פראבדה

דווקא בעידן שבו מדברים כולם על דעיכת כוחה של התקשורת, בעיקר בגלל ריבוי ערוצי התקשורת, בהם הערוצים הרצים ברשת, הבלוגים והרשתות החברתיות שצוברים כוח על חשבון הערוצים המוסדרים, דווקא בעידן זה אנו רואים את נשיא ארה"ב נלחם בתקשורת עד חורמה ומבכר ציוצים בטוויטר על פני מסיבות עיתונאים מכובדות בבית הלבן. אנו עדים לחיסול החשבונות הברוטאלי של ארדואן הטורקי. ומיותר להזכיר את רוסיה, מולדת הפראבדה. איכשהו, התקשורת הפכה לאויב העם, או, ליתר דיוק, אויב השלטון. מנהיגים רוצים להכניע את התקשורת, לשלוט בה, לגייסה לטובתם. לא צריך להסתכל רחוק.
לרגע, אני אומרת לעצמי שאם הגעתי למצב שבו אני צריכה לחשוב פעמיים אם כדאי לי לכתוב מה שאני חושבת באמת או לא, אז משהו פה לא בסדר. מאוד לא בסדר.

עצם הכנסת המלה "כדאי" למשוואה היא בעייתית. זה גם מעורר בי אסוציאציה מיידית (ואמתית לגמרי) על מישהו שזכה במינוי בכיר מטעם הקשור לענף התקשורת ולפתע שינה את עורו והפך ל"יסמן" חסר חוט שדרה. כשפתאום "ידיד" הופך למשהו אחר לגמרי, אתה מתחיל לשאול את עצמך שאלות. קודם כל, מה קרה? כשאתה לא מוצא תשובות, אתה מתחיל לגרד קצת את שכבות התמימות ולחפש את האמת במקום אחר. ואז, בינגו, אתה קולט.

רגע, רגע. לפני שאתם משתעממים עד מוות, ובטח תיכף תירדמו אנסה להסביר למה ההקדמה הארוכה והסתומה הזו. שווה לשים לב למהפכה שמתחוללת מתחת לעינינו. זה נשמע משמים לדבר על "הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) הרשות והמועצה לשידורים 2017"  וכנראה שזה לא מקרי, שכן מדובר בהצעת חוק המסתירה מאחוריה עוד אחד מניסיונות הממשלה לחולל שינוי חברתי-תרבותי מהותי באמצעות חקיקה.

אז זה נכון שהשינוי הוא לא מטרת החקיקה הזו שמיועדת, מן הסתם, לחזק את כוחה של הממשלה, אבל דווקא ההפיכה שהיא פועל יוצא שלה, היא המדאיגה באמת.

מדאיגה לא פחות היא ההחלטה הגורפת לסגור את רשות השידור: את אותו גוף שנותן לנו אפילו היום, בימיו הקשים ביותר, איכויות שלא נקבל בשום מקום אחר. הסדרה האחרונה "והארץ היתה תוהו ובוהו" היא רק אחת משורת סדרות מופת שהערוץ הזה הפיק. בגלל שיקולים לא ענייניים בלשון המעטה, מניפים את החרב על מוסד שאין לו תחליף: לא ברדיו ולא בטלוויזיה. מפטרים אנשים בעלי כישורים נדירים וגורמים לאחרים תחושה מעיקה ש"עליהם להתנהג בהתאם" אם הם חפצים לשרוד במקצוע שאמור להיות נשמת אפה של הדמוקרטיה. קשה להביע במלים את הפלצות שמעוררת ההחלטה השרירותית, האינטרסנטית והכוחנית הזו.

אפשר לציין לשבח את הממשלה הזו על ריבוי יזמות החקיקה המקוריות שלה, ובעיקר על שינוי חוקים עד לרגע שבו מתברר מה עומד מאחורי החריצות האובססיבית של חבריה. זה טבעי שממשלה רוצה להשפיע, אלא שבמקום כלשהו עובר גבול דק (או גס) בין שאיפה לטייב את מערכות השירות לציבור, לבין שאיפה לשלוט בדרכים כוחניות ודורסניות.

כמובן, מדובר באחד בלבד מן הניסיונות לערוך שינויים מרחיקי לכת, (ע"ע מהפכת הדיור של שר האוצר משה כחלון שמדווח היום בחדווה על ירידה ברכישת דירות ועל הדרך, ירידה במלאי הדירות להשכרה ועוד כהנה).

המונח "בכיה לדורות" בהקשר של שינויי חקיקה תכופים בני זמננו נשמע הולם מאי פעם.

עוד בשלהי שנות התשעים, הייתה יזמת חקיקה לשינוי חוק הבזק אלא שיזמה זו שזכתה אז לכינוי "ברית המועצות" הייתה כרוכה בביטול מוחלט של משרד התקשורת ובמתן סמכויות פיקוח על התקשורת בידי אותו גוף שימלא את תפקיד הרגולטור על ענף התקשורת בכללותו.

הסוויץ' שמתחולל בהצעת החוק הנוכחית מעניין ביותר ולו משום שהוא מחזק מאוד את סמכותו של שר התקשורת- אותו שר שהמשרד שלו היה אמור להתבטל על פי ההצעה המקורית.

הצעת החוק החדשה (64 עמודים) נשענת על המלצות העבר לאחד את כל מועצות המנהלים של גופי השידור (המועצה לשידורי כבלים ולווין, מועצת הרשות השניה ועתה גם מועצת רשות השידור/תאגיד השידור הציבורי) השונים תחת קורת גג אחת. כאמור, עתה מצטרפת אליהן מועצת תאגיד השידור הציבורי.

ההצעה אומרת כי "תוקם הרשות לשידורים מסחריים שבמסגרתה תפעל המועצה לשידורים מסחריים" בין הסמכויות שיוענקו למועצה נכללות הסדרת תחום השידורים המסחריים "תוך מתן מענה לצרכים המיוחדים של הסדרת ההיבטים התוכניים של השידורים": בשפה לא מכובסת ניתן לומר שהממשלה מבקשת להעניק למועצה כוח לשלוט בתוכן השידורים.

זאת ועוד, בסעיף המשך מציע החוק כי תאגיד השידור הציבורי יהיה כפוף גם הוא למועצה: כלומר, אין מדובר רק בשידורים המסחריים, אלא גם בשידור הציבורי.

החוק החדש קובע כי הרשות החדשה תפעל כרשות פנים-ממשלתית במסגרת משרד התקשורת ומיד אחר כך מציין כי לרשות "תוקנה מירב העצמאות"- רשות ממשלתית תשלוט בשידורי הטלוויזיה כולם והם יהיו עצמאיים: אוקסימורון?

המועצה, קובע החוק, תמונה על ידי הממשלה "כמועצה ציבורית" וראש המועצה ייהנה מסמכויות מורחבות במסגרתן הוא יכהן גם כמנהל הרשות וגם הפינה הזו סגורה: האיש, כמו יתר חברי המועצה, יהיה עובד מדינה וימונה על ידי שר התקשורת, או ליתר דיוק על ידי ועדת איתור שימנה שר התקשורת. מספר נציגי הציבור במועצה יפחת בשניים לטובת שני עובדי מדינה שימונו בידי שר התקשורת ושר האוצר.

החוק אף נדרש להבדלים בין הרשות והמועצה וקובע כי המועצה תקבע מדיניות כולל הסדרת (בהצעת החוק נכתב אסדרה) תכני שידור והרשות תשמש כמוציא לפועל.

המגמה החיובית של מניעת כפילויות וצמצום מספר רשויות ההסדרה מצביעה גם על מהלך מסוכן של ריכוזיות יתר של הכוח בידי מספר מצומצם של אנשים שלוחי הממשלה, מה גם שבמסגרת התהליך יעופו ממקומם הבכירים שמכהנים בתאגיד היום.

זה מריח כמו שאיפה לחסל את התקשורת החופשית ואומרים שאם זה הולך ומגעגע כמו ברווז, אז זה ברווז.

למה זה מדאיג? הרי אנחנו רגילים לאכול ברווזים.

אז בעצם, כל הרשימה הזו מיותרת. נאכל עוד ברווז, יאכילו אותנו בכפית בחדשות מנוסחות בקפידה, באקטואליה לא נשכנית, ויספקו לנו את מה שאנחנו הכי אוהבים: בידור להמונים.

כך, מבוסמים ומסוממים, נצעד לעבר האופק עם חיוך על הפנים.