עם פתיחת האתר של העיתון החדש מגפון, אני מעלה כאן את אחד הטקסטים שכתבתי לעיתון שבו אערוך את מדור המדיה.
אחרי שבועות ספורים של היערכות, האתר הזה עולה לאוויר בדחילו ורחימו. עם המון רצון של המשתתפים להביא משהו חדש לעיתונות הישראלית. טובי פולק, עורך העיתון פרסם את מאמר המערכת הראשון, בו הוא מסביר מהו העיתון ומה הייתה המוטיבציה להקמתו.
המאמר:
התקשורת צריכה להביט בעצמה בראי ולשאול ביושר אם היא עושה את מלאכתה נאמנה, או שהיא עושה יותר לביתה, מתקרנפת, מתרפסת ונכנעת. עכשיו מגפון נכנס לתוך הקלחת הזו.
לעתים תכופות מדי מתעוררת התחושה שהתקשורת מדברת רק שפה אחת. שורת המקהלה. אנחנו מדברים על פלורליזם תקשורתי, על ריבוי ערוצי שידור שיתחרו ביניהם ועל ריבוי עיתונים, אלא שהשוואה קלה בין כותרות ראשיות של עיתונים, למשל, יכולה להצביע על התופעה: הכותרת זהה, עמודי הפרשנות והדעות מעבירים אותם מסרים. העמוד הראשון נראה זהה לחלוטין. כולם אומרים, או מדקלמים אותו דבר.
יש בהתנהלות הזו משהו משתק שאולי מסביר במקצת את יחס הציבור לתקשורת שהפכה למין גוש מאיים של אנשים שלא מעזים לצאת מהארון ולומר משהו אחר. האסוציאציות שהביטוי 'מדיה' מעורר יכולות לנוע על מנעד רחב של ביטויים בין 'התקשורת במשבר' ו'התקשורת סובלת מהתנכלות', וכן 'התקשורת מגעילה, שנואה, מוטה, פוליטית, לא אמינה, כנועה, מסואבת, קצוצת כנף, צהובה, מתבכיינת'…ו You name it.
מגדל בבל: פיטר ברויגל
מבלי לערוך מחקר אמפירי ניתן להעריך שרוב ה'סופרלטיבים' המוענקים לתקשורת לא יהיו מחמיאים ואולי התקשורת הרוויחה זאת ביושר בהשתתפותה בחגיגת מגדל בבל של הכניעה לתכתיבי אילי ההון, יישור הקו עם תפיסת העולם ההגמונית' הנהנתנות ורדיפת הבצע. ניתן לומר שהתקשורת היא ראי של המציאות שלנו, אבל אפשר לטעון כנגדה שיש לה חלק נכבד בעיצוב המציאות הזו.
ולתוך הבחישות הפוליטיות בתקשורת: משבר ערוץ 10 (סגירת ערוץ 10 ='שואה' או ביטוי למגלומניה של הדובר/ת?) ערוץ 1 הנאבק על קיומו באווירת פוליטיזציה בוטה, מעריב של נוחי דנקנר וניר חפץ, ישראל היום, חוק לשון הרעוחוק הטוקבקיסטים, הפיטורים המסיביים של עיתונאים, המינויים השערוריתיים, תנאי ההעסקה המבזים של עיתונאים צעירים למול שכר סלב'ס מנקר עיניים, לתוך כל אלה מטביע את עצמו היום 'מגפון' שרוצה גם להטביע את חותמו.
אמרנו שאנחנו מדברים על עיתון עצמאי, בלתי תלוי, שלא מתיירא מן השררה, לא נכנע לתכתיבים ולא משתחווה לבעלי ההון, וזה נשמע נאיבי, מתיימר. חלה עלינו חובת ההוכחה – ובגדול.
האם יש סיכוי לעיתון שונה שלא יוביל קו פוליטי מאוד ברור ולא יצטרף למקהלה התקשורתית? האם יש סיכוי להשמיע דעות אחרות בנושאי דת, חברה ומצפון מבלי להיסקל בשער העיר? והאם, בכלל, אנחנו, הכותבים לא 'מתוכנתים' לפי איזו פרוגרמה עליונה שקובעת מה נכון ומה לא נכון. מה ראוי לומר ומה נחשב לדבר שיקוצים?
חוקרים והוגי דעות תיארו בעבר את תופעת המשמוע העצמי שמטילים אנשים על עצמם בחברה. אין כמו האח הגדול של ג'ורג' אורוול לתאר זאת, והנה כבר פצחה 'קשת' בערוץ 2 בעוד סדרה של האח הגדול. מישל פוקו , הוגה דעות צרפתי, תיאר את תופעת הפנאופטיקון: בית הסוהר הבנוי ארכיטקטונית כך שהאסירים נצפים בו בכל רגע על ידי הסוהרים היושבים במגדל תצפית, אך לעומת זאת, האסירים אינם רואים את הסוהרים. כתוצאה מכך, מטילים האסירים על עצמם משמעת עצמית שתואמת את הקודים ההתנהגותיים שקבע להם בית הסוהר, כי הם חושבים שכל הזמן מביטים בהם. האם כולנו איננו כאותם אסירים?
ואני מדברת על אסירים במדינה שבה הסוהרים הם האליטה התקשורתית: זו שקובעת את הבון-טון התקשורתי. זו שממליכה וזו שמשפילה. זו שמדביקה סטיגמות וזו שמהללת ומשבחת.
יום אחד ממליכים את דפני ליף כי התנהלותה מול ראש הממשלה, המראה שלה, ה'שדרות רוטשילדיות' שלה, החוצפה והנטיות הפוליטיות מתקבלים בזרועות פתוחות על ידי הריבון של השיח התקשורתי, והביקורת מובלעת, כמעט נעלמת: הביקורת נגד תנועת המחאה שלא הציגה מצע ברור ורשימת דרישות ותביעות המייצגות את המגזרים החלשים בחברה. הביקורת על כך שלתנועת המחאה, בעצם, יש סיסמאות אבל אין אג'נדה. וזו רק דוגמא. למחרת מומלכות כל מותקפות החרדים עקב ה'הדרה' שהפכה בימים האחרונים לכותרת התורנית. מצחיק, תורנית.
ליף זכתה וזוכה לכותרות ענק, בה בעת שמוחי הדיור העניים באמת לא זוכים להתייחסות. אחד מהם הסביר ל'יומן' של ערוץ 1 למה מחאתם לא נשמעת בכך ש: "מה לעשות, אנחנו לא מצטלמים טוב" וגם 'אולי בגלל שאנחנו לא יושבים בשדרות רוטשילד": בדברים הללו הוא מיצה, למעשה, את ההתנהגות העדרית של התקשורת שמצלמת את הפוטוגני, את אלה שהם "משלנו", ואכן, אנו חיים במציאות שמכתיבה התקשורת, שבה רק לאלה ש'מצטלמים טוב' יש סיכוי להישמע.
אבל הכותרות מתחלפות, ואם אתה רוצה להיות עיתונאי 'נחשב' אתה צריך , כמו זיקית, להתאים את צורת הדיבור שלך, את טענותיך ומענותיך, למה שאופנתי ונכון להיום. להצטרף לשורת המקהלה.
לכן, להגיד שנהייה שונים, זו הבטחה גדולה מאוד. לאנשים יש אג'נדה. גם לרות גביזון, אגב, הייתה אג'נדה שפסלה אותה משירות בבית המשפט העליון. אולי כי זו הייתה אג'נדה שונה מזו של השופטים אהרון ברק את דורית ביניש? זוהי רק דוגמא להדרה הנהוגה במקומותינו. הדרה נגד נשים היא נושא שאינו שנוי במחלוקת, לכן כולם מחבקים אותו. אבל החברה שלנו לוקה באינספור הדרות, כאלו שהעיתונות לא נותנת להן ביטוי, כי הן לא 'סקסיות', לא מקובלות, לא נורמטיביות בשיח התקשורתי.
בשנת 1996 השתכרו גברים פי 1.9 מנשים. מסקר של בנק ישראל, שפורסם ב-2010, עולה כי שכר הנשים עדיין נמוך ביותר בהשוואה לשכר גברים: אשה השתכרה 64% מהשכר הממוצע של גבר, ובכך עוד התפארו כותרות העיתונים שדיברו על 'שיפור' בממדי השוויון של נשים וגברים ועל העובדה שנשים במדינות המפותחות סובלות תכופות מפערי שכר גבוהים מאשר בישראל.
