כך תמו שידורינו

ככה סוגרים שידור ציבורי אחרי חמישים שנה. המון אנשים שואלים מה הסיפור עם רשות השידור. הם לא מבינים.  המון אנשים בכו הערב כשראו את נבחרת החדשות של ערוץ 1 מתרסקת על המרקע. אותה נבחרת שפעם זכתה לכינוי "האף. 16. של המדיה האלקטרונית" 

  • קול ישראל, שהיה פעם קול ירושלים, שליווה את המדינה הזו כולה שעצרה נשימתה לשמוע את קולו של משה חובב מרעים "והנה החדשות". אותו קול ישראל שגידל את המגישים, הכתבים, העורכים והמפיקים שעברו את ההכשרה הכי קפדנית בעיתונות. אותו קול ישראל שהיה מקור המידע היחיד במלחמת ששת הימים ושדיווח על פרוץ מלחמת יום הכיפורים. אותו קול ישראל שבו נשמע לראשונה השיר "ירושלים של זהב".
  • ערוץ 1 שפתח את שידוריו במצעד יום העצמאות לאחר מלחמת ששת הימים ובישר לנו על קיומה של טלוויזיה (נו, שחור לבן). ערוץ 1 שיצר את הסדרות "עמוד האש", "תקומה" וגם הפיק לאחרונה את "והארץ הייתה תוהו ובוהו" והסדרה המטלטלת על הרמטכ"לים. אותו ערוץ שהפיק את סדרת הסאטירה "ניקוי ראש" שהרעישה עולמות ויש אומרים שאף הובילה למהפך ההיסטורי של עליית בגין לשלטון. הערוץ שכיבד מקצועות כמו קריינות, עיתונאות, הפקות דוקומנטריות. ערוץ 1 כבר לא יהיה.
  • בבוקר כבר לא נשמע "טו-טו-טו, קול ישראל מירושלים". בערב לא תהיה מהדורת מבט. בימי שישי בצהריים לא נשמע סיכום שבועי רדיופוני.
  • עכשיו תשאלו למה?
  • ככה.

רשות השידור סבלה מתחלואים. היו הצעות רפורמה שכללו צמצומים בכוח אדם. בשנים האחרונות היו מנהלים שחטפו ביקורת קשה ממבקר המדינה ומהיועץ המשפטי לממשלה. היה נפוטיזם שמנהלים אלה טיפחו בלי בושה. המנהלים האלה מקורבים לצלחת. פוליטיקאים שיודעים מאיפה משתין הדג לא העזו לפגוע במעמדם.

ואז, הברקה: הצעה לסגור את רשות השידור. זה יותר קל מאשר לפטר כמה מנהלים כושלים. היש פשוט מזה? הציבור ישמח כי יפטרו אותו מהאגרה ו"בכלל..מי צריך את רשות השידור?" יש ערוץ 2, ערוץ 10, יש לחם ושעשועים.

בהתחלה זה נשמע כמו בדיחה גרועה, אבל בממשלת ישראל היו מי שחשבו שזה רעיון. הזדמנות פז.

והקולגות מהערוצים המתחרים? בהתנשאות אופיינית בגדו בעמיתיהם למקצוע, אלה שלימדו את רובם מהו שידור רדיו, מהו שידור טלוויזיה. הם, מהערוצים המתחרים, הקלו על הממשלה, כי באין מחאה תקשורתית ערה, אפשר לעשות מה שרוצים.

את התוצאה המדממת ראינו הערב, כשגאולה אבן פרצה בבכי בשידור חי כי קיבלה הנחתה להודיע על סיום שידורי מהדורת מבט, כשטובי העיתונאים שעל ברכיהם גדלה המדיה המשודרת בישראל דמעו בשידור חי. כשהנבחרת המצומצמת של מבט שהגיעה לאולפן חתמה את השידורים בשירת התקווה. א-קפלה. בלי ליווי מוסיקלי, בלי זיקוקים ובלי עיבודים מתוחכמים. רק שירה נטו של אנשים בוכים.

תאגיד השידור: שופכים את התינוק עם המים

 

תאגיד השידור נולד בחטא וכפי הנראה גם ימות בחטא. חטאים שכולם פרי תאוות שלטון חסרת מעצורים,  נפוטיזם ושכרון כוח שמכלים בשיטתיות כל חלקה טובה.

השידור הציבורי הוא רק משל, אבל משל שמכיל בתוכו את כל רכיבי החטא שעשוי מסבכת שקרים, מניפולציות ובריונות שמטרתם אחת: לשרת את רצון מקבל(י) ההחלטות.

ואיפה האופוזיציה? היא עסוקה בלמחזר את עצמה לעייפה, בלי אף טיעון מקורי, ענייני, נטול פניות. הכל פוליטיקה מהזן הנחות ביותר. פוליטיקה של עסקנים שנלחמים זה בזה על יוקרה, על כסא, אבל לא על הדברים החשובים באמת.

עזבו אתכם מטובת הציבור, מחשיבות התקשורת החופשית, מכלב השמירה של הדמוקרטיה. לא תמצאו שם שום דבר כזה. לא בתהליך ההרסני של סגירת רשות השידור, לא בתהליך הקמת תאגיד השידור, ולא במהלכים המובילים לסגירתו. כן תמצאו שם בזבוז מחפיר של כספי ציבור, פגיעה באושיות המקצוע העיתונאי ורמזים כואבים למסלול החד סטרי שבו המדינה שלנו מידרדרת.

זו תהיה תמימות גדולה לחשוב שההחלטה השערורייתית על סגירת רשות השידור הייתה החלטה בלעדית של גלעד ארדן, מי שהיה אז שר התקשורת. לחשוב שהחלטה זו הייתה מנוגדת לרצון ראש הממשלה בנימין נתניהו, להלן שר התקשורת (ועוד כמה שרים, אבל מי סופר?). אותו ראש ממשלה שמנסה בכל כוחו לסגור את תאגיד השידור בבחינת הגולם שקם על יוצרו.

החלטת ארדן  הובלה על ידו בנחרצות מקוממת,  ותוך התעלמות בוטה מכל ההסתייגויות הענייניות שהוצפו במהלך התהליך. מגוחך לחשוב שהמחטף הזה של ארדן נעשה מתחת לפנס של ראש הממשלה בעיצומה של מלחמת צוק איתן. חה… מחטף? וכי ארדן היה מצליח לכנס את השרים ולהצביע על ההחלטה בעיתוי כה הזוי ומעורר פלצות  ללא גיבוי ראש הממשלה?? כאילו מה בער להם? לא יכלו לחכות לסיום המלחמה שהם מכנים "מבצע"?

שווה מאוד להתעכב לרגע על הסוגיה למה החליטו לסגור את רשות השידור.

בטח תחשבו, מסיבות ענייניות.

התנהלות רשות השידור לקתה בכשלים ארגוניים, מינהליים וכספיים רבים שזכו לכותרות יומיומיות על בזבוז כספי ציבור ועל שחיתות מינהלית. לציבור נמאס לשלם אגרה. די היה בכל אלה כדי להתניע את המנוע הפופוליסטי שסייע רבות בקבלת ההחלטה על סגירת רשות השידור.

אלא שבעיון מעמיק בפרטי הביקורת על התנהלות הרשות שבו ועלו שמותיהם של בכירים ברשות השידור שהובילו אותה לאבדון. מנכ"ל ויד ימינו ועוד מקהלת מעודדות שזכו בטובות הנאה, הם שניהלו את רשות השידור כמו חונטה שבה פוסק דון קורליאונה מי יקודם ומי יחוסל, איזו יחידה תיסגר ואיזו תזכה לתקציבים מופלגים.

מיקרוקוסמוס של מדינה בהפרעה?

ביקורת המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, נקבו בשמותיהם המפורשים. היה ידוע לכל מדוע רשות השידור לא מתפקדת בשקיפות וביושרה. מתחת לשכבת הניהול נלחמו על עתידם עובדים א-פוליטיים ומקצועיים שניסו לתחזק שידור ציבורי ראוי לשמו. למרבה הפלא הם אף הצליחו במשימה.

אז נכון שזה נורא פשוט? נכון שברור שמה שצריך לעשות במקרה כזה זה להחליף את שדרת הניהול? אבל מה עושים אם הממשלה והעומד בראשה חפצים ביקרה של שדרת הניהול הזו, שהיא עושת דבריו?

נכון. סוגרים את כל הרשות. שופכים את התינוק עם המים. כך, לא היה צריך ארדן להתעמת עם ראש הממשלה. הוא ידע בדיוק מה הבעיה האמתית, אבל למה להתמודד כשאפשר להתכופף קצת? ואם על הדרך סוגרים מוסד שכל הציבור נחשף אליו, התעורר בבוקר לחדשות שהוא הפיק. מוסד שגידל עיתונאים, במאים, מפיקים שעשו ועושים עבודת מופת, יש לזה גם יתרונות. אחרי הכל, זוהי הזדמנות פז להעיף את כל מי שמותח ביקורת.

נעיף את מי שאנחנו לא רוצים, חשבו לעצמם בסיפוק ה'ראשים'  ונעסיק את אנשינו, ניתן להם חוזים אישיים יפים. הרי אנחנו לא יכולים להכניס את כולם לדירקטוריונים של חברות ממשלתיות, למרות שאנחנו נורא משתדלים, לא??

אז הקימו תאגיד שידור. הרגו את רשות השידור ופלטו אנחת רווחה.

פתאום, מגלה ראש הממשלה שהתאגיד הזה לא מקפיד לשכור את אנשי שלומנו. גוואעלד.  אבל לא נורא, תמיד אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. בוזבזו מאות מיליונים, זה קצת יגחיך ויעורר ביקורת כלפי ארדן, ינמיך אותו- עוד הישג על הדרך. מצוין.

מכנסים את ממשלת חותמות הגומי

מוכרים לציבור לוקשים על 'חשיבות השידור הציבורי' שמעניין אותם כקליפת השום ומצליחים לעשות את הפוטש ולהשתלט על עוד אמצעי תקשורת. קטן עלינו.

הרי אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים. למי זה עדיין לא ברור??

ומה שעצוב ופאתטי בכל הסיפור הזה הוא, שוב, העדר של השמאל הישראלי, שבדיוק כמו ראש הממשלה בוחן את הדברים דרך משקפיים צרים: ללכת נגד ביבי. רשות השידור תמות בדרך? מילא. קרבן ראוי.

וכי מישהו מהם העז בימים האחרונים לצדד בשמירת רשות השידור? מישהו מהם העז לקעקע את תפיסת תאגיד השידור כ'פרה קדושה'?? נורא נוח ונעים להם בחיק הקונצנסוס שיצרו. למה לעורר ביקורת של חברים? תראו איך אהוד ברק הפך פתאום לחביב הקהל. ואיך אילנה דיין החכמה קראה לארדן ולכחלון להתמרד. איש מהם לא שאל באמת אם תאגיד השידור הוא הפתרון האופטימלי והבלתי משוחד ליצירת שידור ציבורי נקי. הם תמיד ייצאו מנקודת הראות השואלת האם לנו הם או לצרינו.

מתי נוכל לראות גישה עניינית?

למה לבחון בעין בלתי משוחדת מה טוב באמת לתקשורת בישראל, איך מתחזקים ערוצי שידור נקיים ואיכותיים שממשיכים לעשות תחקירי עומק בלי להתכופף לתכתיבי שלטון וממון. ריאליטי בערוצים המסחריים לא מעצבן אף אחד.

כשראש הממשלה נותן להם הזדמנות פז לתקוף אותו בצורה נוקבת, הם מתמקדים בג'יהאד נגדו ושוכחים על הדרך את המאבק העקרוני.

יאללה, תתעוררו ותמציאו את עצמכם מחדש. אולי כשתישענו על הנמקות אמתיות, כבדות משקל וחסרות פניות, לא יוכלו לנפנף אתכם בקלות כזו שהרי המנטרות הלעוסות שלכם כבר לא עושות את זה לאף אחד.

אפילו לא למי שחושב כמותכם.

אריה גולן מודה לקולגות על הצביעות ומזכיר מי המציא את המדיה הישראלית

אריה גולן: "אני נורא פסימי. זה יכול להיגמר בזה שלא יהיה שידור ציבורי יותר". מגיש הרדיו אריה גולן התייסר בשבועות האחרונים לפני שפתח את המיקרופון כדי לתקוף את צביעות ה"קולגות" העיתונאים ואת ההפרה הגסה של ההסכם החתום לרפורמה ברשות השידור, על ידי הממשלה. בשיחה עם מגפון, הוא אומר עוד כמה דברים.

הכתבה הזו פורסמה ביום ראשון במגפון. יש בה קישור לשידור  הרדיו .

אריה גולן מגיש זה שש עשרה שנים את יומן הבוקר של רשת ב' של קול ישראל. יומן שהפך, עם השנים, לתכנית הרדיו המואזנת ביותר בישראל. ביומן הוא מראיין פוליטיקאים בלי כפפות, מגלה חמלה כלפי מי שנעשק ולא פוחד לשאול שאלות נוקבות. למרות ואולי בגלל כל זאת, רוצים עכשיו לסגור לו, כמו לכל עמיתיו ברשות השידור, את השאלטר. זה קורה לו אחרי יותר מארבעים שנות עבודה עיתונאית, במהלכן היה בין היתר כתב מדיני ופוליטי ואף שליח רשות השידור לוושינגטון.

אריה גולן: יאללה, להוציא את השטקר כי אנשים רוצים הכל בחינם: כן, זוהי ישראל היום (צילום: רשות השידור, רשת ב')

הדברים שהוא אמר למיקרופון עוררו גלים, אבל לא בתקשורת הממוסדת שנוח לה לשתוק. הוא לא שותק. מעל גלי האתר אמר על אותם "חברים" מהתקשורת, כי אם ייכפה על עובדי רשות השידור לעזוב את עבודתם: "נעזוב בגו זקוף… ולא לפני שנודה לקולגות על עמידתם מנגד, שותקים. באמת לא אכזבתם חברים. לא ציפינו ליותר. הסולידריות לא גרה כאן יותר".

– ניכר שאתה פגוע מאוד מן התקשורת. מרגיש שהם יורקים עליכם.

– גולן: "הם לא יורקים עלינו. הם פשוט יושבים בשקט. חלקם יצאו בזעם גדול מהרשות, חלקם חושבים שהרשות הגיעה לסוף דרכה. אני מכיר את החבר'ה האלה. אני מכיר אותם שנים. לא ציפיתי שיעלו למעננו על הבריקאדות, אבל השתיקה המוחלטת הזו היא מאכזבת. בסופו של דבר כשהיו ערוצים כמו 10 שהיו בסכנת סגירה, עשינו בשבילם כמה דברים".

–  אמרת ברדיו "כאן מדובר במותה היזום, המתוכנן של רשות השידור. זו תהיה המתה בלי חסד של השידור הציבורי… זירת התקשורת תהיה נתונה עתה באופן בלעדי לערוצים המסחריים העמלים לעשות כסף בשביל בעלי ההון". אמרת שהממשלה עמלה על עשיית שלום ומלחמה וגם על "להוציא לנו את המיץ" כדבריך. על מה הכעס הגדול?

– גולן: "אני יודע מצוין שיש בעיות ברשות השידור. כולם יודעים זאת, כולל העובדים. לכן גם הסכמנו לרפורמה. הממשלה רצתה אותה. ארבעים אחוז מאתנו הולכים הביתה. לרחוב. הם לא ימצאו עבודה. והממשלה הצליחה לקבל הסכמה של העובדים שארבעים אחוז מאיתנו ילכו הביתה. זו שחיטה כללית. אין תקדים כזה, ואנחנו עשינו את זה. בעבודה קשה של שרים, של מנהלי הרשות. הרפורמה חתומה והכל, ו.. עוצרים את הסוסים. מסתמכים כולם על חוות דעת משפטית של אבי ליכט, בכיר בפרקליטות, שיש לי אותה ביד. בררתי עם משפטנים בכירים מאוד אם הממשלה אמנם יכולה להפר הסכמים חתומים ונאמר לי שהיא יכולה לעשות זאת, אבל אך ורק במקרים מאוד דרמטיים שבהם השתנו הנסיבות. המקרה הזה, זה לא המקרה. זה ששר מתחלף זה לא נסיבות מכריעות. כל שנה, כל שנתיים, מתחלף שר. זהו הסכם שהושג אחרי שעות עבודת פרך, באמת מהלב. הסכם שאי אפשר להסכים לו. ועכשיו השר הקים ועדה שאולי תציע לסגור את הרשות, כביכול כדי לפתוח אותה מחדש. לסגור זה נורא פשוט כנראה. לפתוח מחדש? ספק גדול. איך זה ייראה? מי יעבוד שם? אולי ישכחו בכלל להקים את השידור הציבורי מחדש. הרפורמה היתה אמורה לתקן את חוליי הרשות מהמסד עד הטפחות. הוסכם שהרשות תתרום את חלקה במאות מיליונים. מוכרים את הנכסים ופתאום: הכל בטל ומבוטל. הרדיו נמצא במצב יוצא מן הכלל. זוכה להאזנה גבוהה. הטלוויזיה צריכה תיקון. למה להרוג?

– למעשה, אליבא דכול העולם כמעט, הבעיה העיקרית של הרשות נעוצה בניהול הקלוקל שלה. גם השר ארדן התבטא בנושא. אם כך, למה שלא תציעו לו לפטר את ההנהלה ולשמר את הרשות?

–  גולן: "אני לא מדבר על ההנהלה, אבל תשאלי אותו (את ארדן – א.ע.). הוא גם לא מוכן להתראיין על הנושא אצלנו. הוא לא נפגש עם ההנהלה, לא נפגש עם הוועדים. הוא מינה ועדה לבחינת השידור הציבורי שיש בה אנשים שלדעתי לפחות חלקם בעלי ניגוד אינטרסים". אגב, השר ארדן מסרב גם להיפגש בנושא עם נציגי אגודת העיתונאים (א.ע.).

את הדברים הנוקבים שאמר ברדיו גלגל גולן בינו לבינו בימים האחרונים. הם יצאו מהלב, ונאמרו בכאב גדול לאחר התחבטויות נפש. הוא תקף את השטחיות של תכניות הריאליטי בערוצים המסחריים, בהן "הבה נבהה כולנו שעות על גבי שעות אחר המריבות הטפשיות בבית האח הגדול… תנו לנו את ארז טל וצביקה הדר… אז מה אם רשות השידור היתה במשך שנים האינקובטור הלאומי" וכאן מנה גולן שורת שמות מרשימה של אנשי תקשורת בכירים שיצאו מבית היוצר של רשות השידור: "יאללה, להוציא את השטקר וגמרנו, כי אנשים רוצים טלוויזיה בחינם, רדיו בחינם ועיתון בחינם. כן, זוהי ישראל היום".

למתקפתו הטעונה הוא צירף גם את ההסתדרות ש"קולה נדם": "אולי צדק ז'בוטינסקי שרצה לשבור את ההסתדרות. מה יש לנו ממנה? לאף אחד לא מזיז ואם צריך – לשבור את רשות השידור!".

את דבריו חתם גולן בנחמה אחת קטנה, כדבריו, שבה תוסר אחת ולתמיד הדיבה נגד עיתונאי רשות השידור שהוכתרו כ"משרתי השלטון": "השלטון לא היה חושב לרגע לכרות את הלשון המלקקת… "הוא אומר, וכנראה שהוא צודק. לגמרי. יש לשונות מלקקות ברשות השידור, אבל אלו אינן של העיתונאים והעובדים מן השורה.

בין כלוב הזהב ליומן רוצח ילדים: פרצופה של המדיה

לפני שנה בדיוק יצא לאור מגפון. במבט לאחור, ברור שהייתה כל הצדקה להקמתו ולקיומו של עיתון כזה, החורט על דגלו באותיות גדולות את המילה "חופש". חופש הדיבור. אלא שמגפון היה היחיד שהרים את הכפפה ששכבה מרופטת וקרועה בתוך שלולית הרפש שכרתה עבורה התקשורת הממוסדת, זו של בעלי ההון המנהלים פרשיית אהבים עמוסת עליות ומורדות עם השלטון.

השנה החולפת הדגימה עד כמה זה נוח לבעלי ההון, למו"לים ולזכיינים הגדולים, וגם לשלטון, לראות תקשורת מוחלשת הנאנסת מרצון לתכתיביהם ולגחמותיהם. על רקע חילופי האשמות הדדיות, די ברור למתבונן מהצד שאף אחד אינו צדיק גמור במשוואה הזו שבין התקשורת לבין השלטון. העיתונאים, לרוב, היו הפיונים במשחק שהתנהל מעל לראשיהם.

ציפי לבני: במה בלעדית בערוץ 2 (צילום: ציפי מנשה)

שנה עצובה חלפה על שוק המדיה והיא נפתחה בסוף השבוע האחרון בערוץ המוביל, ערוץ 2, בתכנית שבה משתתפי תכנית חדשה רומסים את כל העומד בדרכם ובעיקר את כבודם העצמי, ולו כדי להגיע החוצה עם שללם. הייתי אומרת שהתכנית הזו, "כלוב הזהב" בערוץ 2, המרוממת את ההתבהמות הטלוויזיונית למעלה חדשה ומסמלת את כל הכיעור שדבק במדיה המסחרית, היא אילוסטרציה לפרצוף של המדיה הישראלית מודל 2013.

בו בערב, במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2, התארחה באין מפריע ציפי לבני, פרשה את משנתה (משנה המורכבת, בעיקר, משלוש מלים: "להעיף את ביבי") והתערבה בדיון של העיתונאים באולפן.כעשרים דקות נמשכה הפארסה הזו שבה הוענקה הבמה התקשורתית הכי יקרה למפלגה אחת המתמודדת בבחירות הקרבות. לא מצאנו שם אפילו ניסיון ליצור מראית עין. לבני באה מוכנה ונתנה לערוץ 2 אתנן בדמות "סקופ" שבו היא קוראת לעמיתיה מהגוף האמורפי המתקרא מרכז-שמאל להצטרף אליה לגוש חוסם (כמובן, כדי "להעיף את ביבי"). בערוץ 1, לפחות, הייתה מראית העין: שם מצאנו את גדעון סער, את יאיר לפיד, את בוז'י הרצוג.

זליג רבינוביץ' (בצד, מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם): קיבל היתר לפעול כ"ידו הארוכה של המנכ"ל" (צילום: ציפי מנשה )

 כך החלה השנה השנייה של מגפון: שנה שבה חדר החדשות המקומיות בכבלים איננו עוד, כי החדשות המקומיות המייצגות את הפרירפיה הן רק סרח עודף למהומות שהקים ערוץ 10, מעריב איבד לחלוטין את כסותו כעיתון פלורליסטי, קול המוסיקה מעוקר וגוסס. וכן, מוספי עיתונים נסגרו, ועיתונאים רבים מכל גופי התקשורת מצאו את עצמם בחוץ. באופן מפתיע למדי, קם גם עוד עיתון דפוס ממומן היטב על ידי בעלי הון, חלקם גלויים ואחרים, כנראה, סמויים, היכולים לשלם שכר "טאלנטים" ולפרסם תשדירים הקוראים לכולנו לקרוא את בן כספית ב"סופהשבוע".

בין תשדירי הפרסום ברדיו, שמענו ביום שישי האחרון את קולו המתנגן בעליצות ובחגיגיות של הקריין הקורא לנו: "היום בידיעות אחרונות: בלעדי! יומנו של רוצח" : העיתון של המדינה מציע לנו, הקוראים, את יומנו של הרוצח הנתעב של הילדה רוז פיזם, רוני רון, ופורש על חמישה עמודים שלמים קטעים מיומנו. ואפילו לא העלינו את השאלה אם גם שילמו לחלאת המין האנושי עבור היומן שנועד, מן הסתם, לשרת אותו בערעורו לבית המשפט. בשבועיים האחרונים יש לידיעות אחרונות, להבדיל, עוד משהו בלעדי: תצלומים של גאולה אבן וגדעון סער. פה הם אוחזים ידיים, שם מתנשקים, ושם מתחבקים. איזה זוג יפה, איזה יופי. מעניין מי מזמין את ה"פפראצי" של ידיעות בדיוק בזמן לצלם את הצמד בתמונות כה מלבבות.

אלה הסקופים שהעיתונות מציעה לנו בפתחה של השנה השנייה של מגפון.

בין כלוב זהב לראיון עם רוצח ילדים, מה שנותר לנו זה רק לשאול את עצמנו מי אנחנו, הציבור הישראלי. ולמה בדיוק חושבים אותנו, שם "בתקשורת". קרן אור באפלה היא התכנית "מצב האומה", שחברת רשת הצליחה למנף בצורה גאונית: באותו יום, בשבוע שעבר, בהפרשים של שעה קלה בין הודעה להודעה, הנפיקה החברה הודעות לעיתונות המכריזות: "מצב האומה יורדת במוצאי שבת", לאחריה הודעה כי "מצב האומה תוקרן גם באמצע השבוע, בפעם האחרונה" ולאחריה, הודעה על מחאת ציבור הצופים. ספין תקשורתי מוצלח? כך, לפחות, זה נראה לי. אבל כשיושבים מול הטלוויזיה ומתפוצצים מצחוק מהגאונות ומהשנינות של המשתתפים, הספין נסלח.

הלילה שאל ליאור שליין את בוז'י הרצוג, אפרופו חוגי בית בהתנחלויות, אם "זה לא מוזר שאחרי גיל חמישים מתחנף לך הקול?". תענוג צרוף. כך גם כשגורי משתולל, שופך מים וצועק על הקהל: "זה קהל לא מקצועי" ושואל אחר כך את הרצוג: העלו לח"כים את המשכורת באלף שקלים, ומחיר המים עלה ,אז אפשר לבוא להתקלח אצלך?". תכנית שהיא דוגמא למה שבדרך כלל אפשר לחלום עליו. תכנית שבה, כליצני החצר שמותר להם לומר הכל, לוקחים המשתתפים את הפריבילגיה הזו ברצינות מוחלטת, עד ש… עד שלמשל מגיע/ה לתכנית מועמד פוליטי שהם נורא אוהבים.

מצב האומה: קרן אור באפלה (צילום: טל גבעוני, רשת)

שוק המדיה נפרד מן השנה הזו מרוט ונדכא, כשהוא נופל בין הכיסאות של ההון השולט בענף לבין פוליטיקאים שמקדיחים את התבשיל ורומסים ברגל גסה את האידיאל של חופש הביטוי ותורמים, בצוותא, לצמיחת הזן החדש של "עיתונאים" שלא מנידים עפעף כשחבריהם מועפים מן העבודה ובלבד שהסוכנים ששכרו לעצמם ימשיכו לנהל עבורם משא ומתן עם בעלי אמצעי התקשורת, כדי שיוכלו להמשיך ולהביא הביתה משכורות בנות שש ספרות. אז הנה מגיעות ל"ידיעות" גם תשבחות על עוד סקופ, לפיו, מגלה לנו רז שכניק, יונית לוי משתכרת 90 אלף שקל בחודש, השפים של מאסטר שף (בצוותא) מקבלים 90,000 שקל לפרק,  ואילו ארז טל, מנחה האח הגדול מרוויח, לאורך כל השנה, 150,000 שקל בחודש עבור הנחיית התכנית, כשבן זוגו להנחייה אסי עזר מרוויח "רק" 25,000 שקל לפרק. עוד נמנים בין בעלי השכר הגבוה דני קושמרו, אהוד יערי, גיא זוהר, צבי יחזקאלי, אלון בן דוד, ירון לונדון, מוטי קירשנבאום והטאלנטים של ארץ נהדרת המקבלים 20,000 שקל לפרק, כל אחד. אם להיות קטנוניים, הרשימה הזו מורכבת, בעיקר מגברים. ואני לא רוצה להיות עוד יותר קטנונית ולומר לאיזה שבט משתייכים רובם.

אגב, השכר הגבוה הזה משולם מכיסיהם המתרוקנים של בעלי הערוצים המסחריים, שרק אתמול בכו מרה על מר גורלם ובכיפוף ידיים של הרגע האחרון אנסו את הכנסת ואת הממשלה "להציל" אותם מסגירה ולתת להם הקלות מפליגות בתחום התמלוגים ובתחום הפקות המקור.

וכן, זה כן על חשבוננו. כי כספי התמלוגים לא יתקבלו ומשום ששכר ה"סלב'ס, וה"טאלנטים" למיניהם היה יכול לממן משכורות של עוד כמה עיתונאים. ומשום שמקבלי השכר הגבוה, בדרך כלל, אינם מאיימים ואף מקדמים, לרוב, את האינטרסים של בעלי ההון, ולפעמים של השלטון – ומונעים מאיתנו, מן הציבור, תקשורת נקייה וחפה מהטיות. על הקרקע הזו בדיוק צמח מגפון.

המציאות הזו שמתחוללת השנה מעל לראשינו, מזכירה את שירת הים, שם, דווקא האויב הוא זה שקרא"ארדוף, אשיג, אחלק שלל" (שמות ט"ו). כאן, במרוץ להשגת השלל נמצאת קבוצה המנציחה את תרבות הקפיטליזם החזירי. זו קבוצה של בעלי חברות תקשורת שמשסה את עובדיה בממשלה כדי להשיג לעצמה הטבות והקלות כלכליות ושל אנשי תקשורת, שמדווחים בקול נכאים על הילדים העניים, אבל מגיעים הביתה מדושני עונג ושבעים מאוד.

שנה הלכה, ובה נמכר מעריב לשלמה בן צבי שלטענות העובדים מפר את התחייבויותיו, ולטענות הקוראים- שינה את הד.נ.א של העיתון. אנחנו כתבנו על כך בו ביום שהחלו השמועות על מכירת העיתון לבעלי מקור ראשון. עכשיו אנו קוראים את התוצאות מעל דפי העיתון.

הפגנת עובדי מעריב, שזכה לכינוי "מעליב"- 14.10.12 (צילום: דן בר דב)

שנה הלכה, וביומה האחרון עשו ערוץ 10 וערוץ 2 תרגיל לממשלה ואילצו אותה לוותר להם על תמלוגים ולעשות להם הקלות בדרישות להפקות יקרות. עכשיו הם יכולים להמשיך במדיניות הפרסום הסמוי, ובהפקות הריאליטי גורפות הרייטינג באין מפריע.

שנה הלכה, ורשות השידור מתנהלת כמו אחרון המשטרים הטוטאליטריים הממליכים מלכים ועורפים ראשים.

שנה הלכה, ועיתון הארץ סוגר כמה באסטות ומפטר עיתונאים.

מכירת חיסול של העיתונות המודפסת? בנין מערכת עיתון הארץ: גם הוא למכירה (צילום: דן בר-דב)

שנה הלכה, ובידיעות אחרונות מפטרים עיתונאים בשקט , כמקובל, ועושים, הלכה למעשה, איחוד של מהדורת הדפוס עם אתר האינטרנט של העיתון. כך עושים "ייעול" שיתרום, בקרוב, להעפת עוד כמה ראשים.

שנה הלכה, וישראל היום של שלדון אדלסון ממשיך להיות ממומן מכיסיו העמוקים של הבוס.

שנה הלכה, שנה באה. והציבור לא מאמין לתקשורת. לכן, בהערכה לא בלתי מציאותית, תוצאות הבחירות הפעם יפתיעו. הציבור יאמר את דברו ויביע את דעתו. גם על התקשורת.

ואנחנו, במגפון, נשתדל כמיטב יכולתנו להמשיך ולהיות פה גם בשנה הבאה.

הערה: ציפי מנשה ודן בר דב הם צלמי מגפון. הכתבה פורסמה במגפון ביום הולדתו הראשון.