יופי. בזכות המלחמה, בא הגואל לערוץ 33 וגדי סוקניק יחזור מהכפור

יופי. בזכות המלחמה, בא הגואל לערוץ 33. באותה הזדמנות, יחנוך גדי סוקניק את חזרתו מהכפור הנורא מתחת לשמיכת הפוך של הבנק.

אתר דה-מרקר מבשר כי גדי סוקניק יקרא הודעות של פיקוד העורף לאזרחים בערוץ 33 וגם באתר רשות השידור. איזה יופי.

זוכרים את ערוץ 33? זה, הערוץ הנוסף שמחזיקה רשות השידור ולא עושה איתו כלום? אז זהו. נראה שהמלחמה מחלצת אותו מתהום הנשייה.

שעה שמועצת הכבלים לוטשת אל הערוץ הזה עיניים חומדות,  איך שומרים עליו?
טוב, להגיד 'שומרים' זו הגזמה פרועה. אם מישהו מזפזפ לשם מידי פעם (במקרה, כמובן) הוא יכול להעריך שיש מישהו שיושב באולפן, בפיז'מה, בשיער סתור, וכשהשעון המעורר מצלצל, הוא מזנק בבהלה ושולף , באופן מקרי לחלוטין, איזו קלטת ומשדר את תוכנה לאומה. כך קורה שבתוך חודשים ספורים משודרים, מתוך הארכיון העשיר של רשות השידור, פעם, פעמיים ושלוש הרבה תכניות זמר מהמאה הקודמת (טוב, נכון. זה לא היה כל כך מזמן).

כמה מצער לגלות שהתיאור הזה אינו רחוק מהמציאות. עוד יותר מצער לגלות שיש מאחוריו רציונל שנשמע כך:
ערוץ 33 נפתח בזמנו באישור הכנסת במטרה להעביר שידורים בערבית וברוסית. בשנותיו הראשונות, מומן הערוץ מתקציב הממשלה, ובעיקר ממשרד הקליטה. לימים, כזכור, הוא הפך לערוץ הכנסת, עד שהכנסת החלה לפרסם מכרז להפעלת הערוץ. אט אט, עד לפני כחמש שנים, הופסקו כל מקורות המימון. הגרעון הכספי של הרשות הוביל את ראשיה להחליט, לפני כשלוש שנים ש'חייבים לחסוך'. עיתונאי רשות השידור עתרו לבג"ץ שדרש לבטל את כל ההפקות בעברית לערוץ 33 לטובת הערוץ הראשון. כך נולדה ההחלטה לחסוך בכספי הפעלת הערוץ. בוטל תשלום כשלושה מיליון ₪ בשנה לחברת הלוויינים Hotbird והופסק השימוש ב'אולפני הבירה' בעלות של כששה מיליון ₪ בשנה. כל הפעילות הועברה למתחם הרשות ברוממה וכארבעים עובדי הערוץ מצאו את עצמם משובצים בתעסוקות אחרות, מפוטרים, או.. לא עושים כלום וממשיכים לקבל משכורת : מתכון מוכר ברשות.
מתוך 24 שעות, ערוץ 33 כן משדר ארבע שעות בערבית ועוד חצי שעה אנגלית, כמתחייב מחוק רשות השידור.

הרשות ממשיכה לשלם למשרד התקשורת אגרת תדרים כדי לשמר את הערוץ ובינתיים, עוד לא החליטו מה בעצם עושים עם המשאב הציבורי היקר הזה.

ואכן, מתברר כי אדם אחד מפעיל כיום את ערוץ 33 ומשבץ את השידור המחזורי וכך זה גם נראה. עם קצת תושייה, נראה שהפעלת צוות מבין קרבנות האבטלה הסמויה של הערוץ, כדי שיבנו לוח שידורים מושכל ולו מהארכיון, היה יכול להביא עדנה לערוץ הבלתי נצפה שיכול לקלוט בחדווה את מי שנלאה מהפ-ר-ס-ו-מ-ו-ת ולהפוך לעוד משאבת רייטינג שמצדיקה, לפחות, את קיומו לעת עתה.

והנה, נמצאה הנוסחה הגואלת: הוראות של פיקוד העורף, עם גדי סוקניק.
נראה שהפנטזיה שנוכל לצפות בסרטים ישנים, בלי פרסומות, תמשיך להיגנז ברשימת החלומות באספמיה – שלי לפחות. עד להפוגה הבאה.

ואיזה סקופים יגלו לנו על המלחמה בשם זכות הציבור לדעת?

לא. אלה לא זיקוקים.

 

במוצאי שבת נשמעו קולות רמים מכיוון בית לחם. אפרופו המלחמה ברצועת עזה, חששתי שהתחילו להפגיז את שכונת גילה. אבל, לא. אלה היו זיקוקין של חג המולד.
היתה בכך יותר מסמליות . מין שיווי משקל אפוקליפטי שבו פלשתינאים חוגגים למול פלשתינאים תחת הפגזה, ישראלים שאננים למול ישראלים תחת הפגזה.

הפוסטים שכתבו חברי אתר 'רשימות' נתנו מכה ישירות לבטן. במצבים כאלה אנשים מתלהמים. ידה של אחת הכותבות לא רעדה כשעשתה שימוש במלה 'נאצים' בהקשר של דמויות ציבוריות מוכרות בישראל. הדבר החליא אותי.

רן אדליסט, ב'תיק תקשורת' שהוקלטה עוד לפני תחילת המבצע (המבצע עם השם הסרקסטי להחריד), אמר בלי לעפעף שתושבי שדרות צריכים לסבול. שהם צריכים להקריב את הקרבן למען עתיד הגדה.
סליחה??
מר אדליסט הנכבד, אתה חי בשדרות? ואם לא, מי שמך לדבר בשמם?

זה מאוד ישראלי להחליט בשביל אחרים מה טוב, מה נכון ולקבוע מה יהיה סופו של המבצע שהחל בשבת. ממילא הכשלון הוא יתום, ואם יקרה חלילה , הוא בודאי לא יאומץ על ידי העיתונות שתזדרז לגלגל עיניים לשמים ולחבוט בכל מי שאפשר.
העיתונות כבר החלה , מטבע הדברים, לעסוק בספקולציות על מעמדו של אהוד ברק בבחירות ועל הזינוק/ קריסה של מפלגת העבודה (בחר בהגדרה המתאימה) בעקבות המבצע שעלול להידרדר למלחמה.
באתר 'הארץ' ביכרו למנות בכותרת שמנה את מספרי ההרוגים ברצועה (בצד רשימות של גדעון לוי ועמירה הס), ועוד מעט העיתונות הידענית כבר תחשוף בפנינו, בשם זכות הציבור לדעת, ובצדקנות אופיינית ומקוממת, סקופים מדהימים: מה הצעדים הבאים של צה"ל במבצע , איפה מרוכזים חיילים המילואים והחיילים הסדירים, ומאיזה ציר בדיוק הם יחדרו לשטחה של עזה.
העיתונות מכה את הנהגת המדינה על ניהול מלחמת לבנון השניה. אולי הגיע הרגע לעשות חשבון נפש, רגע לפני שמפרסמים את ה'סקופ' ורצים לבשר לחבר'ה ש'אני הייתי ראשון'?

,תשמעו בדיחה: 'מלחמת חורמה' נגד פיטורין ב'ידיעות'

תשמעו בדיחה (גרועה): מלחמת חורמה נגד פיטורי עיתונאים ב'ידיעות אחרונות'
ומי ינהל את המלחמה? ועד העיתונאים .

הידיעה שפורסמה באתר 'אייס'   http://www.ice.co.il/article.asp?catId=2&pgId=127495

ולפיה יפוטרו כארבעים עיתונאים מ'ידיעות אחרונות' ולאשה'- מחציתם עובדי ההסכם הקיבוצי מלמדת על השיטתיות שבה עובדת הנהלת 'ידיעות' במחיקת כל זכר להתאגדות עובדים בעיתון.
מהלך פיטורין זה יותיר, כפי שרצתה ההנהלה, מתי מעט של עובדים בעיתון המאוגדים במין מראית עין של ועד.
ועד העיתונאים המסמורטט,  שיתף פעולה בעבר עם ההנהלה, והוא לא מתבייש להצהיר כי 'ינהל מלחמת חורמה' נגד הפיטורין. מעניין למה הם קוראים מלחמת חורמה. לישיבות עם ההנהלה שבה ירכיבו בצוותא את רשימות המפוטרים? להרמת טלפונים אישיים למפוטרים ולהפעלת לחצים עליהם כי ירוצו ליעקב כפיר, המשנה למנכ"ל העיתון, כדי לסכם את תנאי קבורתם?
כי ב'ידיעות' אוהבים שהכל מתנהל בשקט. תמשיכו לשמוע על התאגדות עיתונאים ב'הארץ' ועל התנכלות לעיתונאים ב'מעריב' ועל סגירת עיתון 'הצופה' אחרי 71 שנות קיומו, תוך פיטורין של אחד-עשר מכתביו.

 אבל ב'ידיעות'? חלילה וחס. הכל יתנהל בשקט, מאחורי הקלעים . ידיעות שיזדנבו בטעות לאתרי האינטרנט ייעלמו גם הן מהרשת בזמן שיא. טוב, מי רוצה להסתכסך עם ברוני התקשורת?

הבדיחה היא עלי: או על אבטלה בעיני התקשורת

והבדיחה היא עלי, או על אבטלה ומכות אחרות. 
 And the joke was ( is) on me

מוזר ותמוה בעיני כיצד מפספסים כל עיתונאי הכלכלה, אלה המסקרים נושאי רווחה ומזוהים עם תפיסת עולם סוציאליסטית, את הנתון המופרך שמתפרסם, מדי חודש בחודשו על ידי המוסד לביטוח לאומי: נתוני האבטלה.
הם עוטים ארשת נוגה כשהם מדווחים לנו, כפי שדיווחו אתמול, על עלייה בנתוני האבטלה, ומנגד, מבשרים לאומה בהנאה על שינוי לטובה שלא היה בתמונת המצב. 

מעולם לא נתקלתי בניסיון שלהם לחצות את הנתון היבש המוגש להם על טס כסף ולבחון מה קורה ב-א-מ-ת בנושא האבטלה. העבודה העיתונאית בתחום הזה קצת מזכירה לי את ה'סקופים' שכל כולם פרי עבודה של הצלמים הפלשתינאים של 'בצלם'. צילומים, שרק לאחר הקרנתם ברבים ורק לאחר שעוררו את השערורייה הרצוייה, מתבררים פרטיהם לאמיתם.

אבל, מה אני מדברת. נושא האבטלה הרבה פחות סקסי.

נתוני האבטלה של המוסד לביטוח לאומי נשענים על התייצבות של אנשים בלשכות התעסוקה, במטרה לחפש עבודה ובעיקר, על מנת לקבל מענק אבטלה, אלא שתקופת קבלת מענק אבטלה מוגבלת עד שבעה חודשים.
מה עושה אדם שלא הציעו לו עבודה במהלך שבעה חודשים ושמיצה את כל זכויותיו בגין אבטלה? נכון, נשאר בבית ובמקרה הטוב, מנסה לחפש עבודה בכוחות עצמו, או, כמוני, כותב פרילאנס לפה ולשם.

להערכתי, לקבוצה הזו מצטרפים עוד אלפי אנשים ויותר שבמהלך השנים האחרונות הגיעו ללשכות העבודה מלאי תקווה ועזוז, עד לרגע שבו אמר להם פקיד ההשמה כי במקצועם, ובודאי בגילם, אין מה להציע להם. שלא יטריחו את עצמם להתייצב בלשכה. פעם בחודש, לעבור ליד המכונה האלקטרונית ולהעביר את האצבע. מספיק.
אלפי האנשים האלה, ולהערכתי למעלה מזה, מפסיקים להתייצב בלשכה, אבל הם מובטלים.
מי סופר אותם?
לפני מספר חודשים ערך גלובס סקר גולשים. הסקר העלה כי בכירים שמחפשים עבודה, מוטב שיפנו לחברים ולבעלי קשרים. כך סברו כמעט 80% ממשתתפי הסקר. 16% חשבו שכדאי לפנות לחברות השמה לבכירים ועוד 4% מצאו כי הפתרון הטוב ביותר הוא לפנות לסוכן או למנהל קריירה. לשכת התעסוקה היא 'אאוט' לגמרי לגבי שכבת מועסקים/מובטלים זו, שכאמור, מגיעה ללשכה רק כדי לחצות את הגשר ולקבל דמי אבטלה. אז הם נרשמים חצי שנה בלשכה. אחר כך, לדידה של מדינת ישראל, הם מתאיידים וחסל.
לכן, הפרסומים אתמול על עלייה בנתוני האבטלה מדאיגים במיוחד. הם מלמדים שעוד אנשים רבים הצטרפו למעגל לאחרונה.
התחזית שמא יעלו נתוני האבטלה ל- 8% בשנת 2009, מצחיקה. המספר הזה עבר מזמן את ה- 8%. אבל, מה זה איכפת ל'מדינת ישראל' שבה, פקידי האוצר שוקלים נתוני אבטלה במונחים של כסף- ובוחנים כמה הם עולים למדינה, המובטלים המעיקים האלה?
ניסיתי, במסגרת תחקיר, לברר נתונים בנושא. לא הופתעתי לגלות שהאנשים האלה 'אינם ברשומות'. איש אינו עוקב אחריהם (אלא אם רוצים לגבות מהם דמי ביטוח לאומי או מס הכנסה) . פקידה בשרות התעסוקה ששוחחתי עימה סיפרה שהמצב הרבה יותר חמור מהתיאור שהבאתי כאן. 'אין לנו מה להציע לאנשים שמתקרבים לגיל חמישים. המון אנשים יושבים בבית. הנתונים שמתפרסמים הם בפירוש רק קצה הקרחון" היא סיפרה.
ולמה הבדיחה היא עלי ? טוב, אני בטוחה שרבים יצטרפו אלי.

אוי- יוי- יוי, אנחנו מפסידים כסף

וכמה מסכנים הזכיינים

השמועות הרוחשות באחרונה בדבר מיזוגים בתקשורת, בין 'רשת' של ערוץ 2 לבין ערוץ 10, או בין שתי זכייניות ערוץ 2 'רשת' ו'קשת' בגלל ש "אוי- יוי-יוי, אנחנו מפסידים כסף" , מאוששות, אחת ולתמיד, את המבנה המונופוליסטי של התקשורת הישראלית, שמלכתחילה לא הצליחה להתעלות לרמה של תחרות חופשית.

 התחרות, שהיתה הטריגר להקמת ערוץ 2 וערוץ 10, כדי שיאתגרו את ערוץ 1, הוכיחה את עצמה עד היום בעיקר כמסחטת כסף שמזלזלת בצופים, תוקעת להם מול הפרצוף פרסומות מידי שתי דקות בווליום מוגבר וצעקני ומגישה להם על מגש את נוסחת הקסם האינטליגנטית לשאלת השאלות: 'מי יזכה במיליון?'.

המגעים האחרונים למיזוג מלמדים עתה, יותר מבעבר, כי השאיפה לייצר תחרות מתרסקת אל מול פני המציאות שבה מנסים הזכיינים למסד מחדש את המונופול התקשורתי שיכתיב לצופים ולמפרסמים את כללי המשחק. בשילוש מנצח עם חברות הסלולר ובחלוקה של עוגת האס.אם.אסים, נראה שהמשבר הכלכלי יפסח עליהם, אבל באיזה מחיר.
המניפולציות שעושים הזכיינים על עיתונאי הברנז'ה ב'הדלפות' מהמגעים החשאיים שלהם, מיועדות להתסיס את השוק ולעורר חמלה ואמפתיה. כאשר מכיוון הממונה על ההגבלים העסקיים נשמע קול דממה דקה, המהלך מצליח עוד יותר.

כך, מדשנים ומכשירים את הקרקע ותוקעים עוד נדבך בתהליך בניית המפלצת . קדם לכך, לפני מספר שנים ה'מכרז' שבו, באופן צפוי לחלוטין , נפלטה ממפת התקשורת האלקטרונית הזכיינית ה'ירושלמית' האיכותית ביותר, 'טלעד' שניסתה לתת בראש, ולצאת עם הפקות מקור מבלי להתבייש במילה 'איכות'. לא ברור עד היום באילו פרמטרים הפסידה טלעד במכרז שבו זכו מתחרותיה קשת ורשת, אבל הפרסומים בדבר הלחצים שהפעילו ראשי הזכייניות שצלחו את המכרז, אינם מותירים מקום לספקות רבים.

ההשפעה המכרעת של המסך הקטן על חיינו לא מתירה לנו להישאר אדישים למה שקורה שם. הטלוויזיה המסחרית ניסחה מחדש את המבנה החברתי שלנו והציבה בראשו את ה'סלב'ס' שלעתים מתקשים לנסח משפט כהלכה. אם אלה הם מושא הסגידה של בני הנוער שלנו, מבחני המיצ"ב הם רק מסמר אחד בארון של התרבות שלנו. במקום מדינה של 'הכל דיבורים', שגם זה לא מי יודע מה, אנו הופכים למדינה של 'הכל הימורים' העיקר שאין קזינו במצפה רמון, או באילת.

האם מעריב מתרסק?

מה קורה עם מעריב?

ידיעות מטרידות מאוד נושבות מכיוון מעריב. בידיעות ש'דה מרקר' אחראי לפרסומן, מתברר שעופר נמרודי אמר בבית המשפט, בתגובה לתביעה של חמישה-עשר עובדים שלא קיבלו את שכרם לחודש נובמבר "אנחנו עומדים על עברי פי פחת".
בידיעה נוספת, מדווח כי בנק הפועלים דורש ממעריב לקצץ ארבעה מיליון שקלים מהוצאותיו התפעוליות. זאת, בד בבד עם קיצוצים שכבר נעשו בעיתון, ובכללם פיטורי עיתונאים.
הדברים הללו קורים בעיתוי שבו גם ועד עיתונאי עיתון 'הארץ' מאיים בסכסוך עבודה בצל איומי הפיטורין- והפיטורין בפועל, וגם ב'ידיעות' מפטרים, אלא שתמונת המצב של מעריב מדאיגה במיוחד: העיתון, שלפני תקופת דב יודקובסקי ב'ידיעות' היה העיתון הגדול במדינה, ועד היום ממשיך להלחם על מקומו בזירת התקשורת המקומית, הידרדר מהמקום השני ברשימת התפוצה למקום השלישי, לטובת החינמון של אדלסון 'ישראל היום'.

לתחושתי, מה שקורה עם 'מעריב' מסמל, יותר מכל, את המשבר העמוק של העיתונות הכתובה.
האם העיתון הזה מתרסק? כמה עצוב יהיה אם השליטה באמצעי התקשורת תוסיף ותצטמצם, תוסיף ותהפוך למונופול פרוע וחסר מעצורים.
במקום למצוא נוסחה אינטליגנטית שתפצה על הריקנות שמקרין אלינו המסך הקטן מידי ערב, הולכת העיתונות הכתובה ומידרדרת למחוזות צהובים יותר, חובבניים יותר ופחות אמינים ואיש אינו פורץ את מעגל הקסמים הזה.

במקרה שמעתי את אילנה דיין אומרת בתכנית בוקר בגל"צ כי היא גאה במקצועה. דיין נתנה כדוגמא את שערוריית הסיפור המופרך שהופץ ברשת ולפיו הבמבה היא שכביכול סיכנה את חייהם של תינוקות רכים. לדברי דיין, ידיעה כזו לא היתה יכולה להתפרסם בעיתונות- משום שבעיתונות היו בודקים את הסיפור בשבע עיניים, ממש בדחילו ורחימו, לפני פרסומו. ובכן, אילנה, כמה חבל לי לחשוב שאת טועה, ובגדול. זה נכון שהסיפור היה נבדק בשבע עיניים לפני פרסומו- אבל מהסיבות הלא נכונות: שום עיתון או אמצעי תקשורת מסחרי לא היה מסתכן בסכסוך עם חברה כמו 'אוסם' שמפרנסת אותו בפרסומותיה, לפני שהיה בודק את הסיפור בשבע עיניים.
קשה מאוד להיות עיתונאים גאים במציאות של היום. חבל מאוד שכל העיתונים חושבים שהדרך אל האושר כרוכה בחיקוי של נוסחת עיתון נפוץ שהולך ומנמיך את הרף שלו.
אם מישהו רוצה להצליח בעיתונות הכתובה, כדאי שישכנע את עצמו, בראש ובראשונה, בשני דברים עיקריים: ראשית, הציבור לא מטומטם ולא ירחק שהיום שבו הוא יגיד 'נמאסתם' ויסתפק ברפרוף באתרי החדשות באיטנרנט, שנית: מי שרוצה להצליח, צריך להמציא את הגלגל מחדש, ואולי אפילו להשתגע, לאבד את הראש ולכבד את הקורא .

סאגה- ספר פולחן לתסריטאים

בסרט הזה כבר היינו

 

 'סאגה' – ספר פולחן לתסריטאים וליוצרים/ Tonino Benacquista
 

 

הסיפור הבא מזכיר לכם משהו? לתסריטאי וליוצרי טלוויזיה, זה בטח נשמע מוכר. ודאי וודאי עכשיו, לאחר שעשרות הפקות מקור בוטלו על ידי הערוצים המסחריים, והיוצרים נאלצו להפגין בפריצה לישיבת מועצת הרשות השנייה שם, כצפוי, לא זכו לאוזן קשבת. בעונה הטעונה האחרונה, התארגנו היוצרים גם להפגנות ליד בתי הזכיינים, ובכללם הפגנה גדולה ליד מפעל 'קוקה קולה' בבעלות מוזי ורטהיים.
 
הסיפור 'סאגה' נסב על ארבעה תסריטאים, שני בחורים צעירים, אשה כבת ארבעים וגבר מבוגר שלא  שמעו קודם דבר איש על רעהו, המזומנים לפגישה ברשת טלוויזיה, שם הם מתוודעים זה לזה לראשונה.

 בפגישה עם ראש צוות ההפקה של הרשת , הם מקבלים הצעה מזלזלת לכתיבת תסריט לסדרת טלוויזיה בסגנון ' Take it or leave it '. הזלזול בא לביטוי בהתייחסות לתוכן שהם מתבקשים לכתוב, והן בתשלום הזעום שמוצע להם עבור כתיבת הסדרה השבועית בטווח מיידי. מאחר וכל אחד מהם דחוק, מסיבותיו האישיות, הם מקבלים את ההצעה המבישה.
וכך פונה אליהם ראש צוות ההפקה, מסייה סז'ורה :

 "תכתבו לנו משהו, לא חשוב מה, לגמרי לא מזיז לי,  בתנאי שההפקה תהייה הכי זולה שאפשר", והוא ממשיך : "כל מה שחולף בראשיכם. ממילא התכנית הזאת לא מיועדת לכך שיצפו בה. היא תוקרן בין ארבע לחמש בבוקר…  ההנחיות המחייבות המטומטמות האלה של יצירה מקורית צרפתית… די באיחוד של שתי המלים האלו 'יצירה מקורית' כדי לעשות לי חררה. בינינו, מבחינתכם התסריטאים, אם אתם יכולים להרוויח קצת כסף, למי זה מזיז בכלל, 'יצירה צרפתית'?".

הקטע הזה לקוח (בתרגום חפשי) מהספר 'סאגה' – כשמה של סדרת הטלוויזיה שיוצרים התסריטאים. זהו ספרו של הסופר והתסריטאי הצרפתי, בן למהגרים מאיטליה, טונינו בנאקוויסטה. אף כי הספר ראה אור (הוצאת גאלימר) לפני יותר מעשור (1997),  נראה לי שבתוכנו הוא היה יכול להיות מאומץ בקלות כספר פולחן לתסריטאים, בכללם תסריטאי ישראל מודל 2008.

 

המנהל ברשת הטלוויזיה לא חוסך מהם את התובנות שלו לגבי כתיבת 'יצירה צרפתית' ומבהיר להם כי רק האיום בסגירת הרשת הוביל אותו לצעד המיותר, לטעמו, של הזמנת יצירה מקורית. מבחינתו, סדרה המטילה ביצי זהב מקליפורניה, היא הרכש החשוב, שלאחריו, יכבוש המונדיאל את הפריים טיים. הוא מבהיר לתסריטאים "זו תהייה הסדרה הזולה ביותר בתולדות הטלוויזיה" ואם לא הבינו עד כה מה יחסו אליהם ולמקצועם הוא מחזק את טיעוניו באמירה: "מה זה בסך הכל לכתוב תסריט? כל אחד שיודע לכתוב יכול לכתוב תסריט, אפילו העוזרת שלי, אילו ידעה צרפתית קצת יותר טוב"..

הספר מתפתח בצורה מפתיעה. בה בשעה שהארבעה, שרוקמים ביניהם מערכת יחסים קרובה ביותר, בטוחים כי הם היחידים הצופים בסדרה, הם מקבלים 'חיזוק' מקבוצת דיירי בית אבות המשגרים אל הרשת מכתב, בו הם מספרים  כי אינם יכולים לישון בלילות וכך התמכרו לצפייה ב'סאגה'.

 לימים, מתברר שהם אינם היחידים הצופים בסדרה באדיקות עד להמראתה למרום ה'פריים טיים' המקודש- אבל לא כדאי לקלקל את ההמשך המפתיע.

בנאקוויסטה הוא סופר מעניין, שחושף, בספר הזה, מכאובים רבים ביותר של היוצרים מול המפלצת הרייטינגית של תעשיית הטלוויזיה. משום מה, עד כה, כנראה לא ראה אור בעברית.