פראבדה

דווקא בעידן שבו מדברים כולם על דעיכת כוחה של התקשורת, בעיקר בגלל ריבוי ערוצי התקשורת, בהם הערוצים הרצים ברשת, הבלוגים והרשתות החברתיות שצוברים כוח על חשבון הערוצים המוסדרים, דווקא בעידן זה אנו רואים את נשיא ארה"ב נלחם בתקשורת עד חורמה ומבכר ציוצים בטוויטר על פני מסיבות עיתונאים מכובדות בבית הלבן. אנו עדים לחיסול החשבונות הברוטאלי של ארדואן הטורקי. ומיותר להזכיר את רוסיה, מולדת הפראבדה. איכשהו, התקשורת הפכה לאויב העם, או, ליתר דיוק, אויב השלטון. מנהיגים רוצים להכניע את התקשורת, לשלוט בה, לגייסה לטובתם. לא צריך להסתכל רחוק.
לרגע, אני אומרת לעצמי שאם הגעתי למצב שבו אני צריכה לחשוב פעמיים אם כדאי לי לכתוב מה שאני חושבת באמת או לא, אז משהו פה לא בסדר. מאוד לא בסדר.

עצם הכנסת המלה "כדאי" למשוואה היא בעייתית. זה גם מעורר בי אסוציאציה מיידית (ואמתית לגמרי) על מישהו שזכה במינוי בכיר מטעם הקשור לענף התקשורת ולפתע שינה את עורו והפך ל"יסמן" חסר חוט שדרה. כשפתאום "ידיד" הופך למשהו אחר לגמרי, אתה מתחיל לשאול את עצמך שאלות. קודם כל, מה קרה? כשאתה לא מוצא תשובות, אתה מתחיל לגרד קצת את שכבות התמימות ולחפש את האמת במקום אחר. ואז, בינגו, אתה קולט.

רגע, רגע. לפני שאתם משתעממים עד מוות, ובטח תיכף תירדמו אנסה להסביר למה ההקדמה הארוכה והסתומה הזו. שווה לשים לב למהפכה שמתחוללת מתחת לעינינו. זה נשמע משמים לדבר על "הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) הרשות והמועצה לשידורים 2017"  וכנראה שזה לא מקרי, שכן מדובר בהצעת חוק המסתירה מאחוריה עוד אחד מניסיונות הממשלה לחולל שינוי חברתי-תרבותי מהותי באמצעות חקיקה.

אז זה נכון שהשינוי הוא לא מטרת החקיקה הזו שמיועדת, מן הסתם, לחזק את כוחה של הממשלה, אבל דווקא ההפיכה שהיא פועל יוצא שלה, היא המדאיגה באמת.

מדאיגה לא פחות היא ההחלטה הגורפת לסגור את רשות השידור: את אותו גוף שנותן לנו אפילו היום, בימיו הקשים ביותר, איכויות שלא נקבל בשום מקום אחר. הסדרה האחרונה "והארץ היתה תוהו ובוהו" היא רק אחת משורת סדרות מופת שהערוץ הזה הפיק. בגלל שיקולים לא ענייניים בלשון המעטה, מניפים את החרב על מוסד שאין לו תחליף: לא ברדיו ולא בטלוויזיה. מפטרים אנשים בעלי כישורים נדירים וגורמים לאחרים תחושה מעיקה ש"עליהם להתנהג בהתאם" אם הם חפצים לשרוד במקצוע שאמור להיות נשמת אפה של הדמוקרטיה. קשה להביע במלים את הפלצות שמעוררת ההחלטה השרירותית, האינטרסנטית והכוחנית הזו.

אפשר לציין לשבח את הממשלה הזו על ריבוי יזמות החקיקה המקוריות שלה, ובעיקר על שינוי חוקים עד לרגע שבו מתברר מה עומד מאחורי החריצות האובססיבית של חבריה. זה טבעי שממשלה רוצה להשפיע, אלא שבמקום כלשהו עובר גבול דק (או גס) בין שאיפה לטייב את מערכות השירות לציבור, לבין שאיפה לשלוט בדרכים כוחניות ודורסניות.

כמובן, מדובר באחד בלבד מן הניסיונות לערוך שינויים מרחיקי לכת, (ע"ע מהפכת הדיור של שר האוצר משה כחלון שמדווח היום בחדווה על ירידה ברכישת דירות ועל הדרך, ירידה במלאי הדירות להשכרה ועוד כהנה).

המונח "בכיה לדורות" בהקשר של שינויי חקיקה תכופים בני זמננו נשמע הולם מאי פעם.

עוד בשלהי שנות התשעים, הייתה יזמת חקיקה לשינוי חוק הבזק אלא שיזמה זו שזכתה אז לכינוי "ברית המועצות" הייתה כרוכה בביטול מוחלט של משרד התקשורת ובמתן סמכויות פיקוח על התקשורת בידי אותו גוף שימלא את תפקיד הרגולטור על ענף התקשורת בכללותו.

הסוויץ' שמתחולל בהצעת החוק הנוכחית מעניין ביותר ולו משום שהוא מחזק מאוד את סמכותו של שר התקשורת- אותו שר שהמשרד שלו היה אמור להתבטל על פי ההצעה המקורית.

הצעת החוק החדשה (64 עמודים) נשענת על המלצות העבר לאחד את כל מועצות המנהלים של גופי השידור (המועצה לשידורי כבלים ולווין, מועצת הרשות השניה ועתה גם מועצת רשות השידור/תאגיד השידור הציבורי) השונים תחת קורת גג אחת. כאמור, עתה מצטרפת אליהן מועצת תאגיד השידור הציבורי.

ההצעה אומרת כי "תוקם הרשות לשידורים מסחריים שבמסגרתה תפעל המועצה לשידורים מסחריים" בין הסמכויות שיוענקו למועצה נכללות הסדרת תחום השידורים המסחריים "תוך מתן מענה לצרכים המיוחדים של הסדרת ההיבטים התוכניים של השידורים": בשפה לא מכובסת ניתן לומר שהממשלה מבקשת להעניק למועצה כוח לשלוט בתוכן השידורים.

זאת ועוד, בסעיף המשך מציע החוק כי תאגיד השידור הציבורי יהיה כפוף גם הוא למועצה: כלומר, אין מדובר רק בשידורים המסחריים, אלא גם בשידור הציבורי.

החוק החדש קובע כי הרשות החדשה תפעל כרשות פנים-ממשלתית במסגרת משרד התקשורת ומיד אחר כך מציין כי לרשות "תוקנה מירב העצמאות"- רשות ממשלתית תשלוט בשידורי הטלוויזיה כולם והם יהיו עצמאיים: אוקסימורון?

המועצה, קובע החוק, תמונה על ידי הממשלה "כמועצה ציבורית" וראש המועצה ייהנה מסמכויות מורחבות במסגרתן הוא יכהן גם כמנהל הרשות וגם הפינה הזו סגורה: האיש, כמו יתר חברי המועצה, יהיה עובד מדינה וימונה על ידי שר התקשורת, או ליתר דיוק על ידי ועדת איתור שימנה שר התקשורת. מספר נציגי הציבור במועצה יפחת בשניים לטובת שני עובדי מדינה שימונו בידי שר התקשורת ושר האוצר.

החוק אף נדרש להבדלים בין הרשות והמועצה וקובע כי המועצה תקבע מדיניות כולל הסדרת (בהצעת החוק נכתב אסדרה) תכני שידור והרשות תשמש כמוציא לפועל.

המגמה החיובית של מניעת כפילויות וצמצום מספר רשויות ההסדרה מצביעה גם על מהלך מסוכן של ריכוזיות יתר של הכוח בידי מספר מצומצם של אנשים שלוחי הממשלה, מה גם שבמסגרת התהליך יעופו ממקומם הבכירים שמכהנים בתאגיד היום.

זה מריח כמו שאיפה לחסל את התקשורת החופשית ואומרים שאם זה הולך ומגעגע כמו ברווז, אז זה ברווז.

למה זה מדאיג? הרי אנחנו רגילים לאכול ברווזים.

אז בעצם, כל הרשימה הזו מיותרת. נאכל עוד ברווז, יאכילו אותנו בכפית בחדשות מנוסחות בקפידה, באקטואליה לא נשכנית, ויספקו לנו את מה שאנחנו הכי אוהבים: בידור להמונים.

כך, מבוסמים ומסוממים, נצעד לעבר האופק עם חיוך על הפנים.

 

תאגיד השידור: שופכים את התינוק עם המים

 

תאגיד השידור נולד בחטא וכפי הנראה גם ימות בחטא. חטאים שכולם פרי תאוות שלטון חסרת מעצורים,  נפוטיזם ושכרון כוח שמכלים בשיטתיות כל חלקה טובה.

השידור הציבורי הוא רק משל, אבל משל שמכיל בתוכו את כל רכיבי החטא שעשוי מסבכת שקרים, מניפולציות ובריונות שמטרתם אחת: לשרת את רצון מקבל(י) ההחלטות.

ואיפה האופוזיציה? היא עסוקה בלמחזר את עצמה לעייפה, בלי אף טיעון מקורי, ענייני, נטול פניות. הכל פוליטיקה מהזן הנחות ביותר. פוליטיקה של עסקנים שנלחמים זה בזה על יוקרה, על כסא, אבל לא על הדברים החשובים באמת.

עזבו אתכם מטובת הציבור, מחשיבות התקשורת החופשית, מכלב השמירה של הדמוקרטיה. לא תמצאו שם שום דבר כזה. לא בתהליך ההרסני של סגירת רשות השידור, לא בתהליך הקמת תאגיד השידור, ולא במהלכים המובילים לסגירתו. כן תמצאו שם בזבוז מחפיר של כספי ציבור, פגיעה באושיות המקצוע העיתונאי ורמזים כואבים למסלול החד סטרי שבו המדינה שלנו מידרדרת.

זו תהיה תמימות גדולה לחשוב שההחלטה השערורייתית על סגירת רשות השידור הייתה החלטה בלעדית של גלעד ארדן, מי שהיה אז שר התקשורת. לחשוב שהחלטה זו הייתה מנוגדת לרצון ראש הממשלה בנימין נתניהו, להלן שר התקשורת (ועוד כמה שרים, אבל מי סופר?). אותו ראש ממשלה שמנסה בכל כוחו לסגור את תאגיד השידור בבחינת הגולם שקם על יוצרו.

החלטת ארדן  הובלה על ידו בנחרצות מקוממת,  ותוך התעלמות בוטה מכל ההסתייגויות הענייניות שהוצפו במהלך התהליך. מגוחך לחשוב שהמחטף הזה של ארדן נעשה מתחת לפנס של ראש הממשלה בעיצומה של מלחמת צוק איתן. חה… מחטף? וכי ארדן היה מצליח לכנס את השרים ולהצביע על ההחלטה בעיתוי כה הזוי ומעורר פלצות  ללא גיבוי ראש הממשלה?? כאילו מה בער להם? לא יכלו לחכות לסיום המלחמה שהם מכנים "מבצע"?

שווה מאוד להתעכב לרגע על הסוגיה למה החליטו לסגור את רשות השידור.

בטח תחשבו, מסיבות ענייניות.

התנהלות רשות השידור לקתה בכשלים ארגוניים, מינהליים וכספיים רבים שזכו לכותרות יומיומיות על בזבוז כספי ציבור ועל שחיתות מינהלית. לציבור נמאס לשלם אגרה. די היה בכל אלה כדי להתניע את המנוע הפופוליסטי שסייע רבות בקבלת ההחלטה על סגירת רשות השידור.

אלא שבעיון מעמיק בפרטי הביקורת על התנהלות הרשות שבו ועלו שמותיהם של בכירים ברשות השידור שהובילו אותה לאבדון. מנכ"ל ויד ימינו ועוד מקהלת מעודדות שזכו בטובות הנאה, הם שניהלו את רשות השידור כמו חונטה שבה פוסק דון קורליאונה מי יקודם ומי יחוסל, איזו יחידה תיסגר ואיזו תזכה לתקציבים מופלגים.

מיקרוקוסמוס של מדינה בהפרעה?

ביקורת המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, נקבו בשמותיהם המפורשים. היה ידוע לכל מדוע רשות השידור לא מתפקדת בשקיפות וביושרה. מתחת לשכבת הניהול נלחמו על עתידם עובדים א-פוליטיים ומקצועיים שניסו לתחזק שידור ציבורי ראוי לשמו. למרבה הפלא הם אף הצליחו במשימה.

אז נכון שזה נורא פשוט? נכון שברור שמה שצריך לעשות במקרה כזה זה להחליף את שדרת הניהול? אבל מה עושים אם הממשלה והעומד בראשה חפצים ביקרה של שדרת הניהול הזו, שהיא עושת דבריו?

נכון. סוגרים את כל הרשות. שופכים את התינוק עם המים. כך, לא היה צריך ארדן להתעמת עם ראש הממשלה. הוא ידע בדיוק מה הבעיה האמתית, אבל למה להתמודד כשאפשר להתכופף קצת? ואם על הדרך סוגרים מוסד שכל הציבור נחשף אליו, התעורר בבוקר לחדשות שהוא הפיק. מוסד שגידל עיתונאים, במאים, מפיקים שעשו ועושים עבודת מופת, יש לזה גם יתרונות. אחרי הכל, זוהי הזדמנות פז להעיף את כל מי שמותח ביקורת.

נעיף את מי שאנחנו לא רוצים, חשבו לעצמם בסיפוק ה'ראשים'  ונעסיק את אנשינו, ניתן להם חוזים אישיים יפים. הרי אנחנו לא יכולים להכניס את כולם לדירקטוריונים של חברות ממשלתיות, למרות שאנחנו נורא משתדלים, לא??

אז הקימו תאגיד שידור. הרגו את רשות השידור ופלטו אנחת רווחה.

פתאום, מגלה ראש הממשלה שהתאגיד הזה לא מקפיד לשכור את אנשי שלומנו. גוואעלד.  אבל לא נורא, תמיד אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. בוזבזו מאות מיליונים, זה קצת יגחיך ויעורר ביקורת כלפי ארדן, ינמיך אותו- עוד הישג על הדרך. מצוין.

מכנסים את ממשלת חותמות הגומי

מוכרים לציבור לוקשים על 'חשיבות השידור הציבורי' שמעניין אותם כקליפת השום ומצליחים לעשות את הפוטש ולהשתלט על עוד אמצעי תקשורת. קטן עלינו.

הרי אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים. למי זה עדיין לא ברור??

ומה שעצוב ופאתטי בכל הסיפור הזה הוא, שוב, העדר של השמאל הישראלי, שבדיוק כמו ראש הממשלה בוחן את הדברים דרך משקפיים צרים: ללכת נגד ביבי. רשות השידור תמות בדרך? מילא. קרבן ראוי.

וכי מישהו מהם העז בימים האחרונים לצדד בשמירת רשות השידור? מישהו מהם העז לקעקע את תפיסת תאגיד השידור כ'פרה קדושה'?? נורא נוח ונעים להם בחיק הקונצנסוס שיצרו. למה לעורר ביקורת של חברים? תראו איך אהוד ברק הפך פתאום לחביב הקהל. ואיך אילנה דיין החכמה קראה לארדן ולכחלון להתמרד. איש מהם לא שאל באמת אם תאגיד השידור הוא הפתרון האופטימלי והבלתי משוחד ליצירת שידור ציבורי נקי. הם תמיד ייצאו מנקודת הראות השואלת האם לנו הם או לצרינו.

מתי נוכל לראות גישה עניינית?

למה לבחון בעין בלתי משוחדת מה טוב באמת לתקשורת בישראל, איך מתחזקים ערוצי שידור נקיים ואיכותיים שממשיכים לעשות תחקירי עומק בלי להתכופף לתכתיבי שלטון וממון. ריאליטי בערוצים המסחריים לא מעצבן אף אחד.

כשראש הממשלה נותן להם הזדמנות פז לתקוף אותו בצורה נוקבת, הם מתמקדים בג'יהאד נגדו ושוכחים על הדרך את המאבק העקרוני.

יאללה, תתעוררו ותמציאו את עצמכם מחדש. אולי כשתישענו על הנמקות אמתיות, כבדות משקל וחסרות פניות, לא יוכלו לנפנף אתכם בקלות כזו שהרי המנטרות הלעוסות שלכם כבר לא עושות את זה לאף אחד.

אפילו לא למי שחושב כמותכם.

ממשלת "אנחנו נראה לכם"

ממשלת "אנחנו נראה לכם מה זה" התחילה לעבוד במלוא הקיטור. היא מלמדת לקח את מנכ"ל משרד התקשורת או את השר שמינה אותו, היא מראה לכל הדרוקרים מערוץ 10 מאיפה משתין הדג, היא תראה מה זה למערכת המשפט וגם תחזיר עטרה ליושנה ברשות השידור כשתשיב את כול המודחים בצדק, למקומם. היא גם תלמד את כל הסמולנים המסריחים איך מתנהגים במדינה מתוקנת כי מה חשבתם לעצמכם? על מה היו הבחירות האלה?

הסאגה עם ערוץ 10 לא נולדה היום. צילום מסך סוף דצמבר 2014
הסאגה עם ערוץ 10 לא נולדה היום. צילום מסך סוף דצמבר 2014
    • על דאגה לכך שהורים יוכלו לעבוד מבלי לדאוג איפה יהיו ילדיהם באסרו חג, בערב חג, חגי מימונה, חופש גדול של חודשיים שלאחריו מסכת חגים ועוד המצאות ממוחם הקודח של מי שרוצים לשלם פחות למורים?
    • על סל בריאות שמספק לכל תרופות מצילות חיים?
    • על ביטוח לאומי (סליחה, טעות במינוח: הבנק הכי גדול במדינה) שמתייחס לאנשים בחמלה, שלא מכריח אותם לעבור מסכת השפלות, שנותן לאנשים מה שמגיע להם גם אם הם לא יודעים איך לבקש?
    • על הפסקת העושק הציבורי על ידי בעלי הון ומוסדות ציבור?
    • על חיסול הפערים החברתיים והכלכליים התהומיים בישראל?

לא ולא. מערכת הבחירות הייתה על דברים חשובים בהרבה. למשל, לרפד את החברות החזקות במשק על חשבון ציבור הצרכנים (ע"ע בזק), תוך טיפוח הנרטיב השקרי והמסולף ש"הם יעזבו את הארץ והכלכלה תתמוטט". למשל, להחזיר עטרה ליושנה ולהפוך את המדיה לכלב השמירה של תדמית הממשלה והעומד בראשה, וגם אשתו. הדבר, כמובן, אפשרי במונרכיה.

הממשלה ה-34 של מדינת ישראל
הממשלה ה-34 של מדינת ישראל תצלום: אבי אוחיון לע"מ

לראש הממשלה הייתה נקודת זינוק מצוינת ערב הבחירות. מתקפות השמאל נגדו היו חסרות פרופורציה, מתלהמות ובמקרים רבים חסרות הצדקה לחלוטין. את דעתי על השמאל הרדיקלי הבעתי בפוסט שכתבתי לאחר חטיפת הנערים ולפני פרוץ מלחמת צוק איתן. נתניהו הותקף ללא הצדקה כשנסע לצרפת, שם ייצג את ישראל לאחר הפיגועים הרצחניים בשארלי הבדו ובהיפר כשר. שמו אותו ללעג, צחקו על גון שערו, על רעייתו, על כל התבטאות שלו, צודקת ככל שתהיה.

הציבור , הלא טיפש לגמרי, שנא את המתקפות האלו והביע את דעתו בבחירות. נתניהו נבחר ברוב גדול. רק ביבי, אמרו אנשים. אפילו נכדי הקטן בן שנה וקצת, אומר כל הזמן "ביבי, ביבי". הוא אמנם מתכוון למשהו אחר, אבל מה זה משנה.. ]

עברו הבחירות, נתניהו. נבחרת בגדול. הגיע הזמן להניח את כל הפראנויה בצד. לא הצלחת להרכיב ממשלה? היו לך עוד אופציות. לא היית חייב להרכיב ממשלה בכל מחיר: בכל מחיר, כבד ככל שיהיה

היית יכול, למשל, לפנות להרצוג ולהציע לו רוטציה. זה אמנם סותר את תפיסת העולם של "ביבי מלך ישראל" ושרה המלכה כמובן, אבל, להזכירך, לא היה פה משאל עם בשאלת שינוי המשטר בישראל. בדמוקרטיה, ראש ממשלה יכול להתחלף. נניח שהיית עושה פניה מכובדת אל הרצוג. אומר לו: "אני לא רוצה להכנע לסחטנות. בוא נקבע שנינו איך תיראה הממשלה, כמה שרים יהיו בה (18 זה יותר מדי). בוא אנחנו נכתיב למפלגות הקטנות והבינוניות מה חלקן בממשלה הזו". זה היה אפשרי. אבל, במקום זה, הממשלה החדשה שקמה עוסקת מיד בהפרדת ערבים ויהודים באוטובוסים, בפיטורים חפוזים ופזיזים. בחיסול חשבונות.

ניחוש? לא לילד הזה ייחלו בוחריך.

שמשיה ישנה בדרך מפריז לירושלים

זה קרה לי שוב, בעודי קוראת את ספרו הלא פשוט של אנטוניו מוניוס מולינה "ספרד". עוד רגע מזוקק ונדיר של הארה. מה שאני מכנה "מלים אלמותיות".

שם, בעמוד 143 של הספר (עם עובד, 2001. תרגום: פרידה פרס-דניאלי) אומר מולינה

"היכן שהוא, ברגע זה ממש, מישהו מספר למישהו משהו שקשור קשר אינטימי אלי, משהו שהיה עד לו, לפני שנים ושאני אפילו לא זוכר, ומאחר שאיני זוכר, אני נוטה להניח שאינו קיים לגבי שום אדם, שכמו שנמחה מזכרוני כך נמחה לחלוטין גם מהעולם.

חלקים ממך מוסיפים להתקיים בחייהם של אחרים כמו החדרים שגרת בהם ועכשיו גרים בהם אחרים, תצלומים או מזכרות יקרות שהיו שלך וכעת אדם זר נוגע ומסתכל בהם, מכתבים שמוסיפים להתקיים בזמן שמי שכתב אותם ומי שקיבל אותם ושמר עליהם מתו זה כבר.

הרחק ממך מספרים פרשות מחייך ואתה מומצא בהן, בדיוני לא פחות מדמות משנית באיזה ספר, עובר אורח בסרט או בסיפור חייו של מישהו אחר".

באחד הטיולים הרגליים בפריז, ממש לא מזמן, מצאנו מונחים ברחוב , לא רחוק מביתו של בלזאק, ליד פתחו של בית, חפצים רבים. מה שנראה כמו עזבון שפונה לטובת דיירים חדשים. המון תקליטי ויניל ישנים. ספרים, מגזינים. הייתה שם שמשיה גנדרנית ומסולסלת. לקחתי אותה למזכרת וסחבתי אותה ארצה למרות שלא נכנסה לשום מזוודה. שאלתי את עצמי, מי הייתה זו שהסתובבה איתה ברחובות פריז? התחלתי לחבר לעצמי סיפורים בראש. אינספור סיפורים. בדיתי את דמותה סביב אותה שמשיה. השארתי בדירה בפריז חפצים, אפילו ספרים משומשים שקניתי בדוכן בסן מישל בעשרים סנט, אבל לא יכולתי להיפרד מהשמשיה.

גט לשמאל הרדיקלי

גט לשמאל הרדיקלי: אין לי אחים

אני רוצה לתת גט ל"חברים" שלי. אלה מהשמאל הרדיקלי שמסכנים את חיי. אלה שלקחו על עצמם את המשימה ההרואית להיות דוברי העם הפלסטיני. אלה שטורחים ועמלים ללא הרף בניסוח מגילת הזכויות של העם הפלסטיני, מצדיקים את מעשיו האכזריים ביותר במלים כמו "זה היה צפוי" או "אפשר להבין אותם" ובונים עבורם אג'נדה. חאלד משעל ימ"ש לא היה עושה זאת יותר טוב.

אלה שמדברים בנונשלנטיות על חיילי צה"ל, הבנים שלנו, ומציגים אותם כרוצחים שפלים. אלה שמפיצים עלי שקרים ומאשימים אותי שאני מתנגדת לשלום. זה הפך להיות אישי. כי השמאל הרדיקלי שמציג את כל מי שמעז להתנגד לנרטיב שלו כעדר בור ואלים, לוקה בעצמו באותן מחלות עצמן- ובצורה קשה. השמאל הרדיקלי מטרפד את השלום בכך שהוא מעודד את הפלסטינים לאלימות ומסביר להם, אם במקרה הם לא הבינו לבד, שרק כך הם ישיגו את זכויותיהם.

אם יש פלסטינים שוחרי שלום, החפצים לחיות טוב ורוצים שילדיהם יזכו לרווחה, השמאל הישראלי יאוץ לגנותם.

למעשה, בעיני, אנשים אלה שלצערי חולשים על השיח הציבורי ממגוון מוקדים בעלי השפעה כמו עולם האקדמיה בכלל ואוניברסיטת באר שבע בפרט, עיתון הארץ ומאחזים נוספים, כולל הפייסבוק, הפכו לאויבי האישיים.  הם, בעצם דבריהם, הערותיהם וניתוחיהם, מזמינים את הרצח הבא של ישראלים ויהודים בעולם.

הם עושים זאת באמצעות ניסוחים שטוחים ושטחיים להפליא שכוללים מילות מפתח הכרחיות המתחילות ומסתיימות במילת קסמים אחת :"הכיבוש". שירת המקהלה שלהם אחידה ומתוזמרת ביד אמן. הם מאנפרנדים את מי שתוקף אותם או את עמדותיהם בפייסבוק, הם תוקפים בברוטאליות את כל מי שמעז לטעון טענות לגיטימיות נגד הנרטיב שלהם, והם מפיצים את השקרים על חיילי צה"ל, מלבים את האש ואת השנאה הפנימית בישראל, ואחר כך מתבכיינים: "תראו איך 'הם' מתנהגים": הם, הימנים החשוכים האלה, המתנחלים שמפקירים את ילדיהם.

נוח להם להתעלם מרצונותיהם הכנים והמנוסחים בבהירות רבה של הפלסטינאים- אלה ממשפחת אבו מאזן, כמו אלה מהגי'האד והחמאס גם יחד: לא מכירים בקיומה של ישראל, רוצים למחוק אותה מהמפה.

הפלסטינאים, מחוזקים בידי האויבים שלי, הישראלים-היהודים, מלמדים את ילדיהם בני השמונה והעשר להיות שאהידים. כתבה מצמררת של אוהד חמו הדגימה כיצד ילדים אלה אוחזים בידיהם, בינתיים, נשק צעצוע, וקלצ'ניקוב אמיתי, מכסים את פניהם ומצהירים כי יעדם בחיים הוא להרוג ישראלים. כאן, מתחת לאפנו, צומח כוח ענק שמפעפע ומבעבע מתחת ומעל לפני השטח לפני השטח , שכל יעדו לשחוט יהודים. הם לא המציאו את הסיסמא "אטבח אל יהוד". הסיסמא הזו עתיקה וישנה. היא הזינה את טבח היהודים בחברון, ירושלים וצפת במאורעות תרפ"ט, עוד הרבה לפני שהייתה מדינה יהודית. כובשת אכזרית.

אז במה עסוקים עתה ידידיי המלומדים? הם עסוקים בהסברה חשובה מאין כמוה מדוע האויב המושבע ביותר שלנו הוא בנימין נתניהו. הוא המיט עלינו את הרעה הזו. הם עסוקים בחשש מפני פעולות תג מחיר. הם כבר עושים משוואה בין חטיפת הנערים והחשש האמתי לחייהם לבין מה שאנחנו עושים לילדים הפלסטינים.

אני לא תומכת, פוליטית, בנתניהו. אני מתנגדת למשנתו הכלכלית או לזו של כל המפלגות שלימינו. מעורבות רעייתו בחיינו מפריעה ומטרידה מאוד. אבל בין זה לבין המתקפה נגדו שעה שנעשים ניסיונות אמתיים להציל את הנערים, אין כל קשר. הוא ראש הממשלה. אני בטוחה שהוא יעשה הכול כדי להציל אותם. אני בטוחה שלא הוא גרם לחטיפתם. הניסיון להאשים אותו באסון הזה הוא מניפולטיבי ונואל .

אבל ידידינו בשלהם. להם היה קל מאוד לשכוח את הרצח של משפחה שלמה באיתמר לטובת שיח על שריפת עצי זית בכפרים פלסטיניים. עתה נוח להם לזנוח את חטיפת הנערים היהודיים לטובת שיח על "המתנחלים" האלה שמפקירים את ילדיהם לעלות לטרמפים. נוח להם להתעלם מן העובדה הפשוטה שאין בישובים האלה תחבורה סדירה, כי הם עסוקים בעיקר בדבר אחד: לשנוא. לשנוא את נתניהו. לשנוא את המתנחלים (שיש קופירייטרית מבריקה שהמציאה להם שם גנאי קבוע בתוספת האות 'בית' באמצע המלה מתנחלים).

פעולות תג מחיר הן דבר שלא ייעשה שמזיק לנו והאחראים להן צריכים לשבת בכלא. מאידך, המשוואה  העקומה בין מעשי רצח וחטיפות לבין ההתנכלות המגונה בפלסטינים לא צריכה להשתלט על השיח כשחיי ישראלים מאוימים. התיאורים המצמררים שהשמאל הרדיקלי מטפח ומרפד על הפלסטינים הסובלים מתארים רק חלק מן המציאות של חיי הפלסטינים בשטחים שיש ביניהם גם אנשים שחיים ברווחה ולא חיים את העימות 24 שעות ביממה. הם לוקים בהתעלמות מהנרטיב הפלסטיני שמצדד בחיסול ישראל ומתעלמים, שיטתית ממעשי החטיפה והרצח של ישראלים שנעשו על ידי פלסטינים לאורך השנים. ובעיקר: הם מעודדים, הלכה למעשה, את הפלסטינים ללכת בדרך הטרור, ובכך מטרפדים כל סיכוי להגיע לשלום. גם פלסטינים שוחרי שלום מושתקים ונרמסים תחת גלגלי הנרטיב האלים הזה שמיוצג, בעיקר, על ידי השמאל הרדיקלי הישראלי-יהודי.

אין מעריב היום

מסכת ההתעללויות שספגו עובדי מעריב היתה רק הפרק הראשון בסאגה, שהאניגמה הגדולה ביותר שלה היא למה? למה רכש בן צבי את מעריב? יכול להיות שהוא רצה להראות לבעלי ישראל היום מאיפה משתין הדג? אז תשמעו לאיזה איבר מוצנע בגוף של שלדון אדלסון מזיזות ההוצאות של אחזקת חינמונו הנפוץ ביותרהספירה לאחור החלה מרגע ששלמה בן צבי החליט לרכוש את מעריב. קשה להבין מה היו המוטיבציות שלו לבצע את הרכישה, שנועדה, מלכתחילה לגמור את העיתון היומי הותיק ולהפוך אותו למוטציה, פרי דמיונו הקודח של הבעלים החדש.

היה צריך להיות עיוור כדי לא לקרוא את המפה, שעה שבן צבי פיטר כותבים דעתניים שאינם מהזן הפוליטי-דתי-לאומי שלו, שעה שחתם על הסכמים שלא התכוון לכבד והפר אותם שעה קלה לאחר חתימתם.

אם אני מנסה להבין מה חשב לעצמו בן צבי, כשקנה את מעריב, אני יכולה רק לדמיין שהוא התכוון להתחרות בשלדון אדלסון. תחרות שנועדה מראש לכשלון, לפחות משום שאדלסון עושה, ביום ממוצע אחד, קופה של 32 מיליון שקל: כך על פי גלובס, בציטוט מפורבס.

אדלסון, בניגוד לבן צבי, יכול להרשות לעצמו לממן עיתון בישראל מבלי לאלץ את עורכיו להתחבט בשאלה את מי נפטר היום.

בן צבי מוציא לאור את העיתון מקור ראשון, שעושה את עבודתו נאמנה. הוא מינה את עצמו גם כעורכו הראשי ובמין תחושה של כול יכול, החליט למנות את עצמו גם כעורכו הראשי של מעריב. איש מעולם העסקים, ולא מעולם העיתונות, סבר שהוא יכול למלא את הנעליים הגדולות של עזריאל קרליבך ושל יורשיו לדורותיהם. יש שיגידו שזו מגלומניה. יש שיאמרו אג'נדה פוליטית או כלכלית, ויש שיאמרו עיוות בתפישת המציאות. ואפרופו מציאות, הרי הסינתזה הכפויה בין מקור ראשון ומעריב נכשלה.

מעריב היה מותג, שבן צבי הרג.

היום לא ראה מעריב אור. הפגנת שרירים לקבלת אישור בית המשפט להקפאת הליכים, שתאפשר למו"ל – עורך למחוק לחלוטין את טביעות האצבע של מעריב הישן והטוב, תוך פיטורי עשרות עיתונאים ועובדים. במכתב ששיגר לעובדים בשבוע שעבר, הסביר בן צבי את מטרותיו:

"במהלך השנה וחצי האחרונות כולנו היינו שותפים במהלך חשוב ומשמעותי בעיתונות הישראלית, כאשר החלטנו לרכוש את פעילות מעריב במטרה להחזיר את העיתון לימיו הגדולים בהיסטוריה של העיתונות ולהבריא את החברה כך שתתנהל כחברה עסקית מאוזנת ואף מרוויחה. לצערנו, עד כה, למרות המהלכים שנעשו, רובם בהצלחה, החברה עדיין לא הגיעה ליעדים ולמטרות שהציבה לעצמה".

עדיין?

ש"י עגנון: סיפור לא פשוט

במוצאי החג הראשון של סוכות צפינו בחלקו הראשון של סרטה של איטה גליקסברג "ש"י עגנון – מוקדש לנוות ביתי" (ערוץ 1) ובאמצע הדרך, עוד לפני הקרנת החלק השני של הסרט, הצפויה במוצאי שמחת תורה, סיפרה היוצרת, איטה גליקסברג למגפון, על התהליך שעברה עם הסופר המת.

רשות השידור מתגאה ביצירה הזו, המעלה על נס את החיים מאחורי הקלעים של הסופר שהיה הרבה יותר מ"שרייבער" (כותב), כפי שכינה אותו בעלומיו אביה של אסתר, אשתו.

איטה גליקסברג יצאה למסע עם חתן פרס נובל לספרות הראשון והיחיד מישראל, ש"י עגנון ועם משפחתו. עם אשתו המתה ועם ילדיו הנושקים לגיל מאה. ילדים שחיו בצלו של אב ששמו השני יכול להיות מורכבות, גאונות, אגואיזם ואגוצנטריות, עומק חשיבה, הגות וידע בצד נבירה ברגשות וביחסי אנוש ומודעות למצבים אנושיים פעוטים לכאורה. גליקסברג עדיין חיה בתוך הסרט, מתקשה להיפרד. תוך כדי עבודה, שנמשכה שלוש שנים, היא גילתה את העומק של ש"י עגנון וצללה לרבדים העמוקים של יצירתו.  אם אלה מאתנו שלמדו לבגרות את "תמול שלשום" זוכרים ממנו בעיקר את הכלב המשוגע בלק, ופחות את המשמעויות העמוקות של כל מילה, כל משפט שנשזר בקפידה כשהוא מגלם בתוכו שכבות שכבות, בהן כאלו הלקוחות מהפסיכולוגיה, מתורת החלומות ואחרות השאובות מתורת הנסתר, הרי עבודה על עגנון חייבה את יוצרת הסרט להיכנס לעומקם של דברים. כך גם למדה להבין את הצורך שלו בשקט ובריכוז מוחלט שגבו מחיר ממשפחתו, ובעיקר מאשתו אסתר, הלא היא נוות ביתו, (או שלא?) שהתמסרה, כך נראה, מרצון.

הסרט "ש"י עגנון – מוקדש לנוות ביתי" המוקרן בשני חלקים, מציין מאה שנה להיכרות עגנון (שמואל יוסף צ'צקס) עם אסתר-אסתרליין, שסיפרה בשנת 1966 בראיון רדיופוני לרגל זכייתו של עגנון בפרס נובל, על היכרותה עמו בשנת 1913.

אסתר עגנון, באדיבות חמדת עגנון

אילת ליבר, שניהלה את בית עגנון ונמנתה בין המרואיינים לסרט, אומרת שם: "הדבר העצוב הוא שיש אותה, שהיא הקרבן של היצירה הזאת". גם אם הסרט עשוי  להצטייר לצופה כהומאז' לאסתר, רעייתו של עגנון, על מסירותה ועל הקרבתה, הרי גליקסברג מבקשת לתקן את הרושם העשוי להתקבל כאילו הסרט מבקר את התנהלותו של הסופר עגנון , שעה שמביטים בה על רקע גדולתו. גליקסברג אינה חולקת את רגשות האנטגוניזם המתעוררים כלפיו בעת הצפייה בסרט וגם לא את הביקורת על ה"קורבניות" של אסתר.

– האם יחסך אל עגנון השתנה בעקבות עשיית הסרט: האם במהלך העבודה התפתחו בך רגשות שליליים כלפיו בעיקר בגלל יחסו לאשתו אך גם בגלל יחסו לילדיו, או שאולי רגשות ההערכה שלך כלפיו כיוצר גברו.

 – "ההיכרות המחודשת שלי עם עגנון במהלך העבודה על הסרט נעשתה בשלב בוגר מזה שבו למדתי  את כתביו. הפעם הייתי מצוידת בכלי עבודה דוקומנטריים. לא רק שהערצתי אליו גברה אלא גם הבנתי את מצוקתו כאמן-יוצר שמחויב טוטאלית לעבודתו וכאדם בוגר שחי במודע את תחושת הכמיהה למימוש ואת תחושת ההחמצה הקבועה".

"את דמותה של אסתר לא העליתי מטעמים פמיניסטיים. עגנון חידש בספרות העברית את הרומן הפסיכולוגי. הוא הפליא לתאר דקויות ביחסים בין המינים ובחיי נישואים. ב'סיפור פשוט' הירשל משתגע ומטופל ע"י ד"ר לנגזם כדי לשמר את הנישואים".

"הנישואים הלא שגרתיים לאישה כל כך מיוחדת הביאו אותי, כדוקומנטריסטית, ליצור תשתית של  שלושה  מעגלים: הזוגיות בחיים, הרומן הפסיכולוגי והתפיסה הקבלית. בשלושת המעגלים האלה מתקיימת חוקיות של כמיהה למימוש ושל החמצה. לדעתי, שלושה מעגלים אלה ניזונים זה מזה".

בהקשר זה, של החמצה, נבחר ציטוט מטלטל מדברי עגנון: "אני קבצן של אהבה שנקרע לו תרמילו והוא מניח את האהבה בתוך תרמיל קרוע": דברים שבהם מוצאת יוצרת הסרט ביטוי לחיים בצל כתיבה (או כתיבה בצל חיים), שיש בהם כמיהה מתמדת ותחושה קבועה של החמצה.

ש"י עגנון, באדיבות אמונה ירון

 – האם חשת אמביוולנטיות ביחס כלפי עגנון?

– "מאוד הבנתי את עגנון וליבי יצא אליו. כל חייו היה צריך להוכיח את עצמו בעבודה קשה".

– צפיתי בסרטך כהומאז' לאסתר. מה חשת כלפיה? כלפי הכניעות שלה והוויתור שלה על עצמה: האם את רואה זאת כהרואיות או כ"פראייריות" או אולי את רואה זאת בצורה אחרת. האם המקום שנתת לה בסרט מבטא את תחושותייך כלפיה.

– "אני חושבת שאסתר בחרה בחיים מעניינים ולכל צורת חיים יש מחיר. אני בהחלט מזדהה עם בחירה זו".

 לדברי גליקסברג, החלה בעשיית הסרט לפני כשלוש שנים בעידוד מנהל מחלקת התכניות יואב גינאי וכחלק מתפיסת העולם שלו לגבי יעוד השידור הציבורי. מיד עם ראשית התחקיר היא פנתה למנהלת בית עגנון אז, אילת ליבר, ולילדיו של עגנון, אמונה וחמדת. "החיבור והאמון ביני לבין בני המשפחה היו מיידיים", היא מספרת.

איטה גליקסברג (צילום: ויקטוריה דולינסקי)

 וברשות השידור כמו ברשות השידור, אי אפשר בלי סיפור רקע: "הקונספציה לסרט נבנתה בזמן קצר. היה עיכוב של כשנה לקבל אישור להפקת הסרט משום שחבר של המנכ"ל הקודם "חמד" לעצמו את הסרט כששמע שאני עובדת עליו", מספרת גליקסברג. חלפה שנה מבוזבזת ואז אושר הסרט, רק לאחר חילופי ההנהלה.

למרבה המזל, גלגלי הביורוקרטיה לא הצליחו לחבל לחלוטין בתוצר הסופי כי הבת והבן המתבגרים של עגנון, בשנות התשעים לחייהם, שבריאותם אינה תמיד במיטבה, צולמו עוד בראשית התהליך וכך הצליחה גליקסברג להציל מידע וראיונות שמאוחר יותר לא היה אפשר לתעדם. במשך תקופות ארוכות, היא מתארת, לא היה ניתן לראיינם על אף הרצון הטוב שלהם ומודעותם לחשיבות הנצחת הוריהם. "הכנות שלהם כבשה אותי עד כדי כך שלעתים חשתי צורך לגונן עליהם ולא לפרסם כל מה שסיפרו לי".

ובכל זאת, נשמעים בסרט דברים שלהם, כשהם מתארים את בחירת הוריהם לחיות בשתי קומות נפרדות ואומרים על יחסי הזוגיות של הוריהם: "הייתה אהבה גדולה אבל גם אי הבנה גדולה" או כשאמונה ירון אומרת על אמה משפט קשה: "היא לא נתנה לנו די אהבה. היא אמרה שילדים הם כדי לראות אותם, אבל שלא יפריעו".

מלאכת עריכת הסרט ארכה שנה בשל מורכבות החומרים והצורך לכנס את כל כתיבת עגנון והחומרים הדוקומנטריים לרצף טלוויזיוני אחד ובה בעת ניסתה היוצרת לשוות לסרטה אופי חדשני על ידי עריכה קצבית ושימוש באנימציה של הטקסטים הספרותיים.

"זה היה אתגר להביא עדויות אישיות ופרטים היסטוריים לסרט טלוויזיוני ויזואלי שיהיה עדכני, זורם ומרגש", היא מתארת את התהליך.

לשאלה בדבר השתתפות הדור הצעיר לבית עגנון בסרט, גליקסברג  אומרת כי בני משפחת עגנון בורחים מהמשא שכרוך בשם עגנון. "חלק מהנכדים היו צעירים מכדי לזכור דברים משמעותיים ולחלקם החשיפה בהקשר זה קשה משום שהם רוצים לבנות את חייהם באופן עצמאי".

לדבריה, חלקו השני של  הסרט מתמקד בחיי הזוגיות של עגנון ואסתר כאן בארץ: "חיי נישואים שלא היו סיפור פשוט". במקביל, החלק הזה של הסרט מתעמק, לדבריה, יותר בסוד היצירה העגנונית ומנסה לענות על שאלות שנשאלו בסופו של הפרק הראשון.

גליקסברג מספרת כי "ההתחקות אחרי דמותו של הפסיכולוג של אסתר מביאה לגילוי סיפור חדש שמאיר את כתיבת סיפורי החלומות של עגנון". אסתר טופלה ע"י הפסיכואנליטיקאי מקס איטינגון, חברו של פרויד, ומי שהקים את החברה הפסיכואנליטית בארץ.

ואם כבר מדברים בשפת עגנון, הרי גליקסברג בחרה לסיים את הסרט ברוחו: "הסופים של הרומן 'שירה' הביאו אותי לסיים את הסרט בשלושה סופים שונים, כשכל אחד מהם מציע פרשנות לשם הסרט 'מוקדש לנוות ביתי' – האם זו האישה או האלוהות או אולי היצירה והאמנות?"

כלומר, אם אמרנו קודם בוודאות שנוות ביתי היא אסתר, הרי שאולי טעינו ואולי נוות ביתו היא גם רעייתו וגם יצירתו וגם הכול-יכול.  אפילו עתה, שנים לאחר מותו, ממשיך עגנון לתעתע בנו, לזרות אור ולהטיל צללים ובעיקר לעורר בנו את יצר הפלפול שהיה כל כך טבוע בו. נווה יכול להיות בית ויכול להיות נווה מדבר: שניהם מקומות שמסמלים עבור רבים את החיבוק, החום והעונג. מה היה הנווה של עגנון? האם ההקדשה הזו המירה את השכחה הבלתי נסלחת של רעייתו, אסתר, שישבה ימים כלילות להעתיק את כתביו, הקפידה לשמור עבורו על שקט מוחלט וסיפקה לו את הפרטיות והסגפנות שחייבה יצירתו? היא לא זכתה לאזכור שמה במסכת התודות של עגנון בטקס החשוב בחייו, בשנת 1966, עת שקיבל את הפרס שחתר אליו כל ימיו בכל האמצעים שעמדו לרשותו. באותו מעמד הוא זכר להודות לכל האנשים הזרים שישבו באולם בשטוקהולם הקרה ושכח רק פרט פעוט שבזכותו זכתה הספרות שלו להוקרה העולמית.

ותודה לחברי האקדמיה.

חלקו השני של הסרט יוקרן במוצאי שמחת תורה, יום חמישי בשעה תשע ורבע בערב. בערוץ הראשון.

פורסם במגפון.