רוקדים, בתנאי שתשפכו את הקרביים

מיצג מביש של פורנוגרפיה רגשית שבה התבקש כל אחד ממתמודדי התכנית 'רוקדים עם כוכבים' לשפוך את קרביו ולדלות מזכרונו סיפור ילדות מזעזע/ מחריד/ כואב, ורצוי שיהיה מלווה בדמעות, זה מה שהוגי התכנית של רשת בישלו עבורנו, הצופים.

 אם אנו צובטים את עצמנו בתהייה כמה נמוך יירדו הפעם, בתכנית הריאליטי התורנית, כדי להפעיל עלינו מניפולציות רגשיות, ולאיזה ביבים תגיע הסחטנות הרגשית שיפעילו עלינו- ובעיקר על משתתפי תכניות הריאליטי, הרי שעלינו להודות: לדברים האלה אין גבול. זה רק יורד ויורד יותר ויותר נמוך- והעיקר שתסמסו.

במוצאי שבת, ברוקדים עם כוכבים, התוודענו לעובדה שנועה מימן, הבת של, עברה חוויה טראומטית של הטרדה מינית כשהיתה בת חמש, למדנו שיובל המבולבל סבל נורא כי אף ילדה-נערה לא רצתה לרקוד איתו סלואו כשהיה בן שתים עשרה ושמענו את סיפורו הדואב של שלומי לחיאני שאיבד את אביו שחלה בסרטן . הפוקוס של המצלמות כוון במדויק לפניה הדומעות של הצעירה עמית פרקש ששכלה את אחיה האהוב תום , שהיה טייס אפאצ'י .

הניצול הציני של כאבם של המשתתפים בתכנית ריקודים, שבה צריכים, לכאורה, להתמקד בצעדי הסמבה/ רומבה/ פסדובלה הוא צורם ומחליא .

כשתכנית חדלה לעניין את הצופים, יש אפשרות אחת להתקדם הלאה. ערוצי הטלוויזיה המסחרית בוחרים באופציה השנייה: להעלות את סף הגירוי באמצעים זולים, לחדור לרשות הפרט ברגל גסה ולעשות הון על חשבונו. זה עבד בזירת הגלדיאטורים, אז למה להתאמץ ולהמציא את הגלגל מחדש?

פורסם במגפון

סליחה, יקירה. מכורה שלי

סליחה, יקירה. סליחה על שאנו קורעים אותך לגזרים בשנאה עוורת. סליחה על שהפכנו את האחווה והשוויון  למלים נבובות. סליחה על שנתנו לקבוצת בעלי הון ציניים להפוך לאדוני הארץ. סליחה על שיש בך ילדים רעבים. סליחה על שהמלכנו אליטה אנטי ציונית ונתנו לה להשתלט על השיח

על אודות אדמת הטרשים המדממת שלך, או של ליטא מולדתה, כתבה לאה גולדברג את המלים הנצחיות : "מכורה שלי, ארץ נוי אביונה". בכל מקרה, אין כמלים האלה לתאר את הארץ הזו.

"עלובה שלי, אביונה ומרה
למלך אין בית, למלכה אין כתר
רק אחת בעולם את שבחך אמרה
וגנותך חרפתך כל היתר"

מפת ארץ ישראל. ויקימדיה.

רון מיברג, שלא חי בארץ לפחות עשור, מתבייש להשתייך אליך. זמן קצר לאחר הרצח של ילדים יהודים בטולוז, הוא מעדיף לומר שהוא צרפתי, אבל הוא פורט לפרוטות את הזכויות לחוזרים ארצה ורוצה/לא רוצה (?)  שתהייה לו זכות בחירה בחו"ל. בכלל, הוא רוצה שתהיי מדינה "מתוקנת" ורואה את עוולותיך דרך המשקפיים של נועם חומסקי ושל המרקע המרצד אלפי פעמים עם תמונת סא"ל אייזנר מכה מפגין דני שלא הוזמן לישראל, שמתנגד לקיומה של ישראל, אך  בכל זאת בא לכאן כדי להפגין נגד ישראל. המרקע של מיברג לא שיקף בה בעת את הטיפול שמעניקים שוטרים דנים למפגינים, או היחס של שוטרים אמריקאים לחשודים בנהיגה פרועה, בעיקר אם הם שחורים.

קבוצה מממשלת אבירי הפייסבוק שמה לה למטרה להדיח את ראש הממשלה. סליחה, לא אמנה פה את רשימת שמות התואר, הקריקטורות הפוגעניות, האמירות הציניות והסקרקסטיות שהעניקו לו, ובשם השקיפות אף אודה שלא הצבעתי עבורו בגלל השקפת עולמו הכלכלית. היום, יום הזכרון, הוצפה גם האשמה של ראש הממשלה בציניות, כי הוא העז להזכיר את אחיו, יוני נתניהו. תגידו, אתם השתגעתם?

יאיר וליהיא לפיד. צילום: רפי מיכאלי

אותה חבורה מדביקה למתנחלים כינויי גנאי שלא היו מביישים את הקריקטוריסטים והסאטיריקנים הנאצים. הקבוצה הזו, שלא תעזו להגיד עליה שהיא, למשל, לא דמוקרטית או עריצה או אלימה (זה רק אלימות מילולית, או יידוי אבנים ליד גדר ההפרדה. לא משהו חמור). זו קבוצה שטחו עיניה מראות את כל העוולות שיש פה, נגד עניים, למשל. היא שכחה שיש פה, בישראל 2012 קבוצה מובחרת של  אוליגרכים, שנכנסים לכולנו לכיס בדרכים ערמומיות. היא שכחה שיש פה "תספורות" על חשבוננו. היא ממצמצת כשרואים נערים יהודים צוחקים על השואה. הכיבוש אשם. נקודה. ושלא תעזו להגיד עליהם גם שהם שטחיים. להפך, הם ממש נגד אחזקת השטחים.

אפרופו אוליגרכים. חברת ביטוח הולכת לשלם למגישת חדשות טלוויזיוניות לשעבר 2.5 מיליון ש"ח לקמפיין. זו רק דוגמה. אחת. זה לגיטימי, יגידו בשכבות המבוססות. זה כסף פרטי. מותר להם לעשות בו מה שהם רוצים. באמת, למה צרות העין הזו? אז מה אכפת לך אם היא מרוויחה בקמפיין אחד משהו כמו חצי מיליון משכורות חודשיות רגילות? זה על חשבונך? אז זהו, שכן. השכר שמשלמים בנקים, חברות תקשורת, חברות ביטוח, לקמפיינים מנקרי עיניים, הוא על חשבוני, הכספי והנפשי.

יאיר לפיד הפך גם הוא מטרה לחצי קבוצת שוחרי הדמוקרטיה. פתאום הפכה הנחיית אירוע  "שרים בכיכר" בערב יום הזיכרון למקפצה פוליטית. אני תוהה אם היו נזעקים במקרה שאיש מאנשי שלומם היה מקבל את ההנחיה. בתנאי שהייתה לו קצת כריזמה. אבל בינינו, מי?

יש מקום לבקר את השלטון. יש מקום (ענק) לכמוה לשלום. יש מקום ענק לרצות בקץ כל המלחמות. ויש מקום להביט במציאות בעין מפוכחת. לראות מה קורה בסוריה שכנתנו, לא לשכוח קצת היסטוריה ולהודות על האמת המרה, שאנחנו די לבד. אנחנו מתנצלים כשאנחנו אשמים וגם כשאנחנו לא אשמים. אנחנו מאשימים את עצמנו ללא הרף. וכל זה לא ממש עוזר.

פורסם במגפון

איך מיישרים קו עם האינטרסים של האוליגרכים מהתקשורת?

אחת המנטרות שהפכו אופנתיות באחרונה מעצימה את החרדה לגורלם של כלי תקשורת שאינם די 'חזקים כלכלית', ומסמנות את החינמון ישראל היום כאויב העם. פתאום הפך ערעור החוסן הכלכלי של המדיה לאשם העיקרי בחוליים שתקפו אותה. אז הנה תובנה אחת: המו"לים הגדולים לא ממשיכים להדפיס עיתונים או להחזיק באמצעי תקשורת אלקטרונית מסיבות פילנטרופיות או אידיאולוגיות. הם מודעים לכוח של הפלטפורמה שהם מחזיקים בידיים. כוח שהוא פוליטי וכלכלי גם יחד.

היה היה. פעם. עיתון הצבי.

 אחד הדוברים הבולטים בכנס הון-שלטון-עיתון של העמותה לדמוקרטיה מתקדמת שהתקיים בשבוע שעבר היה דורון גלעזר, עיתונאי ותיק ורב זכויות שכיהן, בין היתר, כעורך "7 ימים' של ידיעות אחרונות וכסגן העורך הראשי של העיתון. גלעזר מיקם את קו השבר של החרות העיתונאית ב'ידיעות' בראשית שנות האלפיים, אז, לדבריו, ניכרה מעורבותו של מו"ל העיתון, נוני מוזס, בניסיון למנוע פרסום תחקירים על אריאל שרון ומשפחתו. גלעזר ציין כי מוזס פסק: "זה לא", וכי גישה זו הובילה להתפטרות עיתונאים, ובהם הוא עצמו, מהעיתון. 

מאחר שבאותה תקופה עבדתי בידיעות אחרונות, אני תוהה אם אמנם הסימן שטבע גלעזר ב"שנת אלפיים" מציין מהפך, ואם כן, אם אמנם מהפך זה נוגע רק לסוגיית 'תקשורת-שלטון', או שהוא נגוע, במידה רבה גם בסוגיית ההון. כמי שסיקרה, בין היתר, את המדיה ואת התקשורת האלקטרונית וליוותה את הדרמות הגדולות ביותר בענף הכלכלי הענק הזה, שלבעלי ידיעות אחרונות היו בו יד ורגל, הייתי עדה לתפיסת העולם שניבטה מהתוצר הסופי לאחר שהכתבות העיתונאיות עברו תחת מכבש העריכה. אם מישהו השלה את עצמו שההבט הצרכני עניין את העורכים, על אף חשיבותו המכרעת, הרי הוא טועה. ולא צריך לתהות על הכוח של מאבק צרכני בהובלת 'ידיעות אחרונות' החזק של אותה תקופה, כנגד עושק הציבור על ידי חברות התקשורת (כבלים, לווין, חברות סלולר וטלפונייה): את המאבק הזה לא ניהלו בידיעות אחרונות שמתקרא 'העיתון של המדינה' ולמען ההגינות, גם לא בשום עיתון אחר.

בכנס תקשורת גדול שהתקיים בראשית שנות האלפיים בגני התערוכה, העליתי בפני ראשי חברות התקשורת את הטענה על היוקר הרב של סל התקשורת בתקציב המשפחתי, לאותם מנהלים עשירים ומתעשרים לא היו סיבות לדאגה. הידיעה הזו לא זכתה לביטוי בעיתון של יום המחרת.

ההתייצבות של העיתונות לצד בעלי ההון הייתה והיא עדיין חד משמעית. ענף התקשורת, כדאי להדגיש, מגלגל הון עתק על גב הציבור. מחירי שיחות הסלולר מרקיעי שחקים. חברות הכבלים והלוויין גובות תשלומים שכמוהם כמשכנתא, השידוך המטורף של ספקי אינטרנט וספקי תשתית מצליח לבלבל את הלקוחות, שיוצאים לבסוף, תמיד, כשידם על התחתונה. אם האחד מציע להם מחיר מוזל (ב'מבצע' לתקופה מוגבלת), חזקה עליהם שהספק השני יגבה מחיר גבוה יותר, ואין בידי הוכחה לפעילות מונופוליסטית של מי מהם. כשערוץ טלוויזיה מסחרי קורא לנו לשלוח מסרונים, ניתן לתהות האם השלל אינו מתחלק בין חברות הסלולר לבין הערוץ המסחרי, ואין בידי הוכחות לפעילות מונופוליסטית של מי מהם.

 שר התקשורת, משה כחלון, הוא, למעשה, הראשון שהעז להשמיע בריש גלי את טענותיו נגד פעילות זו ואף לפעול נגדה, אבל, בתקופה שקדמה לו, עמדו בסך, שורה של 'אנשי שלטון' , שרי תקשורת שכובדו בכנסים מפוארים ואקסטרווגנטיים של חברות התקשורת, ופונקו על ידי העיתונים שהגנו על תדמיתם הציבורית. שרים שקיימו פגישות אישיות עם ראשי חברות התקשורת ועם שורת הלוביסטים שלהם, ולא העזו לחבל בפעילות הפוגענית שלהן.

עמיתי גדי פרץ מגלובס האשים בשבוע שעבר את השר כחלון בבחירה שגויה, כביכול, בדרך של החדרת התחרות בענף הסלולר. מדבריו משתמעת תמיכה ברורה בשתייים מתוך שלוש החברות הגורפות, באופן ציני, רווחי עתק על גב הציבור מזה שנים: סלקום ופרטנר. הטעון שהוא משתמש בו לחיזוק דבריו, הוא שעל כחלון היה לעודד פיתוח תשתיות על ידי חברות חדשות במגמה לעודד את התחרות, ולא כפי שעשה כחלון כשהחליט שהמתחרות החדשות יישענו על התשתיות של חברות הסלולר הקיימות ויציעו שירותים סלולריים במחירים תחרותיים. מה שבגלובס שכחו להגיד, זה שהקמת תשתיות סלולריות נוספות משמעה הוספת אנטנות מפיצות קרינה- על עוד גגות בתי חולים, גני ילדים ומקומות מסתור אחרים שיהיו זמינים. העיתון הכלכלי גלובס, במקרה זה, מבקר את שר התקשורת הראשון שהעז לצאת מהקווים ולתבוע תחרות בכל מחיר. והנה, רבוצת פישמן נכנסה לתחרות הסלולרית, כשהיא נשענת על תשתיות סלקום.

אם הדברים מבלבלים, כי לא ברור מה הקשר בין המציאות הזו לבין עיתונות ומדיה, שווה לתהות איפה הייתה אז ואיפה היא היום העיתונות הממוסדת? זו יישרה קו עם ידידיה בעלי ההון. העיתונות הזו לא אהבה חשיפה של עוולות, שלא לומר הונאות לאור היום של החברות שהפכו את שיטת המוכרנות וה'מבצעים' שלהן לנורמה השלטת של מסחטת הכספים ושל החדרת היד לכיס הצרכנים. בחלק מחברות אלו, היו לבעלי העיתונות הממוסדת גם אינטרסים כלכליים ישירים, כבעלים בחברות. זהו שיתוף פעולה מתוחכם, לא חשוף, שבו דבר אינו מוצף מעל לפני השטח. כתבי תקשורת המתוגמלים בידיעות בלעדיות ובטובות הנאה תמורת כסת"ח מילאו וממלאים את תפקידם. אחרים, ריחם באש.

הדברים מעולם לא נאמרו מפורשות, הרוח הייתה ברורה: הביאו חשיפה של עסקאות ענק, האדירו את הקונצרנים הגדולים, מלכי הארץ. אל תציקו עם שאלות 'קנטרניות', אל תהיו נודניקים. בשביל זה יש כתבי רווחה שיתעדו את הפריז'ידר הריק, שיתקפו את העובדים (העובדות) הסוציאליים שמרוויחות גרושים ושממילא אפשר לרכב עליהן כי הן שקופות, על כך שלא גילו במועד את האסון התורן העומד להתרחש.

הממונים על ההגבלים העסקיים ניסו לתחום את פעילות המו"לים החזקים, שכללה הכרזה על ידיעות אחרונות כמונופול בשנת 1995 על ידי יורם טורבוביץ' וחידוש ההחלטה כעבור ארבע שנים, על ידי מחליפו דודי תדמור. הכרזה שאילצה את ידיעות לוותר על חלקה בבעלות בחברת רשת בערוץ השני, אף כי עד היום דומה הרכב הבעלות ברשת לזה שהיה עם הקמתה. אגב, המונופול של ידיעות פג ב-2010 תודות לעלייה המטאורית של תפוצת ישראל היום. מאידך, שווה להציץ, בשם ההון והשלטון, איפה אחדים מהממונים על ההגבלים עצמם נחתו לאחר שמילאו את התפקיד הרגולטורי החשוב. בדומה ללא מעט מנערי האוצר, הגיעו גם הם למשרה רמה בחסות, איך לא, אילי ההון. לדוגמא, ד"ר יורם טורבוביץ' (טורבו), יו"ר דלק אזורים ודלק אנרגיה, היה מנכ"ל דיסקונט השקעות, לאחר שכיהן כרל"ש של אהוד אולמרט: משרות שהחל לשמש בהן לאחר שהיה הממונה על ההגבלים העסקיים. טורבו שילם בתקופת צינון כשביקש להתמנות כמנכ"ל בזק מיד לאחר עזיבת כסא הממונה, אך לאחר תקופה זו נסללה בפניו הדרך. הממונה על ההגבלים אחריו, (מ-1997) ד"ר דוד (דודי) תדמור, שימש , כמה שנים לאחר עזיבת התפקיד, נציגם של הבנקים הגדולים (הפועלים, בל"ל, הבינלאומי ודיסקונט) בעסקת מיזוג חברות הכבלים ובהסדר האשראי של כארבעה מיליארד שקלים לחברת הכבלים הממוזגת (הוט) שהבנקים מחזיקים כמעט שליש מהבעלות בה.

 ניסיון חדירה לסבך הבעלויות הצולבות בתקשורת מלמד שהמו"לים הגדולים כמוהם כתמנון ששולח את זרועותיו לכל עבר. אליעזר פישמן בעלי גלובס שמחזיק מניות בידיעות אחרונות, הוא גם שותפו של מוזס בחברות הכבלים. פישמן, שהתמיד לבכות על מר גורלו בגלל הרגולציה הישראלית והדגיש את רצונו לצאת מהשקעות בארץ, כולל זו שבחברת הוט, עדיין מחזיק בה אחוזים מהבעלות, אף כי קבוצת ידיעות אחרונות מחזיקה במניות רבות יותר בחברה והשליטה בה נתונה בידי איש העסקים פטריק דרהי. מעבר לשליטה של קבוצת ידיעות בעיתון וברשת המקומונים, בעיתון כלכליסט, בשבועון לאשה, בפנאי פלוס וראש 1, במגזינים בלייזר, מנטה, עלמה, ו'גו', בהוצאת הספרים, באתר האינטרנט YNET, בעיתון ברוסית וסטי ועוד ועוד, מדי פעם נפוצות שמועות עיקשות על התעניינותו של מוזס להשתתף בבעלות באחד מערוצי הטלוויזיה המסחריים, לאחר שזכות זו נשללה ממנו בעידן המונופול. גם בעלי מעריב והארץ חולשים על עסקים נוספים מלבד העיתון.

אז מה בדיוק הטענה שהשמיע גלעזר, בגיבוי עו"ד ארנה לין, לפיה "כיוון שאין רווח כלכלי, יש התפרקות טוטאלית של כלבי השמירה של הדמוקרטיה" (לין)? האמנם אין רווח כלכלי?הטענה הזו מאוששת, למעשה, את ההתבכיינות הבלתי פוסקת של המו"לים ומשרתת את מטרתם העיקרית: להוציא עיתון במינימום כסף, במטרה ברורה אחת: להרוויח יותר. תפיסת עולם כזו מכשירה עבור המו"לים את הקרקע לפטר עובדים, לצמצם שכר והוצאות ולהגדיל רווחים. המו"לים הגדולים לא ממשיכים להדפיס עיתונים או להחזיק באמצעי תקשורת אלקטרונית מסיבות פילנטרופיות או אידיאולוגיות. הם מודעים לכוח של הפלטפורמה שהם מחזיקים בידיים. כוח שהוא פוליטי וכלכלי גם יחד.

והכנסים למיניהם על הון ושלטון וגם תקשורת, מארחים לרוב שורת 'עיתונאים בכירים' המסתתרים מאחורי החזות הישרה-ההוגנת-האמיצה-הלוחמת, אבל רבים מהם הינם בדיוק אותם אנשים שההגמוניה התקשורתית אימצה אל חיקה והציבה אותם בעמדה של הסלב'ס. אלה הם גם הקולות שהפכו לאוטוריטה. הקולות המוזמנים לנסח את קולה של התקשורת תחת כל עץ רענן. האם הם מייצגים אותנו? קריאה נוספת: בכירי העיתונאים בישראל מכורים להון.

פורסם במגפון

פוסט ציונות, האח הגדול ואל ג'זירה

סער סקלי, נציג השמאל הרדיקלי בבית האח הגדול, הגיע לראיון באל-ג'זירה רגע אחרי צאתו מבית האח, כדי לומר שבמבט לאחור, היום היה מסרב לשרת בצה"ל, שמדיניות ישראל אשמה בסבל הפלסטיני. סבל שאליו נפקחו עיניו רק כשלמד באוניברסיטה.
האח הגדול כפלטפורמה נוספת לנרטיב הפוסט ציוני

<
לא מפתיע שרשת הטלוויזיה הפופולארית של העולם הערבי , אל ג'זירה באנגלית, בחרה כפתיח לתוכניתה The stream  שהוקדשה למדיניות ישראל כפי שהיא נתפסת בקרב יהדות ארה"ב, דווקא בדברים שאמר סער בתכנית 'האח הגדול' על הטרור שמפעילה ישראל כלפי הפלסטינים: "טרור זה הפעלה של כוח על אזרחים, על מנת לגרום לאימה.. מה קרה בבילעין, למה רצחתם מפגינים? כדי לשמר על אימה.. מי שמפעיל את האלימות ראשון, זה צה"ל" נשמע סקלי אומר לערן, שניסה לתהות מה קורה במקרים שבהם חיילים צה"ל צריכים, אולי, להתגונן. קולותיהם המתנגדים של דיירי האח הגדול עומעמו אם לא הושתקו לחלוטין בטכניקה של אישוש הנרטיב, שזכה לחיזוק נוסף בראיון הישיר עם סער (באמצעות סקייפ) שבו ציין כי נבחר לאח הגדול בשל כך שהוא מייצג סטריאוטיפ מסויים בחברה הישראלית: "הם חיפשו שמאל קיצוני וכך הגיעו אלי", סיפר תוך תיאור הבדלנות מרצון שהוא חווה, כתושב אשקלון, לאחר שהוא מביע את דעותיו והנמקה להימצאותו בבית האח: "כדי להעביר את ההיבט הפוליטי".

אבל, כמי שיורה לעצמו ברגל, דווקא הדברים הללו קעקעו את הטענה שניסו לקבע באל ג'זירה על פגיעה בחופש הדיבור בישראל. מעניין מה היה קורה עם סער היה, למשל, אותו בלוגר פלסטיני שנעצר על ידי הרשות בגלל שהעז למתוח ביקורת נגד השחיתות – וזה קרה רק השבוע.

הפסיכולוגית מהעונה הראשונה של האח הגדול: הרגשתי שהאחריות כבדה מדי

כשג'ורג' אורוול כתב את ספרו האלמותי 1984, הוא ראה לנגד עיניו את ה'טלסקרין' שעוקב אחר כל תנועה של הנתינים בכל סיטואציה. הוא ראה את תעשיית השקר של מכונות ההפקה והעריכה ואת אמירת האמן האוטומטית. הנתינים של אורוול פחדו מהאח הגדול. היום, אנשים מתחרים על הזכות להיכנס לבועה המתועדת והמצולמת. האקסטרווגנזה חוגגת. הערב ייצאו ממטחנה זו עוד חמישה

הערב ייצאו מבית האח הגדול, בזה אחר זה, בסדר שתקבע מכונת הכסף של המסמסים, שרי שימחוב, תמיר ורדי, יאנה יוסף, קותי סבג וסער סקלי.

חמישיית הגמר, האח הגדול, עונה 4. צילום: רונן אקרמן

חמישיה שניתן לנחש שלא הייתה נפגשת בנסיבות אחרות, ובוודאי לא מסתופפת תחת קורת גג אחת מאז ה-1 בינואר: שלושה חודשים תמימים.

יאנה. צילום מהטלוויזיה.

דקה לפני תום העונה הרביעית, התנדבו כותבי מגפון להגיד מה זה 'האח הגדול' בשבילם. לא מעטים מצוות העיתון לא יכלו להצטרף למשימה הזו מסיבה פרוזאית: הם לא צפו באף פרק מהריאליטי הכי שנוי במחלוקת, הכי סוחף רייטינג, הכי טעון. הכי.

מחר בבוקר, יתעוררו החמישה למציאות חדשה. עירית קליינר פז, בעלת טור במגפון, הייתה הפסיכולוגית של העונה הראשונה של האח הגדול. היא יודעת בדיוק  מה היא שחה כשהיא מדברת על הנפילה המצפה לדיירים מחר, אולי מחרתיים: "הקושי הגדול של היום שאחרי. הרגע הזה של היציאה מהבית, עם האופוריה, ולאחריו צניחה מאוד קשה למציאות האפורה. רמת הציפיות שהם מפתחים, גם אם מדובר באדם הכי שפוי ושקול היא מטורפת. לציפיות הללו נעשה בילד-אפ של ההפקה, הקהל, הפרסום הפתאומי, העיתונאים- שכולם מטפחים בדייר את התחושה שהחיים שלו הולכים להשתנות רדיקלית, וכשהוא מסתכל אחר כך: זה לא קורה. הוא צריך להתמודד עם כל הבעיות שהיו לו קודם. החיים לא משתנים. זה שוק. ממה שראיתי, אנשים לא מצליחים להתכונן באמת ל build-up ולנפילה. מה שהם יודעים מראש, עוד לפני שנכנסים לבית, ומה שהם חווים באמת, זה לא אותו דבר".

קותי. צילום מהטלוויזיה.

היום ראתה אור "המשימה האחרונה". דיירי הבית שהחזיקו מעמד עד הגמר קיבלו משימה: כתיבת ועריכת עיתון. העיתון 'ישראל היום' פרסם את ה"עיתון" שלהם, שהוא, בעצם, שורת ראיונות שערכו דיירי הבית אחד עם השני.

בראיונות אלה, קותי מספר לשרי: "את בית הספר האמיתי עשיתי ברחוב. כל מה שאני יודע עכשיו זה חוכמת חיים.. אני רוצה להופיע בטלוויזיה. להצחיק…(ההורים שלי) יראו שאני מצחיק. שאני לא טיפש". שרי מספרת לתמיר ורדי: "אף פעם לא הצלחתי להגיע למשהו גדול בחיים, בטח שלא תיארתי לעצמי שאגיע לגמר". סער, שבא עם אג'נדה פוליטית שמאלית רדיקלית והצהיר לאורך כל הדרך, במין רציונליזציה, שהאח הגדול זה זבל, אמר ליאנה: "אני בוחן את הגבולות של עצמי" ויאנה אמרה לקותי: "לפני הכניסה חששתי שלא יאהבו אותי בבית" ותמיר אומר לסער: "אחד הפחדים הגדולים שלי ב'האח הגדול' היה בהתמודדות עם האנשים. בכל מקום שאליו הלכתי..הסתכלו עלי תמיד באופן מוזר, אחר שונה..הבנתי שצריך לעכל אותי. אני לא בן אדם רגיל" :
יש משהו משותף בכל הוידויים האלה שחושפים איזו חולשה, חשש וחרדה שעלולים, אם לשפוט על פי חוות דעתה של קליינר פז, להתממש. למה, בכלל, נכנסים אנשים מרצון לבית האח הגדול? : "חלק מונעים מרצון לקדם את הקריירה, חלק ממניעים יותר פסיכולוגיים שהם לא תמיד מודעים להם. עבור אנשים אלה, התפנית בעקבות מציאות מתסכלת בחוץ היא הכי מסוכנת. הם נמצאים בסכנה הכי גדולה להתרסק. אם מישהי רוצה, למשל, להיות דוגמנית, זה בסדר, אבל כשיש פנטזיה של סינדרלה, זה נורא מסוכן: אז עלולים לכעוס על ההפקה, לכעוס על העולם, לשקוע בדכאון. זו סכנה לשלמותם הנפשית" אומרת עירית, שלדעתה, הכי בריא לבוא לתכנית מתוך הסתכלות של חווייה נקודתית, כמו נסיעה לחו"ל, שיודעים שהיא תגיע לקיצה.

ארז טל ואסי עזר. מנחי האח הגדול. צילום: עודד קרני

טובי פולק , עורך מגפון, כתב מאמר בגנות האח הגדול: קבלו את "ההפקה" – האלוהים החדש: "אני מתעב את הז'אנר המכונה "ריאליטי".. מציאות כן – אבל מציאות של טלוויזיה. ומציאות של טלוויזיה היא ממש לא החיים. היא טלוויזיה. והכי גרועה, הכי מתועבת, הכי מבחילה – היא התפלצת הקרויה האח הגדול. מי שחושב שדמעה או זיעה או כאב או שמחה היא אכן מציאות אותנטית, כאשר האדם המצולם נמצא לכאורה לבדו מול איתני הטבע – ואתם דומעים יחד איתו ושותפים לכאבו או שמחים בשמחתו  כשאתם על הספה בבית – אתם באמת לא חיים על הפלנטה הזאת. והרי בשביל שתקבלו את התמונה האותנטית הזאת, סביב אותה דמעה או אגל זיעה, מתגודדים עשרות ואולי מאות אנשים; המולה גדולה, כבלים, גנרטורים, קייטרינג, מצלמות, זרקורים, מיקרופונים, אנשי הפקה, צוותים עצומים, ניידות שידור, משאיות ציוד, איפור, במאים, עוזרים, נערות מים… ממש מציאות. בדיוק מציאות. אז מה זה החארטה הזה? איך בדיוק הפקת טלוויזיה שעולה מיליונים יכולה להיות "מציאות"?

את האח הגדול מכנה פולק "התוכנית הכי דורסנית של הזכיין הכי דורסני בערוץ הכי דורסני" שבה, "הכל מתחיל ונגמר ב"הפקה". ל"הפקה" יש חיים משלה. אין לי שם מפורש, אין לה פנים ואין לה קול. היא אמורפית. היא דמונית. היא החלק הגדול יותר מכל סכום חלקיו…"ההפקה" ניצחה את הטלוויזיה. את האמנות. את התרבות. את הפאן. את ההנאות הפשוטות. את החיים עצמם. העולם שבו שולטת "ההפקה", הוא עולם שבו התגשמה הנבואה המקאברית ביותר של ג'ורג' אורוול, שתרם לאנושות את צירוף המילים שהוליד את המפלצת  הכי גדולה של "ההפקה": את האח הגדול".

שרית פרקול, עורכת ערוצי יחסים, חברה וסביבה, מתייחסת לעונה הרביעית המסתיימת היום: "האח הגדול של השנה היה משמים, אפילו יחסית לשנה שעברה. מרגע שהעיפו את שתי הדוסיות הקולניות, את תחליף-שייקה-מהגששים ואת ההומו הססגוני, נשארנו בעצם עם אנשים רגילים, שמשחקים בבובת ברבי אחת. ככל שניסיתי לעקוב אחר היחסים בין יאנה לקותי, לא הצלחתי למצוא דפוס מוגדר. היה נעים לצפות בהם, לעיתים, במיוחד להאזין למונולוגים הקורעים של קותי ולראות את התפרצויות הנישוקים של יאנה, אבל אי אפשר היה ללמוד כלום עליהם, או על הקשר ביניהם, אם בכלל יש קשר כזה.

אשר לבובת הברבי, חשיבותה היא בעיקר בהיותה קריקטורה: קריקטורה על יחסים וקריקטורה על איברים נשיים. הצורך הכפייתי שלה בכיבוש והשפטה גורפת של כל משתין בקיר והתוספות המלאכותיות שלה הראו, בדרך השלילה, מה לא כדאי לעשות". הנבחר של שרית פרקול הוא אותו אחד שגם בחר בעצמו: קותי.

המשימה הכי מצחיקה: משימת הקיבוץ, במיוחד החליבה, שהוציאה את הסצינות ההזויות ביותר. והמשימה הכי סוחטת דמעות: תקועים בשלג ומקבלים ד"ש מהבית.

לסיכום: רוצים עוד עונת VIP", אומרת שרית פרקול.

יאנה וקותי בבית האח. צילום מהטלוויזיה.

עמית קרטס בנין, רכזת הכתבים של מגפון ועורכת ערוץ הבריאות, אומרת: "האמת, אני ממש לא יכולה לצפות בזה ונמנעת לפעמים אפילו לזפזפ לערוץ 2, כדי לא לצפות בקדימונים. ניסיתי לצפות, כמה פעמים, בתכניות הראשונות, וזה שעמם אותי עד מוות, למרות שאני מבינה שכמה מהאנשים הקרובים לי ביותר נהנים מזה ומגלים שם תובנות חברתיות ואנושיות.

מציצנות מעולם לא גרמה לי הנאה ואני מודה שחיי וחיי חבריי ומשפחתי מעניינים אותי יותר. צפייה בזה, בעיני, היא בזבוז זמן בהייה טוב, והיא מעלה בי, במקרה הטוב,  מחשבות קודרות על מהותם של האנשים בחברה בה אני חיה.

במקרה הגרוע, זה מעלה מחשבות ג'ורג' אורווליות על האופן שבו מתנהלת החברה וכיצד המשאבים האנושיים של רבים מאיתנו מוסטים מהדברים החשובים באמת – יצירה, אהבה, עבודה, מעורבות של אמת בחברה בה אתה חי.

צפיתי לאחרונה בסרט "משחקי הרעב", ששובה את דמיונם של מיליוני ילדים. יש שם הדגמה בוטה, עד אבסורד, של משחק ריאליטי בחסות הדיקטטורה השלטת. כמובן שלא המצאנו שום דבר חדש. קיסרי רומי כבר הדגימו לנו, איך משתמשים בשיטות של הפרד ומשול, "לחם ושעשועים" וקרבות גלדיאטורים כדי להפנות לשם את יצרי  ההמון ולהבטיח את שלטונם חסר המעצורים".

* * *

הביקורת מוטחת, מטבע הדברים, בעיקר נגד חברת קשת וההפקה של האח הגדול (טדי הפקות). עירית קליינר פז, שהייתה פעם בתוך הסרט הזה, בעונה הראשונה, אומרת: "לא הבנתי אז לתוך מה אני נכנסת. כשהייתי שם, תמכתי באנשים, טיפלתי באנשים. לא השתמשנו אז בתרופות. אני פסיכולוגית ואסור לי להשתמש בתרופות. אחרי העונה הזו בחרתי לא להמשיך. הרגשתי שהאחריות כבדה מדי". למרות זאת, היא דוחה את הביטוי 'ציניות של ההפקה' גם אם היא מודה שההפקה עושה שימוש באנשים לצורכי רייטינג: "זו תעשיית הבידור שנועדה לעשות כסף. אין מקום להשלות את עצמנו. הם עובדים קשה מאוד בבימוי, בעיצוב, בתכנון משימות. משתמשים בבני אדם, אבל זה לא שיש זדון. אפשר להגיד שיש אמצעים שמקדשים מטרה לא כל כך ערכית, אלא מסחרית. אותי מפתיע מה אנשים כל כך מופתעים: התכנית הזו היא צינית במהותה. יש איזו התחסדות של הציבור שיודע שמדובר בז'אנר שמשתמש באנשים בצורה ספציפית".

ואנחנו נאמר לסיכום: הגרביונים הזוהרים של אביבית, הבכי הקורע שלה סביב התביעה הילדותית לתוספות שיער, עפעופי הריסים שלה. היופי של יאנה. האניגמה של ההתאהבות שלה בקותי, הדיבור הפלגמטי של קותי שהסתיר מאחוריו הרבה אמירות שנונות (הוא לא טיפש, תזכרו), האבחון העצמי שעשה לעצמו תמיר, כמי שמשתמש באיזמל חד ומכוון אותו לעצמו , ההתנהגות הסובלנית והאינטליגנציה של של סער, העיצוב המז-ע-זע של בית האח: ראינו שם המון פלסטיק נוצץ. לעתים הסתנוורנו, לעתים צחקנו, ובעיקר התביישנו להודות שאנו צופים בכך.

להתראות בעונה הבאה.

פורסם במגפון לפני הגמר עם הזכייה של קותי.

עכשיו שאול מופז הוא האיש החרוץ שנאבק 'בציפורניים ובשיניים'

אירועי השבוע האחרון ריפדו, שוב, את מדורת השבט התקשורתי, שאוהב להתלכד סביב הנרטיבים שיצר. השבוע האחרון גם הוכיח שהציבור לא תמיד קונה את הסחורה. סקירה קצרה של העיתונות מדגימה את האוריינטליזם של המדיה הישראלית, שמתמחה בבניית סטיגמות, ולך תוכיח שאין לך אחות.

זה שנים, אחד האמצעים המשרת כותבים מתוחכמים ונחשבים לבניית סטיגמה של "המזרחי" חג סביב נושא "הכבוד". בא כותב מהעידית ומצמרת העיתונות הישראלית וכותב בעיתון נפוץ על שאול מופז, עוד בתקופת היותו שר ביטחון, ומחמיא לתפקודו ולתכונותיו המצוינות.

פטרונות. שאול מופז. (צילום: ציפי מנשה)

כדי לזהות שם את נימת הגזענות, אתה צריך עין בוחנת במיוחד וזה קורה כשאתה מוצא שם את המשפט הנצחי "הוא מאוד רגיש לכבוד שלו": אאוריקה. שימו לב, דוד לוי היה רגיש לכבוד שלו. הכבוד שלו שימש מצע פורה לסאטירה שלמה, למסכת חיקויים נלעגים, שתרמו לחיסולו הפוליטי. הוא נ-ע-ל-ב (נא להקפיד על העי"ן הגרונית, כמו ב'מקום ראשון בשבי-ע-יות). בא כותב רגיש ונאור, ששמו לא יוזכר כאן, ועושה שימוש באותו נרטיב כדי להדביק את הסטיגמה למופז.

אם תרצו, תוכלו לקרוא לגיבור שלנו מופז, אך תוכלו לבחור עבורו כל שם מזרחי אחר. מאז אותו מאמר על הכבוד חלפו כמה שנים, אבל הנימה נשארה. בסוף השבוע שעבר, ערב הפריימריס בקדימה, הקדישו העיתונים וערוצי הטלוויזיה מקום לבחירות המקדימות.  במאמרה לגלובס מה-25 בחודש, כותבת ציפי לבני כי יצר ההישרדות של נתניהו הוא סכנה לדמוקרטיה הישראלית. מה הציעו למופז לכתוב באותו עיתון, למען האיזון הקדוש בין שני מתמודדים על ראשות מפלגה? על איראן.

טוב, הוא בטחוניסט והנושא האיראני עומד בראש החדשות, אבל הוא גם, לגמרי במקרה, פרסי. ואם, נניח, היה אהוד ברק מתמודד מול לבני בפריימריס, האם גם אז היו מכתיבים לו לכתוב על איראן בלבד? אגב, מופז לא רצה לכתוב על איראן ולא כתב בכלל, ולבני קיבלה במה בלעדית בגלובס ערב הפריימריס.

המדיה מתלכדת לבניית נרטיב סביב אישיות פוליטית. המדיה הישראלית היא חממה פורה לאוריינטליזם במסווה של נאורות ופתיחות. המדיה הישראלית דואגת לפלסטינים הסובלים, לפליטים ולפעמים אפילו לעניי ישראל, אם כי היא מתחברת יותר למאבקים של מעמד הביניים, בעיקר אם הם ממוקמים בשדרות רוטשילד.

בבלוג שלו, שנכתב גם הוא ערב הפריימריס, מתאר רביב דרוקר המספר גם על פרשת גלובס, כיצד מצביעה התקשורת הישראלית: לבני כמובן. אלא שמעניין לא פחות לעיין בתגובות למאמרו, ובעיקר לריח הגזענות שנודף מחלקן. הנה דוגמית:

"יש משהו מאוד פשוט בכל הסיפור הזה: מופז הוא טמבל, ולבני לא. למה שמישהו ירצה שמופז יהיה יו"ר קדימה או ראש ממשלת ישראל?
הרי מופז ונתניהו הם בכלל לא באותה ליגה. נתניהו שוחה בארה"ב כמו דג במים, בעוד מופז עילג ומגומגם. זה די ברור שלבני מקבלת יחס טוב יותר, כי מכבדים אותה כמנהיגה וכפוליטיקאית. אם מופז היה יו"ר קדימה בשנים האחרונות, אף אחד לא מבטיח שהמפלגה לא היתה מתדרדרת עוד יותר בסקרים".

התיאורים האלה רודפים את מופז כבר שנים. כמה שנאה שירחשו לאהוד ברק, יחס התקשורת אליו לעולם לא יהיה מתנשא כמו היחס למופז. לא מאמינים? הנה דוגמאות מסוף השבוע האחרון, לאחר שמופז כבר נבחר: במעריב, שלא התגייס לבחירת לבני, מנסה בן כספית להחמיא למופז. הוא קושר אותו לאיציק מרדכי, שהעדיף לרמטכ"לות את "הפרסי המקריח עם רי"ש מתגלגלת, שאף אחד לא מפנה אחריו מבט ברחוב", על פני "יפה הבלורית והתואר…." מתן וילנאי הלא מקריח. כספית ממצב את מופז על פי נרטיב המזרחי ש"נלחם בציפורניים (ובשיניים)". דרך המחמאות הסחבקיות, כביכול, הוא מקבע את מופז במקום שלו: "הוא לא מבריק, הוא לא רהוט, הוא לא מהיר תפיסה… הוא אדם רגיל לגמרי, אבל הוא חרוץ, יסודי ובעל עוצמה פנימית". טוב, איך ידביקו לו, למשל, אינטלקט? אינטלקט ומזרחי?? חריצות. זה כן.

ובעיתון הארץ, שתמך לאורך כל הדרך בבחירת לבני, כותב יוסי ורטר בשם היושרה שהעיתון הזה מייחס לעצמו: "הוא ניצח ב-25%. רוב מובהק", אבל, בקטנה, מנסה להסביר איך זה קרה ל"איש אפור, קודר, לא שופע הומור, לא נדיב בחיוכים, חידתי": אופס, שימו לב, "חידתי" – אולי מחמאה?? רגע, מייד תבינו. כי מי שמכיר אותו יודע שהוא "צנוע, מתעניין, חביב, יסודי מאוד… נאבק בשיניים ובציפורניים". הארץ ומעריב העתיקו? או שהם כל כך שבויים בתדמית הפטרונית שיצרו, שבה הנייטיב הוא באמת "חביב" ו"נחמד" ו"צנוע": באים לברך ומקללים. מי רוצה להיות חביב במדינה הזו? למה זה טוב?

גם לילך ויסמן בגלובס, שמתארת כיצד "כל תקרת זכוכית שהונחה מעל לראשו, נשברה", יענו, תראו איזה גיבור, מסבירה כי "אין לו את הקסם. אין לו את הדבר הזה, שמעביר רטט כשהוא מדבר…(יש לו)  כושר התמדה, עקשנות, כושר סיבולת, סבלנות, שקדנות ואמינות". וכמו בומרנג אומרת ויסמן עצמה: "בישראל 2012, המחסום שלו הוא עדיין השבט הלבן".

נכון, בישראל 2012, התקשורת מתפקדת לשבט הלבן ומאמינה בתדמיות שהיא יוצרת, במו ידיה. ובכלל לא דיברנו על מופז האיש, התאמתו לפוליטיקה או כל נושא אחר.

פורסם במגפון

שערוריות הריאליטי: בארה"ב 'מפשיטים' ילדות קטנות

ילדות בגיל שמונה-שלוש עשרה, הופיעו בריאליטי האמריקאי  'Dance Moms' כשהן עטויות בלבוש בצבע עור הצמוד לחלק העליון של גופן כך שייראו עירומות, ותודרכו לשדר לצופים: "אני חמה. אני רעה. אתה לא יכול להשיג אותי. אין לך די אמצעים לכך". הפרק נגנז לאחר הקרנתו, לא לפני שקמה מחאה ציבורית שכללה התרעה מפני פדופילים. זה קורה בשבוע שבו אותו ד"ר אילן רבינוביץ' שסיפק כדורים פסיכיאטריים לדיירי 'האח הגדול', מכנה את הריאליטי "משחק דמים"

>

בארצות הברית, התכנית של רשת לייף-טיים שבה תודרכו הילדות על ידי מורת הריקוד אבי לי מילר להתנועע בתנועות מפתות הוקרנה בפני הציבור הרחב, והפרק הורד מהרשת רק לאחר שקמה סערה ציבורית.

מרמים אותנו, עובדים עלינו, מתעתעים בנו ואנחנו נצמדים בחוזקה למסך הקטן.  בשבוע אחד נדרשת הרשות השנייה לשתי 'ועדות חקירה': האחת בוחנת אם חברת רשת ידעה מראש על פרישתה של יובל דיין מהתחרות בחצי הגמר של The voice והמשיכה לשחק בקולותיהם של המצביעים, והשנייה בודקת את פרשת הכדורים הפסיכיאטריים באדיבות קשת/ טדי הפקות/ אילן רבינוביץ' לדיירי האח הגדול. 

The voice: רביעית הגמר- קטלין רייטר, חנן בן סימון, צחי הלוי ורז שמואלי. צילום: טל גבעוני

בעיתוי זה הודיעו שתי הרשתות, בפרץ בלתי צפוי של נדיבות, כל אחת בתורה, כי יפצו את המסמסים :רשת הבטיחה להחזיר  את כספי האס.אם.אס למצביעי יובל דיין, קשת הודיעה כי בעונה הבאה של כוכב נולד יינתן ערב הצבעות חינם כפיצוי על תרמית ההצבעות למתמודדת מהעונה הקודמת, תמר יהלומי . מובן שההחלטות הפופוליסטיות לא באו יש מאין ויש בהן אלמנט בוטה של ניסיון ריכוך למול הביקורות הגוברות ותופחות נגד תכניות הריאליטי.

דבר אחד ברור: השיח הטלוויזיוני משתנה לנגד עינינו. אנחנו בוחרים לצפות בתכניות הריאליטי ויעיד על כך הרייטינג המטורף. הדוגמא האמריקנית רק ממחישה שאין גבולות לטעם הרע, אבל, מבחינת המפיקים החטא הנורא מכול הוא להיתפס. הם מוכרים לנו מצגת של אחיזת עיניים עטופה בצלופן ורוד ואנו מתפתים להאמין שנבחרנו לקלף את העטיפה בעצמנו.

אם אמנם הגמגום/ התנצלות של יובל דיין על החלטת פרישתה היה מבויים, אם אמנם שלומי שבת, כפי שחשדו טוקבקיסטים, 'שיחק אותה' עם הבקשה לצאת לפרסומות לאחר ההודעה הדרמטית של דיין כדי להעצים את אפקט ההלם (ברשת לא הגיבו לשאלתנו בנושא), אם אמנם בחר ד"ר רבינוביץ' לחלק כדורים פסיכיאטריים בתכנית שהוא עצמו מכנה אותה 'משחק דמים שמרסק חלומות' (עד לפרסום דברים אלה, לא התקבלה תגובת קשת למגפון בנוגע למכתבו של רבינוביץ' לח"כים), אם הוא הסכים להמשיך ולעבוד בז'אנר הריאליטי כשחזה בשבר הנפשי כמתכון לאסון שחווים משתתפיו, ולא התריע על כך אלא לאחר שפרשת סער שיינפיין התפוצצה: כל האם והאם והאם האלה מעידים על תופעת התחמנות העומדת בבסיס כל הפקת ריאליטי.
הכל כשר כדי לייצר ענין, ואם זה כרוך בשיסוי הדדי של דיירי האח הגדול על ידי הקרנת דברים שאמרו/עשו במהלך העונה האחד נגד השני, זה כשר. ואם זה כרוך בפגיעה ובהשפלת מתמודדים בכוכב נולד או ב The voice, זה גם כשר. סך הכל המסר די ברור: לא רוצים, אל תבואו. מחר, כמו באמריקה, זה יהיה כבר ריאליטי בהשתתפות קטינים שסובלים מבעייה חמורה שקוראים לה 'הורים חסרי מוח' .

פורסם במגפון

כשחנין נפגשה עם ליאור וגורי ואורנה ועינב

היא חברת הכנסת הכי שנואה כנראה, כך העריך דני קושמרו שערך איתה ראיון באחרונה והיא נטתה להסכים איתו. חנין זועבי הגיעה במוצאי שבת לתכנית 'מצב האומה' כדי להתעמת עם מה שגם שמאלנים ישראלים חושבים עליה. לרגעים היה נדמה שהזירה המתאימה ביותר לדו שיח היא דווקא הזירה הסאטירית

 

זועבי, שזכתה לטיפול VIP בתכנית מצב האומה, שכלל סרטון נוקב המזמין אותה לבוא לאולפן, אף ניסתה להשיב למנחה התכנית ליאור שליין מעל בימת הכנסת.

חנין זועבי

לבסוף, החליטה לקבל את ההזמנה ובאה להתעמת ישירות עם שליין, אורנה בנאי, גורי אלפי ועינב גלילי.
בראיון החדשותי לקושמרו  לפני כשבוע היא תקפה את ישראל בצורה קשה, ובין היתר סיפרה על ידידותה עם עזמי בשארה שתואר בפיה כצדיק הדור ולא כמי שברח מישראל מחשש שייעצר באשמת ריגול. היא אמרה לקושמרו ש"לא מותר לך להיות בביטחון, אין זכות לחיים נורמליים לעם שכובש", ומשהו טוב להגיד על ישראל? "כלום, לא, כלום אין לי".

דווקא התייצבותה בתכנית קומית הקשתה עליה קצת יותר לבסס את טיעוניה, והרי אומרים שלליצן החצר מותר לעשות ולהגיד מה שהוא חושב באמת, כי אף אחד לא מתייחס אליו ברצינות. אז מגישי מצב האומה הסירו את הכפפות, שכחו מה'פוליטיקלי קורקט' והחלו לירות לעברה שאלות קשות בקצב אש, שבסיכומן אף אמר שליין שלא נראה לו שיש הסכמה כלשהי בין הצדדים.
הם דיברו איתה על הסירוב של הפלסטינים להגיע להסדר, שכחו לרגע להאשים את ישראל בכל ותהו על כשלון הסכמי אוסלו דווקא בגלל ערפאת, ותקפו את הנרטיב הפלסטיני, את מערכת החינוך הקוראת להרוג יהודים. חומר קשה עטוף בנימה הומוריסטית, כמובן. שליין תהה על היותה "גם לאומנית פלסטינית וגם חברת כנסת ישראלית" וזועבי אמרה שזו זכותה כמי שחיה במדינה דמוקרטית וזכתה לכמה שאלות על הדמוקרטיות הנאורות של סוריה ומצרים, וכששאלה מדוע אינם שואלים על דמוקרטיות כצרפת, למשל, נענתה שאין לצוות כל התנגדות שתלך לגור שם. היא התוודתה שהיא אוהבת את 'סקס והעיר הגדולה',  ונשאלה: "אז מה את יותר, סמנתה או אנטישמית?"

"אני לא אנטישמית, השיבה זועבי. אני שמית". היא שאלה את שליין: "אתה מפחד ממני?" והוא השיב לה: "לא כרגע, אבל בגדול, כן" וגורי אלפי בנימה מהורהרת, תהה: "אז מה הפתרון הסופי, לדעתך?" . "אתם אומרים" היא נשאלה "שהאדמות שאנחנו חיים עליהן שלכם,  אתם נוסעים במכוניות שהיו פעם שלנו" וכשזועבי אמרה שהיא מדברת ברצינות, והם צוחקים , זכתה לתשובה: "העם שלנו פיתח הומור שחור. זה אחרי פיגועים בדרך כלל".

בסיכומו של הערב, דווקא זועבי יצאה בקריאה נרגשת להגיע להבנה. אז אולי באמת, הגיע הזמן להעביר את שרביט המשא ומתן לסאטיריקנים? ב'עבודה ערבית' מוכיח לנו סייד קשוע מדי שבוע שזה יכול להיות רעיון לא רע בכלל.

פורסם במגפון

פרק בכלכלה.. מהיוונים

יוון של השמש והים, הספינות, האיים הקסומים והבוזוקי, יוון של יהודה פוליקר וירון אנוש ושמעון פרנס, המפלט האולטימטיבי. ויוון של המשבר הכלכלי שממוטט את בורסות העולם, של התפרעויות ההמונים ברחובות אתונה  ושל האיום הגדול על גוש האירו. זוהי גם יוון של שמונה מאות עובדי העיתון הוותיק אלפטרוטיפיה (חופש הביטוי) שלא קיבלו משכורת חצי שנה, עד שהחליטו: לא צריך. ולקחו בעלות על העיתון

 

באתר 'הגדה השמאלית' תרגמו ראיון של עיתונאי בעיתון החדש-ישן מואיסיס ליציס, לעיתון הספרדי דיאגונל. שמו החדש של העיתון 'אלפטרוטיפיה של העובדים'.

מבט מהאקרופוליס של לינדוס, יוון. צילום: אוסף פרטי

סיפורו של ליציס הוא סיפור המשבר הכלכלי, אבל הוא גם סיפור שמערער על הסדר הישן, מתריס נגד צורות ההעסקה המסורתיות ומציג דור חדש של אנשים, הנאבקים על קיומם, על חופש הבעת הדעה שלהם ועל שליטתם בגורלם, מבלי לעלות על בריקדות.

העיתון אלפרוטיפיה הוקם ב-1975, לאחר הפלת משטר הגנרלים וחרט על דגלו גישה חדשה, אנטי קפיטליסטית. אלא שכמו עסקים אחרים ביוון, גם העיתון נקלע לקשיי נזילות והחל להטיל את יהבו על הלוואות מהמערכת הבנקאית. המערכת הבנקאית, מצדה, הבטיחה ולא קיימה. ליציס מעלה השערה סבירה שהבנקים, נציגי הקפיטליזם, עטו על ההזדמנות לנקום בעיתון שלא חשש להיאבק נגדם. אבל, זוהי רק תמונה חלקית: גם אמצעי התקשורת האחרים ביוון חדלו לשלם שכר לעובדיהם ומפטרים רבים מעובדיהם.
ההחלטה לקחת את העיתון ואת עתידם המקצועי בידיים זכתה לתגובות נלהבות ואף לתמיכה מוסרית וכלכלית שמנותבת לסייע לקיום העובדים.

בעיתון כמו מגפון, שלא קם מחורבות עיתון ותיק, מבוסס ופופולארי, אך נבנה מבעלות עיתונאים, ללא שכר בשלב ראשון, ניתן לשאוב השראה ועידוד מהפורמט הזה.
היום, אולי נכון לומר לעובדי מפעל 'פרי גליל': קחו את גורלכם בידיים. השתלטו על המפעל ותקבלו, מאתנו בטוח, וגם מרבים אחרים,את כל התמיכה המוסרית והציבורית המגיעה לכם כדי להמשיך הלאה.
ישראל אמנם אינה בקריסה כלכלית, אבל היא סובלת ממחלה אחרת, שבשפה פוליטית קוראים לה 'קפיטליזם חזירי'. היוונים, שנראו לנו בכיינים ותבוסתנים, שקיבלו תמיכה בלתי פוסקת מאירופה ואיימו בכך על הפנסיה שלי ושלך, מציעים במקרה הזה, לשם שינוי, מודל אחר שיכול לשמש דוגמא ומופת גם לישראלים הכורעים תחת הנטל. די לחזירות, די לקפיטליזם. לא רוצים לפרנס אותנו? הבה נילחם לפרנס את עצמנו.

אז מי הערבי? בין אמג'ד לאח הגדול

רק לפני שבוע, בפיצוץ של פתיחת העונה השלישית של 'עבודה ערבית' כתב סייד קשוע פרק דמיוני בתכנית 'האח הגדול', אבל צפייה בתכנית הערב עוררה את השאלה אם הוא לא כתב, בעצם, את הפרק האמיתי.  קשוע, אולי הסטיריקן השנון ביותר בישראל כיום, בא ותקע לנו ישר בפרצוף את המראה המכוערת שלנו, כשמשימת דיירי 'האח הגדול' בתכניתו הייתה לזהות מיהו הדייר הערבי בבית.

 

זה קצת מבלבל, ובצדק. קצת קשה להבחין בין האח הגדול של ימי ראשון ושלישי, לבין האח הגדול של קשוע. תכנית, שגם אותה הנחו, אגב, ארז ואסי. לא חלפו אלא ימים ספורים מאז הקרנת האח הגדול של עבודה ערבית, עד שאנשים מחוץ לבית האח הגדול האמיתי צעקו לדיירים 'יאנה מוסלמית. יאנה מוסלמית'.

אז מי פה ערבי: אמג'ד (נורמן עיסא), או איציק, או יאנה? צילום יח"צ אלדד רפאלי

בתכנית הערב, שמענו את אביבית מטיפה לקותי שומר השבת על ידידותו ליאנה. הוא אמנם העיר לה 'זה לא יפה. מה שאת עושה', אבל המלים שלה חלחלו. שמענו ממנה, כך נדמה לי, גם משפט כמו 'מוסלמית, אלוהים ישמור', או שזה היה בעבודה ערבית?
בכל מקרה, זה לא שונה בהרבה מהגרוטסקה הגזענית שהציג בפנינו קשוע ב'עבודה ערבית'. היה אפשר לחשוב שתכניתו הייתה נבואה שהגשימה את עצמה, אלא שדיירי האח הגדול לא ראו את תכניתו.  אני מוכרחה להודות שהצפייה בקטע זה של האח הגדול הערב הייתה מכאיבה. כמו סטירת לחי.
קשוע גם לא שכח לעקוץ באותה הזדמנות את הליהוק הקפדני של 'האח הגדול', שדאג להביא גם בעונות קודמות דיירות ערביות כמו פותנה (המפנקת, המבשלת) ורנין (המפונקת).

אתמול הוקרן הפרק השני של עבודה ערבית, ונראה היה כי קשוע מותח את גבולות הסאטירה שלו עד הקצה.  זה היה כשגיבורו, אמג'ד, היה חייב להשתין באמצע נסיעה, ובמקרה, הוא השתין על מצבת זכרון לחייל ישראלי. קשוע הציג את המטוטלת הנעה בין היהודים לערבים על מדד האהדה/שנאה לאמג'ד, לפי התנהגותו ה'ישראלית' או התנהגותו הלאומנית פלסטינית.
בכל מקרה, מצליח קשוע היכן שאחרים נכשלים, ולו משום שהוא פוגע בבטן הרכה של החברה הישראלית השסועה ועושה זאת בהומור מדהים . תכניתו ה'מצחיקה' שזורה באינספור אמירות בעלות רבדים עמוקים ומדירי שינה.

פורסם במגפון  http://megafon-news.co.il/