לא לסגירת "כאן": תאגיד השידור מפריע למישהו

סגירת השידור הציבורי היא עוד מסמר ענק בארון הקבורה של הדמוקרטיה הישראלית

כך עובדת השיטה: בהתחלה מטפטפים התבטאויות הזויות, בלתי מתקבלות על הדעת, למשל על כך שהקואליציה היא שתשלוט במינוי שופטי ישראל, שהיועצים המשפטיים של משרדי הממשלה יהיו חרשים ואילמים למתחולל סביבם ויבצעו את רצון השר.

 או למשל, שיחסלו את השידור הציבורי.

אחרי ההתבטאויות הבוטות על הרפורמה במערכת המשפט, זה יחליק בגרון בקלות אצל מי שחרד לדמוקרטיה. אלא שדווקא עיתונאית מכובדת, בשידור רדיו בערוץ ציבורי- גלי צה"ל, חידדה אצלי את החשש שסגירת ערוצי תקשורת היא איום ממשי ומוחשי לקיום הדמוקרטיה, אולי אפילו לא פחות מרפורמה משפטית. זה היה כשעירית לינור שללה את הצורך בקיום חטיבת החדשות בערוץ 11, ונימקה את טענתה בכך שמגישת החדשות טלי מורנו השתמשה במילה "חשש" מפני מיעוט משתתפים בהפגנה. לינור הוסיפה וסיפרה כי למחרת מורנו התנצלה ואמרה שהדברים נאמרו במהלך שידור סבוך ומלא תהפוכות והביעה תקווה שעובדי התאגיד לא יאבדו את פרנסתם.

אבל למה להתנצל? זה מה שהיא חושבת! טוענת לינור ומסבירה בכך את הצורך לחסל את החדשות בשידור הציבורי.

משטרת המחשבות??

לא שמעתי את לינור, שמחשבותיה ברורות ורהוטות, טוענת אותן טענות על, למשל, התבטאויות העבר של בועז ביסמוט בחדשות 12, או של אמיר איבגי, או של מגישת מהדורת השבת בערוץ 13 אילה חסון. ובצדק.

ואם באיזון עסקינן, יש לא מעט מראיינים, כתבים ועיתונאים שדיעותיהם לכאן או לכאן. האיזון הקדוש נשמר.

על הרפורמה המשפטית, על סגירת התאגיד, שמענו טפטופים פה ושם. בלוני ניסוי. וכשכולם פערו פה באימה, ראש הממשלה התנער, ביקש להרגיע, התכחש, אמר ששלוחיו לא דיברו על דעתו ואפילו זה לא מקובל עליו.

אחר כך, עושי רצונו צונחים, לגמרי במקרה, על כסאות השרים ה"מחליטים" ומתחילים ליישם, בחדווה ובמרץ מפתיע, את כל מה שנשמע עד לא מכבר כמו חלום בלהות.

אז, אחרי הפגנת המונים, ה"ראש" מצהיר שציבור הבוחרים לא רק רוצה בשינויים. הוא דורש אותם. אבל אנחנו למודי ניסיון. לפחות בעניין השידור הציבורי והתקשורת.

גלעד ארדן, לשעבר שר התקשורת, חתום על האחריות לחיסול רשות השידור במהלך בהול ותמוה ביותר של העברת חוק סגירת הרשות בקריאה שניה ושלישית בעיצומה של המלחמה הקשה שכונתה "מבצע"- "צוק איתן" ביולי 2014. מה היתה הדחיפות להעביר את החוק? מי עמד מאחורי המהלך החפוז וההיסטרי הזה?

 רק ארדן, שכהונתו בניו יורק הוארכה עתה בשנה יוכל להשיב בכנות לשאלה הזו.

אם מישהו צריך הוכחות לאובססיביות כלפי התקשורת, די להתבונן מקרוב בפרשת בזק- וואלה, ולצפות בעין בוחנת במהדורות החדשות של הערוצים המסחריים, בהן תמיד יש נציג שמדקלם את דף המסרים היומי.

רשות השידור נסגרה בחטא ורבים מעובדיה המסורים והמקצועיים מצאו את עצמם אבודים. חלקם השתלבו בתאגיד השידור הישראלי שהוקם ואף הציג תחרות ראויה ובעיקר איכותית לערוצים המסחריים.

מול כל תכנית ריאליטי שמפציצה אותנו עם "טאלנטים" מצחקקים עד לזרא, מציב התאגיד אינספור תכניות איכות שמגובות בתחקירי עומק, בראיונות מרתקים ואף ביצירות דרמה שלא היו מביישות שום גוף שידור ראוי לשמו בעולם.

יש גם מהדורות חדשות ותוכניות אקטואליה בקול ישראל ובערוץ כאן 11, שבהן קשה להתווכח עם היושרה של העיתונאים והכתבים. וכן, יש שם אנשי שמאל ואנשי ימין, חובשי כיפות ונשים, נציגות ערבית ונציגות אורתודוכסית.

אלא שלמישהו זה מפריע מאוד שאנשים מרשים לעצמם להציג דברים כהווייתם, גם אם הם נושאים בחובם  ביקורת נוקבת.

כמה פעמים שמענו את כל שרי הממשלה מדקלמים את התירוץ העלוב בדבר "בחירת העם" שמחציתו לא תמכה בהם, כצידוק לכל מעשה שלא יעלה על הדעת כי הרי הם "הממשלה הנבחרת" ולכן זכותם "לשלוט". גם כאן השיטה עובדת. הם מתודרכים, הם מדקלמים, ומה ששומעים פעם ועוד פעם ועוד פעם, מתקבע בעיני רבים כאמת.

שעה קלה לפני הפגנת ההמונים שבה אמרו עשרות אלפים מה הם חושבים על כך, בא שר התקשורת שלמה קרעי לאולפן "פגוש את העיתונות" בערוץ 12 ומכריז כי "אין מקום לשידור הציבורי" ובאותה נשימה מצהיר כי יקצץ מחצית מתקציב התאגיד.

המונח "דמוקרטיה" צף ועולה לסדר היום בעצימות גבוהה מאז מסיבת העיתונאים של שר המשפטים יריב לוין. דמוקרטיה משמעה גם תקשורת חופשית מלחצים פוליטיים ומלחצים של בעלי הון, אלה המפרסמים המפרנסים את הערוצים המסחריים, והרי כבר נוכחנו באינספור מקרים של "שמור לי ואשמור לך", בין הפוליטיקאים, בעלי ההון, ולא מעטים מבעלי אמצעי התקשורת.

לא בכדי הוטבע הביטוי "הון- שלטון- עיתון" המבטא נאמנה מציאות שרק ערוץ תקשורת בלתי תלוי יכול לתת לו מענה הולם.

נכון, זו תהיה היתממות להגיד שאין לחצים פוליטיים על אמצעי התקשורת, גם על אלה הנשענים על מימון ציבורי. אלא שעתה נעשה ניסיון בוטה לקבע מצב של סתימת פיות, שבו ינוטרל כל מי שעלול לקום ולהגיד (או חלילה לחשוב) שהמלך הוא עירום.

רק ערוץ שידור ציבורי בלתי תלוי יכול להפיח את התקווה להישען על דיווח אמת, בלתי מוטה כפי שמגיע לכולנו לקבל במדינה דמוקרטית.

פורסם במגפון ניוז

מגפון ניוז – אתר חדשות ותוכן עצמאי | מגפון ניוז Megafon News (megafon-news.co.il)

אנה הממותגת ("להמציא את אנה") ותופעת הסלב, למול החולי החברתי שמוחק את "מי שעבר את הגיל". גילנות בשפתנו. ולא, זה לא מהמילה גיל במובן שמחה

כולם כותבים על "להמציא את אנה" וזה ממש מוזר שהסדרה הזו יורדת להם בגרון מבלי להבחין בתופעת הגילנות – אייג'יזם שצורחת מכל פינה שלה

שחקנית מהממת, ג'וליה גארנר, שמגלמת את אנה (ואת רות גילמור שהיא לא פחות מכוכבת ב"אוזרק", ואגב בת לאם ישראלית), בצד השחקנית אנה קלמסקי שמגלמת את העיתונאית ויויאן קנט שכל כולה קרעכצן, נוירוטיקה ומימיקות מוגזמות ומעצבנות, מככבות בסדרה שהמשכתי לצפות בה רק בזכות גארנר. וכן בזכות הסקרנות שלא באה על סיפוקה, לדעת מה עומד מאחורי דמותה של אנה.

ג'וליה גארנר

אז כולם כבר כתבו על האכזבה מרקימת העלילה בסדרה של שונדה ריימס (ברידג'רטון, האנטומיה של גריי) שמבוססת על סיפור אמיתי.

רק חמקה מעיניהם תופעה חברתית, מאוד אמריקאית ומאוד ישראלית, כי היי, אנחנו תמיד מחקים אותם, לא?

כבר בפרק הראשון מתלוננת "העיתונאית החוקרת" על כך שתקעו אותה בקצה המערכת ליד כל הזקנים, שכמו שבחרה להתבטא אחת המבקרות "אבד עליהם הכלח", והנה, כמה יפה הם מתאימים להגדרה הזו: שלושה או ארבעה (מי סופר..) עיתונאים שזונחים את משימותיהם הבלתי חשובות כדי להפוך לכלי שרת של העיתונאית הצעירה וההרה, ששמה לה למטרה לפצח את תעלומת אנה הנוכלת.

הם בעצם קבוצה של זקנים חביבים שדואגים לרפד את הצעירה האמביציוזית והנועזת ולסייע לה במשימתה החשובה. זה התפקיד שלהם בחיים, כי וואללה, הם כבר גרוטאות שלעשייה שלהם אין כל ערך או חשיבות. הם יצאו מהמחזור כמו שאומרים, ושיגידו תודה שיש להם עדיין שולחן במערכת ואיזה טור זניח לכתוב.

וקודם כל לעניין האמינות, אז איפה בדיוק ראיתם עיתונאי אמביציוזי ונשכן הופך בן יום לפודל מחמד? ושנית, המראה הזו של החברה שלנו, כפי שהיא משתקפת בסדרה (שם עוד עשו להם טובה ולא פיטרו אותם לפני גיל חמישים) היא מקוממת ועצובה, בעיקר בגלל שזה כל כך מדויק. כך החברה שלנו מתייחסת לאנשים ש"עברו את הגיל". אם הם רוצים להמשיך לעבוד, שיחפשו טוב טוב, כי אף אחד לא באמת צריך אותם.

ומה שהכי מוזר, או שבעצם לא, זה שהתופעה הזו בסדרת נטפליקס, חמקה מעיני הממבקרים הרבים

זו חברה שבה אחת, רותם סלע, בעלת צחקוק מעצבן, אומרת בראיון טלוויזיה שהיא צריכה "לפרנס את משפחתה" בלי למצמץ, כששומעים על השתייכותה המשפחתית הלא ענייה, ועל המיליונים שהיא מרוויחה כדי להצטלם יפה. יש שיאמרו פמיניזם במיטבו. היא נלחמת על מעמדה ועל שכרה, אבל רגע. זהו. ההון שלה לא בא לא בזכות איזו המצאה גאונית שמצילה חיי אדם, שעוזרת לאנשים עם נכויות, שמסייעת לאנשים לנווט בדרכים. פשוט,בזכות העור המתוח, העיניים היפות, ותזכירו לי אם שכחתי משהו.

וכן, מישהי תהתה אם היו שואלים גבר על שכרו. אז כן. כשבן אדם מרוויח מאות אלפי שקלים לשעת צילום, מותר לשאול אותו לשכרו, גם אם זה לא בא מהכיס הציבורי. פשוט, עניין קטן של ערכים, של דרגות חזירות של בעלי שליטה בבנקים ובקונצרנים, ושל הייצוג שלהם בפרסומות, שעה שאנו שומעים על משפחות שבאמת אבדו מקורות הכנסתן הצנועים וגם על אנשים מבוגרים שהמוח שלהם לא נמחק בין יום ושרוצים לעבוד בעיסוק משמעותי

פֶּרָח בְּכָּד

חוויה מיוחדת וחדה שנחרטה במוחו של ישראל בתקופת מלחמת ההתשה, התבררה לימים גם כאחת  החוויות המשמעותיות  בחייה של שושנה דמארי, "יותר מהופעה בקארנגי הול". היא הופיעה בבונקר קטן תחת אש וביקשה מישראל שיצור איתה קשר. הוא היה בטוח ששכחה אותו. רק לאחר מותה נודע לו שחיפשה אותו במשך כל השנים

פֶּרָח בְּכָּד

מאת ישראל עריף כץ

כָּד.
הברה אחת. פלאש-בֶּק חד.
"'כָּד', היה מקום מסוכן שאף אמן, מלבד שושנה דמארי לא רצה ללכת אליו". כך אמר חיים חפר ברדיו.
עד אותו רגע הייתי בטוח שחוויית 'כָּד' הייתה עבורה "עוד זיכרון" ללא משמעות ייחודית, שהרי במהלך חייה הופיעה באלפי מקומות, חוותה אין ספור חוויות.
מדוע שתזכור "הופעה" שנמשכה עשרים דקות, בפני מנין חיילים במוצב מבודד על חוף התעלה?
לאחרונה*, הִרְבּוּ לספר על אופייה ומידותיה. מידה אחת, אומץ לב, נפקד מקומה.
על חוויית 'כד' סיפרה כנראה רק למעטים ולדברי חפר "אולי משום צניעותה המעיטה בפרטים".
המעיטה מאוד בפרטים- אני עֵד.
עשרות רבות של שנים עברו מאז, ואני עדיין זוכר את שושנה דמארי אומרת לי בקולה המתנגן, "דווקא לחיילים שם מגיע הכי הרבה והם מקבלים הכי פחות".
שעתיים לאחר מכן, בחסות השמש השוקעת, היינו בדרכנו למוצב.
להקות צבאיות ואמנים, לא נשלחו למקומות מסוכנים. גם אם הם חשבו שהגיעו למוצב ב'סוף העולם', למוצבים כמו 'כד', הם לא נכנסו.

קצת רקע.
לאחר מלחמת ששת הימים, תפסה חטיבה 7 את קו תעלת סואץ. גדוד 9 קיבל אחריות על הגזרה הצפונית.
ממוצב 'טמפו' בצפון בסמוך לפורט-סעיד, ועד מוצב 'כד' דרומית לקנטרה.
האות הראשונה ציינה בדרך כלל את שם הפלוגה שהייתה במוצב. פלוגה ט'- 'טמפו', פלוגה כ'- 'כד'.
המוצבים היו אסופה של שוחות שחפרו החיילים. שקי יוטה נפרשו מעל באלתור.
בשוחות, הסתתרנו מירי ומשמש.
לעתים, בגדו בנו השוחות. לא כולם יחצו גיל עשרים.
שם אכלנו מנות קרב, שתינו קפה, ישנו, תכננו, פנטזנו. היה הווי. לא היה בידור.
כחצי שנה לאחר המלחמה הפכו השוחות לבונקרים. מחפורות מצלעות מתכת קשתיות ומעוגלות, בגובה קומת אדם, עליהן נפרשו יריעות שכוסו בעפר ושקי חול. מעין מנהרה במעי לווייתן מתכתי.
הכוונות היו טובות, אך פגיעה ישירה של פגז בקוטר בינוני מוטטה לא אחת את המחפורת פנימה.
את ההגנה במוצבי הדור השלישי, סיפקו ה'רֶלְסִים'. קורות מתכת שפורקו ממסילת הרכבת ועליהן גלי אבנים.
בהדרגה הפכו תקריות האש תכופות יותר, מסוכנות יותר. "מלחמת ההתשה" כונתה לאחר מכן תקופה זו. אות מלחמה זו קיבלו החיילים באיחור קל של שלושים וחמש שנים.

ביום בו הגיעה שושנה דמארי למפקדת הגדוד בְּבָּלוּזָה, כ- 20 ק"מ מזרחית לקנטרה, ידענו ששוב יִזְכּוּ אלה שהנגישות אליהם סבירה.
ג'יפ, נהג, שושנה דמארי, נסים ורסנו האקורדיוניסט ואני, הגענו לשני מאהלי צבא עורפיים. שושנה דמארי שרה, חייכה, חיבקה חיילים.
ורסנו, מורה למוסיקה מר"ג עשה מאמצים להפיק מהאקורדיון המאובק, צלילים שיהיו ראויים לקולה. לא תמיד האקורדיון ציית, וּורסנו זכה ל'מבט דמארי'.
אחה"צ חזרנו לגדוד. 'יוליוס', רס"ר הגדוד האגדי החל בהכנות להופעתה האחרונה בערב.
ירדנו מהג'יפ.
את פנינו קידם שמוליק בורובסקי, סמל המבצעים וחבר ותיק.
שנינו בוגרי 'צומת רפיח', 'שיח' זואד', אל ג'ראדי', 'אל-עריש', 'טמפו'.
לאן? שאלתי. 'להכין את הזלדה. ל'כָּד'. ענה. (פלוגה ל' איישה באותה את כד).
מה זה 'כָּד'?" שאלה דמארי.
סיפרתי.
"דווקא לחיילים שם מגיע הכי הרבה והם מקבלים הכי פחות" אמרה.
קצין המבצעים סירב. דמארי התעקשה. תשדורות עברו בקשר למטה החטיבה ב'טסה'.
'חיובי' שמענו לבסוף. אינני יודע באיזה דרג התקבלה ההחלטה.
שמוליק האיץ בנו להיכנס ל'זלדה', רכב משוריין, דמוי קרפדה שנלקח שלל מצבא ירדן,
לימים ייקרא נגמ"ש.
נסים האקורדיוניסט לא חש בטוב ולא הצטרף.
המנוע התאמץ והדופן האחורית ההידראולית התרוממה וננעלה. נהג הזלדה משך בסטיקים והרכב זינק.
את הנהג, הכרתי על פי מראהו אך לא בשמו, מהזן של האנשים שעושים את עבודתם ושותקים.
באפלולית התא הסגור חיפשתי כובע פלדה נוסף לשלי, אך לא מצאתי.
נתתי לה את כובע הפלדה שלי, ולראשי הידקתי היטב כובע מצחייה צבאי.
בָּד במקום כָּפְּלָ"ד.
תנודות הרכב היקשו עליה לרכוס את הרצועה הסוררת והיא ויתרה.
כובע הפלדה היה שמוט מעט באלכסון והרצועה הלא רכוסה השתלשלה, כמו אצל חייל אמריקאי, מהכובע, סמוך לאוזן הימנית, עד לחזה. 'רצועת דמאר'. אני לא זוכר שראיתי עגילים.
התא היה עמוס לעייפה בארגזי תחמושת, פגזים, ג'ריקנים של דלק וסולר, שמן מנוע, שמן רובים, מנות קרב, כיכרות לחם וארגזי ירקות.
מהודק היטב בין ארגזי העגבניות והבצל, תקעתי את הפק"ל, תרמיל צבאי קטן, ובו התכולה החשובה באמת לחיילים במוצב, המכתבים מהבית.
ישבתי על ג'ריקן דלק. דמארי מולי, על שני ארגזי תחמושת. נאחזנו ברצועות הבד שהשתלשלו מהתקרה. בפיתולים החדים, נגעה ברך בברך.
"כמה זמן עד למוצב?, שאלה. "בערך עוד חצי שעה" עניתי.
התא היה לוהט, רועש, מאיים, ומחניק מעשן המנוע ואדים רעילים.
עבורי שגרה. עבורה גיהינום.
הייתי דרוך והמתנתי לעלייה הארוכה והאיטית שסופה מעלה גבעת הפחד.
בזיכרוני חרוטה תמונה הזויה ומטורפת לחלוטין.
שושנה דמארי ואני, סמל בשירות חובה, יושבים בתא אטום ובו כמות חומרי נפץ המספיקה לכמה וכמה משאיות תופת, מתקדמים באיטיות במעלה הדרך.
המנוע מתאמץ, מרעיש ומכריז 'אנחנו באים'. בשני שליש הדרך, ניחשף למצרים.
במעלה הגבעה, תהפוך הזלדה לצללית בולטת ומגושמת על קו האופק. מטרה אידיאלית ורעשנית.
יעברו עוד שלוש דקות עד שנעבור את הפסגה ונגלוש במהירות לתוך המוצב.
מקלעים כבדים, הם האיום האולטימטיבי. גוּריָנוֹבִים למיניהם.
קצב אש רצחני. מאות קליעים בדקה, מהירים, רבי עוצמה, זוהרים וחודרי שריון.
די בקליע אחד לשתק מנוע, לפגוע בארגז תחמושת, להדליק ג'ריקן דלק.
די בקליע אחד.
האבוקה תבער שמונה ימים.

המנוע התאמץ, הזלדה האטה. התחלנו לעלות.
צרורות ירי קצרים וקצובים נשמעו מרחוק.
"יורים עלינו?" שאלה. "לא. על המוצב" עניתי.
הנהג לחץ על דוושת הגז בכל הכוח. המרוץ החל. כל עשירית שניה חשובה. הזלדה זחלה באיטיות במעלה הגבעה. המצרים לא הגיבו.
המשכנו להתקדם. אנחנו כבר חשופים. טוב, המצרים לא תמיד יורים. אולי גם הפעם יוותרו.
מהמורה אחרונה. עשרות מטרים בודדים לקו פרשת הפחד. הקונצרט התחיל.
צרורות ארוכים, קרובים ומפחידים שָרְקוּ לעברנו ממספר מקורות.
הפסקה קצרה ואחריה לסירוגין, רק מימין, קצת תוספת משמאל, כולם יחד.
התכווצנו ואחזנו חזק בלולאות הבד.
בתנועה אינסטינקטיבית הידקה שושנה דמארי את כובע הפלדה לראשה. שערה פרץ משולי הקסדה והקיף את צווארה כמו צעיף שחור מתולתל.
עוד שניה. עוד שניה. התחלנו לגלוש במדרון. עוד שניה. עוד שניה. נשמתי לרווחה.
דווקא עכשיו ירו המצרים כמו מטורפים לכל הכיוונים ומכל הכלים, ירי סתמי ולא יעיל. הכרתי את תחושתם. הגוף מתוח, החושים חדים והתסכול אדיר. הייתי לא פעם בצד הסוחט.
בכניסה לבונקר פגשנו את סרן דדי כהן, מ"פ פלוגה ל', מן ה'נמרים'. כך כונו הקצינים שהתנדבו לשרת בתעלה. כינוי אותו הרוויחו ביושר.
הבונקר, שתי שורות מיטות לכל אורכו. בכל שורה, שתי קומות. שלוש נורות מפיצות אור צהבהב ולא יציב. הבונקר היחיד שנותר. האחר כמעט קרס מפגיעה ישירה של פגז מרגמה.
בבונקר היו עשרה חיילים, חלקם מנומנמים, אחד ישן.
שושנה דמארי צעדה בין שתי השורות, עמדה תחת אחת הנורות והחלה לשיר. קולות הירי חדרו פנימה. מקלעי 0.3 של המוצב השיבו אש. כלניות ויריות.
בבונקר הייתה תכונה שלא פסקה. חיילים חלצו נעליים, אחרים נעלו. חגרו חגור, פִּתחו חגור, כובעי פלדה כִּשְכֶּשוּ בשולי המיטות, קפיצי המיטות חרקו, ובחוץ ירו.
דמארי שרה, שיר ועוד שיר ועוד שיר. רק היא וקולה, ללא ליווי, שהיה מיותר בנסיבות אלה.
דדי המ"פ נכנס ויצא, נכנס ויצא, קורא בלחש בשמות חיילים, מחליף משמרות כל העת.
כולם ישמעו את שושנה דמארי שרה, גם אם רק שיר וחצי. תמיד יהיו בבונקר עשרה חיילים.
עד סוף ההופעה לא יהיו אלה אותם עשרה.
שמעתי נפילות פגזים שנבלעו בחול. משונה, לא שמעתי יציאות.

'ממזרח ומים..' החלה שושנה לשיר.
היה משהו במלים, בצלילים, בתנוחת הגוף, שהכין אותנו לבאות.
התכונה בבונקר שקטה מעט.
'בוערים לבבות מושטות הידיים..' התכונה פסקה
'הביתה, הביתה..' אף אחד לא זז.
'אתרפק על החול בדממה משוועת…' בבונקר דממה. היה במלים משהו מיסטי, תנ"כי.
'וראיתם את דמותי בענן הנטוע' .
קולה הדהד בתוך הבונקר, הלוך ושוב. גם הירי פסק.
'וקולי ירדפם, לא נוּחָם לא רוגע..'
אי אפשר לתאר מאיזה עומק יצא הקול.
היא נשמה עמוקות וקולה פרץ מגרונה כמו מהר געש, במפץ אדיר.
הביתה, ה-ב-י-ת-ה, ה-ב-י-ת-ה, ה-ב-י-ת-ה'.

העקורים, פליטי השואה, שנשלחו ע"י הבריטים למחנות המעצר בקפריסין, חוו חוויה זהה, עשרים שנה קודם לכן, כששושנה דמארי הופיעה בפניהם.
לא הייתי היחיד ששמח על האפלולית בבונקר. לא הייתי היחיד שגרונו נשנק.
ובעת ההיא, עוד לא הוּתְרָה לחייל דמעה פומבית.

יצאנו מהבונקר. חושך. שקט.
נכנסנו לזלדה. החיילים החליפו תכולתה. על הרצפה היו מונחים מדי צבא שנשלחו לכביסה, שמיכות בלויות, רשת הסוואה קרועה. השעינה מרפק על רשת ההסוואה ונרתעה מיד. לא הספקתי להזהיר, הרשת רוויה רסיסים חדים ומעוותים.
גם הפק"ל הקטן שבידי החליף תכולה. מכתבים הביתה.
הזחל"מים במוצב הניעו מנועים. תרגולת המיועדת, בראש ובראשונה, למלא את מצברי הזחל"ם.
הפעם, נועדה לעמעם ולהסוות את רעש הזלדה המתרחקת.
מטפסים במעלה הגבעה, בכוון ההפוך. שוב במישור החשוף.
צרור ארוך שלח לנו את ברכת הדרך. צרור נוסף ליווה אותנו גם כשהיינו מחוץ לטווח הירי והראייה.

הגענו. עצרנו. הדופן האחורית הוטחה לקרקע.
אחזתי בזרועה ועזרתי לה לצאת. כובע הפלדה עדיין על ראשה. כשמסרה לי אותו, אמרה- 'תרשום, קלונימוס 16, תל אביב. תבוא לבקר'.
בפנקס הטלפונים האדום והקטן שלי רשמתי, תוך שהיא מאייתת 'קלו-נימוס 16'.
הלכתי למסור את הפק"ל עם המכתבים. היא הלכה להופעה האחרונה באמת באותו יום.
יוליוס הרס"ר האיץ בחיילים, ורסנו האקורדיוניסט ניפח ברגישות, דמארי שרה.
נכנסתי לחדר האוכל. על אחד השולחנות, ארוחת לילה. לחם שחור, ריבה, מרגרינה, תה.
שתיתי תה ונשענתי על הקיר. דרך החלון הפתוח שמעתי ברקע מחיאות כפיים.
ההופעה הסתיימה. החיילים התפזרו, כול חייל ומשימותיו.
המג"ד סא"ל ארבלי, ושושנה דמארי נשארו לשבת על אבני שפה. הוא דיבר וזמזם, היא הקשיבה.
פעם ראשונה שראיתי את פניו נינוחים. הרימה ראשה לעברי, בזווית פיה שריד של חיוך קל. הנהנתי לשלום. זהו.
הייתי בחברתה 12 שעות. החלפנו אולי תריסר משפטים.
למדתי להכיר את מידותיה. על כולם הִרְבּוּ לדבר, על האחת, הנוספת, סיפרתי עתה.

"קלוִ-נימוס 16, תל אביב- תבוא לבקר", אמרה.
בטיפשותי, לא האמנתי שהיא באמת מתכוונת לכך. לא נפגשנו יותר.
כָּד.
הברה אחת. פלאש בֶּק חד.


ישראל עריף כץ

                                                                            שבט תשס"ו – פברואר  2006

האירוע נכתב לפי בקשתו של חיים חפר שהתכוון להוציא חוברת לזכרה ביום ה-30 למותה. כוונתו לא מומשה והחוברת לא פורסמה.

"המלכה שושנה" – הרטיטה לבבות רבים בהופעותיה סביב העולם. כך ע"פ הסרט שפתח את פסטיבל דוקאביב.

אך מי הקהל שהרטיט את ליבה שלה?

איזה שיר הרטיט את ליבם של אלה, שבאמת התרגשה להופיע בפניהם ?

וההחמצה האישית שלי.

שנים רבות רצתה לפגוש אותי, ואני לא ידעתי.

האירוע המתואר לעיל נכתב לאחר מותה, לפני כחמש עשרה שנה

ונשלח בזמנו לחיים חפר ז"ל , ושיבדל"א , דורון ב. לוינסון, רמי מנדל, גילה אלמגור, בועז שרעבי ודודו אלהרר.

(מידע נוסף על המוצב כד, בכתבה – "אף אחד לא זוכר"- מגזין "בלייזר", מאת אמנון ורשבסקי מיום 27 באפריל 2020).

העין השביעית לוקח צד במאבק?

קשה שלא להתפתל באי נוחות למקרא שורת הכתבות אודות המתחולל במועצת העיתונות

 כתבות אלה, ראו אור בעת האחרונה ב”עין השביעית”, אתר לביקורת התקשורת המבקש להציג תמונה אוביקטיבית וחסרת פניות של המתרחש בעולם התקשורת.

כל משתתף בדיוני מועצת העיתונות ובהתכתבויות הפנימיות של חברי המועצה, כמוני, יכול לזהות בבירור את טביעות האצבע של מקורות הפרסום של כתבות אלו, הנושאות, לא אחת, אופי מגמתי וחד צדדי.

הכתבה האחרונה, של איתמר בן זאב, נסבה מטבע הדברים סביב החלטת נשיאת מועצת העיתונות בארבע-עשרה השנים האחרונות, השופטת בדימוס דליה דורנר, להקדים את מועד פרישתה מכהונתה לחודש פברואר הקרוב.

החלטה שהתקבלה, אגב, בצער רב על ידי רבים מחברי המועצה.

נכתב בעין השביעית : “המהלך המרכזי האחרון של הנשיאה בתפקידה היה חסימה של רפורמה שנועדה לשקם את מועצת העיתונות ולהפוך אותה לגוף מרכזי ומשפיע יותר”.

האמנם אלה פני הדברים?

הקביעה החד משמעית של “העין השביעית” לפיה החליטה דורנר לחסום רפורמה, לוקה באי דיוקים בלשון המעטה

בישיבת המועצה הסוערת שהתקיימה בארבעה עשר בדצמבר (לפני פחות מחודש), נערכה הצבעה בה התקבלו המלצות ועדת האסטרטגיה בראשות ענת סרגוסטי הכוללות בניית אתר מקוון מקצועי, העצמת נוכחות המועצה בפאנלים ובדיונים ציבוריים, בניית קהילה בפייסבוק ועוד: המלצות הנוגעות בליבת יישום רפורמה בעבודת המועצה ואף מנוסחות ברוח הרפורמה שהציעו חברים במועצה, אלא שהצעתם הרחיקה לכת ונכנסה לדיון בסוגיות של מינויי מועסק/ים (מנכ"ל) בשכר כדי שימלאו תפקידים אלה.

מעשית, רוב חברי המועצה הצביעו נגד מינוי מנכ”ל בשכר, או בדיוק כפי שמדווח בעין השביעית: “בסופה של הישיבה, כאמור, נדחתה ההצעה לגייס מנהל בשכר שיוביל שינוי עומק במועצה”

ואם לדייק: עשרים ושמונה מחברי המועצה התנגדו להצעה למול שמונה-עשר שתמכו בה.

האם זה יהיה מדויק לכנות הצבעה זו, שנערכה באורח דמוקרטי “חסימה של רפורמה”?

באותה ישיבת מועצה, התגלעו חיכוכים שהצביעו על מחלוקת קשה בין חברי המועצה.

מחלוקת שמסתירה יותר ממה שהיא מגלה: הדבר בא לביטוי בהתנגדות הנחרצת של חלק מחברי המועצה לקיים הצבעה על צירוף אגודת העיתונאים בתל אביב למועצה ב”מחטף” כפי שכינו זאת.

האמנם, מה שעמד בראש מעייניהם של המתנגדים היה השמירה על הנוהל התקין (אותם חברים שבעבר, אגב, לא מחו נגד צירוף גורמים נוספים למועצה) או שמא החשש פן צירוף האגודה התל אביבית ישנה את מאזן הכוחות? שהרי, חילוקי הדעות בין חברי המועצה אכן יצרו אווירת מחנאות. בסופה של הישיבה, הוברר כי חששות אלה היו משוללי בסיס, שכן היחיד שהצביע בסוגיית מינוי מנכ”ל בשכר מטעם האגודה התל אביבית היה רותם אברוצקי ולהצבעתו לא היתה השפעה על מאזן הכוחות.

ואגב היחס לגופים הייצוגיים של עיתונאים: גם בנושא זה ניכרת הטיה של אתר העין השביעית, המתייחס אל ארגון העיתונאים בראשות חבר המועצה יאיר טרצ'יצקי כאל הגוף המשמעותי היחיד שמייצג עיתונאים. להזכירכם, אגודת העיתונאים בירושלים שגם נציגיה חברים במועצה, היתה היחידה שמילאה תפקיד במאבק נגד סגירת רשות השידור ונגד פיטורי עובדיה, תמכה במפוטרים והושיטה יד בעת משבר, כפי שמצופה מארגון עיתונאים.

ובבקשה, לא להיות מופתעים: הצעת הרפורמה ש”טורפדה” כביכול על ידי הנשיאה, היא במקור הצעה של טרצ’יצקי.

הצעה, שמנסה לשנות את מאזן הכוחות במועצת העיתונות ולנטרל גורמים שאינם חלק מאג’נדת המהפך. לכן, לא ייפלא שהמשך ישיבת המועצה התנהל בטונים צורמים ובשורת האשמות אישיות כנגד הנשיאה דורנר בנושא הקמת המכון הפרטי עליו הכריזה כמכון לאוריינות תקשורתית בציבור, כפי שניתן לקרוא במפורט בעין השביעית.

סופו של דבר, דיון לגיטימי וראוי בנושאי רפורמה, ובנושא תפקוד המועצה ותפקידיה בעידן הדיגיטלי והמשתנה של התקשורת, הפך למאבק יצרי שמסכן את עתיד המועצה ואת עצם קיומה. מועצה, שגם אם אין לה שיניים במסגרת החוק, היא עדיין ממלאת תפקיד בשמירת אתיקה עיתונאית ובהגנה של המקצוע ההולך ונשחק.

כוון החיצים כלפי הנשיאה דורנר שתרומתה בתפקידה (בהתנדבות) אינה מוטלת בספק, וכלפי המנכ”ל מוטי רוזנבלום הממלא את תפקידו נאמנה בהתנדבות מלאה, הוא החמצה גדולה שעלולה לגרום נזק שקשה לצפות את תוצאותיו

ארצי משנה את פניה

ואין לי ארץ אחרת 

תהליך עמוק מתחולל בארץ, ולתהליך הזה אין סוף טוב. החברה הישראלית חווה במהלך

 השנים האחרונות שינוי מהותי בהלך הרוח ובסמנטיקה בשאלת הגדרת הישראליות, בשאלת

 אהבת העם והמדינה, בשאלת הפטריוטיות, כי בתהליך מתמשך שניתן לזהותו בבירור 

עם משטר נתניהו, “העם” מחליף אט אט בין מסירות לאידיאולוגה/למדינהלבין 

מסירות וסגידה למנהיג.

אפשר לחוש בקצות האצבעות את ריח הסכנהאנחנו שועטים לכוון של שלטון

 יחיד

הביטויים בשטח רבים. יש אנשים שחשים בסכנה ולוקחים עוד סיכון בימי קורונה ויוצאים

 להפגין. מעטים ביחס למה שהיה אפשר להעריך אבל כן, יוצאים להפגין. ויש אנשי תקשורת

 שמגיעיםלסקר את ההפגנות. ואז, אלה שאינם מזוהים עם המחנה הנכון מותקפים.

שלא לומר מסתכנים  בחייהם. קחו את אמנון אברמוביץ’ המשטרה היתה צריכה לחלץ

אותו מהפגנה. האיש שנפצע במהלך שירותו הצבאי חטף קריאות בנוסח “”שונא ישראל”.

ההמון הזועם רצה לכלות בו את חמתזעמו. סימפטום מדאיג של מחלה חמורה: הבלבול

שנוצר באבחנה בין המנהיג למדינה מסמא את עיני הגרופי’ס שקונים בעיניים עצומות את

כל שטיפות המוח.

מספרת לי צלמת עיתנות רבת זכויות על “חוויותיה” בהפגנות: ”אנחנו מסורבים לצלם את האלימות . כל שוטר דוחף אותנו. מונעים מאיתנו לתעד את מה

 שקורה בשטח. אנחנו מציגים תעודה והתשובה היא ‘נו, אז מה’. הם חוסמים אותנו בגופם

 ובידיהם ולא מאפשרים להשתמש במצלמה. דוחפים אותנו לא נותנים לנו לחצות

את הכביש ולעבור ממדרכה למדרכה.

וואללה, אם אתה לא בצד הנכון של המפה הפוליטית אתה עלול לשלם על כך מחיר כבד.

 ומה שיותר מעניין, הצד של המפה בפוליטית חדל מזמן להיות ימין או שמאל ועבר

לקונטקסט של בעד או נגד ביבי

על שני צירים מקבילים מתנהלת ממשלה מנופחת שמקדמת החלטות דרקוניות שנועדו

 לשרת  איש אחד ומצעידה את מסעות ההסתה למקומות חסרי תקדים

הקורונה מפחידה, אבל זה מפחיד הרבה יותר

זה מדהים לשמוע איך אנשים דעתנים מצליחים למצוא צידוק לכינוס ישיבות בכנסת כדי

 “להחזיר” כספים למשפחה אחת כמעט הכי עניה במדינה, שלא מוצאת את הארנק שלה

 ולו כדי לקנות  סכיני גילוח שלא לדבר על תחזוקת בתים או תשלום שכר טרחת עורכי דין

זה מפחיד לגלות שכל המניפולציות הזולות והשקופות מצליחות לעבור לסדר היום, כאילו

 “זו דרכו של עולם” והעיקר שיש לנו ארץ נהדרת ומנהיג עם אנגלית מצויינת

וזה מפחיד שאנשי תקשורת צריכים להיות מחולצים מהפגנות בגלל זעם ההמון שלא לדבר

 על  אזרחים שבאים להפגין. עיתונאית מספרת כי לפני שבוע, בהפגנה בקיסריה  עצרו מפגין עם  שלט שעמד וחיכה לחברה שלו שהחנתה את האוטו. “השוטר ניגש אליו ואמר לו שאסור לו להיות כאן והורה לו: עמוד כאן. ביקשו מימנו תעודת

זהות. הוא חיפש ולא מצא. המשטרה עיכבה אותו והובילו אותו לתחנת חדרה .ביקשו מימנו תעודת זהות .לאחר שמצא את התעודה, עיכבו אותו לחקירה והוא נתקע עד

הבוקר בהמתנה לאוטובוס שייקח אותו הביתה"

WHAT NEXT?

לחשוב שכל האנשים שהלכו להצביע נגד הרקבון הזה נאלצים עכשיו לאכול אותו במינון

 מוגבר  תודות לממשלת האחדות ותודות למלחכי הפנכה שאיש מהם אינו מעז להתייצב ולהגיד בקול

 רם וברור: “עד כאן”. נתניהו ידע מה הואאומר כשקרא, לפני שנים “הם מפ-ח-דים” אלא שמי שמפחד אלה מקורביו השבעים, מקבלי  טובות ההנאה, הג’ובים

רק להתבונן במה שעומד על סדר היום ולהתחרפן: תיקוני חקיקה שנועדו לכבול את ידי שלטון  החוק, החזרי מס לראש הממשלה,הוצאות תחזוקת בתי ראש הממשלה, הסכם סיפוח שאיש

 אינו חפץ בו ושעלול לדרדר אותנו לעוד מסע אלימות אבל איך היא אמרה “שתישרף המדינה”

זה כבד. זה כואב.

אני לא זוכרת תקופה כזו שבה אומרי ההן, המקהלה המתוזמרת, מתנהגים כמו עדר שפנים

חסרי חוט שדרה שאינם  מעזים להתמרד נגד הפיכת מדינת ישראל לעוד משטר אנטי דמוקרטי

 במזרח התיכון, לעוד שלטון יחיד חסר מעצורים. בעצם, אנחנו כבר שם. הלא כן?

פורסם במגפון

הילדה כבר נשכחה

כמה שהתקשורת מרוכזת בעצמה. כמה שהיא ערלה לסיפור עצמו. לאמת. לאמת הנוראה במקרה הזה של אונס ילדה בת שבע. אתם תופסים?

התוודעתי לכך שוב במהלך השבוע האחרון, מאז פורסמה הידיעה על אונס הילדה בת השבע. היה שווה לנתח את הניסוחים במהדורות החדשות. את הביקורת הלגיטימית, החשובה והנוקבת על עבודת המשטרה בחקירה. את תיאור העצור בפרשה כקרבן תמים. ומנגד, את זעקת המשפחה. את זעקתה האילמת של הילדה שעדותה נבלעה בים הספקולציות, עד שלא נותר לה מקום במשחק התקשורת נגד המשטרה, כי הרי זה העיקר, לא?

סיפור האונס האכזרי התעמעם לטובת מאבק הכוחות של "העיתונות החוקרת".

זה הדליק לא במעט את אותה נורה שבה הקרבן הופך לסיפור משני, חסר חשיבות בפרשה שבה העיקר הוא מאבק, פוליטי בעיקרו, ותחרות בין עיתונאים. כל מי שעוסק בעיתונות, מכיר היטב את מסכת הלחצים ואת התחושה הזו של הצורך "להוכיח את עצמי", לחשוף ראשון את הסיפור. במקרים רבים, העיתונאי יודע שהעורך שלו בעיקר מעוניין ביצירת גלים. אמיתות הסיפור הופכת להיות משנית. והעיתונאים נופלים, לא אחת, קרבן למאבק המסנוור הזה שבו העיקר הופך להיות השאלה "למי יש יותר גדול". וכך, אצים לפרסם ידיעות לא בדוקות עד הסוף וליצור בציבור תחושה – שלעתים עלולה להיות כוזבת, כאילו הקרבן הוא האיש שנעצר בגין עבירה שאולי ביצע- ואולי לא.

ביום שישי, ביומן של אילה חסון, הועלו רשמים חזקים לפיהם הילדה זיהתה בוודאות את האנס ומסרה תיאור מפורט של מעשיו. נשאלת השאלה למה עיתונאים אחרים לא נחשפו לאותה עדות מצמררת לפני שפרסמו דברים המצביעים, כביכול, על חפותו של העצור.

כמה תמימות יש בתפיסת האגו של כל אותם עיתונאים – בכל ערוצי התקשורת, שפרסמו חלקי שמועות כי אצה להם הדרך. נראה שהם לא שאלו את עצמם למי יש אינטרס ללבות את השיח הזה, שבו "הנאשם" הוא פלסטיני. מה שמשמש כר פורה לתיאוריות קונספירציה, העללת עלילות שווא ועוד תופעות בזויות שהפוליטיקה הישראלית עושה בהן שימוש תכוף – ומנצחת, כי התקשורת משתפת פעולה, מבלי לשאול את השאלות החשובות באמת.

ובשולי הדרך, יש ילדה קטנה.

חלם זה "כאן" תאגיד השידור

בממלכת חלם אנשים קמים בבוקר בירושלים, נוסעים למודיעין כדי להחתים שעון נוכחות וממשיכים בדרכם לתל אביב כדי לעבוד. אחר כך, הם חוזרים על אותו מסלול בכוון ההפוך.

ירושלים, "בירת הנצח של ישראל" (זוכרים?) צריכה להיות, החליטה הממשלה, המרכז של עבודתם, אבל שיהיה. עד עכשיו חשבנו חיובית. חלם. לא זדון חלילה שמטרתו לייאש אותם ולגרום להם לוותר על מקום העבודה שלהם. אחרי הכל, הם המעט שנותר אחרי שחבריהם פוטרו ונשלחו לגמלאות ואחרי שעוד חלק מהם התפטר מרוב ייאוש.

זה לא סיפור בדים. למעשה, זה מה שקורה בתאגיד השידור שהחליף את רשות השידור הציבורית הוותיקה.

חלמאות או ניסיון חיסול, תקראו לזה איך שאתם רוצים. תאגיד השידור שהוקם במטרה להחליף את רשות השידור משחזר את החוליים של הרשות ומצליח אף להתעלות עליהם. החלטות שנויות במחלוקת, שלא לומר תמוהות, ומסכת התעללויות בעובדים הוותיקים של רשות השידור שהתאגיד אולץ להעסיק והנה, תוך שנתיים זה הצליח להם. 350 מתוך 700 העובדים התפטרו.

הצליח למי? מן הסתם למי שחיפש בעבר את רשות השידור בפינה וכנראה לא כל כך מרוצה מהתינוק החדש שיילד.

יש בזה משהו אובססיבי, במסע לחיסול השידור הציבורי. יש בו סממנים מוכרים ולא חביבים של תחמנות שמיועדת לגרום לאנשים להרים ידיים וללכת הביתה וכשזה לא הולך, מנסים מהלכים כוחניים יותר.

רוצים דוגמאות? אז הנה, תתכוננו לצחוק או לבכות:

המעבר למשכן הקבע בירושלים : כפי שמחייב החוק , אמור להתרחש עד אוגוסט השנה כאשר הוא נדחה כבר פעמים מספר .מתברר שהבניין שהתאגיד רכש בסכום עתק שיכול להגיע ל 120 מיליון ש"ח אינו מכיל חלל גדול מספיק להקמת אולפן טלוויזיה ראוי בגלל העמודים התומכים. מתברר גם שאין מקומות ישיבה מספיקים לכל העובדים, על כן הועלה רעיון להעביר את הטלוויזיה בערבית לחיפה…כלומר להעמיד כ 25 עובדים עיתונאים ועיתונאי הפקה שהם ירושלמים בפני עובדה : עבור לחיפה או התפטר. בינתיים, המועצה חזרה בה מההחלטה השערורייתית הזו. עד להודעה חדשה העובדים יישארו בירושלים.

החוויה הקפקאית של עובדי הרשות לא תמה בכך: בגלל תכנון לקוי של המעבר לירושלים אותם עובדים ירושלמים נאלצים לנסוע כל יום לתל אביב , לשם הועבר האולפן זמנית, ובחזרה. בדרך, תאמינו או לא, ההסעה עוצרת במודיעין כדי.. שהעובדים יחתימו כרטיס נוכחות. כל ההצעות שהציע הוועד להקל על העובדים הללו ,כגון החתמת נוכחות באפליקציה , נדחו על ידי ההנהלה בנימוק שהאוצר לא מאשר זאת.

תאגיד השידור הציבורי קם כידוע בעקבות חוק של הכנסת מ 2014 שפירק את רשות השידור, ביטל את האגרה והקים תאגיד שידור ציבורי חדש. התאגיד הוקם בתקצוב מלא של משרד האוצר העומד על כ- 750 מיליון שקל בשנה. צעד תמוה שעורר התנגדויות בגלל העברת השליטה על השאלטר לממשלה ולעומד בראשה. המחוקק דחה בזלזול את הטענות, בהן אלו של אגודת העיתונאים בירושלים, בדבר סכנה לפגיעה בחופש העיתונות.

תהליך החקיקה הובל באגרסיביות ובנחישות, העיקר לקבור כבר את רשות השידור. עד כדי כך היה דחוף לממשלה ליישם את ההחלטה, עד שזימנה ישיבה בהולה של הכנסת בפגרה שחלה באחר הימים הקשים של מלחמת צוק איתן, כדי להעביר את ה"החלטה החשובה".

ההחלטה עברה, והיום, שנתיים לאחר שהתאגיד החל לפעול, לא "חומה סינית" נגד מעורבות ממשלתית כפי שהובטח בעת הקמת התאגיד, ולא נעליים. המסר הפוליטי התחדד לאחר הבחירות האחרונות: הפוליטיקאים בראשות נתניהו , שלא לילד הזה פיללו, מאיימים גלויות בקיצוץ תקציב התאגיד ואף בסגירת חלקים ממנו.

חג פסח לא כל כך שמח עובר על העובדים שמבינים שההסכם הקיבוצי המובטח מדשדש כאשר המסר לעובדי רשות השידור שנקלטו בתאגיד חד וברור:

לכו הביתה. מה, אתם עיוורים? לא שמעתם התבטאויות על איך רוצים להיפטר מכם? תבינו כבר את הרמז העבה. אתם לא רואים שלא רוצים אתכם? משפילים אתכם, אוכלים לכם את הלב עם משכורות עתק ל"טאלנטים" שההנהלה חפצה ביקרם, ומוציאים את התקציב על הפקות חוץ יקרות של מקורבים כמו קודה תקשורת של רם לנדס, זוכרים? האיש שניסח עבור הממשלה את המניפסט לסגירת רשות השידור.

ואם לא די בעיוותי ובפערי השכר הקיצוניים, הרי העובדים מאוימים יום יום באמצעים אורווליאניים כמו שימועים תכופים ועוד אמצעים של בירוקרטיה זולה.

הרס רשות השידור לא מתמצה רק בשידורים הפופולאריים של קול ישראל בעברית וערוץ 1. אחד התחומים שהטיפול בהם התמסמס הוא נושא השידורים בפרסית, שבתקופת רשות השידור פותחו והגיעו למיליוני אוזניים איראניות (כששה מיליון לפי אחד המקורות) .

לאחר תקופה ארוכה שבה התעלמו בתאגיד מהתחום, פתחו שידורים של רבע שעה ביום, במקום שעה שהייתה נהוגה קודם והובלה על ידי מומחים בכירים בתחום. אלה אינם מועסקים בתאגיד.

לפני כשנתיים (מאי 2017) כתב מנשה אמיר, שהיה בעבר מנהל קול ישראל בפרסית ומבכירי הפרשנים  בתחום, מאמר שפורסם בעיתון "ישראל היום:

"אם יפרוץ מחר עימות צבאי עם איראן, מדינת ישראל לא תוכל לפנות ישירות לאיראנים, כבעבר, כדי להסביר את מניעיה.

בתהפוכות שכללו את חיסול רשות השידור והקמת התאגיד החדש, "שכחו" המנהלים לשבץ גם את השידורים בפרסית. קולה של ישראל לא יישמע יותר מעל גלי האתר ברחבי איראן.

לפני 60 שנה הורה בן־גוריון על הקמת התחנה.. לפני כמה שבועות פנה בנימין נתניהו אל אזרחי איראן על ידי וידאו, במסר שישראל מפרידה בין העם האיראני הרוצה בשלום, לבין המשטר האיסלאמי שקורא לחיסול מדינתנו. קול ישראל בפרסית היה אמצעי המדיה היחיד שאיפשר פרסום נרחב לדברי הידידות של נתניהו ותרם לחיזוק מעמדה של ישראל. האמצעי הזה כבר חדל מלהתקיים ואין לישראל כיצד לתקשר עם אזרחי איראן.

..לפי עדותה של אשתו, חומייני היה מאזין נאמן לשידורים מישראל. מנהיגי איראן אחרים הגיבו לא פעם לדברים ששודרו בקול ישראל – דבר המעיד שגם הם בין המאזינים; ובזמן מעצרם של 13 יהודים באיראן באשמת ריגול למען ישראל, לשידורים מירושלים היה משקל רב בהצלתם מעמוד התלייה.

תכנית זו (קול ישראל בפרסית) מתחרה בהצלחה עם שידורי BBC וקול אמריקה בפרסית – שתי מעצמות בהעברת שידורים לתוך איראן, בעלות תקציבי ענק. עשרות ערוצי טלוויזיה בינלאומיים באו לאולפנים בירושלים כדי להכין כתבות על הדו־שיח הישיר והמרתק שמתנהל בין מגיש התכנית "קולכם בקול ישראל" מירושלים עם המאזינים ברחבי איראן.

משבוע שעבר נדם קול זה, וישראל איבדה את מנוף ההסברה היעיל והישיר שלה כלפי אזרחי איראן. התאגיד החדש מחסל בכך את המפעל המפואר שהוקם ביוזמתו של בן-גוריון".

 

ברי בר ציון שניהל את רשות השידור בפירוק במשך כמעט ארבע שנים, נשא באחרונה מילות פרידה  מצוות הפירוק. היה לו די זמן להתחקות אחר המניעים המעוותים שהובילו לפירוק הרשות – מפעל מפואר שהוא ועובדיו הוקרבו למולך בגלל הנהלה כושלת ומקורבת לצלחת.

 

"למעלה משלוש וחצי שנים ניהלתי את רשות השידור (בפירוק). שנה ושני שליש כארגון המדיה הגדול במדינה עם שתי חחנות טלוויזיה ושמונה תחנות רדיו פעילות , ועוד שנה ושני שליש כמפרק של אותו ארגון, לאחר שחדל משידוריו על פי חוק.

תם פרק.

כשהוצע לי על ידי הכונס הרשמי לנהל את הרשות, דובר על חצי שנה של אקורד סיום ואז סגירה.

ובמדינת ישראל כמו במדינת ישראל – מהארכה להארכה – חצי שנה הפכה ליותר משנה וחצי.

תארו לעצמכם שהודיעו לכם שמקום העבודה שלכם עתיד להיסגר בתאריך מסוים.

אך הוא אינו נסגר.

ובמקום זאת כל כמה חודשים דוחים את תאריך הסגירה.

אין לכם מושג עד מתי, אינכם יודעים אם מחרתיים תהיה לכם עבודה, חברים מסביבכם עוזבים, עמיתיכם בארגונים מקבילים יורדים עליכם, מקבלי ההחלטות אומרים לכם שיתמכו בכם, ולמחרת שלא יתמכו, ואז שוב כן, ואז אולי…

ובעולם הזה התנהלנו יחדיו.

במהלך שנתיים ויותר עבדו אנשי רשות השידור בתנאי חוסר וודאות מתמשכים. חוסר וודאות לגבי מועד הסגירה, לגבי הדחייה הבאה בסגירה שתהיה או לא תהיה, אי וודאות לגבי עתידם התעסוקתי – מי יועסק ומי לא. ולפעמים גם הייתה אי וודאות תקציבית..

במהלך ניהולי את רשות השידור פרשו חמש מאות איש שהם שליש מעובדיה.. .מאידך, לא חסכנו ולא עצרנו את ההוצאה בתחום התוכן האיכותי. ההיפך הוא הנכון! לא הייתה יוזמה אחת בת ביצוע שנגעה לתכנים אשר סירבתי לה.

והתנהלותנו זו נשאה פרי – בצד התקציבי הפחתנו בתקופה זו את ההוצאה השנתית מכ-830 מיליון ₪ לכ-615 מיליון לשנה.

אך התנהלותנו נשאה פרי גם בתחום החשוב באמת – תחום התוכן.. יכולתם של עובדי הרשות להפיק שידור מקצועי ואיכותי אשר הלך והשתפר מיום ליום, למרות השינויים התכופים ולמרות תנאי חוסר הוודאות – ראוייה להערצה.

בניגוד לתדמית הגרועה שהייתה אצלי קודם לכן לעובדי הרשות (כמו לחצי עמישראל), גיליתי גרעין ענק של עובדי שידור ציבורי, חדורי להט עבודה ותחושת שליחות מקצועית. בכל המקצועות שברשות מצאתי כישרונות מקצועיים יוצאי דופן ונכונות לעשייה. הם עבדו עד הרגע האחרון והגיעו בעשייתם עד ליום השידורים האחרון – בראש מורם.

 

והיתה גם המחצית השניה של ניהול הרשות – לאחר תום השידורים.. ביום בהיר אחד פוטרו למעלה מאלף אישה ואיש. כזכור, לפני כן פרשו חמש מאות נוספים ולצידם היו עוד מאות רבות של גמלאים.

עם עשרות סוגי העסקה, וגילאים, ומדרגי שכר, ותכניות פרישה ופנסיות רגילות ופנסיות גישור – כל אחת מהם – עולם ומלואו – והיה צריך לדאוג להם.

והיה צריך להכיל אותם ואת כאבם ואת תסכוליהם. שהרי מדובר במקבץ גדול של אנשים שעברו תקופה קשה והגיעו לרגע הזה עם פוטנציאל נפיץ –

והצוות שעסק בכך – שבעצמו פוטר יום קודם – הוכן למשימה ועמד באתגר באופן מעורר השתאות. והצוות הזה לא נשבר גם ברגעים קשים. .

ובמקביל היינו מופקדים על מבצע לוגיסטי של פינוי 15 מתחמים ברחבי הארץ ובהם ציוד בכמויות בלתי נתפסות.

רובכם אנשי רשות שגויסו מחדש למלאכת הפירוק. נטלתם חלק בפירוק המקום שהיה לכם בית – חלקכם עבד ברשות שלושים וארבעים שנה ".

פורסם במגפון

 

יום האישה ועיתונות נשים: לא מה שחשבתם

פמיניזם? הצחקתם את עיתונות הנשים

בניסיון שלי לאתגר את הנושא, הצעתי באחרונה למגזיני נשים לפתוח פתח לתחום "לא נשי". תחום ש(א)נשים פוחדים להתקרב אליו. חשבתי, היי. אנחנו חיים במאה העשרים ואחת. טכנולוגיות מתקדמות, עולם משתנה. יש מצב שנשים לא מסוגלות לקחת אחריות על הכספים שלהן ושל משפחתן? יש מצב שכסף עדיין נחשב ל"מילה מלוכלכת"?

ובכלל, יש מצב שבעצם יום האישה זה היום שבו שולחים לה פרח או קונים לה מתנה וזהו?

💄💍🥂🎀🎁🌼🌻🌸🌺🌹🌷💐

קשה להגיד שהופתעתי מהתוצאות (הכושלות) של הניסוי הקטן שלי. הרעיון להכניס לעיתוני נשים משהו שחורג מסביבת הנוחות המצוינת לכשעצמה של אופנה, בישול, עיצוב הבית, וסיפורים אנושיים נוגעים ללב ככל האפשר, או לחילופין סיפורי סלבריטאיות נוצצות- כל רעיון שמנסה לנתץ את המסגרות שאליהן הכנסנו, אנו הנשים, את עצמנו, נועד מראש לכשלון.

זה כמובן קל להאשים את "החברה" בכלל, או את הגברים בפרט, אבל אם מגזין המיועד לנשים, נערך בידי נשים ונכתב, רובו ככולו על ידי נשים, אינו פתוח ואינו קורא את המפה ש"העולם משתנה", אז מי אנחנו שנלין? מצד שני, עיתונות הנשים כמו כל אמצעי התקשורת מתמודדים עם מאבק קיום לא פשוט וכל הפרסומות, הגלויות והסמויות מצביעות על המאבק הזה.

דווקא במציאות הזו, שבה מלינים על מספרן הנמוך של המועמדות לפרס ישראל ועל ייצוגן הדל בעמדות מפתח, אולי היה אפשר לצפות לכך שעיתון המזוהה עם נשים ינסה לחזק את הדימוי הנשי על ידי פתיחת פתח לעולמות מעשיים ופרקטיים שיכולים לשרת את האישה ולזקוף את קומתה.

אז רגע, בואו נדבר על כסף ונשים במגמה להדגים שיש קשר כזה, הדוק ממה שחשבתן. בואו נראה מה האסוציאציות הבולטות שעולות כשמדברים על הקומבינציה הזו של נשים וכסף. בדקתי מחקרים שמדברים על שני הנושאים. למעלה מ- 90% מהם קישרו בין נשים וכסף לבין סקס, זנות, חשפנות והקשרים מיניים אחרים. הקשרים פוגעניים ומנמיכים.

  ויש גם עוד הקשר. קוראים לו שופינג.  

👚👠👢👒👙👗👛👜👓🌂

מחקר מעניין ביותר של ג'ניפר סנדין מאוניברסיטת אריזונה וג'ולי מודין מאוניברסיטת ג'ורג'יה, שפורסם בשנת 2012 במגזין צרכנות אמריקאי (JOURNAL OF CONSUMER CULTURE) מתאר מציאות שבה נחשבים הצריכה בכלל והשופינג בפרט כדומיין נשי. החוקרות חשפו כי מדובר ב"נרטיב על" המקשר בין נשים ושופינג, דבר שבא לביטוי בספרות פופולארית, בפרסומות בכל המדיות ואף באינטרנט, המציירים את דמות האישה כצרכנית. לדעת החוקרות, תופעה זו שיש לה שורשים היסטוריים עמוקים, מפחיתה מערך הנשים והיא חלק מהאפליה על בסיס גזעי, מגדרי ומעמדי שמציבה תמיד את הגבר הלבן מן המעמד הבינוני בראש הפירמידה.

וזה מוביל אותנו הישר למה שקורה ב.. שוק ההון. כשרשתות אופנה (כמו הוניגמן,  H&M  ורבות אחרות) מאוימות בסגירה או בצמצומים גדולים, זה מצביע על המעבר של קונים לרשתות הווירטואליות שנסחרות ביג טיים בבורסה.  עוד סממן של השינוי הוא תנודות שליליות בערכן של מניות הקניונים הגדולים כמו עזריאלי וביג

לעומת זאת,  חברות המסחר האלקטרוני עושות חיל. חברות ענק בינלאומיות שחולשות על הזירה הזו, מאפשרות לנו להזמין כל מה שליבנו חפץ בלחיצת כפתור, מבלי ללכת לקניון או לחנות. בה בעת, הן מנהלות בינן לבין עצמן קרב נפילים, ודורסות את הקטנים על הדרך.

מוקדם מדי להספיד את עולם השופינג הממשי כי לבסוף אנחנו, הצרכנים נצביע ברגליים, אבל לחששות מפני העתיד המקוון יש כבר ביטוי מוחשי.

זו תהיה טעות לחשוב שמדובר בשינוי קטן, כי זוהי מהפכה אמתית. האם חנויות פיזיות שבהן ניתן למשש את המוצר ולמדוד אותו תיעלמנה? האם נפסיק ליהנות (או לסבול) מחוויית הרכישה? האם צורת הבילוי הזו של "שופינג" תיעלם מן העולם? בנות לא תלכנה יותר ביחד לחנויות או לקניון?

מניית אמזון (סימון AMZN ) כמעט הכפילה את ערכה במהלך השנה האחרונה

מניית עליבבא   (סימון BABA) הראתה במהלך השנה האחרונה זינוק של יותר מ- 100% .

התופעות הללו מלמדות עד כמה עולם ההשקעות קשוב להתפתחויות טכנולוגיות, תרבותיות וחברתיות ועד כמה לאלו יש השפעת גומלין על רווחיות ועל עצם קיומן של תבניות מוכרות מזה מאות שנים, כמו חנויות וקניונים.

מה מקומם של האישה והשופינג בתוך העולם הזה?

האם החנויות ייעלמו? זו השאלה הבוערת בימים האלה. אבל עדיין, ספק אם אנשים יוותרו על חווית הקניה והבילוי בקניונים . לא בטוח שמשבר הקניונים ורשתות השווק הגדולות לא יתפוגג

יד על הלב. כמה מאתנו, כשהן נמצאות בחופשה, בעיקר בחו"ל, לא חושבות על שופינג. בהתכתבות הווטסאפ עם חברות, מופיעה תמיד השאלה "קנית?" ולאחריה אימוג'י של נעליים (כמובן), בגדים, כובעים, תיקים.

אתרי הקניות הווירטואליות אינם מתעלמים מכוח השוק של נשים, בהן צרכניות אופנה והדבר מציב אתגרים נוספים ויש גורמים שכבר הרימו את הכפפה. למשל, אם אישה לא יכולה למדוד בגד בחנות, איך היא תדע שהוא הולם אותה? החברה הישראלית מיי סייז (MY SIZE)  היא אחת החברות שנסחרת בבורסות של תל אביב ושל ניו – יורק 

החברה תציע תוכנה חכמה למדידת בגדים באמצעות הטלפון החכם. המניה שלה משתוללת בשתי הבורסות ונעה מקיצוניות לקיצוניות בשעורים של הפרשים חד יומיים שיכולים להגיע לעשרות אחוזים. דבר שעשוי להצביע על עצבנות השוק סביב המעבר האפשרי לרכישה של בגדים באינטרנט. עם זאת, עדיין נותרת פתוחה השאלה אם אנשים, ובעיקר נשים ירכשו בעתיד באמצעות האינטרנט גם מותגי יוקרה ופריטים של מעצבים. האם אנשים יעברו לרכוש יצירות אמנות של אמנים מהשורה הראשונה דרך האינטרנט, או שעדיין לצורך הזה יישמר מקום לתצוגה פיזית של המוצרים כולל התאמה אישית ללקוח.

לכן, לתקווה שקונספט החנויות לא ייגנז יש על מה להישען, מה גם שלקוחות רבים עשויים להמשיך להעדיף את חווית הקניה הפיזית- הממשית.

בה בעת, אנחנו, שנרצה להמשיך לעשות שופינג, נצטרך להפריך את כל הסטיגמות המנמיכות נשים. היי, אנחנו כבר לא חיות בסיקסטיז. הרי אנחנו כבר לא אותה אישה עשירה ומפונקת מסדרת הטלוויזיה שוברת הקופות "מד-מן" אבל, מצד שני, התיוג של נשים באותה סביבת נוחות של הגמוניה גברית לבנה, לא נעלם. 

אנחנו מגלות שבמציאות הנוכחית אנחנו חייבות לפעול כדי לשנות את דימוי האישה התלותית ולצעוד בדרך של עצמאות כלכלית, פשוט, כדי שתהיה לנו בחירה חופשית

——————————————————————————————————

הערה: אין לראות בנאמר בפוסט זה משום המלצה לרכוש או למכור ניירות ערך או כל מוצר פיננסי אחר. הכותבת אינה יועצת השקעות מוסמכת והטור אינו מהווה תחליף לייעוץ השקעות על ידי יועץ מוסמך כחוק.

יאללה קזינו, כמעט

אני ממש מאמינה שאנשים צריכים לקחת את עתידם הכלכלי בידיים. אחת הדרכים לעשות זאת היא על ידי כניסה לעולם ההשקעות הפיננסיות. זה לא קזינו, אבל יש כאן את הריגוש – ביג טיים

הפעם בפניה לנשים לקפוץ למים- באתר און לייף, שבו אני מקווה שיימצא מקום להמשיך ולפתח את תפיסת העולם שאומרת "תני לכסף לעבוד בשבילך"

הנה כאן

%d בלוגרים אהבו את זה: