שמשיה ישנה בדרך מפריז לירושלים

זה קרה לי שוב, בעודי קוראת את ספרו הלא פשוט של אנטוניו מוניוס מולינה "ספרד". עוד רגע מזוקק ונדיר של הארה. מה שאני מכנה "מלים אלמותיות".

שם, בעמוד 143 של הספר (עם עובד, 2001. תרגום: פרידה פרס-דניאלי) אומר מולינה

"היכן שהוא, ברגע זה ממש, מישהו מספר למישהו משהו שקשור קשר אינטימי אלי, משהו שהיה עד לו, לפני שנים ושאני אפילו לא זוכר, ומאחר שאיני זוכר, אני נוטה להניח שאינו קיים לגבי שום אדם, שכמו שנמחה מזכרוני כך נמחה לחלוטין גם מהעולם.

חלקים ממך מוסיפים להתקיים בחייהם של אחרים כמו החדרים שגרת בהם ועכשיו גרים בהם אחרים, תצלומים או מזכרות יקרות שהיו שלך וכעת אדם זר נוגע ומסתכל בהם, מכתבים שמוסיפים להתקיים בזמן שמי שכתב אותם ומי שקיבל אותם ושמר עליהם מתו זה כבר.

הרחק ממך מספרים פרשות מחייך ואתה מומצא בהן, בדיוני לא פחות מדמות משנית באיזה ספר, עובר אורח בסרט או בסיפור חייו של מישהו אחר".

באחד הטיולים הרגליים בפריז, ממש לא מזמן, מצאנו מונחים ברחוב , לא רחוק מביתו של בלזאק, ליד פתחו של בית, חפצים רבים. מה שנראה כמו עזבון שפונה לטובת דיירים חדשים. המון תקליטי ויניל ישנים. ספרים, מגזינים. הייתה שם שמשיה גנדרנית ומסולסלת. לקחתי אותה למזכרת וסחבתי אותה ארצה למרות שלא נכנסה לשום מזוודה. שאלתי את עצמי, מי הייתה זו שהסתובבה איתה ברחובות פריז? התחלתי לחבר לעצמי סיפורים בראש. אינספור סיפורים. בדיתי את דמותה סביב אותה שמשיה. השארתי בדירה בפריז חפצים, אפילו ספרים משומשים שקניתי בדוכן בסן מישל בעשרים סנט, אבל לא יכולתי להיפרד מהשמשיה.

גט לשמאל הרדיקלי

גט לשמאל הרדיקלי: אין לי אחים

אני רוצה לתת גט ל"חברים" שלי. אלה מהשמאל הרדיקלי שמסכנים את חיי. אלה שלקחו על עצמם את המשימה ההרואית להיות דוברי העם הפלסטיני. אלה שטורחים ועמלים ללא הרף בניסוח מגילת הזכויות של העם הפלסטיני, מצדיקים את מעשיו האכזריים ביותר במלים כמו "זה היה צפוי" או "אפשר להבין אותם" ובונים עבורם אג'נדה. חאלד משעל ימ"ש לא היה עושה זאת יותר טוב.

אלה שמדברים בנונשלנטיות על חיילי צה"ל, הבנים שלנו, ומציגים אותם כרוצחים שפלים. אלה שמפיצים עלי שקרים ומאשימים אותי שאני מתנגדת לשלום. זה הפך להיות אישי. כי השמאל הרדיקלי שמציג את כל מי שמעז להתנגד לנרטיב שלו כעדר בור ואלים, לוקה בעצמו באותן מחלות עצמן- ובצורה קשה. השמאל הרדיקלי מטרפד את השלום בכך שהוא מעודד את הפלסטינים לאלימות ומסביר להם, אם במקרה הם לא הבינו לבד, שרק כך הם ישיגו את זכויותיהם.

אם יש פלסטינים שוחרי שלום, החפצים לחיות טוב ורוצים שילדיהם יזכו לרווחה, השמאל הישראלי יאוץ לגנותם.

למעשה, בעיני, אנשים אלה שלצערי חולשים על השיח הציבורי ממגוון מוקדים בעלי השפעה כמו עולם האקדמיה בכלל ואוניברסיטת באר שבע בפרט, עיתון הארץ ומאחזים נוספים, כולל הפייסבוק, הפכו לאויבי האישיים.  הם, בעצם דבריהם, הערותיהם וניתוחיהם, מזמינים את הרצח הבא של ישראלים ויהודים בעולם.

הם עושים זאת באמצעות ניסוחים שטוחים ושטחיים להפליא שכוללים מילות מפתח הכרחיות המתחילות ומסתיימות במילת קסמים אחת :"הכיבוש". שירת המקהלה שלהם אחידה ומתוזמרת ביד אמן. הם מאנפרנדים את מי שתוקף אותם או את עמדותיהם בפייסבוק, הם תוקפים בברוטאליות את כל מי שמעז לטעון טענות לגיטימיות נגד הנרטיב שלהם, והם מפיצים את השקרים על חיילי צה"ל, מלבים את האש ואת השנאה הפנימית בישראל, ואחר כך מתבכיינים: "תראו איך 'הם' מתנהגים": הם, הימנים החשוכים האלה, המתנחלים שמפקירים את ילדיהם.

נוח להם להתעלם מרצונותיהם הכנים והמנוסחים בבהירות רבה של הפלסטינאים- אלה ממשפחת אבו מאזן, כמו אלה מהגי'האד והחמאס גם יחד: לא מכירים בקיומה של ישראל, רוצים למחוק אותה מהמפה.

הפלסטינאים, מחוזקים בידי האויבים שלי, הישראלים-היהודים, מלמדים את ילדיהם בני השמונה והעשר להיות שאהידים. כתבה מצמררת של אוהד חמו הדגימה כיצד ילדים אלה אוחזים בידיהם, בינתיים, נשק צעצוע, וקלצ'ניקוב אמיתי, מכסים את פניהם ומצהירים כי יעדם בחיים הוא להרוג ישראלים. כאן, מתחת לאפנו, צומח כוח ענק שמפעפע ומבעבע מתחת ומעל לפני השטח לפני השטח , שכל יעדו לשחוט יהודים. הם לא המציאו את הסיסמא "אטבח אל יהוד". הסיסמא הזו עתיקה וישנה. היא הזינה את טבח היהודים בחברון, ירושלים וצפת במאורעות תרפ"ט, עוד הרבה לפני שהייתה מדינה יהודית. כובשת אכזרית.

אז במה עסוקים עתה ידידיי המלומדים? הם עסוקים בהסברה חשובה מאין כמוה מדוע האויב המושבע ביותר שלנו הוא בנימין נתניהו. הוא המיט עלינו את הרעה הזו. הם עסוקים בחשש מפני פעולות תג מחיר. הם כבר עושים משוואה בין חטיפת הנערים והחשש האמתי לחייהם לבין מה שאנחנו עושים לילדים הפלסטינים.

אני לא תומכת, פוליטית, בנתניהו. אני מתנגדת למשנתו הכלכלית או לזו של כל המפלגות שלימינו. מעורבות רעייתו בחיינו מפריעה ומטרידה מאוד. אבל בין זה לבין המתקפה נגדו שעה שנעשים ניסיונות אמתיים להציל את הנערים, אין כל קשר. הוא ראש הממשלה. אני בטוחה שהוא יעשה הכול כדי להציל אותם. אני בטוחה שלא הוא גרם לחטיפתם. הניסיון להאשים אותו באסון הזה הוא מניפולטיבי ונואל .

אבל ידידינו בשלהם. להם היה קל מאוד לשכוח את הרצח של משפחה שלמה באיתמר לטובת שיח על שריפת עצי זית בכפרים פלסטיניים. עתה נוח להם לזנוח את חטיפת הנערים היהודיים לטובת שיח על "המתנחלים" האלה שמפקירים את ילדיהם לעלות לטרמפים. נוח להם להתעלם מן העובדה הפשוטה שאין בישובים האלה תחבורה סדירה, כי הם עסוקים בעיקר בדבר אחד: לשנוא. לשנוא את נתניהו. לשנוא את המתנחלים (שיש קופירייטרית מבריקה שהמציאה להם שם גנאי קבוע בתוספת האות 'בית' באמצע המלה מתנחלים).

פעולות תג מחיר הן דבר שלא ייעשה שמזיק לנו והאחראים להן צריכים לשבת בכלא. מאידך, המשוואה  העקומה בין מעשי רצח וחטיפות לבין ההתנכלות המגונה בפלסטינים לא צריכה להשתלט על השיח כשחיי ישראלים מאוימים. התיאורים המצמררים שהשמאל הרדיקלי מטפח ומרפד על הפלסטינים הסובלים מתארים רק חלק מן המציאות של חיי הפלסטינים בשטחים שיש ביניהם גם אנשים שחיים ברווחה ולא חיים את העימות 24 שעות ביממה. הם לוקים בהתעלמות מהנרטיב הפלסטיני שמצדד בחיסול ישראל ומתעלמים, שיטתית ממעשי החטיפה והרצח של ישראלים שנעשו על ידי פלסטינים לאורך השנים. ובעיקר: הם מעודדים, הלכה למעשה, את הפלסטינים ללכת בדרך הטרור, ובכך מטרפדים כל סיכוי להגיע לשלום. גם פלסטינים שוחרי שלום מושתקים ונרמסים תחת גלגלי הנרטיב האלים הזה שמיוצג, בעיקר, על ידי השמאל הרדיקלי הישראלי-יהודי.

אין מעריב היום

מסכת ההתעללויות שספגו עובדי מעריב היתה רק הפרק הראשון בסאגה, שהאניגמה הגדולה ביותר שלה היא למה? למה רכש בן צבי את מעריב? יכול להיות שהוא רצה להראות לבעלי ישראל היום מאיפה משתין הדג? אז תשמעו לאיזה איבר מוצנע בגוף של שלדון אדלסון מזיזות ההוצאות של אחזקת חינמונו הנפוץ ביותרהספירה לאחור החלה מרגע ששלמה בן צבי החליט לרכוש את מעריב. קשה להבין מה היו המוטיבציות שלו לבצע את הרכישה, שנועדה, מלכתחילה לגמור את העיתון היומי הותיק ולהפוך אותו למוטציה, פרי דמיונו הקודח של הבעלים החדש.

היה צריך להיות עיוור כדי לא לקרוא את המפה, שעה שבן צבי פיטר כותבים דעתניים שאינם מהזן הפוליטי-דתי-לאומי שלו, שעה שחתם על הסכמים שלא התכוון לכבד והפר אותם שעה קלה לאחר חתימתם.

אם אני מנסה להבין מה חשב לעצמו בן צבי, כשקנה את מעריב, אני יכולה רק לדמיין שהוא התכוון להתחרות בשלדון אדלסון. תחרות שנועדה מראש לכשלון, לפחות משום שאדלסון עושה, ביום ממוצע אחד, קופה של 32 מיליון שקל: כך על פי גלובס, בציטוט מפורבס.

אדלסון, בניגוד לבן צבי, יכול להרשות לעצמו לממן עיתון בישראל מבלי לאלץ את עורכיו להתחבט בשאלה את מי נפטר היום.

בן צבי מוציא לאור את העיתון מקור ראשון, שעושה את עבודתו נאמנה. הוא מינה את עצמו גם כעורכו הראשי ובמין תחושה של כול יכול, החליט למנות את עצמו גם כעורכו הראשי של מעריב. איש מעולם העסקים, ולא מעולם העיתונות, סבר שהוא יכול למלא את הנעליים הגדולות של עזריאל קרליבך ושל יורשיו לדורותיהם. יש שיגידו שזו מגלומניה. יש שיאמרו אג'נדה פוליטית או כלכלית, ויש שיאמרו עיוות בתפישת המציאות. ואפרופו מציאות, הרי הסינתזה הכפויה בין מקור ראשון ומעריב נכשלה.

מעריב היה מותג, שבן צבי הרג.

היום לא ראה מעריב אור. הפגנת שרירים לקבלת אישור בית המשפט להקפאת הליכים, שתאפשר למו"ל – עורך למחוק לחלוטין את טביעות האצבע של מעריב הישן והטוב, תוך פיטורי עשרות עיתונאים ועובדים. במכתב ששיגר לעובדים בשבוע שעבר, הסביר בן צבי את מטרותיו:

"במהלך השנה וחצי האחרונות כולנו היינו שותפים במהלך חשוב ומשמעותי בעיתונות הישראלית, כאשר החלטנו לרכוש את פעילות מעריב במטרה להחזיר את העיתון לימיו הגדולים בהיסטוריה של העיתונות ולהבריא את החברה כך שתתנהל כחברה עסקית מאוזנת ואף מרוויחה. לצערנו, עד כה, למרות המהלכים שנעשו, רובם בהצלחה, החברה עדיין לא הגיעה ליעדים ולמטרות שהציבה לעצמה".

עדיין?

ש"י עגנון: סיפור לא פשוט

במוצאי החג הראשון של סוכות צפינו בחלקו הראשון של סרטה של איטה גליקסברג "ש"י עגנון – מוקדש לנוות ביתי" (ערוץ 1) ובאמצע הדרך, עוד לפני הקרנת החלק השני של הסרט, הצפויה במוצאי שמחת תורה, סיפרה היוצרת, איטה גליקסברג למגפון, על התהליך שעברה עם הסופר המת.

רשות השידור מתגאה ביצירה הזו, המעלה על נס את החיים מאחורי הקלעים של הסופר שהיה הרבה יותר מ"שרייבער" (כותב), כפי שכינה אותו בעלומיו אביה של אסתר, אשתו.

איטה גליקסברג יצאה למסע עם חתן פרס נובל לספרות הראשון והיחיד מישראל, ש"י עגנון ועם משפחתו. עם אשתו המתה ועם ילדיו הנושקים לגיל מאה. ילדים שחיו בצלו של אב ששמו השני יכול להיות מורכבות, גאונות, אגואיזם ואגוצנטריות, עומק חשיבה, הגות וידע בצד נבירה ברגשות וביחסי אנוש ומודעות למצבים אנושיים פעוטים לכאורה. גליקסברג עדיין חיה בתוך הסרט, מתקשה להיפרד. תוך כדי עבודה, שנמשכה שלוש שנים, היא גילתה את העומק של ש"י עגנון וצללה לרבדים העמוקים של יצירתו.  אם אלה מאתנו שלמדו לבגרות את "תמול שלשום" זוכרים ממנו בעיקר את הכלב המשוגע בלק, ופחות את המשמעויות העמוקות של כל מילה, כל משפט שנשזר בקפידה כשהוא מגלם בתוכו שכבות שכבות, בהן כאלו הלקוחות מהפסיכולוגיה, מתורת החלומות ואחרות השאובות מתורת הנסתר, הרי עבודה על עגנון חייבה את יוצרת הסרט להיכנס לעומקם של דברים. כך גם למדה להבין את הצורך שלו בשקט ובריכוז מוחלט שגבו מחיר ממשפחתו, ובעיקר מאשתו אסתר, הלא היא נוות ביתו, (או שלא?) שהתמסרה, כך נראה, מרצון.

הסרט "ש"י עגנון – מוקדש לנוות ביתי" המוקרן בשני חלקים, מציין מאה שנה להיכרות עגנון (שמואל יוסף צ'צקס) עם אסתר-אסתרליין, שסיפרה בשנת 1966 בראיון רדיופוני לרגל זכייתו של עגנון בפרס נובל, על היכרותה עמו בשנת 1913.

אסתר עגנון, באדיבות חמדת עגנון

אילת ליבר, שניהלה את בית עגנון ונמנתה בין המרואיינים לסרט, אומרת שם: "הדבר העצוב הוא שיש אותה, שהיא הקרבן של היצירה הזאת". גם אם הסרט עשוי  להצטייר לצופה כהומאז' לאסתר, רעייתו של עגנון, על מסירותה ועל הקרבתה, הרי גליקסברג מבקשת לתקן את הרושם העשוי להתקבל כאילו הסרט מבקר את התנהלותו של הסופר עגנון , שעה שמביטים בה על רקע גדולתו. גליקסברג אינה חולקת את רגשות האנטגוניזם המתעוררים כלפיו בעת הצפייה בסרט וגם לא את הביקורת על ה"קורבניות" של אסתר.

– האם יחסך אל עגנון השתנה בעקבות עשיית הסרט: האם במהלך העבודה התפתחו בך רגשות שליליים כלפיו בעיקר בגלל יחסו לאשתו אך גם בגלל יחסו לילדיו, או שאולי רגשות ההערכה שלך כלפיו כיוצר גברו.

 – "ההיכרות המחודשת שלי עם עגנון במהלך העבודה על הסרט נעשתה בשלב בוגר מזה שבו למדתי  את כתביו. הפעם הייתי מצוידת בכלי עבודה דוקומנטריים. לא רק שהערצתי אליו גברה אלא גם הבנתי את מצוקתו כאמן-יוצר שמחויב טוטאלית לעבודתו וכאדם בוגר שחי במודע את תחושת הכמיהה למימוש ואת תחושת ההחמצה הקבועה".

"את דמותה של אסתר לא העליתי מטעמים פמיניסטיים. עגנון חידש בספרות העברית את הרומן הפסיכולוגי. הוא הפליא לתאר דקויות ביחסים בין המינים ובחיי נישואים. ב'סיפור פשוט' הירשל משתגע ומטופל ע"י ד"ר לנגזם כדי לשמר את הנישואים".

"הנישואים הלא שגרתיים לאישה כל כך מיוחדת הביאו אותי, כדוקומנטריסטית, ליצור תשתית של  שלושה  מעגלים: הזוגיות בחיים, הרומן הפסיכולוגי והתפיסה הקבלית. בשלושת המעגלים האלה מתקיימת חוקיות של כמיהה למימוש ושל החמצה. לדעתי, שלושה מעגלים אלה ניזונים זה מזה".

בהקשר זה, של החמצה, נבחר ציטוט מטלטל מדברי עגנון: "אני קבצן של אהבה שנקרע לו תרמילו והוא מניח את האהבה בתוך תרמיל קרוע": דברים שבהם מוצאת יוצרת הסרט ביטוי לחיים בצל כתיבה (או כתיבה בצל חיים), שיש בהם כמיהה מתמדת ותחושה קבועה של החמצה.

ש"י עגנון, באדיבות אמונה ירון

 – האם חשת אמביוולנטיות ביחס כלפי עגנון?

– "מאוד הבנתי את עגנון וליבי יצא אליו. כל חייו היה צריך להוכיח את עצמו בעבודה קשה".

– צפיתי בסרטך כהומאז' לאסתר. מה חשת כלפיה? כלפי הכניעות שלה והוויתור שלה על עצמה: האם את רואה זאת כהרואיות או כ"פראייריות" או אולי את רואה זאת בצורה אחרת. האם המקום שנתת לה בסרט מבטא את תחושותייך כלפיה.

– "אני חושבת שאסתר בחרה בחיים מעניינים ולכל צורת חיים יש מחיר. אני בהחלט מזדהה עם בחירה זו".

 לדברי גליקסברג, החלה בעשיית הסרט לפני כשלוש שנים בעידוד מנהל מחלקת התכניות יואב גינאי וכחלק מתפיסת העולם שלו לגבי יעוד השידור הציבורי. מיד עם ראשית התחקיר היא פנתה למנהלת בית עגנון אז, אילת ליבר, ולילדיו של עגנון, אמונה וחמדת. "החיבור והאמון ביני לבין בני המשפחה היו מיידיים", היא מספרת.

איטה גליקסברג (צילום: ויקטוריה דולינסקי)

 וברשות השידור כמו ברשות השידור, אי אפשר בלי סיפור רקע: "הקונספציה לסרט נבנתה בזמן קצר. היה עיכוב של כשנה לקבל אישור להפקת הסרט משום שחבר של המנכ"ל הקודם "חמד" לעצמו את הסרט כששמע שאני עובדת עליו", מספרת גליקסברג. חלפה שנה מבוזבזת ואז אושר הסרט, רק לאחר חילופי ההנהלה.

למרבה המזל, גלגלי הביורוקרטיה לא הצליחו לחבל לחלוטין בתוצר הסופי כי הבת והבן המתבגרים של עגנון, בשנות התשעים לחייהם, שבריאותם אינה תמיד במיטבה, צולמו עוד בראשית התהליך וכך הצליחה גליקסברג להציל מידע וראיונות שמאוחר יותר לא היה אפשר לתעדם. במשך תקופות ארוכות, היא מתארת, לא היה ניתן לראיינם על אף הרצון הטוב שלהם ומודעותם לחשיבות הנצחת הוריהם. "הכנות שלהם כבשה אותי עד כדי כך שלעתים חשתי צורך לגונן עליהם ולא לפרסם כל מה שסיפרו לי".

ובכל זאת, נשמעים בסרט דברים שלהם, כשהם מתארים את בחירת הוריהם לחיות בשתי קומות נפרדות ואומרים על יחסי הזוגיות של הוריהם: "הייתה אהבה גדולה אבל גם אי הבנה גדולה" או כשאמונה ירון אומרת על אמה משפט קשה: "היא לא נתנה לנו די אהבה. היא אמרה שילדים הם כדי לראות אותם, אבל שלא יפריעו".

מלאכת עריכת הסרט ארכה שנה בשל מורכבות החומרים והצורך לכנס את כל כתיבת עגנון והחומרים הדוקומנטריים לרצף טלוויזיוני אחד ובה בעת ניסתה היוצרת לשוות לסרטה אופי חדשני על ידי עריכה קצבית ושימוש באנימציה של הטקסטים הספרותיים.

"זה היה אתגר להביא עדויות אישיות ופרטים היסטוריים לסרט טלוויזיוני ויזואלי שיהיה עדכני, זורם ומרגש", היא מתארת את התהליך.

לשאלה בדבר השתתפות הדור הצעיר לבית עגנון בסרט, גליקסברג  אומרת כי בני משפחת עגנון בורחים מהמשא שכרוך בשם עגנון. "חלק מהנכדים היו צעירים מכדי לזכור דברים משמעותיים ולחלקם החשיפה בהקשר זה קשה משום שהם רוצים לבנות את חייהם באופן עצמאי".

לדבריה, חלקו השני של  הסרט מתמקד בחיי הזוגיות של עגנון ואסתר כאן בארץ: "חיי נישואים שלא היו סיפור פשוט". במקביל, החלק הזה של הסרט מתעמק, לדבריה, יותר בסוד היצירה העגנונית ומנסה לענות על שאלות שנשאלו בסופו של הפרק הראשון.

גליקסברג מספרת כי "ההתחקות אחרי דמותו של הפסיכולוג של אסתר מביאה לגילוי סיפור חדש שמאיר את כתיבת סיפורי החלומות של עגנון". אסתר טופלה ע"י הפסיכואנליטיקאי מקס איטינגון, חברו של פרויד, ומי שהקים את החברה הפסיכואנליטית בארץ.

ואם כבר מדברים בשפת עגנון, הרי גליקסברג בחרה לסיים את הסרט ברוחו: "הסופים של הרומן 'שירה' הביאו אותי לסיים את הסרט בשלושה סופים שונים, כשכל אחד מהם מציע פרשנות לשם הסרט 'מוקדש לנוות ביתי' – האם זו האישה או האלוהות או אולי היצירה והאמנות?"

כלומר, אם אמרנו קודם בוודאות שנוות ביתי היא אסתר, הרי שאולי טעינו ואולי נוות ביתו היא גם רעייתו וגם יצירתו וגם הכול-יכול.  אפילו עתה, שנים לאחר מותו, ממשיך עגנון לתעתע בנו, לזרות אור ולהטיל צללים ובעיקר לעורר בנו את יצר הפלפול שהיה כל כך טבוע בו. נווה יכול להיות בית ויכול להיות נווה מדבר: שניהם מקומות שמסמלים עבור רבים את החיבוק, החום והעונג. מה היה הנווה של עגנון? האם ההקדשה הזו המירה את השכחה הבלתי נסלחת של רעייתו, אסתר, שישבה ימים כלילות להעתיק את כתביו, הקפידה לשמור עבורו על שקט מוחלט וסיפקה לו את הפרטיות והסגפנות שחייבה יצירתו? היא לא זכתה לאזכור שמה במסכת התודות של עגנון בטקס החשוב בחייו, בשנת 1966, עת שקיבל את הפרס שחתר אליו כל ימיו בכל האמצעים שעמדו לרשותו. באותו מעמד הוא זכר להודות לכל האנשים הזרים שישבו באולם בשטוקהולם הקרה ושכח רק פרט פעוט שבזכותו זכתה הספרות שלו להוקרה העולמית.

ותודה לחברי האקדמיה.

חלקו השני של הסרט יוקרן במוצאי שמחת תורה, יום חמישי בשעה תשע ורבע בערב. בערוץ הראשון.

פורסם במגפון.

אריה גולן מודה לקולגות על הצביעות ומזכיר מי המציא את המדיה הישראלית

אריה גולן: "אני נורא פסימי. זה יכול להיגמר בזה שלא יהיה שידור ציבורי יותר". מגיש הרדיו אריה גולן התייסר בשבועות האחרונים לפני שפתח את המיקרופון כדי לתקוף את צביעות ה"קולגות" העיתונאים ואת ההפרה הגסה של ההסכם החתום לרפורמה ברשות השידור, על ידי הממשלה. בשיחה עם מגפון, הוא אומר עוד כמה דברים.

הכתבה הזו פורסמה ביום ראשון במגפון. יש בה קישור לשידור  הרדיו .

אריה גולן מגיש זה שש עשרה שנים את יומן הבוקר של רשת ב' של קול ישראל. יומן שהפך, עם השנים, לתכנית הרדיו המואזנת ביותר בישראל. ביומן הוא מראיין פוליטיקאים בלי כפפות, מגלה חמלה כלפי מי שנעשק ולא פוחד לשאול שאלות נוקבות. למרות ואולי בגלל כל זאת, רוצים עכשיו לסגור לו, כמו לכל עמיתיו ברשות השידור, את השאלטר. זה קורה לו אחרי יותר מארבעים שנות עבודה עיתונאית, במהלכן היה בין היתר כתב מדיני ופוליטי ואף שליח רשות השידור לוושינגטון.

אריה גולן: יאללה, להוציא את השטקר כי אנשים רוצים הכל בחינם: כן, זוהי ישראל היום (צילום: רשות השידור, רשת ב')

הדברים שהוא אמר למיקרופון עוררו גלים, אבל לא בתקשורת הממוסדת שנוח לה לשתוק. הוא לא שותק. מעל גלי האתר אמר על אותם "חברים" מהתקשורת, כי אם ייכפה על עובדי רשות השידור לעזוב את עבודתם: "נעזוב בגו זקוף… ולא לפני שנודה לקולגות על עמידתם מנגד, שותקים. באמת לא אכזבתם חברים. לא ציפינו ליותר. הסולידריות לא גרה כאן יותר".

– ניכר שאתה פגוע מאוד מן התקשורת. מרגיש שהם יורקים עליכם.

– גולן: "הם לא יורקים עלינו. הם פשוט יושבים בשקט. חלקם יצאו בזעם גדול מהרשות, חלקם חושבים שהרשות הגיעה לסוף דרכה. אני מכיר את החבר'ה האלה. אני מכיר אותם שנים. לא ציפיתי שיעלו למעננו על הבריקאדות, אבל השתיקה המוחלטת הזו היא מאכזבת. בסופו של דבר כשהיו ערוצים כמו 10 שהיו בסכנת סגירה, עשינו בשבילם כמה דברים".

–  אמרת ברדיו "כאן מדובר במותה היזום, המתוכנן של רשות השידור. זו תהיה המתה בלי חסד של השידור הציבורי… זירת התקשורת תהיה נתונה עתה באופן בלעדי לערוצים המסחריים העמלים לעשות כסף בשביל בעלי ההון". אמרת שהממשלה עמלה על עשיית שלום ומלחמה וגם על "להוציא לנו את המיץ" כדבריך. על מה הכעס הגדול?

– גולן: "אני יודע מצוין שיש בעיות ברשות השידור. כולם יודעים זאת, כולל העובדים. לכן גם הסכמנו לרפורמה. הממשלה רצתה אותה. ארבעים אחוז מאתנו הולכים הביתה. לרחוב. הם לא ימצאו עבודה. והממשלה הצליחה לקבל הסכמה של העובדים שארבעים אחוז מאיתנו ילכו הביתה. זו שחיטה כללית. אין תקדים כזה, ואנחנו עשינו את זה. בעבודה קשה של שרים, של מנהלי הרשות. הרפורמה חתומה והכל, ו.. עוצרים את הסוסים. מסתמכים כולם על חוות דעת משפטית של אבי ליכט, בכיר בפרקליטות, שיש לי אותה ביד. בררתי עם משפטנים בכירים מאוד אם הממשלה אמנם יכולה להפר הסכמים חתומים ונאמר לי שהיא יכולה לעשות זאת, אבל אך ורק במקרים מאוד דרמטיים שבהם השתנו הנסיבות. המקרה הזה, זה לא המקרה. זה ששר מתחלף זה לא נסיבות מכריעות. כל שנה, כל שנתיים, מתחלף שר. זהו הסכם שהושג אחרי שעות עבודת פרך, באמת מהלב. הסכם שאי אפשר להסכים לו. ועכשיו השר הקים ועדה שאולי תציע לסגור את הרשות, כביכול כדי לפתוח אותה מחדש. לסגור זה נורא פשוט כנראה. לפתוח מחדש? ספק גדול. איך זה ייראה? מי יעבוד שם? אולי ישכחו בכלל להקים את השידור הציבורי מחדש. הרפורמה היתה אמורה לתקן את חוליי הרשות מהמסד עד הטפחות. הוסכם שהרשות תתרום את חלקה במאות מיליונים. מוכרים את הנכסים ופתאום: הכל בטל ומבוטל. הרדיו נמצא במצב יוצא מן הכלל. זוכה להאזנה גבוהה. הטלוויזיה צריכה תיקון. למה להרוג?

– למעשה, אליבא דכול העולם כמעט, הבעיה העיקרית של הרשות נעוצה בניהול הקלוקל שלה. גם השר ארדן התבטא בנושא. אם כך, למה שלא תציעו לו לפטר את ההנהלה ולשמר את הרשות?

–  גולן: "אני לא מדבר על ההנהלה, אבל תשאלי אותו (את ארדן – א.ע.). הוא גם לא מוכן להתראיין על הנושא אצלנו. הוא לא נפגש עם ההנהלה, לא נפגש עם הוועדים. הוא מינה ועדה לבחינת השידור הציבורי שיש בה אנשים שלדעתי לפחות חלקם בעלי ניגוד אינטרסים". אגב, השר ארדן מסרב גם להיפגש בנושא עם נציגי אגודת העיתונאים (א.ע.).

את הדברים הנוקבים שאמר ברדיו גלגל גולן בינו לבינו בימים האחרונים. הם יצאו מהלב, ונאמרו בכאב גדול לאחר התחבטויות נפש. הוא תקף את השטחיות של תכניות הריאליטי בערוצים המסחריים, בהן "הבה נבהה כולנו שעות על גבי שעות אחר המריבות הטפשיות בבית האח הגדול… תנו לנו את ארז טל וצביקה הדר… אז מה אם רשות השידור היתה במשך שנים האינקובטור הלאומי" וכאן מנה גולן שורת שמות מרשימה של אנשי תקשורת בכירים שיצאו מבית היוצר של רשות השידור: "יאללה, להוציא את השטקר וגמרנו, כי אנשים רוצים טלוויזיה בחינם, רדיו בחינם ועיתון בחינם. כן, זוהי ישראל היום".

למתקפתו הטעונה הוא צירף גם את ההסתדרות ש"קולה נדם": "אולי צדק ז'בוטינסקי שרצה לשבור את ההסתדרות. מה יש לנו ממנה? לאף אחד לא מזיז ואם צריך – לשבור את רשות השידור!".

את דבריו חתם גולן בנחמה אחת קטנה, כדבריו, שבה תוסר אחת ולתמיד הדיבה נגד עיתונאי רשות השידור שהוכתרו כ"משרתי השלטון": "השלטון לא היה חושב לרגע לכרות את הלשון המלקקת… "הוא אומר, וכנראה שהוא צודק. לגמרי. יש לשונות מלקקות ברשות השידור, אבל אלו אינן של העיתונאים והעובדים מן השורה.

חיים בסרט (או איך לעשות מיליונים) בחדשות 2

כתבת המגזין של חדשות מוצאי שבת בערוץ 2 על אלי אלעזרא "אחד מעשרת שחקני הפוקר הטובים ביותר בעולם" מצטרפת בקלילות לתכנים הירודים של תכניות הריאליטי בערוצים המסחריים: התכניות מאחזות העיניים שמבטיחות כסף קל ושוכחות להזכיר כמה קרבנות נופלים בדרך.

הפרומואים החוזרים ונשנים של חדשות ערוץ 2 שבו ופמפמו את ההבטחה על אלי אלעזרא, הילד משכונת בקעה. הקצין המהולל- והכי חשוב, האיש שעושה מיליונים בן רגע. גם ה"חדשות" מצטרפות למירוץ אחר המיליון, או המיליונים במקרה הזה, ועל הדרך מפמפמות פרסומות בקצב אש כדי להצדיק את הקרדיט של עשיית כסף קל.

הערב, מוצאי שבת, היתה זו הכתבה של דנה וייס שגם הגישה את מהדורת החדשות, על אלי אלעזרא, הישראלי. מלח הארץ. הקצין מסיירת גולני שעשה זאת.

כתבה שהיתה יכולה להפוך, בקלות, לרומן למשרתות, או יותר נכון למהמרים. אלא שאלי אלעזרא מדגיש "אני לא מהמר. אני שחקן פוקר".

הכתבה הזו היתה אי של פולחן וסגידה למי שמצליח לעשות כסף מהיר. למי שמפסיד ומרוויח מיליונים בערב אחד. שיר הלל לשחקן פוקר שזכה בזמן מסך יקר של הערוץ הנצפה ביותר ולו משום שהוא, בעזרת דנה וייס, הצליח להצית את הדמיון למרות שהוא מעיד שהוא "היה ונותר אלי מהשכונה". אלי מהשכונה שהפסיד בערב אחד 1.3 מיליון דולר והרוויח בערב אחר 1.7 מיליון דולר. אלי שאומר "אני ישראלי. כאן נולדתי" ואלי שאומר גם: "אני אוהב לראות את הכאב על הפנים של האנשים". כשהם מפסידים לו, כמובן.

אלי מסייר עם וייס בביתו הגדול. עשרה חדרי שינה, סוויטות לילדים. עזבו אתכם מהצרות של האיש הקטן. אלי מחייך כשהוא טופח על חזהו הרחב ומספר בהתפעלות עצמית אין קץ:  "אני מפסיד בתים בלילה".

איזה יופי.

אז למה שנקלקל עם אסוציאציות על אחד, עופר מקסימוב שהרס את חיי אחותו אתי אלון בגלל התמכרות להימורים, או גרוע מזה, אחד דניאל מעוז שההימורים גרמו לו לאבד צלם אנוש. זה ממש לא הסיפור שלנו. אנחנו עכשיו במהדורת מוצאי שבת של ערוץ 2. הערוץ שמוכר לנו אשליות. אז למה לקלקל?

פורסם במגפון

ידיעות אחרונות מול ישראל היום: קרב הבריונים של השכונה

בעיתון ישראל היום מתעסקים, מעבר לפולחן האישיות המוכר והידוע, במתקפות יום-יומיות נגד העיתון המתחרה. די עם החפירות. יש לכם תחקיר מעמיק ונוקב על נוני מוזס/ידיעות אחרונות? פרסמו אותו בלי כל נימת הצדקנות. וידיעות אחרונות- כמו ידיעות, הפך לאתר פרסומי שדורש שנצביע לו 'לייק'.

נתוני סקר מהשבוע (TGI) נמרחו בכל האתרים עם הכותרת "מעריב מתרסק".  סקר שמצביע על צניחה של 40% בחשיפה לעיתון במהלך המחצית הראשונה של שנת 2013: תקופת כניסת המו"ל החדש שלמה בן צבי לעיתון.
נתוני הסקר גם מצביעים על תיקו מחודש בין ידיעות אחרונות וישראל היום, לאחר שעיתון החינם של שלדון אדלסון עקף בעליה את ידיעות.

בשבועות האחרונים מתנהלת מלחמה יצרית בין שני העיתונים המובילים. מלחמה אלימה ובוטה שבמהלכה עושים שני הענקים שגיאות טקטיות החושפות את חולשותיהם הגדולות.

 מה שקורה במאבק האיתנים בין ידיעות אחרונות וישראל היום יכול לאושש את הטענה שהאדם הוא האויב הגרוע ביותר של עצמו.
כמה שגונן גינת ישוב ויפמפם כותרות שערורייתיות על מו"ל ידיעות אחרונות נוני מוזס, וככל שמאמרים אלה יזכו להפניות בעמוד הראשון של ישראל היום, כך חושף העיתון הזה את מסכת מניעיו המתמצית במלים "להגן על ביבי ושרה" וגם את סגנון הכתיבה המיושן והחופר בנוסח "אמרתי לכם" ו"נו נו נו". קוראים פעם, קוראים פעמיים, ואחר כך אומרים: "אוקיי, הבנו. אז מה חדש?" ועוברים הלאה. כתבת תחקיר אחת טובה על ידיעות אחרונות ועל מוזס, אולי מבית היוצר של מוטי גילת, תחקירן ידיעות אחרונות בעבר, בוודאי היתה עושה את המלאכה הרבה יותר טוב מאשר כותרות כמו "אימפריית הרשע של נוני מוזס" המלווה תדיר בתמונתו ולצדה "חשיפה, של המחדל התורן: "ידיעות והבדרנית הבדואית המזויפת: והם עוד חושבים שמישהו יאמין להם? אמרנו שהם מפרסמים דברים בלי קשר לעובדות?.." (7.7.13) או: "הידיעות המוטעות שידיעות צריך להתנצל עליהן" (עמוד 1, 9.7.13) ובה הפירוט של ידיעות המעידות, כדברי הכותרת על "שחצנות וגבהות לב", ועוד קודם ב-1 ביולי, תחת הכותרת הקבועה "אימפריית הרשע של נוני מוזס" , הפעם מבית היוצר של דרור אידר: "כישידיעות אחרונות מנסה להחליש את נתניהו מול קרי ועוד ועוד ועוד.

חלוקת חינם של ישראל היום (צילום: חובב שירה, ויקימדיה)

 מן העבר השני, ידיעות אחרונות מגלה סימני היסטריה מתקדמת שאינה מונעת ממנו להמשיך ולהתנהל באותם קודים של ניכור וזלזול בציבור הקוראים ובאינטליגנציה שלו. עכשיו, הניכור הזה הגיע אל הציבור ביג טיים. די להביט בעמוד הבית של האתר מבית העיתון Ynet. מה יש שם? יש שם, באתר שהיה פעם המוביל במדינה ועתה ניצב עדיין במקום השני, אולי מפאת ההרגל, אתר של פרסומות. בין הפרסומות החולשות על העמוד בבוטות, צצה לה פה ושם ידיעה בהחלט לא בלעדית אלא מסוג הידיעות המתפרסמות בכל האתרים, כתובה באותה צורה נוסחתית מבית ידיעות ואם אתם רוצים להכנס אליה ולקרוא אותה עד תומה, אתם נדרשים להצביע 'לייק' לאתר העיתון בפייסבוק, גם אם אתם לגמרי dislike את ההתנהגות הסחטנית, הבריונית, האלימה והכפייתית הזו. "מציעים" לכם להצביע, באופן מלאכותי לחלוטין, בעד העיתון שאם לא כן, לא תוכלו לקרוא את הידיעה עד תומה.

אגב, ה- like הזה שווה בדיוק כמו 99% מהלייקים בפייסבוק: נאדה. גורנישט, אפס, כלום.

אתר ידיעות אחרונות, כמו הממשלה, כמו ראש הממשלה, כמו שר האוצר, סומכים על העדר כושר השיפוט שלנו, על הרפיסות שלנו, על כך שנגיד, "אוקיי, נלחץ לייק, מה יכול להיות?" זה כנראה יותר קל למרבית הציבור ללחוץ לייק מאשר לחפש בדיוק את אותה ידיעה עצמה באתרים אחרים.

ואולם עבור בית מוזס כל הלייקים הללו מיתרגמים לכסף: לייקים,כרייטינג, משמעותם עמדת מיקוח טובה יותר אצל המפרסמים.

מחאה חברתית, או צרכנית, יכולה להתבטא גם בעזיבת אתר שמכריח אותנו לעשות מה שאיננו רוצים. הציבור יכול כמובן להתכופף בכל פעם שמכוונים לו אקדח לרקה, או להשתחוות למלך, או למולך שאיננו אוהב. ההיסטוריה הוכיחה זאת בעבר. מצד שני, שווה לנסות ולראות אם כוח ההרגל, או פיתויי החינם של ישראל היום, ימשיכו לאחז את עינינו באמצעות סקרים שגם על אמינותם מותר לפקפק.

פורסם במגפון