על אג'נדה תקשורתית והשמאל במלחמה

אג'נדה תקשורתית והשמאל הישראלי במלחמה
שאפו לשמאל הישראלי

השמאל הישראלי ניכס לעצמו ונישל את כל האחרים ממגוון התכונות ה'יפות' כמו סובלנות, אהבת הבריות, אתיקה ואסתטיקה וכל מה שמייצגים ערכים יהודיים, אבל, אפרופו הביקור של סרקוזי באזורנו היום, כל מה שמייצג הדגל הצרפתי (חופש, שוויון ואחווה)- ובשם כל אלה הוא חובט במרץ (או שמא במר"צ) בכל מי שלא מיישר איתו קו. למשל, בתושבי שדרות.
הנה, כתב אתמול גדעון לוי באתר 'ואללה' , תחת הכותרת "גלי צה"ל" מאמר אופייני משלו, וכשהוא מגיע לדיון בטענה הישראלית בדבר טרור נגד תושבי הדרום, הוא לא מהסס לשים את המלה טרור במרכאות. כך: 'טרור'.
בשבילו, מראות הבתים ההרוסים, ילדי הדרום המבוהלים בכל פעם שהם שומעים טיל מתפוצץ ב'בום' אדיר, ניצולי שואה הנרעדים לשמע אזעקות תכופות, הורים החרדים בכל פעם שבו ילדיהם יוצאים את הבית וממשיכים לחיות כך מזה שנים, כל אלה, אינם קרבנות 'טרור'. זו בסך הכל הכנה לקפצונים של פורים (ושלא תעזו להגיד 'ארור חמאס').

לוי, כעוד מתבטאים אחרים, רואה בעיתונאים הישראלים, אם אינם מספיק מוקיעי צה"ל, מין עדת משת"פים (של ישראל כמובן).

עד לפני יומיים, נתנו אמצעי התקשורת במה לויכוח הנוטה לכאן או לכאן בסוגיית הכניסה הקרקעית לעזה. שאלת הלגיטימציה של התקשורת לגבש ולקדם אג'נדה בנושא המלחמה נותרה פתוחה, לאחר שהדרג הצבאי כבר פתח במהלך שכולנו תפילה שיסתיים בטוב ובעיקר ללא נפגעים נוספים בקרב חיילי צה"ל.

מזה זמן, ידוע שאמצעי התקשורת אינם מסתירים את עמדתם הגלויה בנושאים פוליטיים ומתייצבים בעד או נגד מפלגה או מועמד פוליטי. הביטוי הבוטה והחריף ביותר של השפעת התקשורת בנושאים פוליטיים בעת באחרונה, היה בעת הפריימריס להנהגת 'קדימה', אז התייצבו אמצעי התקשורת, ובמיוחד עיתון 'הארץ' נגד שאול מופז. במידה רבה עקב עמדת התקשורת, הוטו תוצאות הפריימריס לראשות 'קדימה' בצורה שערורייתית, באמצעות סקרים כושלים.

במציאות הנוכחית שבה רווחת המאנטרה כי 'המלחמה מתנהלת בתקשורת' גילינו, במיוחד מאז מוצאי שבת, כי הביטויים העיקריים של התופעה באו דווקא בצורת השתלטות על אתרי אינטרנט חדשותיים כמו זה של 'תיק דבקה' המשופע במידע בטחוני ברמת אמינות כזו או אחרת ולהבדיל, וכפי הנראה רק לזמן קצר, השתלטות צה"ל על הטלוויזיה של החמאס.
עוד בימי המתקפה האווירית, מתוך מודעות לחשיבות של אמצעי התקשורת, חמאס מיהר לשקם את שידוריו ולעלות לאוויר מחדש, בעיקר לנוכח הואקום היחסי שנוצר בשבוע שחלף שבו, התקשורת הבינלאומית שחגגה את חג המולד, לא הגדילה בצורה משמעותית את נוכחותה בזירה הישראלית-עזתית.
המאמץ התקשורתי של החמאס בא לביטוי גם בראיונות לטלוויזיה של ה'אויב הציוני' או בשפה החביבה עליהם, ל'טלוויזיה של הקופים והחזירים'.

ועתה ,לאחר שבאו על סיפוקם הכתבים הצבאיים, כשהפרשנות כי 'הכניסה הקרקעית לעזה היא בלתי נמנעת' מומשה בשטח, נותר רק לקוות כי תמיד נוכל לסמוך על הנהגה בלתי מושפעת, שה'אג'נדה' של התקשורת, אינה מהווה מרכיב בשיקול דעתה.
אחד הפרמטרים המבטיחים, לפחות לעת עתה, הוא ה'ערפול התקשורתי ' שנוקט הצבא מאז תחילת המלחמה. מעבר להפקת הלקחים ממלחמת לבנון השנייה, יש בכך, אולי, תקווה למיזעור השפעת התקשורת על תכנון המהלכים הבאים בפעולה ויצקצקו בלשונם המצקצקים והמקשקשים על 'חלון הזדמנויות' בינלאומי כזה או אחר. האם לחלון אנו צריכים, או למדיניות זהירה שתגונן על חיילינו? ואם מדובר בחלון של משא ומתן מדיני, אדרבא.
אישית, הייתי שמחה אילו מיהרו להוציא את חיילי צה"ל מעזה וזאת מתוך דאגה לשלומם.

ואם מותר להגיד משהו לנציגי השמאל, שנציגותם בתקשורת דומיננטית מעל ומעבר לייצוג פרופורציונלי של אוכלוסיית ישראל: הדיכוטומיה הזו של 'שמאל' ו'ימין'- אבד עליה הכלח. ממילא כל קשר בינה לבין החלוקה הקלאסית בין השמאל והימין מצטמצם לקללות בכנסת בין ה'פאשיסט' ל'קומוניסט' .
לא כל הטוב נמצא רק בצד אחד של המפה, ומותר להעז ולרענן את המחשבה ולנסות, במקום להיות 'שמאלן' או 'ימני', להיות הגיוני. לדוגמא, לשם שינוי, לאהוב את עצמנו. אבל לא מוכרחים להיסחף מיד. אפשר להתחיל בתירגול כואב אבל פחות, (אוי, אני מתה על יהודה פוליקר) של 'לא לשנוא'.

יופי. בזכות המלחמה, בא הגואל לערוץ 33 וגדי סוקניק יחזור מהכפור

יופי. בזכות המלחמה, בא הגואל לערוץ 33. באותה הזדמנות, יחנוך גדי סוקניק את חזרתו מהכפור הנורא מתחת לשמיכת הפוך של הבנק.

אתר דה-מרקר מבשר כי גדי סוקניק יקרא הודעות של פיקוד העורף לאזרחים בערוץ 33 וגם באתר רשות השידור. איזה יופי.

זוכרים את ערוץ 33? זה, הערוץ הנוסף שמחזיקה רשות השידור ולא עושה איתו כלום? אז זהו. נראה שהמלחמה מחלצת אותו מתהום הנשייה.

שעה שמועצת הכבלים לוטשת אל הערוץ הזה עיניים חומדות,  איך שומרים עליו?
טוב, להגיד 'שומרים' זו הגזמה פרועה. אם מישהו מזפזפ לשם מידי פעם (במקרה, כמובן) הוא יכול להעריך שיש מישהו שיושב באולפן, בפיז'מה, בשיער סתור, וכשהשעון המעורר מצלצל, הוא מזנק בבהלה ושולף , באופן מקרי לחלוטין, איזו קלטת ומשדר את תוכנה לאומה. כך קורה שבתוך חודשים ספורים משודרים, מתוך הארכיון העשיר של רשות השידור, פעם, פעמיים ושלוש הרבה תכניות זמר מהמאה הקודמת (טוב, נכון. זה לא היה כל כך מזמן).

כמה מצער לגלות שהתיאור הזה אינו רחוק מהמציאות. עוד יותר מצער לגלות שיש מאחוריו רציונל שנשמע כך:
ערוץ 33 נפתח בזמנו באישור הכנסת במטרה להעביר שידורים בערבית וברוסית. בשנותיו הראשונות, מומן הערוץ מתקציב הממשלה, ובעיקר ממשרד הקליטה. לימים, כזכור, הוא הפך לערוץ הכנסת, עד שהכנסת החלה לפרסם מכרז להפעלת הערוץ. אט אט, עד לפני כחמש שנים, הופסקו כל מקורות המימון. הגרעון הכספי של הרשות הוביל את ראשיה להחליט, לפני כשלוש שנים ש'חייבים לחסוך'. עיתונאי רשות השידור עתרו לבג"ץ שדרש לבטל את כל ההפקות בעברית לערוץ 33 לטובת הערוץ הראשון. כך נולדה ההחלטה לחסוך בכספי הפעלת הערוץ. בוטל תשלום כשלושה מיליון ₪ בשנה לחברת הלוויינים Hotbird והופסק השימוש ב'אולפני הבירה' בעלות של כששה מיליון ₪ בשנה. כל הפעילות הועברה למתחם הרשות ברוממה וכארבעים עובדי הערוץ מצאו את עצמם משובצים בתעסוקות אחרות, מפוטרים, או.. לא עושים כלום וממשיכים לקבל משכורת : מתכון מוכר ברשות.
מתוך 24 שעות, ערוץ 33 כן משדר ארבע שעות בערבית ועוד חצי שעה אנגלית, כמתחייב מחוק רשות השידור.

הרשות ממשיכה לשלם למשרד התקשורת אגרת תדרים כדי לשמר את הערוץ ובינתיים, עוד לא החליטו מה בעצם עושים עם המשאב הציבורי היקר הזה.

ואכן, מתברר כי אדם אחד מפעיל כיום את ערוץ 33 ומשבץ את השידור המחזורי וכך זה גם נראה. עם קצת תושייה, נראה שהפעלת צוות מבין קרבנות האבטלה הסמויה של הערוץ, כדי שיבנו לוח שידורים מושכל ולו מהארכיון, היה יכול להביא עדנה לערוץ הבלתי נצפה שיכול לקלוט בחדווה את מי שנלאה מהפ-ר-ס-ו-מ-ו-ת ולהפוך לעוד משאבת רייטינג שמצדיקה, לפחות, את קיומו לעת עתה.

והנה, נמצאה הנוסחה הגואלת: הוראות של פיקוד העורף, עם גדי סוקניק.
נראה שהפנטזיה שנוכל לצפות בסרטים ישנים, בלי פרסומות, תמשיך להיגנז ברשימת החלומות באספמיה – שלי לפחות. עד להפוגה הבאה.

ואיזה סקופים יגלו לנו על המלחמה בשם זכות הציבור לדעת?

לא. אלה לא זיקוקים.

 

במוצאי שבת נשמעו קולות רמים מכיוון בית לחם. אפרופו המלחמה ברצועת עזה, חששתי שהתחילו להפגיז את שכונת גילה. אבל, לא. אלה היו זיקוקין של חג המולד.
היתה בכך יותר מסמליות . מין שיווי משקל אפוקליפטי שבו פלשתינאים חוגגים למול פלשתינאים תחת הפגזה, ישראלים שאננים למול ישראלים תחת הפגזה.

הפוסטים שכתבו חברי אתר 'רשימות' נתנו מכה ישירות לבטן. במצבים כאלה אנשים מתלהמים. ידה של אחת הכותבות לא רעדה כשעשתה שימוש במלה 'נאצים' בהקשר של דמויות ציבוריות מוכרות בישראל. הדבר החליא אותי.

רן אדליסט, ב'תיק תקשורת' שהוקלטה עוד לפני תחילת המבצע (המבצע עם השם הסרקסטי להחריד), אמר בלי לעפעף שתושבי שדרות צריכים לסבול. שהם צריכים להקריב את הקרבן למען עתיד הגדה.
סליחה??
מר אדליסט הנכבד, אתה חי בשדרות? ואם לא, מי שמך לדבר בשמם?

זה מאוד ישראלי להחליט בשביל אחרים מה טוב, מה נכון ולקבוע מה יהיה סופו של המבצע שהחל בשבת. ממילא הכשלון הוא יתום, ואם יקרה חלילה , הוא בודאי לא יאומץ על ידי העיתונות שתזדרז לגלגל עיניים לשמים ולחבוט בכל מי שאפשר.
העיתונות כבר החלה , מטבע הדברים, לעסוק בספקולציות על מעמדו של אהוד ברק בבחירות ועל הזינוק/ קריסה של מפלגת העבודה (בחר בהגדרה המתאימה) בעקבות המבצע שעלול להידרדר למלחמה.
באתר 'הארץ' ביכרו למנות בכותרת שמנה את מספרי ההרוגים ברצועה (בצד רשימות של גדעון לוי ועמירה הס), ועוד מעט העיתונות הידענית כבר תחשוף בפנינו, בשם זכות הציבור לדעת, ובצדקנות אופיינית ומקוממת, סקופים מדהימים: מה הצעדים הבאים של צה"ל במבצע , איפה מרוכזים חיילים המילואים והחיילים הסדירים, ומאיזה ציר בדיוק הם יחדרו לשטחה של עזה.
העיתונות מכה את הנהגת המדינה על ניהול מלחמת לבנון השניה. אולי הגיע הרגע לעשות חשבון נפש, רגע לפני שמפרסמים את ה'סקופ' ורצים לבשר לחבר'ה ש'אני הייתי ראשון'?

,תשמעו בדיחה: 'מלחמת חורמה' נגד פיטורין ב'ידיעות'

תשמעו בדיחה (גרועה): מלחמת חורמה נגד פיטורי עיתונאים ב'ידיעות אחרונות'
ומי ינהל את המלחמה? ועד העיתונאים .

הידיעה שפורסמה באתר 'אייס'   http://www.ice.co.il/article.asp?catId=2&pgId=127495

ולפיה יפוטרו כארבעים עיתונאים מ'ידיעות אחרונות' ולאשה'- מחציתם עובדי ההסכם הקיבוצי מלמדת על השיטתיות שבה עובדת הנהלת 'ידיעות' במחיקת כל זכר להתאגדות עובדים בעיתון.
מהלך פיטורין זה יותיר, כפי שרצתה ההנהלה, מתי מעט של עובדים בעיתון המאוגדים במין מראית עין של ועד.
ועד העיתונאים המסמורטט,  שיתף פעולה בעבר עם ההנהלה, והוא לא מתבייש להצהיר כי 'ינהל מלחמת חורמה' נגד הפיטורין. מעניין למה הם קוראים מלחמת חורמה. לישיבות עם ההנהלה שבה ירכיבו בצוותא את רשימות המפוטרים? להרמת טלפונים אישיים למפוטרים ולהפעלת לחצים עליהם כי ירוצו ליעקב כפיר, המשנה למנכ"ל העיתון, כדי לסכם את תנאי קבורתם?
כי ב'ידיעות' אוהבים שהכל מתנהל בשקט. תמשיכו לשמוע על התאגדות עיתונאים ב'הארץ' ועל התנכלות לעיתונאים ב'מעריב' ועל סגירת עיתון 'הצופה' אחרי 71 שנות קיומו, תוך פיטורין של אחד-עשר מכתביו.

 אבל ב'ידיעות'? חלילה וחס. הכל יתנהל בשקט, מאחורי הקלעים . ידיעות שיזדנבו בטעות לאתרי האינטרנט ייעלמו גם הן מהרשת בזמן שיא. טוב, מי רוצה להסתכסך עם ברוני התקשורת?

הבדיחה היא עלי: או על אבטלה בעיני התקשורת

והבדיחה היא עלי, או על אבטלה ומכות אחרות. 
 And the joke was ( is) on me

מוזר ותמוה בעיני כיצד מפספסים כל עיתונאי הכלכלה, אלה המסקרים נושאי רווחה ומזוהים עם תפיסת עולם סוציאליסטית, את הנתון המופרך שמתפרסם, מדי חודש בחודשו על ידי המוסד לביטוח לאומי: נתוני האבטלה.
הם עוטים ארשת נוגה כשהם מדווחים לנו, כפי שדיווחו אתמול, על עלייה בנתוני האבטלה, ומנגד, מבשרים לאומה בהנאה על שינוי לטובה שלא היה בתמונת המצב. 

מעולם לא נתקלתי בניסיון שלהם לחצות את הנתון היבש המוגש להם על טס כסף ולבחון מה קורה ב-א-מ-ת בנושא האבטלה. העבודה העיתונאית בתחום הזה קצת מזכירה לי את ה'סקופים' שכל כולם פרי עבודה של הצלמים הפלשתינאים של 'בצלם'. צילומים, שרק לאחר הקרנתם ברבים ורק לאחר שעוררו את השערורייה הרצוייה, מתבררים פרטיהם לאמיתם.

אבל, מה אני מדברת. נושא האבטלה הרבה פחות סקסי.

נתוני האבטלה של המוסד לביטוח לאומי נשענים על התייצבות של אנשים בלשכות התעסוקה, במטרה לחפש עבודה ובעיקר, על מנת לקבל מענק אבטלה, אלא שתקופת קבלת מענק אבטלה מוגבלת עד שבעה חודשים.
מה עושה אדם שלא הציעו לו עבודה במהלך שבעה חודשים ושמיצה את כל זכויותיו בגין אבטלה? נכון, נשאר בבית ובמקרה הטוב, מנסה לחפש עבודה בכוחות עצמו, או, כמוני, כותב פרילאנס לפה ולשם.

להערכתי, לקבוצה הזו מצטרפים עוד אלפי אנשים ויותר שבמהלך השנים האחרונות הגיעו ללשכות העבודה מלאי תקווה ועזוז, עד לרגע שבו אמר להם פקיד ההשמה כי במקצועם, ובודאי בגילם, אין מה להציע להם. שלא יטריחו את עצמם להתייצב בלשכה. פעם בחודש, לעבור ליד המכונה האלקטרונית ולהעביר את האצבע. מספיק.
אלפי האנשים האלה, ולהערכתי למעלה מזה, מפסיקים להתייצב בלשכה, אבל הם מובטלים.
מי סופר אותם?
לפני מספר חודשים ערך גלובס סקר גולשים. הסקר העלה כי בכירים שמחפשים עבודה, מוטב שיפנו לחברים ולבעלי קשרים. כך סברו כמעט 80% ממשתתפי הסקר. 16% חשבו שכדאי לפנות לחברות השמה לבכירים ועוד 4% מצאו כי הפתרון הטוב ביותר הוא לפנות לסוכן או למנהל קריירה. לשכת התעסוקה היא 'אאוט' לגמרי לגבי שכבת מועסקים/מובטלים זו, שכאמור, מגיעה ללשכה רק כדי לחצות את הגשר ולקבל דמי אבטלה. אז הם נרשמים חצי שנה בלשכה. אחר כך, לדידה של מדינת ישראל, הם מתאיידים וחסל.
לכן, הפרסומים אתמול על עלייה בנתוני האבטלה מדאיגים במיוחד. הם מלמדים שעוד אנשים רבים הצטרפו למעגל לאחרונה.
התחזית שמא יעלו נתוני האבטלה ל- 8% בשנת 2009, מצחיקה. המספר הזה עבר מזמן את ה- 8%. אבל, מה זה איכפת ל'מדינת ישראל' שבה, פקידי האוצר שוקלים נתוני אבטלה במונחים של כסף- ובוחנים כמה הם עולים למדינה, המובטלים המעיקים האלה?
ניסיתי, במסגרת תחקיר, לברר נתונים בנושא. לא הופתעתי לגלות שהאנשים האלה 'אינם ברשומות'. איש אינו עוקב אחריהם (אלא אם רוצים לגבות מהם דמי ביטוח לאומי או מס הכנסה) . פקידה בשרות התעסוקה ששוחחתי עימה סיפרה שהמצב הרבה יותר חמור מהתיאור שהבאתי כאן. 'אין לנו מה להציע לאנשים שמתקרבים לגיל חמישים. המון אנשים יושבים בבית. הנתונים שמתפרסמים הם בפירוש רק קצה הקרחון" היא סיפרה.
ולמה הבדיחה היא עלי ? טוב, אני בטוחה שרבים יצטרפו אלי.

אוי- יוי- יוי, אנחנו מפסידים כסף

וכמה מסכנים הזכיינים

השמועות הרוחשות באחרונה בדבר מיזוגים בתקשורת, בין 'רשת' של ערוץ 2 לבין ערוץ 10, או בין שתי זכייניות ערוץ 2 'רשת' ו'קשת' בגלל ש "אוי- יוי-יוי, אנחנו מפסידים כסף" , מאוששות, אחת ולתמיד, את המבנה המונופוליסטי של התקשורת הישראלית, שמלכתחילה לא הצליחה להתעלות לרמה של תחרות חופשית.

 התחרות, שהיתה הטריגר להקמת ערוץ 2 וערוץ 10, כדי שיאתגרו את ערוץ 1, הוכיחה את עצמה עד היום בעיקר כמסחטת כסף שמזלזלת בצופים, תוקעת להם מול הפרצוף פרסומות מידי שתי דקות בווליום מוגבר וצעקני ומגישה להם על מגש את נוסחת הקסם האינטליגנטית לשאלת השאלות: 'מי יזכה במיליון?'.

המגעים האחרונים למיזוג מלמדים עתה, יותר מבעבר, כי השאיפה לייצר תחרות מתרסקת אל מול פני המציאות שבה מנסים הזכיינים למסד מחדש את המונופול התקשורתי שיכתיב לצופים ולמפרסמים את כללי המשחק. בשילוש מנצח עם חברות הסלולר ובחלוקה של עוגת האס.אם.אסים, נראה שהמשבר הכלכלי יפסח עליהם, אבל באיזה מחיר.
המניפולציות שעושים הזכיינים על עיתונאי הברנז'ה ב'הדלפות' מהמגעים החשאיים שלהם, מיועדות להתסיס את השוק ולעורר חמלה ואמפתיה. כאשר מכיוון הממונה על ההגבלים העסקיים נשמע קול דממה דקה, המהלך מצליח עוד יותר.

כך, מדשנים ומכשירים את הקרקע ותוקעים עוד נדבך בתהליך בניית המפלצת . קדם לכך, לפני מספר שנים ה'מכרז' שבו, באופן צפוי לחלוטין , נפלטה ממפת התקשורת האלקטרונית הזכיינית ה'ירושלמית' האיכותית ביותר, 'טלעד' שניסתה לתת בראש, ולצאת עם הפקות מקור מבלי להתבייש במילה 'איכות'. לא ברור עד היום באילו פרמטרים הפסידה טלעד במכרז שבו זכו מתחרותיה קשת ורשת, אבל הפרסומים בדבר הלחצים שהפעילו ראשי הזכייניות שצלחו את המכרז, אינם מותירים מקום לספקות רבים.

ההשפעה המכרעת של המסך הקטן על חיינו לא מתירה לנו להישאר אדישים למה שקורה שם. הטלוויזיה המסחרית ניסחה מחדש את המבנה החברתי שלנו והציבה בראשו את ה'סלב'ס' שלעתים מתקשים לנסח משפט כהלכה. אם אלה הם מושא הסגידה של בני הנוער שלנו, מבחני המיצ"ב הם רק מסמר אחד בארון של התרבות שלנו. במקום מדינה של 'הכל דיבורים', שגם זה לא מי יודע מה, אנו הופכים למדינה של 'הכל הימורים' העיקר שאין קזינו במצפה רמון, או באילת.

האם מעריב מתרסק?

מה קורה עם מעריב?

ידיעות מטרידות מאוד נושבות מכיוון מעריב. בידיעות ש'דה מרקר' אחראי לפרסומן, מתברר שעופר נמרודי אמר בבית המשפט, בתגובה לתביעה של חמישה-עשר עובדים שלא קיבלו את שכרם לחודש נובמבר "אנחנו עומדים על עברי פי פחת".
בידיעה נוספת, מדווח כי בנק הפועלים דורש ממעריב לקצץ ארבעה מיליון שקלים מהוצאותיו התפעוליות. זאת, בד בבד עם קיצוצים שכבר נעשו בעיתון, ובכללם פיטורי עיתונאים.
הדברים הללו קורים בעיתוי שבו גם ועד עיתונאי עיתון 'הארץ' מאיים בסכסוך עבודה בצל איומי הפיטורין- והפיטורין בפועל, וגם ב'ידיעות' מפטרים, אלא שתמונת המצב של מעריב מדאיגה במיוחד: העיתון, שלפני תקופת דב יודקובסקי ב'ידיעות' היה העיתון הגדול במדינה, ועד היום ממשיך להלחם על מקומו בזירת התקשורת המקומית, הידרדר מהמקום השני ברשימת התפוצה למקום השלישי, לטובת החינמון של אדלסון 'ישראל היום'.

לתחושתי, מה שקורה עם 'מעריב' מסמל, יותר מכל, את המשבר העמוק של העיתונות הכתובה.
האם העיתון הזה מתרסק? כמה עצוב יהיה אם השליטה באמצעי התקשורת תוסיף ותצטמצם, תוסיף ותהפוך למונופול פרוע וחסר מעצורים.
במקום למצוא נוסחה אינטליגנטית שתפצה על הריקנות שמקרין אלינו המסך הקטן מידי ערב, הולכת העיתונות הכתובה ומידרדרת למחוזות צהובים יותר, חובבניים יותר ופחות אמינים ואיש אינו פורץ את מעגל הקסמים הזה.

במקרה שמעתי את אילנה דיין אומרת בתכנית בוקר בגל"צ כי היא גאה במקצועה. דיין נתנה כדוגמא את שערוריית הסיפור המופרך שהופץ ברשת ולפיו הבמבה היא שכביכול סיכנה את חייהם של תינוקות רכים. לדברי דיין, ידיעה כזו לא היתה יכולה להתפרסם בעיתונות- משום שבעיתונות היו בודקים את הסיפור בשבע עיניים, ממש בדחילו ורחימו, לפני פרסומו. ובכן, אילנה, כמה חבל לי לחשוב שאת טועה, ובגדול. זה נכון שהסיפור היה נבדק בשבע עיניים לפני פרסומו- אבל מהסיבות הלא נכונות: שום עיתון או אמצעי תקשורת מסחרי לא היה מסתכן בסכסוך עם חברה כמו 'אוסם' שמפרנסת אותו בפרסומותיה, לפני שהיה בודק את הסיפור בשבע עיניים.
קשה מאוד להיות עיתונאים גאים במציאות של היום. חבל מאוד שכל העיתונים חושבים שהדרך אל האושר כרוכה בחיקוי של נוסחת עיתון נפוץ שהולך ומנמיך את הרף שלו.
אם מישהו רוצה להצליח בעיתונות הכתובה, כדאי שישכנע את עצמו, בראש ובראשונה, בשני דברים עיקריים: ראשית, הציבור לא מטומטם ולא ירחק שהיום שבו הוא יגיד 'נמאסתם' ויסתפק ברפרוף באתרי החדשות באיטנרנט, שנית: מי שרוצה להצליח, צריך להמציא את הגלגל מחדש, ואולי אפילו להשתגע, לאבד את הראש ולכבד את הקורא .