האם העופרים שילמו לרוזנטל זכויות יוצרים?

לא קינאתי אתמול במיקי רוזנטל, כי חשתי מה הוא מרגיש על קו הסיום. מתוח מאוד, נרגש וחיוור, הוא ניסה לגבות, בכל כוחו, את הסרט 'שיטת השקשוקה' שיצר לפני למעלה משנה וחצי ומאז זכה לחרפות וגידופים, לדחיות ולאיומים על פרנסתו, אם לא למעלה מזה.

 

הוא התייצב באולפן ערוץ 1, נושא על גבו תביעת ענק בסך 3.5 מיליון ש"ח מצד משפחת עופר.

עיתוי הקרנת הסרט מעניין כי מה שרוזנטל המחיש לנו בסרט הזה, מתאים לחשבון נפש של ערב החורבן.  הוא המחיש לנו שהמדינה הזו נשלטת על ידי כמה משפחות שעושות במדינה שלנו כטוב בעיניהן, ממבט מנוכר וחף מרגשי אשם, כאילו קם לנו גזע עליון, שבריאות כולנו ואף חיינו ופרנסתנו אינם מעניינן. אותה אליטה עסוקה בהעברת כספים מכיס לכיס והכל נשאר במשפחה.

 

אחת התופעות החמורות ביותר שהוצגו בסרט בצורה מינורית ביחס לדומיננטיות שלה במציאות, היא השליטה של אותן משפחות באמצעי התקשורת. כך, לא זו בלבד שהן מנהלות את העניינים יחד עם פוליטיקאים בעלי השפעה ותאבי בצע כמותן, הרי הן גם מטפטפות לנו באינפוזיה מינונים כבדים של טינופת יח"צנית מהמעלה הנחותה ביותר. את הישר בעיניהם יעשו ואנחנו צופים בחדשות ובמציאות הוירטואלית שהמציאו עבורנו, מהפריזמה הנוחה לאותן משפחות (הרבה פרסומות, זה העיקר), עד שבא איזה חצוף כמו מיקי רוזנטל וטופח על פניהן ועל פנינו. ולעניין זה משפחת עופר היא רק דוגמא ואינה היחידה. 

 

ואגב, מי שצפה בסרט התשובה של משפחת עופר, לא היה יכול להתעלם מהעובדה שהם, אשכרה, העתיקו את פורמט הסרט 'שיטת השקשוקה', כולל העתקת דמויותיהם שלהם, ואף עיצבו את בן דמותו של רוזנטל, על פי המתכונת הגרפית המוצלחת במיוחד לטעמי, של הסרט המקורי. האם הם שילמו על כך לרוזנטל ולשאר יוצרי הסרט זכויות יוצרים? אם לא, אולי יש פה עילה לתביעה נגדית.

 

ובפנייה נרגשת למשפחת עופר: תרדו מהעץ. הסרט שעשיתם, יותר משהוא הועיל לכם, הוא הזיק. עזבו אתכם מתביעות משפטיות. מותר לבקר אתכם. סרט התגובה שלכם היה עשוי היטב, אבל לא היו בו תשובות לכל הטענות הקשות של רוזנטל. נכון, סרטכם אמנם הציג דברים שרוזנטל אולי התעלם מהם, כמו למשל שמשפחת עופר עושה גם מעשים טובים.

תשובה טובה יכולה להיות, למשל,  בתיקון עיוותים של פגיעה באיכות הסביבה- זה יועיל לשמכם הטוב הרבה יותר מהסרט שעשיתם. אז אולי תעשו משהו בכוון הזה במקום להלחם מלחמות סרק? 

 

 .

תשמעו כמה מרוויח ספרן בעיריית ירושלים

לניר ברקת יש המון עבודה. מול פרצופו נמשכת חפירת תעלת בלאומילך (היום קוראים לזה הרכבת הקלה). מלחמות חרדים. מתחים עם תושבי מזרח ירושלים. בעיות רציניות.
ובתוך כל המהומות הללו, נופלים כל מיני אנשים בין הכסאות. למשל, ספרנים בספריות ציבוריות, שמתבקשים לסיים לימודים של שלוש שנים, אחרי תואר אקדמי. ומה מציעים להם בתמורה?
ובכן, חדדו את עיניכם כדי להאמין: עבור עבודה בשעות אחר הצהריים- בין שתיים לשבע בערב, משתכר ספרן ממוצע כאלפיים ש"ח בחודש.
בערך מחצית מהשכר הממוצע במשק, תמורת עבודה בשעות לא נוחות.
לא אתפלא אם בקרוב ישקלו לבקש מהספרנים- שהם, בדרך כלל ספרניות, לעבוד לגמרי בהתנדבות. למה להיות קטנוניים, נו, מה זה כבר לוותר על 2,000 ₪ בחודש??

עיתונאים כחיות מעבדה

פעם, צביקה רייך- ד"ר צבי רייך, אמר לי איך הוא זוכר אותי בתקופה שבה ליווה את עבודתי בעיתון. נמניתי אז בין שלושים העיתונאים שהשתתפו במחקר שלו שרואה עתה אור בספרו החדש
Sourcing the news.
צביקה אמר לי שהתמונה שנחרטה בזכרונו היא שלי- אוזן אחת בסלולר, אוזן שנייה בטלפון הקווי, יד אחת מפשפשת בביפר שצפצף הרגע והיד השנייה מקלידה על המחשב.
התיאור הזה יצר אצלי איזו מין התבהרות באיזה מין עולם חייתי במשך שנים די ארוכות, השעבוד הזה של חיבור בלתי פוסק ומטרטר לכל המקורות, שיכולים להיות יח"צניים, או מקורות פנים ארגוניים, דוברים ומנהלים של חברות שכל הזמן נדרשתי להתייחסותם, לתגובותיהם ול..הדלפותיהם.
העבודה העיתונאית מלאת המתח, לוותה בשנים האחרונות שלי בעיתון במשימות הבלתי אפשריות של זוועות האינתיפאדה בירושלים.
יולי, חברתי כאן ברשימות תיארה  בפוסט שלה 'חזרה לניו יורק' את ההתעמרות של במאי בתקופה שעבדה איתו. פתאום, המחקר של ד"ר צבי רייך הציף אצלי זכרונות דומים.
הנה דוגמית: במוסף היומי שעמד לפני סגירה חיכו לראיון שהייתי צריכה לערוך עם אנשים מארגנטינה אפרופו המשבר הכלכלי שם. הלחץ היה נוראי. ובעודי יושבת ומחייגת, אני שומעת את ה'בום' המוכר. רצים לחלונות לראות מה קרה למטה. פיגוע. רואים מהחלון את גופת המחבל שנורה רגע אחר כך וההיסטריה בעיצומה. רוצי לבית חולים, מורים לי מהמערכת- ובמוסף מחכים לראיון. הטלפון והביפר לא מפסיקים לרגע. מצד אחד אני שומעת צרחות. מהביפר- 'נו, מה עם החומר'. כך חייתי כמה שנים. רוצי, תראייני אנשים שהרגע קרה להם אסון, תהיי לא אנושית. תביאי כותרת. תביאי טרגדיה מדממת. כמה שיותר, יותר טוב. העיקר, אל תשכחי לבקש תמונה.
חנוך מרמרי, במאמר ב'עין השביעית' גזר כמה מסקנות על עבודת העיתונאי: איך היא נראית היום ואיך תיראה בעתיד. אני מסכימה עם רוב מסקנותיו של צביקה רייך שכבש זירה סטרילית יחסית, שבה אין אינתיפאדה ומלחמות ומוראות, ואני מסכימה עם רוב תובנותיו של מרמרי, בעיקר אלו המצביעות על הגברת החובבנות, אי בדיקת מקורות מידע, הסתמכות על מקורות לא אמינים. מסקנות שמכרסמות ברלוונטיות המחקר של ד"ר רייך כבר היום: כשהדיו עוד לא יבשה על ספרו החדש

מיקי רוזנטל ושיטת השקשוקה

מיקי רוזנטל, עושה משהו שרוב העתונאים שאני מכירה לא מעזים לעשות.
אני מכירה את רוזנטל עוד מהתקופה שבה ערך את '24 שעות' בעתון של המדינה, ובמהלך התקדמותו בעתון עד לעזיבתו. הוא עבד באותו מקום של כל ה'סמי עופרים' ה'שטראוסים' ה'פישמנים' והמוזסים למיניהם.
כשעזב, לא פחד להגחיך את עצמו כמי שנלחם בטחנות הרוח. הוא עשה זאת לפעמים (די רבות) בצורה בוטה, לא פוליטקלי קורקט, וכל זמן שלא פגע במי מהטייקונים הגדולים, הם נתנו לנער להשתעשע- עד שהנער השתגע. הוא העז לכרסם בקודש הקודשים ולהתעמת עם מי שאסור להתעמת.
ודאי שאיני יכולה להכנס כאן ללב ליבו של התחקיר המעמיק שעשה מיקי רוזנטל, על משפחת עופר, בין היתר משום שלא צפיתי עדיין ב'שיטת השקשוקה', אולי בקרוב, אם כי תרשו לי לפקפק בכך עד לאחר שהסרט אכן ישודר בערוץ 1, בלי צווי מניעה, בלי שאר עיכובים בלתי מוסברים שמנעו את שידור הסרט במשך למעלה משנה.
אבל אם לדבר על העקרון, הרי מיקי רוזנטל מוכיח לנו שמסוכן מאוד להתעסק עם בעלי ההון. בעצם, לא כדאי. למה להסתבך? כך עלולים להקלע לתביעות דיבה אימתניות על סך מיליוני שקלים, וכך עלולים גם לאבד את הפרנסה. הקונוטציות של האיומים האלה המשחרים לפתחו של רוזנטל היום, מפחידות.
המציאות מוכיחה שכל הדגים ששוחים בים, חלקם עם משכורות עתק שמקפיצות את הפיוזים, לא עושים דברים כאלה. העבודה העתונאית שלהם היא שקולה, ממודרת וממדרת את עצמה. ההליכה בלב הקונצנסוס היא נוחה ונעימה- וזה הפרצוף המשתקף אלינו מן המראה: כך כולנו נראים כשהתקשורת מצלמת אותנו, אחרי הריטושים הנחוצים ובעידן הפוטושופ זה לא כל כך קשה.
ובעניין רוזנטל, שווה להצטרף לקריאה שמביא כאן מתי שמואלוף.

אל ג'זירה מקרבת לבבות (סלחו להם, זה לא בכוונה)

אל ג'זירה

הרשת הקטארית שהביאה לעולם הערבי משב רוח רענן עם פתיחתה, הפכה אט אט לחסידת חיזבאללה-חמאס- אירן והנה אנו מתבשרים היום כי הרשות הפלשתינית החליטה להחרים את הרשת.

הרשת פתחה את סניפה בישראל חודשים ספורים לאחר הקמתה ב-1996. ראש המערכת של אל ג'זירה ישראל אז וגם היום, ואליד אל עומרי, הסתובב חופשי בירושלים, ערך את כתבותיו בחברה השוכנת בבניין ליד אולפני הבירה (ג'יי.סי.אס) ונראה ידידותי להפליא. אפשר לאמר שאפילו השתלב בהווייה הישראלית. הוא היה פה אחרי רצח רבין, אחרי מערכת הבחירות הסוערת שלאחר הרצח- וסיקר את הארועים המכוננים של ישראל יחד עם עתונאים מכל רחבי העולם. מאז הוא נמצא פה. מתראיין בעברית לאמצעי התקשורת הישראליים.
פתאום משהו התקלקל עם אל ג'זירה. ולפני שאנחנו מאשימים את עצמנו כמו שאנחנו אוהבים לעשות, כדאי להתוודע לעובדה שאפילו הרשות הפלשתינית מאסה באל ג'זירה, ולא בשל יחסה לישראל אלא דווקא בשל אהדתה לפלגים האיסלאמיסטים הרדיקליים. הצעד הזה של הרשות בא אחרי כמה חרמות של ממשלת ישראל, אחרי מבצע עופרת יצוקה וגם אחרי הסיקור באל ג'זירה של החגיגות לשחרור הרוצח סמיר קונטאר, שבהן הוצג החלאה כגיבור לאומי. על כך התנצלו באל ג'זירה.
הרשת הזו נהנית, על פי הפרסומים, מחמישים מיליון צופים. אי אפשר להתעלם ממנה.
באתר האינטרנט שלה, הוצג אהוד אולמרט כהיטלר. כשבכירי אל קעידה רוצים לשחרר קלטת, היא מגיעה לאל-ג'זירה. גם הקלטת של בן לאדן שודרה ברשת שניסתה להסתתר מאחורי הכינוי 'הרשת הערבית הדמוקרטית היחידה'. דמוקרטית? באנגלית היו אומרים על זה my ass ובאמת סליחה.
אבל אולי בכל זאת יצא מזה משהו טוב: הנה, אנחנו מסכימים עם הרשות הפלשתינית על משהו.