הסיפור של ענת קם חושף הרבה פנים של החברה הישראלית.
בהם, הפנים המתחסדים ומצדיקים גניבה של מסמכים צבאיים סודיים, בה בעת שאותה חברה ממש מוצאת הצדקה לכליאתם הממושכת של צעירים ממפגיני גוש קטיף שפעלו מסיבות אידיאולוגיות טהורות וגם לא שפכו חומצה על חיילי צה"ל.
אלה פני אותה חברה שהיתה מסוגלת להצדיק את מאסרה בפועל של מרגלית הר-שפי שלא היתה שותפה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ואף לא ידעה על כך. (מעניין לראות איזה עונש יגזרו על קם). וגם פני אותה חברה שמקפידה למצוא עתה צידוקים למעשיהם של ענת קם ושל אורי בלאו. לאותה חברה יש אידיאולוגיה ויש אידיאולוגיה. אחת שמקדשת את כל האמצעים- כולל פשע חמור כמו של קם, ואחת שמקדשת ענישה גורפת של אנשים שלא פשעו.
ומעניין להתייחס, באותו הקשר, גם למועד התרת צו איסור הפרסום על הפרשה: יום לאחר התפוצצות פרשת אולמרט והולילנד. האם מישהו רצה להשתיק את פרשת הולילנד? זה לא יפה שאני מחברת בין השניים? זה גם לא יפה שבית המשפט העליון פסק להר-שפי עונש על מה שלא עשתה. זה גם לא יפה ששופטת העליון לשעבר ויו"ר מועצת העתונות בהווה, דליה דורנר, נאבקת על חופש העיתונות ומשדרת בדבריה מסר של גימוד פשעיהם של קם ושל בלאו.
לא פלא שמייצגי אותם פנים של החברה הישראלית מעלים על נס את ג'ודי מילר שבכתה השבוע : "ממשלת ישראל מצנזרת אותי"
ומתארת את המקרה של 'העלמת עיתונאים בישראל' כ'סקנדל הצנזורה של ישראל'
וכאן, יש לציין, ייתכן שהיא צודקת: הצנזורה היתה צריכה להיות מותרת קודם לכן, אבל הריח הנודף מדבריה כאילו ישראל נוהגת כאחרונת המדינות האיסלמיסטיות, לא כל כך מתיישבת עם מדיניות ארה"ב הנאורה: למשל, זו שהחליטה לא לחקור את מותם של עשרות עירקים מאש מטוסים אמריקאים.
טחנות הרוח 