אין מעריב היום

מסכת ההתעללויות שספגו עובדי מעריב היתה רק הפרק הראשון בסאגה, שהאניגמה הגדולה ביותר שלה היא למה? למה רכש בן צבי את מעריב? יכול להיות שהוא רצה להראות לבעלי ישראל היום מאיפה משתין הדג? אז תשמעו לאיזה איבר מוצנע בגוף של שלדון אדלסון מזיזות ההוצאות של אחזקת חינמונו הנפוץ ביותרהספירה לאחור החלה מרגע ששלמה בן צבי החליט לרכוש את מעריב. קשה להבין מה היו המוטיבציות שלו לבצע את הרכישה, שנועדה, מלכתחילה לגמור את העיתון היומי הותיק ולהפוך אותו למוטציה, פרי דמיונו הקודח של הבעלים החדש.

היה צריך להיות עיוור כדי לא לקרוא את המפה, שעה שבן צבי פיטר כותבים דעתניים שאינם מהזן הפוליטי-דתי-לאומי שלו, שעה שחתם על הסכמים שלא התכוון לכבד והפר אותם שעה קלה לאחר חתימתם.

אם אני מנסה להבין מה חשב לעצמו בן צבי, כשקנה את מעריב, אני יכולה רק לדמיין שהוא התכוון להתחרות בשלדון אדלסון. תחרות שנועדה מראש לכשלון, לפחות משום שאדלסון עושה, ביום ממוצע אחד, קופה של 32 מיליון שקל: כך על פי גלובס, בציטוט מפורבס.

אדלסון, בניגוד לבן צבי, יכול להרשות לעצמו לממן עיתון בישראל מבלי לאלץ את עורכיו להתחבט בשאלה את מי נפטר היום.

בן צבי מוציא לאור את העיתון מקור ראשון, שעושה את עבודתו נאמנה. הוא מינה את עצמו גם כעורכו הראשי ובמין תחושה של כול יכול, החליט למנות את עצמו גם כעורכו הראשי של מעריב. איש מעולם העסקים, ולא מעולם העיתונות, סבר שהוא יכול למלא את הנעליים הגדולות של עזריאל קרליבך ושל יורשיו לדורותיהם. יש שיגידו שזו מגלומניה. יש שיאמרו אג'נדה פוליטית או כלכלית, ויש שיאמרו עיוות בתפישת המציאות. ואפרופו מציאות, הרי הסינתזה הכפויה בין מקור ראשון ומעריב נכשלה.

מעריב היה מותג, שבן צבי הרג.

היום לא ראה מעריב אור. הפגנת שרירים לקבלת אישור בית המשפט להקפאת הליכים, שתאפשר למו"ל – עורך למחוק לחלוטין את טביעות האצבע של מעריב הישן והטוב, תוך פיטורי עשרות עיתונאים ועובדים. במכתב ששיגר לעובדים בשבוע שעבר, הסביר בן צבי את מטרותיו:

"במהלך השנה וחצי האחרונות כולנו היינו שותפים במהלך חשוב ומשמעותי בעיתונות הישראלית, כאשר החלטנו לרכוש את פעילות מעריב במטרה להחזיר את העיתון לימיו הגדולים בהיסטוריה של העיתונות ולהבריא את החברה כך שתתנהל כחברה עסקית מאוזנת ואף מרוויחה. לצערנו, עד כה, למרות המהלכים שנעשו, רובם בהצלחה, החברה עדיין לא הגיעה ליעדים ולמטרות שהציבה לעצמה".

עדיין?

ש"י עגנון: סיפור לא פשוט

במוצאי החג הראשון של סוכות צפינו בחלקו הראשון של סרטה של איטה גליקסברג "ש"י עגנון – מוקדש לנוות ביתי" (ערוץ 1) ובאמצע הדרך, עוד לפני הקרנת החלק השני של הסרט, הצפויה במוצאי שמחת תורה, סיפרה היוצרת, איטה גליקסברג למגפון, על התהליך שעברה עם הסופר המת.

רשות השידור מתגאה ביצירה הזו, המעלה על נס את החיים מאחורי הקלעים של הסופר שהיה הרבה יותר מ"שרייבער" (כותב), כפי שכינה אותו בעלומיו אביה של אסתר, אשתו.

איטה גליקסברג יצאה למסע עם חתן פרס נובל לספרות הראשון והיחיד מישראל, ש"י עגנון ועם משפחתו. עם אשתו המתה ועם ילדיו הנושקים לגיל מאה. ילדים שחיו בצלו של אב ששמו השני יכול להיות מורכבות, גאונות, אגואיזם ואגוצנטריות, עומק חשיבה, הגות וידע בצד נבירה ברגשות וביחסי אנוש ומודעות למצבים אנושיים פעוטים לכאורה. גליקסברג עדיין חיה בתוך הסרט, מתקשה להיפרד. תוך כדי עבודה, שנמשכה שלוש שנים, היא גילתה את העומק של ש"י עגנון וצללה לרבדים העמוקים של יצירתו.  אם אלה מאתנו שלמדו לבגרות את "תמול שלשום" זוכרים ממנו בעיקר את הכלב המשוגע בלק, ופחות את המשמעויות העמוקות של כל מילה, כל משפט שנשזר בקפידה כשהוא מגלם בתוכו שכבות שכבות, בהן כאלו הלקוחות מהפסיכולוגיה, מתורת החלומות ואחרות השאובות מתורת הנסתר, הרי עבודה על עגנון חייבה את יוצרת הסרט להיכנס לעומקם של דברים. כך גם למדה להבין את הצורך שלו בשקט ובריכוז מוחלט שגבו מחיר ממשפחתו, ובעיקר מאשתו אסתר, הלא היא נוות ביתו, (או שלא?) שהתמסרה, כך נראה, מרצון.

הסרט "ש"י עגנון – מוקדש לנוות ביתי" המוקרן בשני חלקים, מציין מאה שנה להיכרות עגנון (שמואל יוסף צ'צקס) עם אסתר-אסתרליין, שסיפרה בשנת 1966 בראיון רדיופוני לרגל זכייתו של עגנון בפרס נובל, על היכרותה עמו בשנת 1913.

אסתר עגנון, באדיבות חמדת עגנון

אילת ליבר, שניהלה את בית עגנון ונמנתה בין המרואיינים לסרט, אומרת שם: "הדבר העצוב הוא שיש אותה, שהיא הקרבן של היצירה הזאת". גם אם הסרט עשוי  להצטייר לצופה כהומאז' לאסתר, רעייתו של עגנון, על מסירותה ועל הקרבתה, הרי גליקסברג מבקשת לתקן את הרושם העשוי להתקבל כאילו הסרט מבקר את התנהלותו של הסופר עגנון , שעה שמביטים בה על רקע גדולתו. גליקסברג אינה חולקת את רגשות האנטגוניזם המתעוררים כלפיו בעת הצפייה בסרט וגם לא את הביקורת על ה"קורבניות" של אסתר.

– האם יחסך אל עגנון השתנה בעקבות עשיית הסרט: האם במהלך העבודה התפתחו בך רגשות שליליים כלפיו בעיקר בגלל יחסו לאשתו אך גם בגלל יחסו לילדיו, או שאולי רגשות ההערכה שלך כלפיו כיוצר גברו.

 – "ההיכרות המחודשת שלי עם עגנון במהלך העבודה על הסרט נעשתה בשלב בוגר מזה שבו למדתי  את כתביו. הפעם הייתי מצוידת בכלי עבודה דוקומנטריים. לא רק שהערצתי אליו גברה אלא גם הבנתי את מצוקתו כאמן-יוצר שמחויב טוטאלית לעבודתו וכאדם בוגר שחי במודע את תחושת הכמיהה למימוש ואת תחושת ההחמצה הקבועה".

"את דמותה של אסתר לא העליתי מטעמים פמיניסטיים. עגנון חידש בספרות העברית את הרומן הפסיכולוגי. הוא הפליא לתאר דקויות ביחסים בין המינים ובחיי נישואים. ב'סיפור פשוט' הירשל משתגע ומטופל ע"י ד"ר לנגזם כדי לשמר את הנישואים".

"הנישואים הלא שגרתיים לאישה כל כך מיוחדת הביאו אותי, כדוקומנטריסטית, ליצור תשתית של  שלושה  מעגלים: הזוגיות בחיים, הרומן הפסיכולוגי והתפיסה הקבלית. בשלושת המעגלים האלה מתקיימת חוקיות של כמיהה למימוש ושל החמצה. לדעתי, שלושה מעגלים אלה ניזונים זה מזה".

בהקשר זה, של החמצה, נבחר ציטוט מטלטל מדברי עגנון: "אני קבצן של אהבה שנקרע לו תרמילו והוא מניח את האהבה בתוך תרמיל קרוע": דברים שבהם מוצאת יוצרת הסרט ביטוי לחיים בצל כתיבה (או כתיבה בצל חיים), שיש בהם כמיהה מתמדת ותחושה קבועה של החמצה.

ש"י עגנון, באדיבות אמונה ירון

 – האם חשת אמביוולנטיות ביחס כלפי עגנון?

– "מאוד הבנתי את עגנון וליבי יצא אליו. כל חייו היה צריך להוכיח את עצמו בעבודה קשה".

– צפיתי בסרטך כהומאז' לאסתר. מה חשת כלפיה? כלפי הכניעות שלה והוויתור שלה על עצמה: האם את רואה זאת כהרואיות או כ"פראייריות" או אולי את רואה זאת בצורה אחרת. האם המקום שנתת לה בסרט מבטא את תחושותייך כלפיה.

– "אני חושבת שאסתר בחרה בחיים מעניינים ולכל צורת חיים יש מחיר. אני בהחלט מזדהה עם בחירה זו".

 לדברי גליקסברג, החלה בעשיית הסרט לפני כשלוש שנים בעידוד מנהל מחלקת התכניות יואב גינאי וכחלק מתפיסת העולם שלו לגבי יעוד השידור הציבורי. מיד עם ראשית התחקיר היא פנתה למנהלת בית עגנון אז, אילת ליבר, ולילדיו של עגנון, אמונה וחמדת. "החיבור והאמון ביני לבין בני המשפחה היו מיידיים", היא מספרת.

איטה גליקסברג (צילום: ויקטוריה דולינסקי)

 וברשות השידור כמו ברשות השידור, אי אפשר בלי סיפור רקע: "הקונספציה לסרט נבנתה בזמן קצר. היה עיכוב של כשנה לקבל אישור להפקת הסרט משום שחבר של המנכ"ל הקודם "חמד" לעצמו את הסרט כששמע שאני עובדת עליו", מספרת גליקסברג. חלפה שנה מבוזבזת ואז אושר הסרט, רק לאחר חילופי ההנהלה.

למרבה המזל, גלגלי הביורוקרטיה לא הצליחו לחבל לחלוטין בתוצר הסופי כי הבת והבן המתבגרים של עגנון, בשנות התשעים לחייהם, שבריאותם אינה תמיד במיטבה, צולמו עוד בראשית התהליך וכך הצליחה גליקסברג להציל מידע וראיונות שמאוחר יותר לא היה אפשר לתעדם. במשך תקופות ארוכות, היא מתארת, לא היה ניתן לראיינם על אף הרצון הטוב שלהם ומודעותם לחשיבות הנצחת הוריהם. "הכנות שלהם כבשה אותי עד כדי כך שלעתים חשתי צורך לגונן עליהם ולא לפרסם כל מה שסיפרו לי".

ובכל זאת, נשמעים בסרט דברים שלהם, כשהם מתארים את בחירת הוריהם לחיות בשתי קומות נפרדות ואומרים על יחסי הזוגיות של הוריהם: "הייתה אהבה גדולה אבל גם אי הבנה גדולה" או כשאמונה ירון אומרת על אמה משפט קשה: "היא לא נתנה לנו די אהבה. היא אמרה שילדים הם כדי לראות אותם, אבל שלא יפריעו".

מלאכת עריכת הסרט ארכה שנה בשל מורכבות החומרים והצורך לכנס את כל כתיבת עגנון והחומרים הדוקומנטריים לרצף טלוויזיוני אחד ובה בעת ניסתה היוצרת לשוות לסרטה אופי חדשני על ידי עריכה קצבית ושימוש באנימציה של הטקסטים הספרותיים.

"זה היה אתגר להביא עדויות אישיות ופרטים היסטוריים לסרט טלוויזיוני ויזואלי שיהיה עדכני, זורם ומרגש", היא מתארת את התהליך.

לשאלה בדבר השתתפות הדור הצעיר לבית עגנון בסרט, גליקסברג  אומרת כי בני משפחת עגנון בורחים מהמשא שכרוך בשם עגנון. "חלק מהנכדים היו צעירים מכדי לזכור דברים משמעותיים ולחלקם החשיפה בהקשר זה קשה משום שהם רוצים לבנות את חייהם באופן עצמאי".

לדבריה, חלקו השני של  הסרט מתמקד בחיי הזוגיות של עגנון ואסתר כאן בארץ: "חיי נישואים שלא היו סיפור פשוט". במקביל, החלק הזה של הסרט מתעמק, לדבריה, יותר בסוד היצירה העגנונית ומנסה לענות על שאלות שנשאלו בסופו של הפרק הראשון.

גליקסברג מספרת כי "ההתחקות אחרי דמותו של הפסיכולוג של אסתר מביאה לגילוי סיפור חדש שמאיר את כתיבת סיפורי החלומות של עגנון". אסתר טופלה ע"י הפסיכואנליטיקאי מקס איטינגון, חברו של פרויד, ומי שהקים את החברה הפסיכואנליטית בארץ.

ואם כבר מדברים בשפת עגנון, הרי גליקסברג בחרה לסיים את הסרט ברוחו: "הסופים של הרומן 'שירה' הביאו אותי לסיים את הסרט בשלושה סופים שונים, כשכל אחד מהם מציע פרשנות לשם הסרט 'מוקדש לנוות ביתי' – האם זו האישה או האלוהות או אולי היצירה והאמנות?"

כלומר, אם אמרנו קודם בוודאות שנוות ביתי היא אסתר, הרי שאולי טעינו ואולי נוות ביתו היא גם רעייתו וגם יצירתו וגם הכול-יכול.  אפילו עתה, שנים לאחר מותו, ממשיך עגנון לתעתע בנו, לזרות אור ולהטיל צללים ובעיקר לעורר בנו את יצר הפלפול שהיה כל כך טבוע בו. נווה יכול להיות בית ויכול להיות נווה מדבר: שניהם מקומות שמסמלים עבור רבים את החיבוק, החום והעונג. מה היה הנווה של עגנון? האם ההקדשה הזו המירה את השכחה הבלתי נסלחת של רעייתו, אסתר, שישבה ימים כלילות להעתיק את כתביו, הקפידה לשמור עבורו על שקט מוחלט וסיפקה לו את הפרטיות והסגפנות שחייבה יצירתו? היא לא זכתה לאזכור שמה במסכת התודות של עגנון בטקס החשוב בחייו, בשנת 1966, עת שקיבל את הפרס שחתר אליו כל ימיו בכל האמצעים שעמדו לרשותו. באותו מעמד הוא זכר להודות לכל האנשים הזרים שישבו באולם בשטוקהולם הקרה ושכח רק פרט פעוט שבזכותו זכתה הספרות שלו להוקרה העולמית.

ותודה לחברי האקדמיה.

חלקו השני של הסרט יוקרן במוצאי שמחת תורה, יום חמישי בשעה תשע ורבע בערב. בערוץ הראשון.

פורסם במגפון.

אריה גולן מודה לקולגות על הצביעות ומזכיר מי המציא את המדיה הישראלית

אריה גולן: "אני נורא פסימי. זה יכול להיגמר בזה שלא יהיה שידור ציבורי יותר". מגיש הרדיו אריה גולן התייסר בשבועות האחרונים לפני שפתח את המיקרופון כדי לתקוף את צביעות ה"קולגות" העיתונאים ואת ההפרה הגסה של ההסכם החתום לרפורמה ברשות השידור, על ידי הממשלה. בשיחה עם מגפון, הוא אומר עוד כמה דברים.

הכתבה הזו פורסמה ביום ראשון במגפון. יש בה קישור לשידור  הרדיו .

אריה גולן מגיש זה שש עשרה שנים את יומן הבוקר של רשת ב' של קול ישראל. יומן שהפך, עם השנים, לתכנית הרדיו המואזנת ביותר בישראל. ביומן הוא מראיין פוליטיקאים בלי כפפות, מגלה חמלה כלפי מי שנעשק ולא פוחד לשאול שאלות נוקבות. למרות ואולי בגלל כל זאת, רוצים עכשיו לסגור לו, כמו לכל עמיתיו ברשות השידור, את השאלטר. זה קורה לו אחרי יותר מארבעים שנות עבודה עיתונאית, במהלכן היה בין היתר כתב מדיני ופוליטי ואף שליח רשות השידור לוושינגטון.

אריה גולן: יאללה, להוציא את השטקר כי אנשים רוצים הכל בחינם: כן, זוהי ישראל היום (צילום: רשות השידור, רשת ב')

הדברים שהוא אמר למיקרופון עוררו גלים, אבל לא בתקשורת הממוסדת שנוח לה לשתוק. הוא לא שותק. מעל גלי האתר אמר על אותם "חברים" מהתקשורת, כי אם ייכפה על עובדי רשות השידור לעזוב את עבודתם: "נעזוב בגו זקוף… ולא לפני שנודה לקולגות על עמידתם מנגד, שותקים. באמת לא אכזבתם חברים. לא ציפינו ליותר. הסולידריות לא גרה כאן יותר".

– ניכר שאתה פגוע מאוד מן התקשורת. מרגיש שהם יורקים עליכם.

– גולן: "הם לא יורקים עלינו. הם פשוט יושבים בשקט. חלקם יצאו בזעם גדול מהרשות, חלקם חושבים שהרשות הגיעה לסוף דרכה. אני מכיר את החבר'ה האלה. אני מכיר אותם שנים. לא ציפיתי שיעלו למעננו על הבריקאדות, אבל השתיקה המוחלטת הזו היא מאכזבת. בסופו של דבר כשהיו ערוצים כמו 10 שהיו בסכנת סגירה, עשינו בשבילם כמה דברים".

–  אמרת ברדיו "כאן מדובר במותה היזום, המתוכנן של רשות השידור. זו תהיה המתה בלי חסד של השידור הציבורי… זירת התקשורת תהיה נתונה עתה באופן בלעדי לערוצים המסחריים העמלים לעשות כסף בשביל בעלי ההון". אמרת שהממשלה עמלה על עשיית שלום ומלחמה וגם על "להוציא לנו את המיץ" כדבריך. על מה הכעס הגדול?

– גולן: "אני יודע מצוין שיש בעיות ברשות השידור. כולם יודעים זאת, כולל העובדים. לכן גם הסכמנו לרפורמה. הממשלה רצתה אותה. ארבעים אחוז מאתנו הולכים הביתה. לרחוב. הם לא ימצאו עבודה. והממשלה הצליחה לקבל הסכמה של העובדים שארבעים אחוז מאיתנו ילכו הביתה. זו שחיטה כללית. אין תקדים כזה, ואנחנו עשינו את זה. בעבודה קשה של שרים, של מנהלי הרשות. הרפורמה חתומה והכל, ו.. עוצרים את הסוסים. מסתמכים כולם על חוות דעת משפטית של אבי ליכט, בכיר בפרקליטות, שיש לי אותה ביד. בררתי עם משפטנים בכירים מאוד אם הממשלה אמנם יכולה להפר הסכמים חתומים ונאמר לי שהיא יכולה לעשות זאת, אבל אך ורק במקרים מאוד דרמטיים שבהם השתנו הנסיבות. המקרה הזה, זה לא המקרה. זה ששר מתחלף זה לא נסיבות מכריעות. כל שנה, כל שנתיים, מתחלף שר. זהו הסכם שהושג אחרי שעות עבודת פרך, באמת מהלב. הסכם שאי אפשר להסכים לו. ועכשיו השר הקים ועדה שאולי תציע לסגור את הרשות, כביכול כדי לפתוח אותה מחדש. לסגור זה נורא פשוט כנראה. לפתוח מחדש? ספק גדול. איך זה ייראה? מי יעבוד שם? אולי ישכחו בכלל להקים את השידור הציבורי מחדש. הרפורמה היתה אמורה לתקן את חוליי הרשות מהמסד עד הטפחות. הוסכם שהרשות תתרום את חלקה במאות מיליונים. מוכרים את הנכסים ופתאום: הכל בטל ומבוטל. הרדיו נמצא במצב יוצא מן הכלל. זוכה להאזנה גבוהה. הטלוויזיה צריכה תיקון. למה להרוג?

– למעשה, אליבא דכול העולם כמעט, הבעיה העיקרית של הרשות נעוצה בניהול הקלוקל שלה. גם השר ארדן התבטא בנושא. אם כך, למה שלא תציעו לו לפטר את ההנהלה ולשמר את הרשות?

–  גולן: "אני לא מדבר על ההנהלה, אבל תשאלי אותו (את ארדן – א.ע.). הוא גם לא מוכן להתראיין על הנושא אצלנו. הוא לא נפגש עם ההנהלה, לא נפגש עם הוועדים. הוא מינה ועדה לבחינת השידור הציבורי שיש בה אנשים שלדעתי לפחות חלקם בעלי ניגוד אינטרסים". אגב, השר ארדן מסרב גם להיפגש בנושא עם נציגי אגודת העיתונאים (א.ע.).

את הדברים הנוקבים שאמר ברדיו גלגל גולן בינו לבינו בימים האחרונים. הם יצאו מהלב, ונאמרו בכאב גדול לאחר התחבטויות נפש. הוא תקף את השטחיות של תכניות הריאליטי בערוצים המסחריים, בהן "הבה נבהה כולנו שעות על גבי שעות אחר המריבות הטפשיות בבית האח הגדול… תנו לנו את ארז טל וצביקה הדר… אז מה אם רשות השידור היתה במשך שנים האינקובטור הלאומי" וכאן מנה גולן שורת שמות מרשימה של אנשי תקשורת בכירים שיצאו מבית היוצר של רשות השידור: "יאללה, להוציא את השטקר וגמרנו, כי אנשים רוצים טלוויזיה בחינם, רדיו בחינם ועיתון בחינם. כן, זוהי ישראל היום".

למתקפתו הטעונה הוא צירף גם את ההסתדרות ש"קולה נדם": "אולי צדק ז'בוטינסקי שרצה לשבור את ההסתדרות. מה יש לנו ממנה? לאף אחד לא מזיז ואם צריך – לשבור את רשות השידור!".

את דבריו חתם גולן בנחמה אחת קטנה, כדבריו, שבה תוסר אחת ולתמיד הדיבה נגד עיתונאי רשות השידור שהוכתרו כ"משרתי השלטון": "השלטון לא היה חושב לרגע לכרות את הלשון המלקקת… "הוא אומר, וכנראה שהוא צודק. לגמרי. יש לשונות מלקקות ברשות השידור, אבל אלו אינן של העיתונאים והעובדים מן השורה.

חיים בסרט (או איך לעשות מיליונים) בחדשות 2

כתבת המגזין של חדשות מוצאי שבת בערוץ 2 על אלי אלעזרא "אחד מעשרת שחקני הפוקר הטובים ביותר בעולם" מצטרפת בקלילות לתכנים הירודים של תכניות הריאליטי בערוצים המסחריים: התכניות מאחזות העיניים שמבטיחות כסף קל ושוכחות להזכיר כמה קרבנות נופלים בדרך.

הפרומואים החוזרים ונשנים של חדשות ערוץ 2 שבו ופמפמו את ההבטחה על אלי אלעזרא, הילד משכונת בקעה. הקצין המהולל- והכי חשוב, האיש שעושה מיליונים בן רגע. גם ה"חדשות" מצטרפות למירוץ אחר המיליון, או המיליונים במקרה הזה, ועל הדרך מפמפמות פרסומות בקצב אש כדי להצדיק את הקרדיט של עשיית כסף קל.

הערב, מוצאי שבת, היתה זו הכתבה של דנה וייס שגם הגישה את מהדורת החדשות, על אלי אלעזרא, הישראלי. מלח הארץ. הקצין מסיירת גולני שעשה זאת.

כתבה שהיתה יכולה להפוך, בקלות, לרומן למשרתות, או יותר נכון למהמרים. אלא שאלי אלעזרא מדגיש "אני לא מהמר. אני שחקן פוקר".

הכתבה הזו היתה אי של פולחן וסגידה למי שמצליח לעשות כסף מהיר. למי שמפסיד ומרוויח מיליונים בערב אחד. שיר הלל לשחקן פוקר שזכה בזמן מסך יקר של הערוץ הנצפה ביותר ולו משום שהוא, בעזרת דנה וייס, הצליח להצית את הדמיון למרות שהוא מעיד שהוא "היה ונותר אלי מהשכונה". אלי מהשכונה שהפסיד בערב אחד 1.3 מיליון דולר והרוויח בערב אחר 1.7 מיליון דולר. אלי שאומר "אני ישראלי. כאן נולדתי" ואלי שאומר גם: "אני אוהב לראות את הכאב על הפנים של האנשים". כשהם מפסידים לו, כמובן.

אלי מסייר עם וייס בביתו הגדול. עשרה חדרי שינה, סוויטות לילדים. עזבו אתכם מהצרות של האיש הקטן. אלי מחייך כשהוא טופח על חזהו הרחב ומספר בהתפעלות עצמית אין קץ:  "אני מפסיד בתים בלילה".

איזה יופי.

אז למה שנקלקל עם אסוציאציות על אחד, עופר מקסימוב שהרס את חיי אחותו אתי אלון בגלל התמכרות להימורים, או גרוע מזה, אחד דניאל מעוז שההימורים גרמו לו לאבד צלם אנוש. זה ממש לא הסיפור שלנו. אנחנו עכשיו במהדורת מוצאי שבת של ערוץ 2. הערוץ שמוכר לנו אשליות. אז למה לקלקל?

פורסם במגפון

ידיעות אחרונות מול ישראל היום: קרב הבריונים של השכונה

בעיתון ישראל היום מתעסקים, מעבר לפולחן האישיות המוכר והידוע, במתקפות יום-יומיות נגד העיתון המתחרה. די עם החפירות. יש לכם תחקיר מעמיק ונוקב על נוני מוזס/ידיעות אחרונות? פרסמו אותו בלי כל נימת הצדקנות. וידיעות אחרונות- כמו ידיעות, הפך לאתר פרסומי שדורש שנצביע לו 'לייק'.

נתוני סקר מהשבוע (TGI) נמרחו בכל האתרים עם הכותרת "מעריב מתרסק".  סקר שמצביע על צניחה של 40% בחשיפה לעיתון במהלך המחצית הראשונה של שנת 2013: תקופת כניסת המו"ל החדש שלמה בן צבי לעיתון.
נתוני הסקר גם מצביעים על תיקו מחודש בין ידיעות אחרונות וישראל היום, לאחר שעיתון החינם של שלדון אדלסון עקף בעליה את ידיעות.

בשבועות האחרונים מתנהלת מלחמה יצרית בין שני העיתונים המובילים. מלחמה אלימה ובוטה שבמהלכה עושים שני הענקים שגיאות טקטיות החושפות את חולשותיהם הגדולות.

 מה שקורה במאבק האיתנים בין ידיעות אחרונות וישראל היום יכול לאושש את הטענה שהאדם הוא האויב הגרוע ביותר של עצמו.
כמה שגונן גינת ישוב ויפמפם כותרות שערורייתיות על מו"ל ידיעות אחרונות נוני מוזס, וככל שמאמרים אלה יזכו להפניות בעמוד הראשון של ישראל היום, כך חושף העיתון הזה את מסכת מניעיו המתמצית במלים "להגן על ביבי ושרה" וגם את סגנון הכתיבה המיושן והחופר בנוסח "אמרתי לכם" ו"נו נו נו". קוראים פעם, קוראים פעמיים, ואחר כך אומרים: "אוקיי, הבנו. אז מה חדש?" ועוברים הלאה. כתבת תחקיר אחת טובה על ידיעות אחרונות ועל מוזס, אולי מבית היוצר של מוטי גילת, תחקירן ידיעות אחרונות בעבר, בוודאי היתה עושה את המלאכה הרבה יותר טוב מאשר כותרות כמו "אימפריית הרשע של נוני מוזס" המלווה תדיר בתמונתו ולצדה "חשיפה, של המחדל התורן: "ידיעות והבדרנית הבדואית המזויפת: והם עוד חושבים שמישהו יאמין להם? אמרנו שהם מפרסמים דברים בלי קשר לעובדות?.." (7.7.13) או: "הידיעות המוטעות שידיעות צריך להתנצל עליהן" (עמוד 1, 9.7.13) ובה הפירוט של ידיעות המעידות, כדברי הכותרת על "שחצנות וגבהות לב", ועוד קודם ב-1 ביולי, תחת הכותרת הקבועה "אימפריית הרשע של נוני מוזס" , הפעם מבית היוצר של דרור אידר: "כישידיעות אחרונות מנסה להחליש את נתניהו מול קרי ועוד ועוד ועוד.

חלוקת חינם של ישראל היום (צילום: חובב שירה, ויקימדיה)

 מן העבר השני, ידיעות אחרונות מגלה סימני היסטריה מתקדמת שאינה מונעת ממנו להמשיך ולהתנהל באותם קודים של ניכור וזלזול בציבור הקוראים ובאינטליגנציה שלו. עכשיו, הניכור הזה הגיע אל הציבור ביג טיים. די להביט בעמוד הבית של האתר מבית העיתון Ynet. מה יש שם? יש שם, באתר שהיה פעם המוביל במדינה ועתה ניצב עדיין במקום השני, אולי מפאת ההרגל, אתר של פרסומות. בין הפרסומות החולשות על העמוד בבוטות, צצה לה פה ושם ידיעה בהחלט לא בלעדית אלא מסוג הידיעות המתפרסמות בכל האתרים, כתובה באותה צורה נוסחתית מבית ידיעות ואם אתם רוצים להכנס אליה ולקרוא אותה עד תומה, אתם נדרשים להצביע 'לייק' לאתר העיתון בפייסבוק, גם אם אתם לגמרי dislike את ההתנהגות הסחטנית, הבריונית, האלימה והכפייתית הזו. "מציעים" לכם להצביע, באופן מלאכותי לחלוטין, בעד העיתון שאם לא כן, לא תוכלו לקרוא את הידיעה עד תומה.

אגב, ה- like הזה שווה בדיוק כמו 99% מהלייקים בפייסבוק: נאדה. גורנישט, אפס, כלום.

אתר ידיעות אחרונות, כמו הממשלה, כמו ראש הממשלה, כמו שר האוצר, סומכים על העדר כושר השיפוט שלנו, על הרפיסות שלנו, על כך שנגיד, "אוקיי, נלחץ לייק, מה יכול להיות?" זה כנראה יותר קל למרבית הציבור ללחוץ לייק מאשר לחפש בדיוק את אותה ידיעה עצמה באתרים אחרים.

ואולם עבור בית מוזס כל הלייקים הללו מיתרגמים לכסף: לייקים,כרייטינג, משמעותם עמדת מיקוח טובה יותר אצל המפרסמים.

מחאה חברתית, או צרכנית, יכולה להתבטא גם בעזיבת אתר שמכריח אותנו לעשות מה שאיננו רוצים. הציבור יכול כמובן להתכופף בכל פעם שמכוונים לו אקדח לרקה, או להשתחוות למלך, או למולך שאיננו אוהב. ההיסטוריה הוכיחה זאת בעבר. מצד שני, שווה לנסות ולראות אם כוח ההרגל, או פיתויי החינם של ישראל היום, ימשיכו לאחז את עינינו באמצעות סקרים שגם על אמינותם מותר לפקפק.

פורסם במגפון

מדינת ישראל צריכה אמא: אנחנו יתומים

פעם היינו שרים בתנועה "רוסיה אמנו, סטאלין אבינו, הלוואי והיינו יתומים". פשקוויל שהופץ הבוקר בשכונות החרדיות בירושלים קורא להמונים להגיע לעצרת מחאה, כזו שהחילונים לא הצליחו לייצר. "לא ייתכן שאם לבן פחות מוכשר תרעד מפחד בלילות על בנה שעלול ליפול חלל לטומאת החילוניות" הם מכריזים ולא שוכחים להזכיר את אוכלי השפנים והחזירים.  אנחנו קנינו את ההבטחות של יאיר לפיד, חלקנו אפילו הצביע עבורו. היום מתברר שקנינו בעיקר שקרים המלבינים כשלג ליד הסיפורים על ראש הממשלה. אז יאללה. יאיר, ביבי, לכו הביתה

 בלשון מליצית היה אפשר לומר שמנהיגי תנועת החרות "מתהפכים בקברותיהם" כשהם רואים לאן הגיעה תנועתם. לאיזה ביבים ירדו מוביליה. רובי ריבלין, מהאנשים הישרים בתנועה צריך לשמוח שאינו מייצג אותה כיו"ר הכנסת. מיקי איתן צריך לשמוח שאינו חבר כנסת מטעמה. הם צריכים לשמוח כי אין היום בתנועה הזו לא הדר ז'בוטינסקאי, לא צניעות ולא חמלה. לתוך הקדירה הנאה הזו מתגייס בלב שלם ובנפש חפצה שר האוצר שמדקלם את המנטרות על "הצלת המדינה" – אז אולי כדאי שנגיד לכם ישירות, יאיר, ביבי: מוותרים לכם. לא רוצים שתצילו אותנו. כי הצלה כזו כמוה כתפוח המורעל שהגישה האמא החורגת לשלגיה.

פשקוויל חרדי
פשקוויל חרדי

הפשקוויל החרדי: בואו ברבבותיכם

מוחלים לכם על הטובות. תנו לנו כלכלן שיודע פרק בכלכלה חדשה. שמבין שניתן להמשיך ולחיות עם תקציב גרעוני ושמבין היטב שיש ממי לגבות את הכסף. גם אתם מבינים זאת, אבל אתם בוחרים לגבות את הכסף מן העניים. זה הכי קל בעולם להפיל רבע מעול הגזירות על העניים, כי אין להם קול. כי הם לא יתרמו למערכת הבחירות הבאה שלכם. כי הם לא יטיסו אתכם לחו"ל וישכנו אתכם במלונות פאר עם ספרית צמודה. אבל, מסתבר, יש ביכולתם למלא עבורך, אדוני ראש הממשלה, את הבריכה הפרטית בקיסריה. גם לשלם עבור ניקיון החווילה הנאה שלך למרות שאינך מתגורר בה וגם לקנות לך גלידה שתמתיק את ימיך המרים.

שלום חנוך אמר בראיון בסוף השבוע כי "המדינה הזו צריכה אמא". אמא במובן של אמא. כמו האמא הפרטית שתמיד נמצאת שם בשבילנו, שמוותרת על הנאותיה הפרטיות כדי שירווח לילדיה, שדואגת לנו. שאיכפת לה מאוד מאיתנו. באותה מידה, מדינת ישראל צריכה אבא. אבל אנחנו יתומים.

הפחד החרדי הגדול

 יאיר לפיד גייס, במידה רבה, את הקולות למפלגתו כי הבטיח לפגוע בחרדים. כמה נעים להתלכד סביב אויב משותף. שייצאו לעבוד ושיתגייסו לצה"ל ושוויון בנטל וקיצוץ בקצבאות הילדים: איזו מנגינה ערבה לאוזן החילונית, אלא שכבר משמיעתה צף ועלה לו חשד מטריד סביב הסיסמאות הקליטות של המועמד המיוחצ"ן לעייפה. רגע, חשבנו, פגיעה בקצבאות הילדים, במי היא פוגעת בעיקר אם לא בילדים? אהה, הבנו. לפיד בקיא במקורות ומאמץ אותם "אבות אכלו בוסר", זה סימן שהילדים יצטרכו לסבול. אז שיהיו רעבים. מה יש?

בפשקוויל שלהם לקראת ההפגנה כתבו החרדים: "גזירות השלטון מאיימות על עתיד העם כולו" והציגו תמונה של חרדים כבולים זה לזה בשלשלאות. הפשקוויל קורא לאנשים להתייצב הערב, יום חמישי ל"עצרת הרבבות", כדי למחות, בעיקר נגד גיוס הבנים לצה"ל. "בעצרת הרבבות נקבע את גורל צאצאינו" הם כותבים  ובפשקוויל אחר מצהירים "כולנו במערכה נגד חילון צאצאינו..לא ייתכן שאמא לבן 'עילוי' תישן טוב בלילה ואם לבן פחות מוכשר תרעד מפחד בלילות על בנה שעלול ליפול חלל לטומאת החילוניות, בצה"ל ובשירותים לאומיים ואזרחיים": הניסוח המקומם הזה, המשחק לידיו של שר האוצר נמשך בתיאורים המלבבים שלהלן: "לא נמסור את עצמנו למחללי שבת ואוכלי נבלות וטריפות: לא נמכור את ילדינו לנוחרי שפנים וזוללי הארנבת והחזיר, לא נעביר את בנינו לאלו שתוצאות חינוכם סמים ורצח, לא נפקיר את צאצאינו בידיהם של חסרי שליטה עצמית" ועוד: "גוזרי הגזירות יושבים בימים אלו וממששים לנו את הדופק".

אחרי שורת הצהרות כאלו, מי לא יתמוך בלפיד שהחליט להראות להם מה זה?

כולנו מסכימים שהסיסמא של יאיר על שוויון בנטל ועל חרדים עובדים ועל מקצועות ליבה עבדה עלינו חזק. עבדה עלינו, זה הביטוי המדויק. כי לא לכך חתר לפיד. הוא, למעשה, חתר להפוך את כל העניים במדינה לעניים יותר.

אני מנסה לחשוב, מה יקרה אם אנחנו, הציבור, חילוניים וחרדים גם יחד, נפיל את הממשלה? האם כל האיומים הנוראים יתגשמו? האם נהפוך חס וחלילה ל"יוון"? והרי ביוון יש פחות עניים מאשר בישראל. אז מה באמת יקרה?

היוונים, למעשה,  יכולים לעשות לנו בית ספר. אז אולי בגלל זה המנהיגים שלנו לא רוצים שנהפוך ליוון?  

 

 אחרי הדוגמא האישית הנהדרת שאנו מקבלים ממנהיגנו הדגול, אנחנו פשוט נשברים. אם המנהיג שלנו נוהג ברוחב לב כזה, בחמלה כזו, מי אנחנו שנצא לרחוב למחות על גורלנו? אז אנחנו ממשיכים להתנהג כמו ילדים טובים. אנחנו אוכלים את כל הסיסמאות הנבובות על הצלת המדינה למרות שכלכלנים בכירים מאוד מאמינים שאפשר להציל את המדינה, אבל קצת אחרת. אולי על הגב של עשירון אחר באוכלוסיה?

ביבי ויאיר, יאיר וביבי. לא רוצים אתכם בממשלה שלנו. לא רוצים ממשלה ערלת לב, חסרת חמלה. אנחנו גם לא מאמינים לכם. יש לכם רקורד . על הרקורד הנפלא של ביבי ורעייתו כולם מדברים ברשת. על הרקורד של יאיר נוכל לומר כרגע רק שהוא שיקר במצח נחושה. אז אנחנו לא רוצים אתכם. נבחרתם בבחירות דמוקרטיות? יופי. עכשיו הדמוקרטיה לא רוצה אתכם. תלכו הביתה ותעשו לביתכם. יש להניח שלביבי יש די חסכונות. וליאיר מצפה קריירה עיתונאית/סלב'ית מזהירה ומתחדשת מעבר לפינה.  ושניכם שארמנטים, כריזמטיים. תהיו מרצים מבוקשים באמריקה. אז בחיאת, תעזבו אותנו.

המדינה שלנו צריכה אמא, כך אמר שלום חנוך. בעצם, היא צריכה גם אבא.

עוד על המחאה החברתית

ועל התקרנפות התקשורת המאמרים פורסמו במגפון.

עמנואל רוזן: בני סלע שכן שלי. נחמד מאוד.

לפעמים אומרים שבכל צחוק יש משהו מן הרצינות. בראיון לליאור שליין בשנת 2009, אמר עמנואל רוזן  "יש לי שכנים נחמדים מאוד. בני סלע שכן שלי" . פליטת פה פרוידיאנית? נגד רוזן לא הוגשה עד כה אף תלונה במשטרה, אבל האש שהצית תא העיתונאיות התפשטה בסוף השבוע כמו בשדה קוצים.

 תא העיתונאיות החליט לפוצץ את השמועות העיקשות והממושכות אודות איש תקשורת בכיר החשוד בהטרדות מיניות של ארבעים נשים. לדבר על הטרדות מיניות קלות או על פלירטוט, אומר גדי סוקניק הבוקר, זו "או-אה, לשון המעטה". עמנואל רוזן עצמו , המכחיש את הדברים המיוחסים לו, אמר כי  מזה עשור מסתובבת עננה כבדה מעל ראשו. סוקניק אומר: עשרים שנה. עיתון הארץ הרים את הכפפה, חשף את שמו של עמנואל רוזן תוך הבאת עשר עדויות מפורטות למדי, ושכח על הדרך שגם הוא מעסיק כותב שנחשד בהטרדה מינית חמורה ביותר. עתה נודע כי לפני שלוש שנים פוטר רוזן מערוץ 2 בעקבות תלונה שהוגשה נגדו על ידי עובדת. איש לא צייץ. עתה הפייסבוק כמרקחה.

עמנואל רוזן (צילמה: ציפי מנשה)
"איש התקשורת הבכיר" המסתורי, עמנואל רוזן (צילמה: ציפי מנשה)

הרוחות סוערות סביב השתיקה המגוננת של עיתונאים בכירים שלפי הטענות ידעו על התנהלותו של רוזן ולא פצו פה והן סוערות גם סביב הסטנדרטים הכפולים של עיתון הארץ שעשה עבודה חשובה בחשיפת הפרשה. אשכר אלדן כהן שעבדה בעיתון הארץ כתבה בדף הפייסבוק שלה:

"כשקראתי את התחקיר של הארץ על עמנואל רוזן, נזכרתי בנשים הרבות שהותקפו על ידי י.ל. (השם המלא מופיע במקור, בדף הפייסבוק של אשכר) . נזכרתי בכאב הרב שהכאב שלהן עורר בי. בלילות ללא שינה. בידיעה שעוד הרבה נשים נושאות איתן את הכאב לאורך שנים ומפחדות לדבר.  תהיתי מדוע הארץ בוחר במודע להמשיך לתת לאנס למטרידן ולעברין המין הסידרתי הזה – במה.
אני מציעה למו"ל הארץ שוקן כדלהלן : תמשיך לשלם לי.ל. משכורת ותפסיק לפרסם את מאמריו.
נראה לי שזה פיתרון מוסרי הולם. הוא זכאי לאפשרות לחיות, אך אינו זכאי עקב התנהגותו העבריינית, לקבל מעמד עיתונאי, שמאפשר לו לחסל חשבונות עם מבקריו, להלך אימים על מי שרק חושב לבקר אותו, ולהציג מצג שווא של קול המצפון".

הרוחות סוערות סביב הנורמה שהשתרשה בברנז'ה התקשורתית במשך עשרות שנים, לפיה עיתונאיות התקדמו, או נחסמו,  ביחס ישיר לנכונותן להשתמש בנשיותן כאמצעי קידום, גם אם הוא עובר דרך המיטה – וסביב אימוץ השיטה ככורח בל יגונה.

מי שלא שמע את הלחשושים במסדרונות העיתונים או הטלוויזיה על זה שההיא שוכבת עם ההוא שיקום. זה קרה בערוץ הראשון עם עיתונאי בכיר (אחד לפחות). זה קרה בכל העיתונים. הדביקו לבחורה צעירה שהתקדמה מהר מדי תארים שנלקחו הישר מתל ברוך ועיתונאים, בדרך כלל זכרים (אם כי יש סיפור גם על עורכת בכירה אחת ביחסה לגברברים צעירים) , גבו את האתנן בשיטת ה"מגיע לי". התופעות הללו לא נעלמו ולא נכחדו. תמיד יימצא איזה עיתונאי בכיר שסובל מחרדת זין קטן או מתסביך אחר, שצריך לחזק לעצמו את האגו על ידי השפלת והכנעת צעירה שנורא רוצה להתקדם. פסיכולוגים יאמרו, מן הסתם, שזה לא הצורך ביחסי מין או במקרים מסוימים רעב מיני בלתי נלאה, אלא עניין של כוח. אנשים בעמדות מפתח צריכים להוכיח לעצמם כמה הם חזקים. ושוב, סוקניק בתכנית סדר יום של רשת ב', אומר בריש גלי שפרשת רוזן מזהמת את התקשורת: שהציבור יגיד לתקשורת: "אתם מדברים עלינו? אתם מלאים פרעושים".

הדברים שתוארו כאן מוכרים, באופן האישי ביותר לעיתונאיות רבות, ומן הסתם גם לצעירות אחרות המבקשות להתקדם בתוך מערכות כוחניות הנשלטות, רובן ככולן, בידי גברים.

על רמת השליטה של עמנואל רוזן, ללא קשר למעלליו, נכתב כבר. האיש שולח את זרועותיו המקצועיות לכל עבר ומן הסתם, צבר לו גם אויבים על הדרך. בחירתו כמנחה תיק תקשורת הייתה אחת השגויות שידענו ולו משום שרוזן בלבד מגיח וצץ בכל ערוץ אפשרי, בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות הכתובה. עתה, כשמתפרסמת מידת הזוהמה, ברור עוד יותר שלהעמידו במקום של ביקורת התקשורת זה לשון ההמעטה של האבסורד.

לאחר הפרסום בעיתון הארץ נדמה שיקשה על רוזן להפריך את שורת העדויות שנאספו בחריצות רבה. עדויות החושפות שבלונה רוטינית, השבה וחוזרת על עצמה כל אימת שמתייצבת במערכת בחורה חדשה. הבחורות מתארות חיזור אובססיבי ובלתי נלאה ואף סוג של כפיית יחסים על מי שאמרה "לא". השידור החוזר של התכנית תיק תקשורת האחרונה לא הוקרן לאחר פרסום הכתבה בעיתון הארץ. רוזן נמצא בסוג של השעיה או חופשה.

בדצמבר 2010 הנחה רוזן תכנית תיק תקשורת שהתמקדה בהכרעת דינו של משה קצב. הוא אמר שם שהתקשורת לא המתינה לבית המשפט: "הבוקר הבשורה יצאה החוצה. משה קצב שקרן ואנס" הוא אמר בפתיח לדבריו. הוא העלה את החשד שבית המשפט יישר קו עם התקשורת, חשד שיעקב אחימאיר כינה אותו "חמור ביותר". אם נכונות השמועות על רוזן, הוא מיצה את שעת החסד הארוכה שהעניקה לו התקשורת. "זהו יום של נצחון תקשורתי", הוא אמר בתכנית שדנה בהענשת קצב על פשעיו . אחת התהיות שעלתה בסוף השבוע הזה היא אם המשקפת תתמקד עתה ברוזן, על אף העובדה שאף אחת מהעדות לא הגישה נגדו תלונה במשטרה. "אנחנו, העיתונאים המושמצים והמשוקצים" אמר רוזן " יש לנו כזה כוח ביד להכניס נשיא לשעבר לכלא".

רוזן בטח היה רוצה למחוק עתה כמה דברים שאמר, כמו בראיון לליאור שליין (1.9.2009) שנסב על סרטו על יהודה ברקן "אבא גנוב". בראיון זה הוא הקביל בין ברקן לדודו טופז: "שני אנשים שהיו מלכים בתחום שלהם. שני אנשים שירדו מגדולתם". הוא גם העיר משהו על "גברים מתבגרים שמחפשים את עצמם". מן הסתם, גם החיוך שהיה מרוח על פניו כשיאיר גרבוז אמר על קצב  ש "במעשיו (הוא) ייצג את העם". גם גרבוז דיבר, כנראה, על אותן נורמות פסולות שאולי תא העיתונאייות הצליח לזעזע היום.

הנה דברים שכתבתי על מינויו של רוזן כמגיש תיק תקשורת ועל ההתמדה שלו בהחזקת המשרה.

פורסם במגפון