ד.אליר והפיל המסכן
הסיפור האמתי של ישראל שהחל אי שם בחולות סיני במלחמת יום הכיפורים. האם המעגל נסגר?
ד.אליר והפיל המסכן
ישראל עריף כץ
הזחל"מים דהרו על הדיונות והתיזו סילונות של אבק וגרגרי חול לכול עבר. מבָּטִי היה נעוץ בנתיב שחרש הזחל"ם שנסע לפניי. את עיניי צִמְצָמְתִּי לשווא, לכדי סֶדֶק דק.
האבק הערמומי פלש והציף את האישונים.
בדיונות החול של סיני כחמישה עשר ק"מ צפונית מזרחית לתעלת סואץ, אין צמחים, אין אבנים, אין הפתעות.
יש משהו מהפנט בנתיב החדש שיוצרים הזחלילים, תלם רצוף, קלוע כמו צמה, ואחיד.
פיסה כחלחלה קטנה שנחשפה בשולי הנתיב משכה את תשומת ליבי.
עצרתי את הזחל"ם וקפצתי למטה, מיהרתי לשלוף את ה"פיסה הכחלחלה". חזרתי לזחל"ם והאצתי בנהג לצמצם את הרווח שנוצר.
הפתעה.
ההפתעה הכחולה התבררה כספר שירים שכותרתו "שִירַת הַנַּעַר הַכַּמֵהּ וְהַגֶּבֶר הַמֹֻּכֶּה", מאת ד.אליר.
את הספר מצאתי בתחילת השבוע השלישי למלחמת יום כיפור.
כיצד הגיע ספר השירים לדיונה החולית. תעלומה. אותה יכול לפתור רק אדם אחד. החייל שאיבד את הספר.
למותר לציין שהשבוע השלישי של אוקטובר 1973, לא היה העיתוי המתאים, וגם לא השאלה החשובה לחפש ולאתר את החייל. מה עוד שאין אפשרות לדעת, האם הספר היה קבור בחול שעה, שבוע, או אולי חמש שנים.
עלעלתי במה שהיה בצורתו החיצונית, ספר ומחברת גם יחד. שלושה דברים משכו את תשומת ליבי. ראשית – לא אותיות מתכת קרות של בית דפוס חרטו את האותיות, אלא אדם בשר ודם שהתאמץ לכתוב בכתב דפוס אות אחר אות.
וכפי שנהוג ונחוץ מאוד בשירה גם לנקד.
שנית – היה במלל משהו מסקרן, מעורר מחשבה ובעיקר התרסה.
שלישית – אופטימיות רבה לא בצבצה מתוך התכנים. זכרתי במעורפל שירים על בעלי חיים ובעיקר על פיל מסכן.
ראוי בהחלט עיון וקריאה, אך לא כעת. פסימיות ועצבות יש לי כרגע בשפע.
הספר שרד.
שרד את טיל ה"שְמֵל", שפגע בזחל"ם, ופורר את תרמיל הגב שלי ואת תכולתו. שרד את האוהל ב"סטאר 1" שעלה בלהבות מפגיעת פגז תבערה.
שרד ימים רבים של טלטולים ממקום למקום, מעמדה לעמדה, מזחל"ם לנגמ"ש.
כמו פריטים פיזיים אחרים, יחד עם זיכרונות וחוויות, הוא נשכח שנים רבות.
שלפתי אותו לפני כחצי שנה במהלך כתיבת אירועים וחוויות מאותם ימים, ועלעלתי בו שוב. שירי התרסה, תהייה, אהבה, אלימות, דמיונות, ושטות.
בעמוד האחרון, בשיר האחרון, מצאתי גם את הפיל האומלל.
מאה אנשים, תפסו,
פיל בחדקו, ואמרו לו.
עתה אנחנו הפיל, ואתה החדק,
והם טלטלו, אותו קשות,
ואחר ברחו, בבת אחת.
והפיל בכה, אל אליליו,
ואמר להם שיתנו לו,
לפחות, תבונה אחת,
משלהם שיוכל לנקום,
את נקמתו והם גיחכו,
וזרקו לו, את הגיחוך,
והוא מת, על המקום.
חיפשתי פרטים על המשורר.
אליעזר דהן הוא ד. אליר. ידוע כמשורר רחוב, עומד בצמתים שונים בתל אביב ומחלק לעוברים ושבים דפים משיריו. עד לפני כחמש/ שש שנים היה פעיל ברשתות החברתיות. מאז דממה.
ניסיתי לאתרו, דיברתי עם מספר אנשים ששמם אליעזר דהן, אך הם לא היו ד.אליר.
פה ושם צצה כתבה בעיתון, שפורסמה בעבר לפני שנים, אך לא הצלחתי לאתר את הכתבים/עיתונאים שפגשו וראיינו אותו.
לפני מספר חודשים נקטתי בצעד המתבקש והיעיל ביותר. "שלח בקשתך על פני אוקיינוס המרשתת, כי ברבות הימים תיענה".
חיכיתי.
בעיתוי מדהים, סוף אוקטובר 2017, בדיוק ארבעים וארבע שנים לאחר ששלפתי את הספר מהדיונה, קיבלתי הודעה. "שמעתי שאתה מחפש את ד. אליר.
אני בת אחותו –מירי אופיר –צור מקיבוץ משמר העמק".
"הוא בבית אבות בת"א. צלול במחשבה, אך מתקשה בשמיעה. אנחנו מבקרים אותו בתדירות כול שבועיים בערך. בפעם הבאה נשמח ליצור ביניכם קשר. נקווה שבאמצעות הרמקול תוכלו לשוחח".
"בשמחה", השבתי. "אספר לו את סיפור מציאת הספר". "אשמח בהזדמנות קרובה לבקר אותו”. "יש לי שאלות רבות על שיריו, הנושאים, ואופן כתיבתו".
לפני שבוע, ב- 6 בנובמבר, צלצול.
מדברת מירי, זוכר. "וודאי". "אליעזר נפטר". "הלוויה בעוד שעה וחצי בת"א".
תחושת האבדן מהולה באכזבה, החמצה, פספוס.
עלעלתי שוב בספר.
בין דפיו אצורים עדיין גרגרי חול. אני נזהר לשמרם, כמו עלי כותרת של פרח מיובש.
ישראל עריף כץ
כ"ד בחשוון תשע"ח – 13 בנובמבר 2017
נכתב במלאת שבעה למותו של אליעזר דהן – ד.אליר
חסר לכם חומר על ראש הממשלה? או שבכלל הוא בישל את הסיפור
ומה אם הסיפור על שרה נתניהו והעוזרת מחפה על דברים חמורים בהרבה? כי הרי בסרט של שרה כבר היינו. לא?
זה היום הרביעי שהפסטיבל התקשורתי סביב תביעת שרה נתניהו נמשך. תיאורים קורעי לב של המצב שאליו נקלעה העובדת המסכנה ששהתה ככל הנראה במחיצת רעיית ראש הממשלה עשרה ימים תמימים!
התקשורת גועשת מגילויי רחשי לב הנעים בין אמפטיה לרחמים כלפי עובדת הנקיון התמימה לבין תיעוב ומיאוס כלפי מעסיקתה הרודנית ובוודאי כלפי בעלה.
על הדרך, ידיעות אחרונות שפרסם את ה"סקופ" הגדול מנסה בהצלחה מעוררת גיחוך לחזור לימי תהילתו ולהוכיח קבל עם ועדה שלא רקם שום 'שירקעס' עם ראש הממשלה.
אז מה עומד מאחורי הגילויים המרעישים האחרונים?
עוד מאותו מוצר צהוב ומוכר עד זרא של מעללי הגברת מרחוב בלפור שכולנו כבר יודעים לצטט בעל פה.
הפרסום האחרון מעורר חשדות כבדים שמישהו "בישל" את הסיפור הזה בהקפדה יתרה. אפשר ללכת על תיאוריית קונספירציה, שבה דווקא משרד ראש הממשלה בישל את הסיפור כדי להשכיח דברים גרועים בהרבה. הנה, למשל, רבקה פאלוך שכבר נחשפה בחוסר אמינותה, היא ש"שידכה" בין העוזרת לבין בית ראש הממשלה. אופציה שנשמעת יותר סבירה היא שגורמים שמחכים לנתניהו בסיבוב הם שרקמו את היצירה המתועדת.
אבל, איכשהו, לרקום סיפור רעוע אך מתועד בקפידה שכל מטרתו להוכיח קבל עם ועדה איך מתנהלים החיים בבית ראש הממשלה ולדאוג בעיקר שהפרסום שלו יפומפם בכל מהדורות החדשות, בכל היומנים ובכל מרחב מחיה תקשורתי אחר- כל אלה מעוררים שאלות קשות שהתקשורת, שבמקרה הטוב היא רק משת"פית תמימה של רוקמי העלילה, יוצאת ממנה רע מאוד.
האווירה החגיגית שמלווה כל "גילוי חדש" בפרשה מעוררת תחושת מיאוס.
אז אוקיי. בואו נגיד שכל האמצעים כשרים כדי להביא להדחתו של ראש הממשלה. שהאיש הזה ראוי לכל טיפול חשדני ופוגעני שהוא מקבל מהתקשורת.
חסר לתקשורת חומר??
האם קולה של התקשורת נשמע מספיק כשבזק קיבלה את כל ההטבות המפליגות והמעוררות חשד? האם התקשורת טיפלה ברכישת חברת יס על פי הערכת שווי מוגזמת, בלחץ המנכ"לית שלוחתו של בעלי בזק שאול אלוביץ'? (כזכור, בזק רכשה את חלקה של חברת יורוקום בחברת יס. יורוקום היא חברה בבעלות שאול אלוביץ' שהוא לגמרי במקרה ידידו של נתניהו) האם קולה נשמע מספיק בהיבט הצרכני כאשר בזק משמרת, בסיוע הממשלה, את יתרונה ורווחיותה בתחום התשתית? איפה הייתם כשראש הממשלה התעקש להחזיק בתיק התקשורת? איפה הייתם כשהוא העיף את מנכ"ל משרד התקשורת ומינה את פילבר תחתיו? כל מעלליו של פילבר שפעל מאחורי הגב של הפקידות הבכירה והמקצועית במשרד והדליף חומרים חסויים לבזק, תוך קבלת הנחיות מבזק לשנות מסמכים כך שישמרו את המונופול הדורסני – כל אלה נעלמו מעינינו, וכאשר אולץ נתניהו לעזוב את תיק התקשורת, טופל מינוי "מחליפו" איוב קרא בכפפות משי.
למעשה, ניתן לומר כי התקשורת טיפלה בכל הנושאים האלה עם כפפות. ואלה הפכו לכפפות איגרוף נגד העמיתים, כשראש הממשלה חיסל את רשות השידור הממלכתית והמצוינת. ואגב, איפה אתם עכשיו, כשהוא מחסל את תאגיד השידור?
יש פרשת אלף, יש פרשת אלפיים, יש פרשת שלושת אלפים. וחכו, חכו. יש פרשת תקשורת שעשויה להעיב על כולן.
אבל מה? הרבה יותר נוח להתעסק עם סיפור על התעמרות בעוזרת בית. זה יותר עסיסי ובעיקר, מתועד בקפידה. אז אמרתי לה, והיא אמרה לי.
התחלת הסוף של זכויות אדם באירופה, אבל את ישראל ימשיכו לחפש בפינה
מפגן הסולידריות המרשים של העיתונות האירופית נעצר בחריקה בשערי ישראל. וגם העיתונאים הטורקים הנמקים בכלא יצטרכו לחכות בתור. אבל העיתונות באירופה עצמה סובלת ממחלות קשות: רדיפה, מעקבים, אלימות, בעיות פרנסה ומהלכים בוטים לחיסול השידור הציבורי. נשמע מוכר?
פגישה שנתית של הפדרציה האירופאית לתקשורת EFJ בוקרשט 18-19 במאי 2017
"העיתונות מותקפת" זו הייתה הכותרת הדרמטית של הפגישה השנתית של פדרציית העיתונות האירופאית (EFJ) , שהקיפה 19 משלחות מכל רחבי אירופה "האם זו התחלת הסוף של זכויות אדם באירופה?" שאל בדברי הפתיחה פטריק פנינקס, ראש החברה לשירותי מידע במועצה האירופית.
אולי היה ניתן לשאוב מידה של נחמה מהידיעה שאנו, בישראל, נמצאים בחברה טובה. חברה שאמנם בחרה להתעלם כמעט לחלוטין מאירועי סגירת רשות השידור הישראלית, אך בכל זאת דנה במתקפות מכל עבר נגד השידור הציבורי בכל רחבי אירופה, שעובדיו נתונים לגחמות שלטוניות -פוליטיות ולאינטרסים של בעלי הון שמיועדים לצמצם את כוחה והשפעתה של המדיה, ולהתערב בתכניה ברגל גסה. גילינו כי גם באירופה, רבים מעובדי השידור הציבורי סובלים מאפליה ומרדיפה.
כמעט הרגשנו חלק מהאיחוד הנפלא הזה, אלמלא חשנו על בשרנו את גבולות הסולידריות שלו. זה קרה כשגילינו לתדהמתנו שגם בארגון המתיימר לייצג את אירופה הנאורה לא מצליחים להעביר החלטה נגד פגיעה אנושה בעיתונאים עמיתים מטורקיה. וגם ברגע שבו גילינו, לאכזבתנו המרה, שלנאורות הזו יש גבולות. שהיא נעצרת באותו מקום שבו מוזכרת מדינת ישראל. ועזבו אתכם מאבני היסוד של עבודה עיתונאית, כמו למשל בדיקת מקורות מידע ואימות תכנים טרם פרסומם ברבים.
לפני שבוע חווינו, עמיתי עו"ד חיים שיבי ואני, כנציגי אגודת העיתונאים בירושלים (והנציגים היחידים מישראל) את טעמה של התקשורת האירופאית מרובת הגוונים, המצליחה להתאחד למקהלת אומרי הן כשמדובר בגינוי ישראל. במחטף של הרגע האחרון, הועלה בפני המשתתפים מכתב ממוחזר של תלונה פלסטינית חסרת שחר לפיה מנעו הרשויות הישראליות השתתפות בכנס של נציג פלסטיני על פי החלטת בית משפט צבאי. תלונה לפיה סובלים העיתונאים הפלסטינים מאי צדק בגלל הכיבוש ועוד תיאורים קורעי לב כיצד מנעה ישראל מעיתונאי להשתתף בהלווית בן דודו ו/או בביקור אמו שאושפזה בבית חולים יהודי. אמיתות תוכן המכתב לא נבדקה שאם לא כן, הוא מעולם לא היה מוצג בפני המשתתפים שנחשפו רק אליו ברגעים האחרונים של הכינוס, ללא כל תגובה ישראלית כי "מצטערים, אך אנו מחליטים מי מדבר". כתב על כך חיים שיבי כאן.
צילומים: חיים שיבי
אותו הרכב של ה- EFJ לא הצליח להגיע לקונצנסוס סביב ההצעה לגנות את משטר ארדואן המתעלל בעיתונאים הטורקים. איש לא פצה פה ולא צייץ כשהימנעות מהצבעה של נציגים, בהם עשרה בעלי זכות הצבעה מרוסיה הובילה לדחיית קבלת החלטה בנושא טורקיה: בלי ספק הנושא הבהול והגורלי ביותר שדן בסתימת הפיות הברוטאלית הכוללת מאסרים ממושכים ומסכת התעללויות בעיתונאים. העדר ההחלטה ("הועבר לדיון ועדה") זועק לשמיים בעיקר לנוכח העדויות לפיהן עיתונאים רבים הושלכו לכלא ללא היתר לביקורי משפחה, במגבלת איסור הכנסת ספרים לכלא ואלימות פיזית. אחרים, בהם בעלי אמצעי תקשורת סובלים מדיכוי כלכלי ע"י הטלת מסים כבדים וחדשים כשהעיתונאים חווים הרעת תנאי עבודה ושכר מינימום. טורקיה מטילה הגבלות על רשתות חברתיות ולעדות נציג מצרפת, אף חסמה ערוץ שידור כורדי המשודר באמצעות לוויין צרפתי. על כל אלה, לא מצאו לנכון להוציא הודעת גינוי תקיפה.
ולמרות זאת, לרגעים ארוכים השתכנענו שאנחנו נמצאים במקום הנכון ובזמן הנכון. באותו מקום שבו מדברים על אפליה מגדרית, על פגיעה בחופש הדיבור ובחופש הביטוי. הנושאים הקשים שעל סדר היום הוצגו בפתיחת הכינוס והתמקדו במתרחש במחצית ממדינות האיחוד האירופי: ירידה בביטחון העיתונות, סתימת פיות, אווירת איום, פיקוח על האינטרנט, פגיעה גוברת בחופש הביטוי, כולל באמצעי חקיקה בעיקר נגד ניו מדיה.
תחושת רפובליקת הבננות שאנו חווים בישראל מוכרת בעוד מדינות. נכון, אף שהפדרציה שהתכנסה לפני שבוע לישיבתה השנתית בבוקרשט בחרה להתעלם כמעט לחלוטין מחיסול רשות השידור הישראלית , היא עדיין העלתה על סדר היום סוגיות מפתח חשובות הקשורות לשידור הציבורי בעולם ולפגיעה השיטתית בענף, לא רק בישראל אלא גם בשווייץ, בפורטוגל שבה יש פגיעה בזכויות יסוד של מאתיים עיתונאים בשידור הציבורי שאינם זוכים להיכלל כעובדים שווי זכויות וסובלים מאפליה מגדרית בה משתכרות נשים 80% לעומת גברים. גם איטליה ורוסיה מדווחות על פערי שכר גדולים ובאנגליה, מדווחים על הפעלת צנזורה עצמית של עיתונאים החרדים לעתידם. זאת, לאחר שארבע מאות עיתונאים איבדו את מקומות עבודתם עקב השתלטות של גורמים פרטיים על תחנות שידור. ברומניה, שם התקיים השנה המפגש, מדווחים על בעלי הון, מנהלים, בעלים ומייסדים של אמצעי תקשורת היושבים בכלא בגלל הונאות כלכליות. העיתונאים סובלים שם מחוסר בטחון תעסוקתי או כלכלי.
באירלנד הוחל איסור התארגנות על עיתונאים. מזה חמש עשרה שנה נאבקים שם בחקיקה זו ללא הצלחה. בצרפת, המו"לים מפקיעים מידי כותביהם את זכויות היוצרים על יצירתם ואינם משתפים אותם ברווחים עקב שימוש בזכויות אלה. על כוחם המוגבר של המו"לים מלמדת גם המציאות בספרד, בה חולשות שמונה קבוצות חזקות על כל המדיה המקומית ושולטות באופן מוחלט כמעט אף בשוק הפרסום המגלגל סכומי עתק.
ביוון ובמקדוניה שוררים חששות כבדים עקב השתלטות הממשלה על אמצעי התקשורת. הם מבקשים לקדם הקמת תחנות פרטיות מחשש שמחר יקומו למציאות חדשה שבה לא תהיה להם עבודה. ושוב בצרפת, עם עליית מקרון לשלטון, מדווחים נציגי המדינה על החלטה נשיאותית לפיה הוא יהיה רשאי לבחור בעיתונאים המסקרים אותו.
פרופ' מרילין קלארק מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת מלטה הציגה ממצאי מחקר שנערך במשך שלוש שנים ולפיהם העידו 70% מהעיתונאים הנסקרים כי חוו אלימות פסיכולוגית מצד הרשויות וכמעט מחצית הנשאלים דיווחו כי הם מאוימים אף בשימוש בכוח. עיתונאים דיווחו על מעקבים ממוקדים וכמעט מחצית המשתתפים סברו כי ההגנה על מקורות המידע ניצבת בפני סכנה ממשית. 40% מהמשתתפים העדיפו לא לדווח בגלוי על האלימות שהם חווים. המחקר אף בחן תופעות כמו חרדה, לחץ ודכאון בקרב העיתונאים. 64% מהם סובלים מלחץ, 47% סובלים מחרדה, 24% סובלים מדיכאון. 40% ציינו כי העבודה השפיעה לרעה על חייהם הפרטיים.
דווקא מהמקום הזה, שבו מתוארים הקשיים של עיתונות העולם החדש, היה ניתן לצפות למעט יותר סולידריות. וחבל.
כך תמו שידורינו
ככה סוגרים שידור ציבורי אחרי חמישים שנה. המון אנשים שואלים מה הסיפור עם רשות השידור. הם לא מבינים. המון אנשים בכו הערב כשראו את נבחרת החדשות של ערוץ 1 מתרסקת על המרקע. אותה נבחרת שפעם זכתה לכינוי "האף. 16. של המדיה האלקטרונית"
- קול ישראל, שהיה פעם קול ירושלים, שליווה את המדינה הזו כולה שעצרה נשימתה לשמוע את קולו של משה חובב מרעים "והנה החדשות". אותו קול ישראל שגידל את המגישים, הכתבים, העורכים והמפיקים שעברו את ההכשרה הכי קפדנית בעיתונות. אותו קול ישראל שהיה מקור המידע היחיד במלחמת ששת הימים ושדיווח על פרוץ מלחמת יום הכיפורים. אותו קול ישראל שבו נשמע לראשונה השיר "ירושלים של זהב".
- ערוץ 1 שפתח את שידוריו במצעד יום העצמאות לאחר מלחמת ששת הימים ובישר לנו על קיומה של טלוויזיה (נו, שחור לבן). ערוץ 1 שיצר את הסדרות "עמוד האש", "תקומה" וגם הפיק לאחרונה את "והארץ הייתה תוהו ובוהו" והסדרה המטלטלת על הרמטכ"לים. אותו ערוץ שהפיק את סדרת הסאטירה "ניקוי ראש" שהרעישה עולמות ויש אומרים שאף הובילה למהפך ההיסטורי של עליית בגין לשלטון. הערוץ שכיבד מקצועות כמו קריינות, עיתונאות, הפקות דוקומנטריות. ערוץ 1 כבר לא יהיה.
- בבוקר כבר לא נשמע "טו-טו-טו, קול ישראל מירושלים". בערב לא תהיה מהדורת מבט. בימי שישי בצהריים לא נשמע סיכום שבועי רדיופוני.
- עכשיו תשאלו למה?
- ככה.
רשות השידור סבלה מתחלואים. היו הצעות רפורמה שכללו צמצומים בכוח אדם. בשנים האחרונות היו מנהלים שחטפו ביקורת קשה ממבקר המדינה ומהיועץ המשפטי לממשלה. היה נפוטיזם שמנהלים אלה טיפחו בלי בושה. המנהלים האלה מקורבים לצלחת. פוליטיקאים שיודעים מאיפה משתין הדג לא העזו לפגוע במעמדם.
ואז, הברקה: הצעה לסגור את רשות השידור. זה יותר קל מאשר לפטר כמה מנהלים כושלים. היש פשוט מזה? הציבור ישמח כי יפטרו אותו מהאגרה ו"בכלל..מי צריך את רשות השידור?" יש ערוץ 2, ערוץ 10, יש לחם ושעשועים.
בהתחלה זה נשמע כמו בדיחה גרועה, אבל בממשלת ישראל היו מי שחשבו שזה רעיון. הזדמנות פז.
והקולגות מהערוצים המתחרים? בהתנשאות אופיינית בגדו בעמיתיהם למקצוע, אלה שלימדו את רובם מהו שידור רדיו, מהו שידור טלוויזיה. הם, מהערוצים המתחרים, הקלו על הממשלה, כי באין מחאה תקשורתית ערה, אפשר לעשות מה שרוצים.
את התוצאה המדממת ראינו הערב, כשגאולה אבן פרצה בבכי בשידור חי כי קיבלה הנחתה להודיע על סיום שידורי מהדורת מבט, כשטובי העיתונאים שעל ברכיהם גדלה המדיה המשודרת בישראל דמעו בשידור חי. כשהנבחרת המצומצמת של מבט שהגיעה לאולפן חתמה את השידורים בשירת התקווה. א-קפלה. בלי ליווי מוסיקלי, בלי זיקוקים ובלי עיבודים מתוחכמים. רק שירה נטו של אנשים בוכים.
פראבדה
דווקא בעידן שבו מדברים כולם על דעיכת כוחה של התקשורת, בעיקר בגלל ריבוי ערוצי התקשורת, בהם הערוצים הרצים ברשת, הבלוגים והרשתות החברתיות שצוברים כוח על חשבון הערוצים המוסדרים, דווקא בעידן זה אנו רואים את נשיא ארה"ב נלחם בתקשורת עד חורמה ומבכר ציוצים בטוויטר על פני מסיבות עיתונאים מכובדות בבית הלבן. אנו עדים לחיסול החשבונות הברוטאלי של ארדואן הטורקי. ומיותר להזכיר את רוסיה, מולדת הפראבדה. איכשהו, התקשורת הפכה לאויב העם, או, ליתר דיוק, אויב השלטון. מנהיגים רוצים להכניע את התקשורת, לשלוט בה, לגייסה לטובתם. לא צריך להסתכל רחוק.
לרגע, אני אומרת לעצמי שאם הגעתי למצב שבו אני צריכה לחשוב פעמיים אם כדאי לי לכתוב מה שאני חושבת באמת או לא, אז משהו פה לא בסדר. מאוד לא בסדר.
עצם הכנסת המלה "כדאי" למשוואה היא בעייתית. זה גם מעורר בי אסוציאציה מיידית (ואמתית לגמרי) על מישהו שזכה במינוי בכיר מטעם הקשור לענף התקשורת ולפתע שינה את עורו והפך ל"יסמן" חסר חוט שדרה. כשפתאום "ידיד" הופך למשהו אחר לגמרי, אתה מתחיל לשאול את עצמך שאלות. קודם כל, מה קרה? כשאתה לא מוצא תשובות, אתה מתחיל לגרד קצת את שכבות התמימות ולחפש את האמת במקום אחר. ואז, בינגו, אתה קולט.
רגע, רגע. לפני שאתם משתעממים עד מוות, ובטח תיכף תירדמו אנסה להסביר למה ההקדמה הארוכה והסתומה הזו. שווה לשים לב למהפכה שמתחוללת מתחת לעינינו. זה נשמע משמים לדבר על "הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) הרשות והמועצה לשידורים 2017" וכנראה שזה לא מקרי, שכן מדובר בהצעת חוק המסתירה מאחוריה עוד אחד מניסיונות הממשלה לחולל שינוי חברתי-תרבותי מהותי באמצעות חקיקה.
אז זה נכון שהשינוי הוא לא מטרת החקיקה הזו שמיועדת, מן הסתם, לחזק את כוחה של הממשלה, אבל דווקא ההפיכה שהיא פועל יוצא שלה, היא המדאיגה באמת.
מדאיגה לא פחות היא ההחלטה הגורפת לסגור את רשות השידור: את אותו גוף שנותן לנו אפילו היום, בימיו הקשים ביותר, איכויות שלא נקבל בשום מקום אחר. הסדרה האחרונה "והארץ היתה תוהו ובוהו" היא רק אחת משורת סדרות מופת שהערוץ הזה הפיק. בגלל שיקולים לא ענייניים בלשון המעטה, מניפים את החרב על מוסד שאין לו תחליף: לא ברדיו ולא בטלוויזיה. מפטרים אנשים בעלי כישורים נדירים וגורמים לאחרים תחושה מעיקה ש"עליהם להתנהג בהתאם" אם הם חפצים לשרוד במקצוע שאמור להיות נשמת אפה של הדמוקרטיה. קשה להביע במלים את הפלצות שמעוררת ההחלטה השרירותית, האינטרסנטית והכוחנית הזו.
אפשר לציין לשבח את הממשלה הזו על ריבוי יזמות החקיקה המקוריות שלה, ובעיקר על שינוי חוקים עד לרגע שבו מתברר מה עומד מאחורי החריצות האובססיבית של חבריה. זה טבעי שממשלה רוצה להשפיע, אלא שבמקום כלשהו עובר גבול דק (או גס) בין שאיפה לטייב את מערכות השירות לציבור, לבין שאיפה לשלוט בדרכים כוחניות ודורסניות.
כמובן, מדובר באחד בלבד מן הניסיונות לערוך שינויים מרחיקי לכת, (ע"ע מהפכת הדיור של שר האוצר משה כחלון שמדווח היום בחדווה על ירידה ברכישת דירות ועל הדרך, ירידה במלאי הדירות להשכרה ועוד כהנה).
המונח "בכיה לדורות" בהקשר של שינויי חקיקה תכופים בני זמננו נשמע הולם מאי פעם.
עוד בשלהי שנות התשעים, הייתה יזמת חקיקה לשינוי חוק הבזק אלא שיזמה זו שזכתה אז לכינוי "ברית המועצות" הייתה כרוכה בביטול מוחלט של משרד התקשורת ובמתן סמכויות פיקוח על התקשורת בידי אותו גוף שימלא את תפקיד הרגולטור על ענף התקשורת בכללותו.
הסוויץ' שמתחולל בהצעת החוק הנוכחית מעניין ביותר ולו משום שהוא מחזק מאוד את סמכותו של שר התקשורת- אותו שר שהמשרד שלו היה אמור להתבטל על פי ההצעה המקורית.
הצעת החוק החדשה (64 עמודים) נשענת על המלצות העבר לאחד את כל מועצות המנהלים של גופי השידור (המועצה לשידורי כבלים ולווין, מועצת הרשות השניה ועתה גם מועצת רשות השידור/תאגיד השידור הציבורי) השונים תחת קורת גג אחת. כאמור, עתה מצטרפת אליהן מועצת תאגיד השידור הציבורי.
ההצעה אומרת כי "תוקם הרשות לשידורים מסחריים שבמסגרתה תפעל המועצה לשידורים מסחריים" בין הסמכויות שיוענקו למועצה נכללות הסדרת תחום השידורים המסחריים "תוך מתן מענה לצרכים המיוחדים של הסדרת ההיבטים התוכניים של השידורים": בשפה לא מכובסת ניתן לומר שהממשלה מבקשת להעניק למועצה כוח לשלוט בתוכן השידורים.
זאת ועוד, בסעיף המשך מציע החוק כי תאגיד השידור הציבורי יהיה כפוף גם הוא למועצה: כלומר, אין מדובר רק בשידורים המסחריים, אלא גם בשידור הציבורי.
החוק החדש קובע כי הרשות החדשה תפעל כרשות פנים-ממשלתית במסגרת משרד התקשורת ומיד אחר כך מציין כי לרשות "תוקנה מירב העצמאות"- רשות ממשלתית תשלוט בשידורי הטלוויזיה כולם והם יהיו עצמאיים: אוקסימורון?
המועצה, קובע החוק, תמונה על ידי הממשלה "כמועצה ציבורית" וראש המועצה ייהנה מסמכויות מורחבות במסגרתן הוא יכהן גם כמנהל הרשות וגם הפינה הזו סגורה: האיש, כמו יתר חברי המועצה, יהיה עובד מדינה וימונה על ידי שר התקשורת, או ליתר דיוק על ידי ועדת איתור שימנה שר התקשורת. מספר נציגי הציבור במועצה יפחת בשניים לטובת שני עובדי מדינה שימונו בידי שר התקשורת ושר האוצר.
החוק אף נדרש להבדלים בין הרשות והמועצה וקובע כי המועצה תקבע מדיניות כולל הסדרת (בהצעת החוק נכתב אסדרה) תכני שידור והרשות תשמש כמוציא לפועל.
המגמה החיובית של מניעת כפילויות וצמצום מספר רשויות ההסדרה מצביעה גם על מהלך מסוכן של ריכוזיות יתר של הכוח בידי מספר מצומצם של אנשים שלוחי הממשלה, מה גם שבמסגרת התהליך יעופו ממקומם הבכירים שמכהנים בתאגיד היום.
זה מריח כמו שאיפה לחסל את התקשורת החופשית ואומרים שאם זה הולך ומגעגע כמו ברווז, אז זה ברווז.
למה זה מדאיג? הרי אנחנו רגילים לאכול ברווזים.
אז בעצם, כל הרשימה הזו מיותרת. נאכל עוד ברווז, יאכילו אותנו בכפית בחדשות מנוסחות בקפידה, באקטואליה לא נשכנית, ויספקו לנו את מה שאנחנו הכי אוהבים: בידור להמונים.
כך, מבוסמים ומסוממים, נצעד לעבר האופק עם חיוך על הפנים.
תאגיד השידור: שופכים את התינוק עם המים
תאגיד השידור נולד בחטא וכפי הנראה גם ימות בחטא. חטאים שכולם פרי תאוות שלטון חסרת מעצורים, נפוטיזם ושכרון כוח שמכלים בשיטתיות כל חלקה טובה.
השידור הציבורי הוא רק משל, אבל משל שמכיל בתוכו את כל רכיבי החטא שעשוי מסבכת שקרים, מניפולציות ובריונות שמטרתם אחת: לשרת את רצון מקבל(י) ההחלטות.
ואיפה האופוזיציה? היא עסוקה בלמחזר את עצמה לעייפה, בלי אף טיעון מקורי, ענייני, נטול פניות. הכל פוליטיקה מהזן הנחות ביותר. פוליטיקה של עסקנים שנלחמים זה בזה על יוקרה, על כסא, אבל לא על הדברים החשובים באמת.
עזבו אתכם מטובת הציבור, מחשיבות התקשורת החופשית, מכלב השמירה של הדמוקרטיה. לא תמצאו שם שום דבר כזה. לא בתהליך ההרסני של סגירת רשות השידור, לא בתהליך הקמת תאגיד השידור, ולא במהלכים המובילים לסגירתו. כן תמצאו שם בזבוז מחפיר של כספי ציבור, פגיעה באושיות המקצוע העיתונאי ורמזים כואבים למסלול החד סטרי שבו המדינה שלנו מידרדרת.
זו תהיה תמימות גדולה לחשוב שההחלטה השערורייתית על סגירת רשות השידור הייתה החלטה בלעדית של גלעד ארדן, מי שהיה אז שר התקשורת. לחשוב שהחלטה זו הייתה מנוגדת לרצון ראש הממשלה בנימין נתניהו, להלן שר התקשורת (ועוד כמה שרים, אבל מי סופר?). אותו ראש ממשלה שמנסה בכל כוחו לסגור את תאגיד השידור בבחינת הגולם שקם על יוצרו.
החלטת ארדן הובלה על ידו בנחרצות מקוממת, ותוך התעלמות בוטה מכל ההסתייגויות הענייניות שהוצפו במהלך התהליך. מגוחך לחשוב שהמחטף הזה של ארדן נעשה מתחת לפנס של ראש הממשלה בעיצומה של מלחמת צוק איתן. חה… מחטף? וכי ארדן היה מצליח לכנס את השרים ולהצביע על ההחלטה בעיתוי כה הזוי ומעורר פלצות ללא גיבוי ראש הממשלה?? כאילו מה בער להם? לא יכלו לחכות לסיום המלחמה שהם מכנים "מבצע"?
שווה מאוד להתעכב לרגע על הסוגיה למה החליטו לסגור את רשות השידור.
בטח תחשבו, מסיבות ענייניות.
התנהלות רשות השידור לקתה בכשלים ארגוניים, מינהליים וכספיים רבים שזכו לכותרות יומיומיות על בזבוז כספי ציבור ועל שחיתות מינהלית. לציבור נמאס לשלם אגרה. די היה בכל אלה כדי להתניע את המנוע הפופוליסטי שסייע רבות בקבלת ההחלטה על סגירת רשות השידור.
אלא שבעיון מעמיק בפרטי הביקורת על התנהלות הרשות שבו ועלו שמותיהם של בכירים ברשות השידור שהובילו אותה לאבדון. מנכ"ל ויד ימינו ועוד מקהלת מעודדות שזכו בטובות הנאה, הם שניהלו את רשות השידור כמו חונטה שבה פוסק דון קורליאונה מי יקודם ומי יחוסל, איזו יחידה תיסגר ואיזו תזכה לתקציבים מופלגים.
מיקרוקוסמוס של מדינה בהפרעה?
ביקורת המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, נקבו בשמותיהם המפורשים. היה ידוע לכל מדוע רשות השידור לא מתפקדת בשקיפות וביושרה. מתחת לשכבת הניהול נלחמו על עתידם עובדים א-פוליטיים ומקצועיים שניסו לתחזק שידור ציבורי ראוי לשמו. למרבה הפלא הם אף הצליחו במשימה.
אז נכון שזה נורא פשוט? נכון שברור שמה שצריך לעשות במקרה כזה זה להחליף את שדרת הניהול? אבל מה עושים אם הממשלה והעומד בראשה חפצים ביקרה של שדרת הניהול הזו, שהיא עושת דבריו?
נכון. סוגרים את כל הרשות. שופכים את התינוק עם המים. כך, לא היה צריך ארדן להתעמת עם ראש הממשלה. הוא ידע בדיוק מה הבעיה האמתית, אבל למה להתמודד כשאפשר להתכופף קצת? ואם על הדרך סוגרים מוסד שכל הציבור נחשף אליו, התעורר בבוקר לחדשות שהוא הפיק. מוסד שגידל עיתונאים, במאים, מפיקים שעשו ועושים עבודת מופת, יש לזה גם יתרונות. אחרי הכל, זוהי הזדמנות פז להעיף את כל מי שמותח ביקורת.
נעיף את מי שאנחנו לא רוצים, חשבו לעצמם בסיפוק ה'ראשים' ונעסיק את אנשינו, ניתן להם חוזים אישיים יפים. הרי אנחנו לא יכולים להכניס את כולם לדירקטוריונים של חברות ממשלתיות, למרות שאנחנו נורא משתדלים, לא??
אז הקימו תאגיד שידור. הרגו את רשות השידור ופלטו אנחת רווחה.
פתאום, מגלה ראש הממשלה שהתאגיד הזה לא מקפיד לשכור את אנשי שלומנו. גוואעלד. אבל לא נורא, תמיד אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. בוזבזו מאות מיליונים, זה קצת יגחיך ויעורר ביקורת כלפי ארדן, ינמיך אותו- עוד הישג על הדרך. מצוין.
מכנסים את ממשלת חותמות הגומי
מוכרים לציבור לוקשים על 'חשיבות השידור הציבורי' שמעניין אותם כקליפת השום ומצליחים לעשות את הפוטש ולהשתלט על עוד אמצעי תקשורת. קטן עלינו.
הרי אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים. למי זה עדיין לא ברור??
ומה שעצוב ופאתטי בכל הסיפור הזה הוא, שוב, העדר של השמאל הישראלי, שבדיוק כמו ראש הממשלה בוחן את הדברים דרך משקפיים צרים: ללכת נגד ביבי. רשות השידור תמות בדרך? מילא. קרבן ראוי.
וכי מישהו מהם העז בימים האחרונים לצדד בשמירת רשות השידור? מישהו מהם העז לקעקע את תפיסת תאגיד השידור כ'פרה קדושה'?? נורא נוח ונעים להם בחיק הקונצנסוס שיצרו. למה לעורר ביקורת של חברים? תראו איך אהוד ברק הפך פתאום לחביב הקהל. ואיך אילנה דיין החכמה קראה לארדן ולכחלון להתמרד. איש מהם לא שאל באמת אם תאגיד השידור הוא הפתרון האופטימלי והבלתי משוחד ליצירת שידור ציבורי נקי. הם תמיד ייצאו מנקודת הראות השואלת האם לנו הם או לצרינו.
מתי נוכל לראות גישה עניינית?
למה לבחון בעין בלתי משוחדת מה טוב באמת לתקשורת בישראל, איך מתחזקים ערוצי שידור נקיים ואיכותיים שממשיכים לעשות תחקירי עומק בלי להתכופף לתכתיבי שלטון וממון. ריאליטי בערוצים המסחריים לא מעצבן אף אחד.
כשראש הממשלה נותן להם הזדמנות פז לתקוף אותו בצורה נוקבת, הם מתמקדים בג'יהאד נגדו ושוכחים על הדרך את המאבק העקרוני.
יאללה, תתעוררו ותמציאו את עצמכם מחדש. אולי כשתישענו על הנמקות אמתיות, כבדות משקל וחסרות פניות, לא יוכלו לנפנף אתכם בקלות כזו שהרי המנטרות הלעוסות שלכם כבר לא עושות את זה לאף אחד.
אפילו לא למי שחושב כמותכם.
ממשלת "אנחנו נראה לכם"
ממשלת "אנחנו נראה לכם מה זה" התחילה לעבוד במלוא הקיטור. היא מלמדת לקח את מנכ"ל משרד התקשורת או את השר שמינה אותו, היא מראה לכל הדרוקרים מערוץ 10 מאיפה משתין הדג, היא תראה מה זה למערכת המשפט וגם תחזיר עטרה ליושנה ברשות השידור כשתשיב את כול המודחים בצדק, למקומם. היא גם תלמד את כל הסמולנים המסריחים איך מתנהגים במדינה מתוקנת כי מה חשבתם לעצמכם? על מה היו הבחירות האלה?
- על דאגה לכך שהורים יוכלו לעבוד מבלי לדאוג איפה יהיו ילדיהם באסרו חג, בערב חג, חגי מימונה, חופש גדול של חודשיים שלאחריו מסכת חגים ועוד המצאות ממוחם הקודח של מי שרוצים לשלם פחות למורים?
- על סל בריאות שמספק לכל תרופות מצילות חיים?
- על ביטוח לאומי (סליחה, טעות במינוח: הבנק הכי גדול במדינה) שמתייחס לאנשים בחמלה, שלא מכריח אותם לעבור מסכת השפלות, שנותן לאנשים מה שמגיע להם גם אם הם לא יודעים איך לבקש?
- על הפסקת העושק הציבורי על ידי בעלי הון ומוסדות ציבור?
- על חיסול הפערים החברתיים והכלכליים התהומיים בישראל?
לא ולא. מערכת הבחירות הייתה על דברים חשובים בהרבה. למשל, לרפד את החברות החזקות במשק על חשבון ציבור הצרכנים (ע"ע בזק), תוך טיפוח הנרטיב השקרי והמסולף ש"הם יעזבו את הארץ והכלכלה תתמוטט". למשל, להחזיר עטרה ליושנה ולהפוך את המדיה לכלב השמירה של תדמית הממשלה והעומד בראשה, וגם אשתו. הדבר, כמובן, אפשרי במונרכיה.
לראש הממשלה הייתה נקודת זינוק מצוינת ערב הבחירות. מתקפות השמאל נגדו היו חסרות פרופורציה, מתלהמות ובמקרים רבים חסרות הצדקה לחלוטין. את דעתי על השמאל הרדיקלי הבעתי בפוסט שכתבתי לאחר חטיפת הנערים ולפני פרוץ מלחמת צוק איתן. נתניהו הותקף ללא הצדקה כשנסע לצרפת, שם ייצג את ישראל לאחר הפיגועים הרצחניים בשארלי הבדו ובהיפר כשר. שמו אותו ללעג, צחקו על גון שערו, על רעייתו, על כל התבטאות שלו, צודקת ככל שתהיה.
הציבור , הלא טיפש לגמרי, שנא את המתקפות האלו והביע את דעתו בבחירות. נתניהו נבחר ברוב גדול. רק ביבי, אמרו אנשים. אפילו נכדי הקטן בן שנה וקצת, אומר כל הזמן "ביבי, ביבי". הוא אמנם מתכוון למשהו אחר, אבל מה זה משנה.. ]
עברו הבחירות, נתניהו. נבחרת בגדול. הגיע הזמן להניח את כל הפראנויה בצד. לא הצלחת להרכיב ממשלה? היו לך עוד אופציות. לא היית חייב להרכיב ממשלה בכל מחיר: בכל מחיר, כבד ככל שיהיה
היית יכול, למשל, לפנות להרצוג ולהציע לו רוטציה. זה אמנם סותר את תפיסת העולם של "ביבי מלך ישראל" ושרה המלכה כמובן, אבל, להזכירך, לא היה פה משאל עם בשאלת שינוי המשטר בישראל. בדמוקרטיה, ראש ממשלה יכול להתחלף. נניח שהיית עושה פניה מכובדת אל הרצוג. אומר לו: "אני לא רוצה להכנע לסחטנות. בוא נקבע שנינו איך תיראה הממשלה, כמה שרים יהיו בה (18 זה יותר מדי). בוא אנחנו נכתיב למפלגות הקטנות והבינוניות מה חלקן בממשלה הזו". זה היה אפשרי. אבל, במקום זה, הממשלה החדשה שקמה עוסקת מיד בהפרדת ערבים ויהודים באוטובוסים, בפיטורים חפוזים ופזיזים. בחיסול חשבונות.
ניחוש? לא לילד הזה ייחלו בוחריך.
שמשיה ישנה בדרך מפריז לירושלים
זה קרה לי שוב, בעודי קוראת את ספרו הלא פשוט של אנטוניו מוניוס מולינה "ספרד". עוד רגע מזוקק ונדיר של הארה. מה שאני מכנה "מלים אלמותיות".
שם, בעמוד 143 של הספר (עם עובד, 2001. תרגום: פרידה פרס-דניאלי) אומר מולינה
"היכן שהוא, ברגע זה ממש, מישהו מספר למישהו משהו שקשור קשר אינטימי אלי, משהו שהיה עד לו, לפני שנים ושאני אפילו לא זוכר, ומאחר שאיני זוכר, אני נוטה להניח שאינו קיים לגבי שום אדם, שכמו שנמחה מזכרוני כך נמחה לחלוטין גם מהעולם.
חלקים ממך מוסיפים להתקיים בחייהם של אחרים כמו החדרים שגרת בהם ועכשיו גרים בהם אחרים, תצלומים או מזכרות יקרות שהיו שלך וכעת אדם זר נוגע ומסתכל בהם, מכתבים שמוסיפים להתקיים בזמן שמי שכתב אותם ומי שקיבל אותם ושמר עליהם מתו זה כבר.
הרחק ממך מספרים פרשות מחייך ואתה מומצא בהן, בדיוני לא פחות מדמות משנית באיזה ספר, עובר אורח בסרט או בסיפור חייו של מישהו אחר".
באחד הטיולים הרגליים בפריז, ממש לא מזמן, מצאנו מונחים ברחוב , לא רחוק מביתו של בלזאק, ליד פתחו של בית, חפצים רבים. מה שנראה כמו עזבון שפונה לטובת דיירים חדשים. המון תקליטי ויניל ישנים. ספרים, מגזינים. הייתה שם שמשיה גנדרנית ומסולסלת. לקחתי אותה למזכרת וסחבתי אותה ארצה למרות שלא נכנסה לשום מזוודה. שאלתי את עצמי, מי הייתה זו שהסתובבה איתה ברחובות פריז? התחלתי לחבר לעצמי סיפורים בראש. אינספור סיפורים. בדיתי את דמותה סביב אותה שמשיה. השארתי בדירה בפריז חפצים, אפילו ספרים משומשים שקניתי בדוכן בסן מישל בעשרים סנט, אבל לא יכולתי להיפרד מהשמשיה.
גט לשמאל הרדיקלי
גט לשמאל הרדיקלי: אין לי אחים
אני רוצה לתת גט ל"חברים" שלי. אלה מהשמאל הרדיקלי שמסכנים את חיי. אלה שלקחו על עצמם את המשימה ההרואית להיות דוברי העם הפלסטיני. אלה שטורחים ועמלים ללא הרף בניסוח מגילת הזכויות של העם הפלסטיני, מצדיקים את מעשיו האכזריים ביותר במלים כמו "זה היה צפוי" או "אפשר להבין אותם" ובונים עבורם אג'נדה. חאלד משעל ימ"ש לא היה עושה זאת יותר טוב.
אלה שמדברים בנונשלנטיות על חיילי צה"ל, הבנים שלנו, ומציגים אותם כרוצחים שפלים. אלה שמפיצים עלי שקרים ומאשימים אותי שאני מתנגדת לשלום. זה הפך להיות אישי. כי השמאל הרדיקלי שמציג את כל מי שמעז להתנגד לנרטיב שלו כעדר בור ואלים, לוקה בעצמו באותן מחלות עצמן- ובצורה קשה. השמאל הרדיקלי מטרפד את השלום בכך שהוא מעודד את הפלסטינים לאלימות ומסביר להם, אם במקרה הם לא הבינו לבד, שרק כך הם ישיגו את זכויותיהם.
אם יש פלסטינים שוחרי שלום, החפצים לחיות טוב ורוצים שילדיהם יזכו לרווחה, השמאל הישראלי יאוץ לגנותם.
למעשה, בעיני, אנשים אלה שלצערי חולשים על השיח הציבורי ממגוון מוקדים בעלי השפעה כמו עולם האקדמיה בכלל ואוניברסיטת באר שבע בפרט, עיתון הארץ ומאחזים נוספים, כולל הפייסבוק, הפכו לאויבי האישיים. הם, בעצם דבריהם, הערותיהם וניתוחיהם, מזמינים את הרצח הבא של ישראלים ויהודים בעולם.
הם עושים זאת באמצעות ניסוחים שטוחים ושטחיים להפליא שכוללים מילות מפתח הכרחיות המתחילות ומסתיימות במילת קסמים אחת :"הכיבוש". שירת המקהלה שלהם אחידה ומתוזמרת ביד אמן. הם מאנפרנדים את מי שתוקף אותם או את עמדותיהם בפייסבוק, הם תוקפים בברוטאליות את כל מי שמעז לטעון טענות לגיטימיות נגד הנרטיב שלהם, והם מפיצים את השקרים על חיילי צה"ל, מלבים את האש ואת השנאה הפנימית בישראל, ואחר כך מתבכיינים: "תראו איך 'הם' מתנהגים": הם, הימנים החשוכים האלה, המתנחלים שמפקירים את ילדיהם.
נוח להם להתעלם מרצונותיהם הכנים והמנוסחים בבהירות רבה של הפלסטינאים- אלה ממשפחת אבו מאזן, כמו אלה מהגי'האד והחמאס גם יחד: לא מכירים בקיומה של ישראל, רוצים למחוק אותה מהמפה.
הפלסטינאים, מחוזקים בידי האויבים שלי, הישראלים-היהודים, מלמדים את ילדיהם בני השמונה והעשר להיות שאהידים. כתבה מצמררת של אוהד חמו הדגימה כיצד ילדים אלה אוחזים בידיהם, בינתיים, נשק צעצוע, וקלצ'ניקוב אמיתי, מכסים את פניהם ומצהירים כי יעדם בחיים הוא להרוג ישראלים. כאן, מתחת לאפנו, צומח כוח ענק שמפעפע ומבעבע מתחת ומעל לפני השטח לפני השטח , שכל יעדו לשחוט יהודים. הם לא המציאו את הסיסמא "אטבח אל יהוד". הסיסמא הזו עתיקה וישנה. היא הזינה את טבח היהודים בחברון, ירושלים וצפת במאורעות תרפ"ט, עוד הרבה לפני שהייתה מדינה יהודית. כובשת אכזרית.
אז במה עסוקים עתה ידידיי המלומדים? הם עסוקים בהסברה חשובה מאין כמוה מדוע האויב המושבע ביותר שלנו הוא בנימין נתניהו. הוא המיט עלינו את הרעה הזו. הם עסוקים בחשש מפני פעולות תג מחיר. הם כבר עושים משוואה בין חטיפת הנערים והחשש האמתי לחייהם לבין מה שאנחנו עושים לילדים הפלסטינים.
אני לא תומכת, פוליטית, בנתניהו. אני מתנגדת למשנתו הכלכלית או לזו של כל המפלגות שלימינו. מעורבות רעייתו בחיינו מפריעה ומטרידה מאוד. אבל בין זה לבין המתקפה נגדו שעה שנעשים ניסיונות אמתיים להציל את הנערים, אין כל קשר. הוא ראש הממשלה. אני בטוחה שהוא יעשה הכול כדי להציל אותם. אני בטוחה שלא הוא גרם לחטיפתם. הניסיון להאשים אותו באסון הזה הוא מניפולטיבי ונואל .
אבל ידידינו בשלהם. להם היה קל מאוד לשכוח את הרצח של משפחה שלמה באיתמר לטובת שיח על שריפת עצי זית בכפרים פלסטיניים. עתה נוח להם לזנוח את חטיפת הנערים היהודיים לטובת שיח על "המתנחלים" האלה שמפקירים את ילדיהם לעלות לטרמפים. נוח להם להתעלם מן העובדה הפשוטה שאין בישובים האלה תחבורה סדירה, כי הם עסוקים בעיקר בדבר אחד: לשנוא. לשנוא את נתניהו. לשנוא את המתנחלים (שיש קופירייטרית מבריקה שהמציאה להם שם גנאי קבוע בתוספת האות 'בית' באמצע המלה מתנחלים).
פעולות תג מחיר הן דבר שלא ייעשה שמזיק לנו והאחראים להן צריכים לשבת בכלא. מאידך, המשוואה העקומה בין מעשי רצח וחטיפות לבין ההתנכלות המגונה בפלסטינים לא צריכה להשתלט על השיח כשחיי ישראלים מאוימים. התיאורים המצמררים שהשמאל הרדיקלי מטפח ומרפד על הפלסטינים הסובלים מתארים רק חלק מן המציאות של חיי הפלסטינים בשטחים שיש ביניהם גם אנשים שחיים ברווחה ולא חיים את העימות 24 שעות ביממה. הם לוקים בהתעלמות מהנרטיב הפלסטיני שמצדד בחיסול ישראל ומתעלמים, שיטתית ממעשי החטיפה והרצח של ישראלים שנעשו על ידי פלסטינים לאורך השנים. ובעיקר: הם מעודדים, הלכה למעשה, את הפלסטינים ללכת בדרך הטרור, ובכך מטרפדים כל סיכוי להגיע לשלום. גם פלסטינים שוחרי שלום מושתקים ונרמסים תחת גלגלי הנרטיב האלים הזה שמיוצג, בעיקר, על ידי השמאל הרדיקלי הישראלי-יהודי.
טחנות הרוח 