העין השביעית שפמפמה את דבורית שרגל שפמפמה את רון מיברג- ו.. אי אפשר בלי מלה על 'רשימות'

ועכשיו אני ממשיכה את השרשרת.
והכל קורה ברשת.

רון מיברג כתב ספר. באנגלית.

הוא גם פותח אתר. בתשלום.

 הוא גם 'שכר' כותבים לאתר שלו. בתשלום.

ביניהם, כפי שמדווחת שרגל, החברים מ'רשימות'. עפרה ריזנפלד ונועם יורן.

מיברג העלה לרשת את הפרק הראשון מספרו. במבינו. זה שם הפרק, שבו מתואר הבוס שלו לשעבר, בוגר הארוורד, שלראשו מודבק 'שטיח' כהגדרת מיברג. הסצנה מתרחשת בבאר במנהטן, על הרבה אלכוהול, סיגר קובני של הבוס לשעבר (העשיר. אמרנו?) שמדבר על הליבידו שלו, על יחסו לנשים בכלל ולזונות בפרט ומדבר בשפה 'מלוכלכת', מה שמקצין את הפער בינו לבין הכותב, בגוף ראשון, שמרחיק את עצמו מהדמות המאוסה שהוא מתאר, ומדגיש את הפער בינו, הכותב הנאור, האינטלקטואל המערבי, לבין 'במבינו'.
במבינו?? דחילק.

 אם ניסה מיברג ליצור משהו אה-לה פול אוסטר, זה לא ממש הצליח לו. מיברג כתב ביקורות טלוויזיה מושחזות בעתון 'חדשות' והיה לאימת התקשורת האלקטרונית, ובמקרים מסויימים גם הכתובה.
אחר כך עשה עוד הרבה דברים, בעיקר במעריב. הדברים האלה אולי ממחישים שלא תמיד ההיקש האוטומטי הזה שעושים עתונאים בין מיומנותם המקצועית לבין יכולותיהם הספרותיות, הוא מוצלח. ואולי, מאידך, אי אפשר להסיק על כל הספר על סמך פרק אחד, יצרי במיוחד.

מצד שני, מעניין יהיה לעקוב אחר האתר של מיברג למי שיהיה מוכן לשלם עבור קריאת תכנים ברשת, מה שלא נראה לי שיקרה כל כך מהר, במציאות שבה לכל עתון שמכבד את עצמו יש אתר חינם, ובשעה שבה גם הניו יורק טיימס, ששוקל לעבור לגביית תשלום עבור הכניסה לאתרו, לא ממהר לעשות זאת.

לנוכח מצבה של 'רשימות' שעומדת לעבור שינוי, טכני במהותו, מענין לגלות איך הרשת עובדת: איך גם בעולם הוירטואלי נרקמים, למעשה, קשרים, חברויות, ולא עלינו, גם חרמות.
בתוך כל זה, אי אפשר להתעלם מהשיקולים הכלכליים שבגינם נבחנות על ידי ספקי תוכן גדולים ועיתונים חלופות שינטרלו את גוגל, ויניבו להם רווחים בתמורה לקריאת תכניהם. במקביל, אנו שומעים דיווחים פנטסטיים של בלוגרים על רווחים מפרסומות (גוגל, איך לא?).

מעקב לא מסובך מידי אחר אתרי כותבים והתגובות אליהם מגלה שיש, גם ברשימות, כותבים 'אהובים יותר'. (אני יודעת. לא גיליתי את אמריקה). כאלה שגם אם יכתבו משפט  בנלי לגמרי, יקבלו תגובות בסגנון 'יו, איזה יופי כתבת. אין עליך'. הפרגון ההדדי מזין את הרשת, לפעמים מעשיר אותה ולפעמים נשמע כמו מריחה איומה שמצדיקה את הדברים שאמר לא מזמן נחום ברנע על הבלוגרים.

מצד שני, כולנו נשענים על הקהילה שנוצרת ברשת, ובשביל זה צריך חברים. וכשיש אבא נפלא כמו 'רשימות', אין מה להתלונן.

רק 'תלונה' אחת קטנה : את הפוסט הזה ניסיתי להעלות בצהריים. אחר כך, ניסיתי בערב. עכשיו, הצלחתי אחרי שלושה נסיונות נוספים. אז אין ספק שמנהלי האתר צודקים: אי אפשר להמשיך כך. את שני הפוסטים האחרונים, אגב, העליתי על חשבון מחיקת פוסטים אחרים, ובדרך, ויתרתי על עוד כמה תכנים שרציתי להעלות. אבל אומרים שהכל לטובה, לא?