מועצת יש"ע אבי רואה ומנכ"ל מועצת יש"ע רון שכנר תלונה למפקד מחוז ירושלים במשטרה, ניצב אבי פריינטי, נגד עיתון הארץ, העורך אלוף בן  ועמירה הס על הסתה לאלימות.

בתלונתם נאמר כי מאמר זה של הס הוא "שיר הלל ליידוי אבנים ומתן לגיטימציה להם" .  מועצת יש"ע טוענת כי המאמר מתעלם מהעובדה שיידוי אבנים הוא עבירה חמורה המסכנת את אזרחי ישראל "מעשה שגרם למוות ופציעה קשים ובהקשר זה נזכיר את אשר פלמר ובנו הי"ד אשר רוצחם "מיידה האבן" הורשע אך אתמול ברצח, כמו גם את התינוקת אדל הנאבקת עדיין על חייה מידוי אבן" .

בראיון עם אריה גולן ביומן הבוקר של רשת ב', בעקבות הגשת התלונה, אמר עו"ד מיבי מוזר, היועץ המשפטי של עיתון הארץ משהו מעורפל על  כך שהמאמר "מעורר למחשבה". אף התייחסות לטענה כי אולי מדובר בהסתה, אף התייחסות ללגיטימיות של הדברים של הס הקוראת להתנגדות, מציעה ללמוד ממאבקים קולוניאליסטיים- בהם מאבקים עקובים מדם, ומתייחסת ליידוי אבנים כאל מהלך לגיטימי במאבק.

חדש מבית היוצר של מערכת עיתון הארץ (צילום: דן בר דב)

במקביל, ולגמרי במקרה, הודיעה אגודת העיתונאים בירושלים כי היא מצדדת בהגנה על עיתונאי מפני תביעה משפטית. בהודעתה מוסרת האגודה כי היא מברכת על יוזמת החקיקה של חברי כנסת מסיעת מרצ לפיה יוכל עיתונאי הנתבע במהלך הליך דמוקרטי של נטילת חלק בשיח הציבורי, לבקש מחיקה על הסף של תביעה נגדו. בקשה זו תישען על הטענה כי על פניה, נראית התביעה ככלי שנועד להרתיע מהמשך  תחקיר ופרסום ממצאים. או במילים אחרות – לסתום פיות.

האגודה מציינת כי ניסיון החקיקה משקף שינוי חיובי אחרי גל של ניסיונות למה שקרוי "חקיקה מרסנת" שנועדה לפגוע בדסק התחקירים בתקשורת ודווקא בעידן של התמודדות עם קושי כלכלי גובר. עם זאת, מציינת האגודה כי לשון הצעת החוק אינה מבהירה אם הוא יחול על כל כלי תקשורת וגם על זירת האינטרנט והבלוגיאדה.