גט לשמאל הרדיקלי

גט לשמאל הרדיקלי: אין לי אחים

אני רוצה לתת גט ל"חברים" שלי. אלה מהשמאל הרדיקלי שמסכנים את חיי. אלה שלקחו על עצמם את המשימה ההרואית להיות דוברי העם הפלסטיני. אלה שטורחים ועמלים ללא הרף בניסוח מגילת הזכויות של העם הפלסטיני, מצדיקים את מעשיו האכזריים ביותר במלים כמו "זה היה צפוי" או "אפשר להבין אותם" ובונים עבורם אג'נדה. חאלד משעל ימ"ש לא היה עושה זאת יותר טוב.

אלה שמדברים בנונשלנטיות על חיילי צה"ל, הבנים שלנו, ומציגים אותם כרוצחים שפלים. אלה שמפיצים עלי שקרים ומאשימים אותי שאני מתנגדת לשלום. זה הפך להיות אישי. כי השמאל הרדיקלי שמציג את כל מי שמעז להתנגד לנרטיב שלו כעדר בור ואלים, לוקה בעצמו באותן מחלות עצמן- ובצורה קשה. השמאל הרדיקלי מטרפד את השלום בכך שהוא מעודד את הפלסטינים לאלימות ומסביר להם, אם במקרה הם לא הבינו לבד, שרק כך הם ישיגו את זכויותיהם.

אם יש פלסטינים שוחרי שלום, החפצים לחיות טוב ורוצים שילדיהם יזכו לרווחה, השמאל הישראלי יאוץ לגנותם.

למעשה, בעיני, אנשים אלה שלצערי חולשים על השיח הציבורי ממגוון מוקדים בעלי השפעה כמו עולם האקדמיה בכלל ואוניברסיטת באר שבע בפרט, עיתון הארץ ומאחזים נוספים, כולל הפייסבוק, הפכו לאויבי האישיים.  הם, בעצם דבריהם, הערותיהם וניתוחיהם, מזמינים את הרצח הבא של ישראלים ויהודים בעולם.

הם עושים זאת באמצעות ניסוחים שטוחים ושטחיים להפליא שכוללים מילות מפתח הכרחיות המתחילות ומסתיימות במילת קסמים אחת :"הכיבוש". שירת המקהלה שלהם אחידה ומתוזמרת ביד אמן. הם מאנפרנדים את מי שתוקף אותם או את עמדותיהם בפייסבוק, הם תוקפים בברוטאליות את כל מי שמעז לטעון טענות לגיטימיות נגד הנרטיב שלהם, והם מפיצים את השקרים על חיילי צה"ל, מלבים את האש ואת השנאה הפנימית בישראל, ואחר כך מתבכיינים: "תראו איך 'הם' מתנהגים": הם, הימנים החשוכים האלה, המתנחלים שמפקירים את ילדיהם.

נוח להם להתעלם מרצונותיהם הכנים והמנוסחים בבהירות רבה של הפלסטינאים- אלה ממשפחת אבו מאזן, כמו אלה מהגי'האד והחמאס גם יחד: לא מכירים בקיומה של ישראל, רוצים למחוק אותה מהמפה.

הפלסטינאים, מחוזקים בידי האויבים שלי, הישראלים-היהודים, מלמדים את ילדיהם בני השמונה והעשר להיות שאהידים. כתבה מצמררת של אוהד חמו הדגימה כיצד ילדים אלה אוחזים בידיהם, בינתיים, נשק צעצוע, וקלצ'ניקוב אמיתי, מכסים את פניהם ומצהירים כי יעדם בחיים הוא להרוג ישראלים. כאן, מתחת לאפנו, צומח כוח ענק שמפעפע ומבעבע מתחת ומעל לפני השטח לפני השטח , שכל יעדו לשחוט יהודים. הם לא המציאו את הסיסמא "אטבח אל יהוד". הסיסמא הזו עתיקה וישנה. היא הזינה את טבח היהודים בחברון, ירושלים וצפת במאורעות תרפ"ט, עוד הרבה לפני שהייתה מדינה יהודית. כובשת אכזרית.

אז במה עסוקים עתה ידידיי המלומדים? הם עסוקים בהסברה חשובה מאין כמוה מדוע האויב המושבע ביותר שלנו הוא בנימין נתניהו. הוא המיט עלינו את הרעה הזו. הם עסוקים בחשש מפני פעולות תג מחיר. הם כבר עושים משוואה בין חטיפת הנערים והחשש האמתי לחייהם לבין מה שאנחנו עושים לילדים הפלסטינים.

אני לא תומכת, פוליטית, בנתניהו. אני מתנגדת למשנתו הכלכלית או לזו של כל המפלגות שלימינו. מעורבות רעייתו בחיינו מפריעה ומטרידה מאוד. אבל בין זה לבין המתקפה נגדו שעה שנעשים ניסיונות אמתיים להציל את הנערים, אין כל קשר. הוא ראש הממשלה. אני בטוחה שהוא יעשה הכול כדי להציל אותם. אני בטוחה שלא הוא גרם לחטיפתם. הניסיון להאשים אותו באסון הזה הוא מניפולטיבי ונואל .

אבל ידידינו בשלהם. להם היה קל מאוד לשכוח את הרצח של משפחה שלמה באיתמר לטובת שיח על שריפת עצי זית בכפרים פלסטיניים. עתה נוח להם לזנוח את חטיפת הנערים היהודיים לטובת שיח על "המתנחלים" האלה שמפקירים את ילדיהם לעלות לטרמפים. נוח להם להתעלם מן העובדה הפשוטה שאין בישובים האלה תחבורה סדירה, כי הם עסוקים בעיקר בדבר אחד: לשנוא. לשנוא את נתניהו. לשנוא את המתנחלים (שיש קופירייטרית מבריקה שהמציאה להם שם גנאי קבוע בתוספת האות 'בית' באמצע המלה מתנחלים).

פעולות תג מחיר הן דבר שלא ייעשה שמזיק לנו והאחראים להן צריכים לשבת בכלא. מאידך, המשוואה  העקומה בין מעשי רצח וחטיפות לבין ההתנכלות המגונה בפלסטינים לא צריכה להשתלט על השיח כשחיי ישראלים מאוימים. התיאורים המצמררים שהשמאל הרדיקלי מטפח ומרפד על הפלסטינים הסובלים מתארים רק חלק מן המציאות של חיי הפלסטינים בשטחים שיש ביניהם גם אנשים שחיים ברווחה ולא חיים את העימות 24 שעות ביממה. הם לוקים בהתעלמות מהנרטיב הפלסטיני שמצדד בחיסול ישראל ומתעלמים, שיטתית ממעשי החטיפה והרצח של ישראלים שנעשו על ידי פלסטינים לאורך השנים. ובעיקר: הם מעודדים, הלכה למעשה, את הפלסטינים ללכת בדרך הטרור, ובכך מטרפדים כל סיכוי להגיע לשלום. גם פלסטינים שוחרי שלום מושתקים ונרמסים תחת גלגלי הנרטיב האלים הזה שמיוצג, בעיקר, על ידי השמאל הרדיקלי הישראלי-יהודי.

מחנה השלום מצדד במלחמה? ע"ע עמירה הס

עמירה הס, כתבת עיתון הארץ, נזפה אתמול במערכת החינוך הפלסטינית על שאינה מיטיבה להתמודד עם ה"נמאסתם, יא כובשים" כדבריה. אז היא נחלצת לעזור להם ומציעה להם מה להכניס לתכנית הלימודים. למשל, איך לבצע פעולות חומה ומגדל המוניות בשטח סי, ללמד ילדים פרק על מאבקים נגד קולוניאליזם, למקרה שפרקטיקת השאהיד לא חלחלה, חלילה, מספיק למוחותיהם

במאמר תחת הכותרת "התחביר הפנימי של יידוי אבנים" כותבת הס כי "יידוי אבנים הוא זכות וחובה מולדות של מי שנמצא תחת שלטון זר.." היא מוסיפה וקוראת לפלסטינים לצאת למהלכי התנגדות (אינתיפאדה, כך קוראים לזה בפלסטינית- לא?) ועמידה (צומוד) מול האלימות של הכובש המאוס ומאשימה את הישראלים בעיוורון : "(הישראלים חושבים) שהאלימות שלהם תחזיק מעמד לנצח.
..בתחביר הפנימי של יחסי שולט־זר נשלט – יידוי אבנים הוא מלת התואר לנושא: נמאסתם, יא כובשים…" . נציגת מחנה השלום אינה מוצאת פתרון, אלא במלחמה.

לכן, היא מחווה את דעתה לפיה בבתי הספר הפלסטיניים הגיוני שיעבירו לתלמידים שיעורים בסיסיים בהתנגדות, למשל, "איך לזכור פרטים של החייל שהשליך אותך כפות על רצפת הג'יפ – כדי להגיש אחר כך תלונה" ועוד אמצעים כפי שציינו לעיל.

האם ניתן להתייחס לדבריה של הס כקריאה לעוד אינתיפאדה? לעוד שאהידים ממערכת החינוך הפלסטינית? איכשהו, דבריה עוררו בי אסוציאציה למה שאמרה שלשום אסמה אסד המתלבשת בבגדי מעצבים יקרים עד אימה, בשיחה עם נשים סוריות קשות יום, כששיבחה אותן על הקרבת ילדיהן "למען המולדת" ועל ההכרה העמוקה שלהן כי הילדים אמנם חשובים מאוד, אבל המולדת חשובה יותר. דברים שקל מאוד היה לאסד להגיד שעה שילדיה שוכנים לבטח, מן הסתם, באיזה מקום מקלט מפני המורדים הסורים.

 בעקבות פרסום המאמר בהארץ הגישו אתמול יו"ר מועצת יש"ע אבי רואה ומנכ"ל מועצת יש"ע רון שכנר תלונה למפקד מחוז ירושלים במשטרה, ניצב אבי פריינטי, נגד עיתון הארץ, העורך אלוף בן  ועמירה הס על הסתה לאלימות.

בתלונתם נאמר כי מאמר זה של הס הוא "שיר הלל ליידוי אבנים ומתן לגיטימציה להם" .  מועצת יש"ע טוענת כי המאמר מתעלם מהעובדה שיידוי אבנים הוא עבירה חמורה המסכנת את אזרחי ישראל "מעשה שגרם למוות ופציעה קשים ובהקשר זה נזכיר את אשר פלמר ובנו הי"ד אשר רוצחם "מיידה האבן" הורשע אך אתמול ברצח, כמו גם את התינוקת אדל הנאבקת עדיין על חייה מידוי אבן" .

בראיון עם אריה גולן ביומן הבוקר של רשת ב', בעקבות הגשת התלונה, אמר עו"ד מיבי מוזר, היועץ המשפטי של עיתון הארץ משהו מעורפל על  כך שהמאמר "מעורר למחשבה". אף התייחסות לטענה כי אולי מדובר בהסתה, אף התייחסות ללגיטימיות של הדברים של הס הקוראת להתנגדות, מציעה ללמוד ממאבקים קולוניאליסטיים- בהם מאבקים עקובים מדם, ומתייחסת ליידוי אבנים כאל מהלך לגיטימי במאבק.

חדש מבית היוצר של מערכת עיתון הארץ (צילום: דן בר דב)

במקביל, ולגמרי במקרה, הודיעה אגודת העיתונאים בירושלים כי היא מצדדת בהגנה על עיתונאי מפני תביעה משפטית. בהודעתה מוסרת האגודה כי היא מברכת על יוזמת החקיקה של חברי כנסת מסיעת מרצ לפיה יוכל עיתונאי הנתבע במהלך הליך דמוקרטי של נטילת חלק בשיח הציבורי, לבקש מחיקה על הסף של תביעה נגדו. בקשה זו תישען על הטענה כי על פניה, נראית התביעה ככלי שנועד להרתיע מהמשך  תחקיר ופרסום ממצאים. או במילים אחרות – לסתום פיות.

האגודה מציינת כי ניסיון החקיקה משקף שינוי חיובי אחרי גל של ניסיונות למה שקרוי "חקיקה מרסנת" שנועדה לפגוע בדסק התחקירים בתקשורת ודווקא בעידן של התמודדות עם קושי כלכלי גובר. עם זאת, מציינת האגודה כי לשון הצעת החוק אינה מבהירה אם הוא יחול על כל כלי תקשורת וגם על זירת האינטרנט והבלוגיאדה.

 

תאוריית הקונספירציה- מודל נובמבר 2012

מצדי אתם יכולים לקרוא למבצע הנוכחי ספין בחירות, ואני אכנה אותו הצהרת כוונות מאוחרת מדי, למקרה שארגוני הטרור מתקשים בהבנת הנקרא ומפרשים את המציאות במונחים של: אנחנו נפגיז אתכם ואתם תגישו את הלחי השנייה. מכתב אישי ללוחמי השלום/

משחק הפינג פונג הנצחי בין ימין ושמאל בישראל ממחיש שלמרות הכל, יש כמה הבנות בסיסיות שאין עליהן ויכוח. כמעט כולם רוצים שלום ומאוד לא רוצים מלחמה. מוכנים לוותר למען השלום. אז נו? מה הבעיה? ישאלו הימנים. אנחנו מסכימים לגמרי, לא?

השיח הנוכחי מאפשר לשמאל להשיב, למשל: הבעיה היא, אחי, שאנחנו דפוקים. שהפכנו לבית היוצר של תיאוריות ספינים וחשדות הדדיים, שאנחנו אוהבים לשנוא, ובקטגוריה הזו, ביבי לוקח אצלנו את הגביע.

היום זכה הגביע של ביבי לציפוי יהלומים: מחנה השלום מציף את הפייסבוק במגוון נוסחים, שרובם ככולם תגובה צפויה ולא מקורית לפעולה "עמוד ענן" (הפעם הצליח להם עם השם, לא כמו עופרת יצוקה) בעזה. כמה שקופה החשדנות של לוחמי השלום ועד כמה היה ברור שבו ברגע שצה"ל יפצח בפעולה, תוצף תיאוריית הקונספירציה הטוענת כי הפעולה (ונקווה שלא תהייה "המלחמה") היא "תעמולת בחירות".

מדהים לגלות, בכל פעם מחדש, עד כמה כולנו, כולל השמאל הרדיקלי, רוצים את אותו דבר, ועד כמה גדולה התהום הפעורה בינינו. זו שעה טובה לכתוב על נרטיב השמאל, הנשען תמיד על לקסיקון שחוק לעייפה, שבסדר יורד משמשות בו המלים "כיבוש", "דיכוי עם", "חיילי צה"ל פושעים אכזריים ונטולי חמלה" וסיפור תורן של גדעון לוי על פלסטיני שקרה לו משהו, כמובן באשמתנו, "ממצאים" חד צדדיים של ארגון "בצלם" וכמובן, הכי הכי חשוב – "להחליף את ביבי".

מצחיק/עצוב ש"הציבור" הלא נאור לא מבין את המסרים ומפרש הכל הפוך. את האנטי של השמאל הוא הופך דווקא להיסחפות לא רציונלית אחרי ביבי. להראות להם, לסמולנים האלה. לכן, אולי צודק השמאל כשהוא מניח שהמבצע ישפר את סיכויי ביברמן ואהוד ברק בבחירות הקרבות.

שמאלנים יקרים, אחינו לנשק, כמה שתשליכו על ביביברק בליסטראות, כך תגבר אהדת הציבור אליהם. למה? כי הציבור לא סובל אתכם. אז הגיע הזמן לשאול, בכנות, למה הציבור מתעב את הסמול? הציבור הוא כמובן ההמונים הלא אינטלקטואלים, רצוי מזרחים, אלה שיש להם ראש קש ושכל של לטאה מיובשת ולכן הוא לא יודע לדקלם את המנטרות שלכם. בעצם, לציבור הזה יש היגיון מה-זה-עקום. הם, למשל, מתפתים לחשוב שהשכנים שלנו לא רוצים שלום ושהם מתכננים את ההפוגות במתקפה על הישראלים לפי נוחותם וגם לפי המינוח שלהם. כשמנהיגיהם נאלצים להתחבא, הם שולפים מיד משהו כמו 'הודנה' או אופציות אחרות שהדעת הפלסטינית מסוגלת לסבול, כי הדעת הפלסטינית לא רוצה פה בכלל את ישראל: לא בגבולות 67' ולא בכלל.

הם, הפגאנים היהודים האלה, גם מאמינים שהמבצע היה כורח המציאות, כי לדעתם אנחנו לא צריכים לשתוק כשיורים על אזרחים שלנו. איזה יצר נקמה קמאי ומטופש. אתם מנסים לענות להם, להחדיר לראש הנבוב שלהם שממילא זה לא יעזור כי ישראל לא תוכל לשבור את חמאס, ואתם אפילו מצטטים את ביביברק, והם בשלהם. הם לא מבינים שהפעולה הזו לא תעזור בכלום. ושלכן אנחנו צריכים לשתוק ולתת להם להמשיך לטווח את יישובי הדרום. אתם, האינטלקטואלים, יודעים למשל היסטוריה. לכן אתם יכולים להסביר, על סמך תקדימים היסטוריים, יותר טוב מה זה ספין ותזמון של ערב בחירות ואתם יודעים כמה שהממשלה צינית עד כדי יוזמת מלחמה כדי לנצח בבחירות.

לפני חודש נערכה פתיחת תערוכה בהשתתפות בתי ביד מרדכי. שמונה ק"מ מעזה. שבוע קודם, היו מטחי רקטות/טילים/גראדים (מחק את המיותר) לעבר יישובי הדרום. "איש לא נפגע ולא נגרם כל נזק". נסענו. ישבנו בקפה ג'ו שחטף בעבר פגיעה ישירה . למחרת, שוב שמענו דיווחים דומים בחדשות. מאז זה לא פסק.

ביישובי עוטף עזה, בקרית מלאכי, חיים (והיום מתים) אנשים. בשדרות יש ילדים שהולכים בבוקר לבית הספר ושומעים בדרך אזעקת צבע אדום. ילדים שמרטיבים במיטה והורים נפגעי חרדה. ההפגזות אינן פוסקות. השמאל מציע לא להגיב וחושב, כמונו, ש"הלוואי שימותו" מפקדי החמאס לדורותיהם, אבל עדיף שזה יהיה מוות טבעי ובינתיים, שימשיכו להפחיד ולפעמים גם להרוג או לפצוע אזרחים בדרום הארץ. זה נראה להם מחיר סביר לשלם להגשמת חלום השלום של כולנו, בעיקר כשלא הם משלמים אותו.
עוד נרטיב מופלא מציע 'לדבר' ומוסיף בנשיפת בוז ומשטמה ש"ביבי לא רוצה לדבר איתם. המצב הזה נוח לו". ומהו "המצב הזה"? זהו המצב של "הכיבוש".

והנה שוב אנחנו מסכימים עם השמאל. נהדר. כולנו רוצים לדבר. עם מי? אדרבא, אולי תנסו לדבר, למשל, איתי. להסביר לי עם מי יש לנו לדבר. להסביר לי למה החמאס ובני בריתו ממשיכים להפגיז אזרחים בדרום הארץ אחרי ההתנתקות המקודשת? למה אבו מאזן לא מוכן להיפגש לשיחה מקדימה עם הישראלים (אולי כי הוא פוחד שבביקורו הקרוב בעזה יחסלו אותו)?

חזון שתי מדינות לשני עמים יזכה למחיאות כפיים של הרוב המכריע של הישראלים שהוא גם מאוד מאוד נגד מלחמה. רבים יתמכו בפינוי התנחלויות, אבל דבר לא יזיז את הקבעון התפישתי של השמאל המשווה לציבור הזה תדמית של מחרחר מלחמה שונא ערבים חשוך, בניגוד אל השמאל המנכס לעצמו את החמלה, את היושרה ואת אהבת האדם. הוא שוקל על המאזניים את הכאב שחש שמאלן כשהוא רואה פלסטיני סובל על לא עוול בכפו, למול, לתפישתו, האדישות/ שמחה לאיד של הימין: שמחה הקיימת רק במוחותיהם המעוותים של בריונים במסווה אידיאולוגי, בעלי המונופול על השלום שלא בא.

אז בואו נניח, לרגע, שהכיבוש יסתיים. שנפנה את כל שטחי יהודה ושומרון ונשוב לגבולות 1967. שנעשה זאת בחדווה ובאופן חד צדדי, ואפילו קצת נרחם על המתנחלים (אם זה אפשרי) כמו ששרון עשה ברצועת עזה. מחר יהיה שקט?

הלוויות ההרוגים שנפלו בהגנת תל אביב, כ' באב תרפ"ט (מקור: ויקימדיה)
הלוויות ההרוגים שנפלו בהגנת תל אביב, כ' באב תרפ"ט (מקור: ויקימדיה)

אולי זה יישמע לכם כדמגוגיה אבל לגמרי במקרה, אני נצר למשפחת הרב הראשי הספרדי של צפת שנרצח בפרעות תרפ"ט יחד עם אשתו. חכם ישמעאל הכהן קראו לו. באוגוסט 2009 במלאת 76 שנה לפרעות, ובבית הכנסת האר"י הספרדי בצפת התקיים טקס אזכרה לנרצחי פרעות תרפ"ט. הייתי שם ושמעתי את האלוף במיל' ישראל טל (טליק) ז"ל כשסיפר על זכרונותיו כילד צפתי. רבים מהדוברים המבוגרים היו ילדים כשאירעו הפרעות והם תיארו תמונה קשה ואכזרית של פחד נורא, של התנפלות הבריונים באלות ובמכות על הדלתות המוגפות והתפרצות לבתים של אנשים חפים מפשע, של ניסיון להסתתר ולחמוק מידי הפורעים שרצחו אנשים בדם קר, כי הם היו יהודים. טל נשמע חסר פשרות. הוא שב וקרא: "נקמה, נקמה, נקמה" ודיבר על חובת המדינה למנוע הישנות של מקרים כאלה, כן – גם על ידי הרתעה.

ההיסטוריונים שבינינו יודעים היטב, שבתרפ"ט לא היתה "מדינת ישראל" וגם לא היה "כיבוש" – ובכל זאת, נוכחותם של יהודים בחברון, בירושלים ובצפת הפריעה לחוליות רוצחים סדיסטיים ששחטו את הרב הקשיש ואת רעייתו בין כותלי ביתם כמו עוד אחרים שחטאו ביהדותם.

אז מצדי אתם יכולים לקרוא למבצע הנוכחי ספין בחירות, ואני אכנה אותו הצהרת כוונות מאוחרת מדי, למקרה שארגוני הטרור מתקשים בהבנת הנקרא ומפרשים את המציאות במונחים של: אנחנו נפגיז אתכם ואתם, תגישו את הלחי השנייה, כי ברגע שתגיבו תזכו לגינויים מכל עבר, גם של אינטלקטואלים ישראלי/

פורסם במגפון ביום חמישי האחרון- ועדיין, לצערי, אקטואלי.

סיפור אהבה: אמנון ודן. רק רון קופמן היה חסר.

מה שנראה  ב'פגוש את העיתונות' בערוץ 2, היה שחזור חיוור של עימותי דן מרגלית ואמנון דנקנר ב'מועצת החכמים' של 2007. כוכב העימות, אז כמו היום: אהוד אולמרט. אז הם החליפו מחמאות כמו 'פסיכופט' ו'דגנרט'

דנה וייס , בניגוד מוחלט להרגלה, כמעט לא הצליחה להשחיל מלה בעימות שהתגלע בתכניתה 'פגוש את העיתונות' בין אמנון דנקנר, מגינו הלוחמני והנאמן ללא חת של אהוד אולמרט, לבין דן מרגלית הממשיך לטעון בתוקף כי אולמרט הוא אדם מושחת. התכנית, עם זאת, הצליחה כצפוי לשסות את הצמד זה בזה ולתפוס טרמפ על שניים מהדוברים המתלהמים בטלוויזיה שהעלו את הוולגריות של הדיון הטלוויזיוני למעלת אמנות.

 

עיתונאים בעבר או בהווה, מספקים לנו את אותם 'רגעים נצחיים' של מלחמות בוץ בלתי נשכחות, שיוסף (טומי) לפיד, אביו של יאיר וחברם הבלתי מעורער של אולמרט ודנקנר, יירשם בהיסטוריה כבעל הזכויות עליהן. מצחיק, (או עצוב) אבל רק השבוע רשמה הרשות השניה לרדיו 103 הפרה בגין התבטאויות של רון קופמן שאמר לבן כספית (גם הפעם, עיתונאים) בשידור, בתכנית הספורט של התחנה: "סמרטוט שכמוך, חתיכת אפס..אתה זונה של עיתונות, אתה דובר מטעם, מי אתה? רק אצל נוחי דנקנר אתה יכול לעבוד". כספית, מצידו, כינה את קופמן 'איש ביבים' ו'בהמה'. מעניין שגם העימות הזה התפתח על רקע מעורבות של אישיות פוליטית, הפעם חיים רמון  בעלי הפועל תל אביב, לאחר שכספית כינה את קופמן 'איש ביבים'. אבל, קופמן וכספית לא המציאו את ז'אנר ההשמצות ההדדיות , והפרה כזו לא תירשם מן הסתם לתכניתה של וייס.

ואם בהשמצות תקשורתיות עסקינן, הנה כמה דברים שנאמרו היום, בעימות דנקנר – מרגלית.: דנקנר תהה 'עד כמה נהיינו רעים' ופנה בזעם מופגן לפן האנושי : "תגיד לי, אין אנושיות בלבך? אתה לא רואה בן אדם שעבר סבל, גם בזכותך.. והלב שלך עולה, נשיפה נשיפה על שמחתו. נשיפה קרה". דן מרגלית ניסה, על רקע הדיבור הבלתי פוסק של דנקנר להשחיל מלה: "(אולמרט) אדם מושחת. גם מפסק הדין הזה עולה שהתנהלותו בלתי ראויה". דנקנר (חזר ואמר): "אתה אדם אובססיבי, אתה אדם אובססיבי.. ואתה יכול להגיד שלוש מאות פעם ובית המשפט המחוזי זיכה אותו.."

באותו משדר, כשנשאל דנקנר על הצעתו הנדיבה למשה לדור 'להתאבד', הוא השיב : "אין אדם נתפס בשעת שמחתו" וכששאל מרגלית מדוע מתנגד דנקנר להליכת אולמרט לערכאות נוספות, אם אמנם הוא חף מפשע, תקף דנקנר את 'מסע הרדיפה' נגד אולמרט: אחר כך אתם תלכו לבית הדין בהאג, אחר כך תלכו לאו"ם…

אבל, כמו שאמרנו קודם, הדיון הזה היה מעודן לעומת המלים שהתעופפו בין הנאהבים והנעימים עוד בשנת 2007, בתכנית שבה התעמתו השניים סביב פרשת אולמרט ובנק לאומי, אז כינה דנקנר את מרגלית "דגנרט עם עבר נפשי קשה" ואמר על מרגלית ועל ארי שביט שהם "כמו כלבים המתבוססים בקיאם". בתגובה אמר מרגלית לדנקנר "פסיכופט" ו"דוברו של אולמרט מהסוג הנמוך ביותר".

היה שמייח. או שלא.

פורסם במגפון

למכירה :מחאה מודל 68' פריז. משומשת במצב טוב

המחאה החברתית חשובה כל כך. אפשר לומר שהיא קריטית לעתידנו. מצד שני, בחיפוש אחר מנהיגי המחאה האותנטית  מתפספס המסר שלהם – אם יש כזה. דבר אחד בטוח: אנחנו לא בשנת 1968 ואנחנו גם לא ברובע הלטיני בפריז. ולא נעים להיזכר, אבל זה כן נכון, אנחנו פה במזרח התיכון

המחשבות על המחאה עושות לי כאב ראש. אני מודה. לפני שנה היה קשה שלא להיסחף למראה ההמונים שצעדו בקריאות 'העם-רוצה- צדק-חב-ר-תי' כשכול אחד מהמפגינים יצק תוכן משלו לקריאה הזו. מה שאיחד את כולם היה, להערכתי, בעיקרתחושת המיאוס מן הקפיטליזם וההקלות מנקרות העיניים והלב לשכבת טייקונים שמתגלחים לציבור על הגב. הציבור הגדול שיצא לרחובות הרגיש שמדיניות הממשלה, ובראש ובראשונה משרד האוצר, עושה לו עוול. לחוויית העוול הזה נלוותה תחושת עלבון עמוקה מכך ש'לא סופרים אותנו'. שהמדיניות ברוח 'הכלבים נובחים והשיירה עוברת' נמאסה. שדי לנו בהתבזות הזו אל מול ממשלה שמביטה באזרחיה מלמעלה למטה, בריחוק מנוכר וציני וממשיכה להאביס את בעלי ההון על חשבוננו ולהאכיל אותנו בלוקשים.

דני האדום: דניאל כהן בנדיט (צילום: ויקיפדיה)

היעד הבנקאי שנבחר לניפוץ שמשות בשבוע שעבר לא מפתיע. הקריאה 'מושחתים נמאסתם' צריכה להיות מופנית אל מנהלי הבנקים, שלוקחים הביתה משכורות של שש ספרות בתוספת בונוסים, תעודות הוקרה במעטפות מרשרשות והטבות אין קץ על לא דבר: או בעצם, על כן דבר: על עושק הציבור.

איכשהו חלפה שנה, הח"כים המשיכו לאשר לעצמם תוספות שכר ולמצוא שעות כושר למשיכת הצעות חוק העלולות לפגוע בכיסיהן של עשרים המשפחות המחזיקות במחצית מההון במדינה. הם גם הצליחו לאדות הצעות לגבות מקבוצה נבחרת זו מסים, היכולים לכסות את הגרעון התקציבי של המדינה. גרעון, שנגיד בנק ישראל סטנלי פישר התנגד רק היום להגדילו מעבר ל- 2.5%, כי זה עלול למוטט את הכלכלה שלנו. החלופה הנעימה ומסברת האוזן לגביית מסים הולמים מהשכבה החזירית הזו תבוא בצורת הכבדת עול המסים על הציבור, כפי שהצהיר השבוע שר האוצר, יובל שטייניץ.

דפני ליף נעצרת. (צילום: רפי מיכאלי, מגפון)

השנה הזו תסומן גם כשנה שבה שר התקשורת משה כחלון פגע אנושות בקבוצה משכבת טייקונים זו: הקבוצה החולשת על רשתות הסלולר. זה נשמע נהדר עד שמגיעים לשורה התחתונה – זו שכחלון בוודאי לא כיוון אליה. והשורה התחתונה הזו אומרת שאיך שלא יהיה, בסוף מזיי..ים אותנו. בעלי חברות התקשורת, כמו בעלי הון אחרים שנפח הכנסותיהם ספג מהלומה כזו או אחרת למרבה הזעזוע (שלהם), לא יחזירו את הכסף שלוו מהבנקים. וכך, בשרשור מדהים, אנחנו נחזיר להם את מה שהפסידו. ההשקעות שלנו באותם בנקים, שנתנו להם הלוואות שערורייתיות, הן שיספגו את כל ההפסד של הטייקונים אצילי הנפש, שמצהירים כי יחזירו את חובותיהם לציבור. זה יקרה דרך קופות הפנסיה שלנו, החסכונות המגוחכים שצברנו במשך שנים – כל אלה יקבלו תספורת, בלי חפיפה ובלי פן.

במוצאי השבת הקרובה מתוכננת עוד צעדת הפגנה בין ככר הבימה למוזיאון תל אביב. המשטרה, יש להניח, תתן לשיירה לעבור כלקח מהשבוע שעבר. דפני ליף נעצרת היא לא פוטו-אופ שהמשטרה הייתה רוצה להנציח בספר זכרונותיה.

נהרות מלים נשפכו השבוע על ליף וסתיו שפיר, על שרון גל מערוץ 10, שתהה מה דפני ליף עשתה במהלך החורף ועל התשובה שליף כתבה לו בעמוד הפייסבוק שלה: תשובה שכצפוי מצאה את מקומה בעיתונים. לא פחות מעוררת השתוממות היתה המהירות שבה התקשורת מחליפה את עורה ומאמצת נרטיבים חדשים סביב המחאה, ברוח תפיסת העולם של האכסנייה העיתונאית, או יותר נכון המו"ל או הבעלים שלה. הנה, היום אנו מתבשרים כי מחקר של חברת יפעת מגלה, כי היקף סיקור המחאה ירד ב-40% לעומת השנה שעברה, והסיקור האוהד בעבר שינה את צבעו לסיקור פחות/בלתי אוהד.

להתרשמותי, זירת הפייסבוק, לעומת זאת, החזירה לעיתונים 'קונטרה'. בכל מקרה, כל השיח שהתנהל השבוע סביב המחאה עורר תחושת היסחפות קשה שמזכירה, בפולחן שלה, זמנים אפלים בהיסטוריה. אני מודה, דפני ליף מצטלמת נהדר. יש לה טונות של כריזמה. ו… מה עוד? מה יש לה להגיד?

אמרתי כבר, אנחנו לא בפריז 68'. אנחנו לא עוצרים לרגעים ארוכים ליד דוכני אלפי הספרים המשומשים של מסייה ז'יבר בבולבאר סן מישל. ישראל היא ממש לא צרפת המצקצקת בלשונה כל אימת שמישהו אחר, מחוץ לגבולותיה, עושה עוול לאוכלוסיות נדכאות. ובכל זאת, דניאל כהן בנדיט, המהפכן שהצית את אש המרד בפריז, מצא לנכון לאמץ את ידי מארגני המחאה הישראלית תוך פיזור סיסמאות על הכיבוש המשחית ותמיכה בלתי מסויגת בעמדות השמאליות שליף מיטיבה לבטא.

וכאשר חוזרים אחורה, לפריז של אז, מדהים לגלות שגם מחאת הסטודנטים הצרפתים היתה קצת נבובה ונשענה בעיקר על סיסמאות שיש בכוחן להלהיט את הרוחות. הסיסמאות של אז נשמעות כל כך הולמות לייצוג מובילי המחאה של תל אביב 2012:  גם אם לא  סיגלנו בהצלחה מספקת את הנפיחות של אומת האו-לה-לה וה'מרד אלור!'  אנחנו מה זה רוצים לאמץ את הרוח הצרפתית עם האינטלקט המעודן, ועם חזון השוויון והחירות של מולדת זכויות האזרח, שרגע אחרי ההכרזה הבומבסטית יצאה למסעות ציד קולוניאליסטיים, שלא היו מביישים אפילו את ישראל ה"כובשת".

המחאה ההיא של 1968 על סיסמאותיה וכרזותיה. כאן נמצא דמיון בעיקר בדבר אחד: בחוסר התוכן, בהעדר המסר ובעיקר באופי הגחמני של מרד נעורים שבו הכל מותר. סיסמאות  כמו "חיה את הרגע" או "מספיק עם המדינה". רוצים עוד?

"הטבע לא יצר עבדים או משרתים, אני לא רוצה לשלוט או להישלט"
"אל תיפלו לדמגוגיה המלוכלכת של הפוליטיקאים, חייבים להסתמך על עצמנו. סוציאליזם בלי חופש הוא בסיס צבאי"
"אנחנו רוצים מבנים שמשרתים את האנשים, ולא אנשים שמשרתים מבנים"
"הפוליטיקה היא ברחובות"
"אל תעבוד לעולם"
"הבוס צריך אותך, אתה לא צריך את הבוס"
"שכח מכל מה שלימדו אותך, התחל לחלום"

בזמנו, אמרה גולדה לפנתרים "אתם לא נחמדים". עכשיו, יש לנו מנהיגי מחאה הרבה יותר נחמדים. האופן שבו הטעינה גולדה את המלה "לא נחמדים" אינו הולם את דמותה של דפני ליף או של סתיו שפיר. הן בנות ששייכות למילייה שגולדה לא הייתה מעזה לומר עליו מלים כאלה. הן "משלנו". אבל, איכשהו, בדרך, הן כנראה מפספסות את "העם".

המחאה חשובה. חשובה מאוד. הממשלה הזו צריכה להפנים שמאסנו בטיוח, בהונאה, בגניבת הדעת. המחאה הזו צריכה לדרוך על היבלות הכואבות של הקיטוב הכלכלי ולהאבק בבנקים (כמשל), לא על ידי ניפוץ זגוגיות, שחברות הביטוח מכסות, אלא על ידי הרכבת רשימת תביעות: למסות את העשירים, לקבוע (בניגוד להחלטת הכנסת מהשבוע) שכר מקסימום בחברות ציבוריות, לחדול לחלק נכסי ציבור למי שכבר יש לו הכול, לעמוד בהבטחות בנוגע לבלו על הדלק, להקפיא את שכר חברי הכנסת לחמש שנים, להכנס לכיס הפרטי של הטייקונים, שרוצים לעשות תספורת על חשבוננו. וזו רשימה חלקית מאוד. מחאה אמיתית הייתה מוציאה אותנו בהמוננו לרחובות, בכל פעם שבכנסת מועבר חוק הפוגע בציבור. הייתה מונעת חקיקות בזק במסגרת חוק ההסדרים במשק – שפוגע, כמה לא מפתיע, תמיד בשכבות החלשות.  אנחנו לא בוודסטוק. המלחמה הזו היא המלחמה האמיתית על הבית שלנו. לא על דירה בתל אביב הבונבונית.

פורסם במגפון

יום אל קודס

בערוב יום ירושלים אני תוהה.
זה קורה כשאני קוראת היום בפייסבוק הערה של מישהי שרוצה למצוא חן בעיני כותבת פעילה ועיתונאית מושחזת ומוערכת בעבר, הערה שאומרת משהו על התחלחלותה מן "הצעדה של הפשיסטים בירושלים הפלשתינאית"

סליחה, המשפחה שלי נמצאת בירושלים כבר מאה שנה, אז אולי זה אומר שאני פלשתינאית? אגב, כשמרק טוויין ביקר בארץ הקודש בשנת 1869 הוא גם פגש כאן כמה יהודים, או שמא הוא הגה זאת ממוחו הנוצרי הקודח?

ירושלים. אל קודס. ויקימדיה

איכשהו, תמיד ניתן לדעת מה תהייה דעתו של כותב זה או אחר בכל סוגייה, שכן יש שבלונה ואנשים מכניסים את עצמם אליה, מרצון. ממשמעים את עצמם, כמו שהיה אומר מישל פוקו. זה בולט מאוד בתגובות בפייסבוק.

בשבוע שעבר, עמיתה מאותו מגזר רעיוני זרקה הערה כועסת וקיצונית מאוד, על הכותרות התקשורתיות שאיזכרו את העובדה שהחשודים באונס בדרום תל אביב הם מהמסתננים לישראל. היא דיברה בשם הפליטים, אותם השוותה לפליטי השואה היהודים.

פתאום חברו להם יחדיו השיח של השמאל יחד עם הדאגה הכנה לפליטים , שככל שידוע לנו רובם סתם מסתנני עבודה ולא פליטי מלחמה, אבל למה להרוס עם עובדות קטנוניות, כשאנחנו נורא דואגים להם בתנאי שלא יגורו בבניין שלנו ולא ישחו בבריכה שלנו. כל אלה נמהלו והתערבבו בשיח שרואה לנגד עיניו מטרה אחת מאוד ברורה: לחסל את הנרטיב הציוני. להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה, פליטיה, מסתנניה. למחות את העלבון הצורב של איחוד ירושלים, להיות כנענים.

אבל, כמו דוברי הכנעניות, לא זו התנ"כית, אלא זו של יונתן רטוש ואהרון אמיר ועמיתיהם שהתנגדו למה שמייצגת היהדות ולימים הציונות, אותה קבוצה מצומצמת של יהודים נבחרים שהתכחשו ליהודי אירופה ונגעלו מפליטי השואה והתייחסו אליהם כאל מצורעים, כך גם הכנענים החדשים מנסים לחלק את העם היהודי ולהעניק,  בנדיבותם,  לדיירי שכונות דרום תל אביב, אילת, ואזורי הפריפריה מתנה משמחת בדמותם של פליטים או יותר נכון מסתננים, שמה לעשות, יש ביניהם אנשים שנאלצים לגנוב כי אין להם אוכל, ולפעמים קורה גם מקרה אונס, או רצח שבוצע על ידיהם, שמצטרף לסטטיסטיקה המזוויעה ממילא ששותפים לה יהודים, ערבים וגם מסתננים.

המסתננים מוסיפים עוד נדבך למדרג הפשיעה, אבל כל זמן שזה רחוק מאיתנו, הבה נהייה הומניסטים ופלורליסטים ונביט מלמעלה על אותם ישראלים שמכתימים את שמנו הטוב, אותם יצורים ברברים שמעזים להעליב את המסתננים שנכנסו לשכונות שלהם ולהפיל עליהם ועל ילדיהם מורא. העיקר שאנחנו נהייה נאורים ונמשיך להשתייך לעולם המערבי.

מסע תענוגות לארץ הקודש. מרק טווין. ויקימדיה

ובאמת מה שייך יום ירושלים, ומסתננים שאחוז קטן מהם פליטי מלחמה, וכנעניות? השיח.

 השיח שאימצה קבוצה מסוימת מאוד שזוכה לביטוי נרחב בכלי התקשורת. השיח הזה כורך ביחד את כל הסוגיות ומדיר את כל מי שלא חושב בנוסחאות שכורכות כיבוש- סבל פלשתיני- חסימת מעבר למסתננים- ממשלת נתניהו- זה בזה.

 הקבוצה הזו מנסה גם לנכס לעצמה את הסוציאליזם ואת המחאה החברתית. כאילו לא תיתכן מחאה של אנטי קפיטליזם חזירי שלא יוצאת מבית היוצר שלהם. ואולי זה מסביר גם למה לא כו-לם, ובכללם כל מי שחושש מפני הממשלה הרחבה להחריד שקמה לנו, משום שהיא עלולה לסבול ממחלות של שכרון כוח ולנצלו לרעה כדי להנפיק עוד חוקי הסדרים דרקוניים שיפגעו בחלשים ויחזקו את הטייקונים- למה לא כולם מצטרפים למחאה שמייצגות דפני ליף וסתיו שפיר. אולי, אולי, הם מרגישים שהנערות הללו לא ממש מייצגות אותם?

פורסם במגפון

פוסט ציונות, האח הגדול ואל ג'זירה

סער סקלי, נציג השמאל הרדיקלי בבית האח הגדול, הגיע לראיון באל-ג'זירה רגע אחרי צאתו מבית האח, כדי לומר שבמבט לאחור, היום היה מסרב לשרת בצה"ל, שמדיניות ישראל אשמה בסבל הפלסטיני. סבל שאליו נפקחו עיניו רק כשלמד באוניברסיטה.
האח הגדול כפלטפורמה נוספת לנרטיב הפוסט ציוני

<


לא מפתיע שרשת הטלוויזיה הפופולארית של העולם הערבי , אל ג'זירה באנגלית, בחרה כפתיח לתוכניתה The stream  שהוקדשה למדיניות ישראל כפי שהיא נתפסת בקרב יהדות ארה"ב, דווקא בדברים שאמר סער בתכנית 'האח הגדול' על הטרור שמפעילה ישראל כלפי הפלסטינים: "טרור זה הפעלה של כוח על אזרחים, על מנת לגרום לאימה.. מה קרה בבילעין, למה רצחתם מפגינים? כדי לשמר על אימה.. מי שמפעיל את האלימות ראשון, זה צה"ל" נשמע סקלי אומר לערן, שניסה לתהות מה קורה במקרים שבהם חיילים צה"ל צריכים, אולי, להתגונן. קולותיהם המתנגדים של דיירי האח הגדול עומעמו אם לא הושתקו לחלוטין בטכניקה של אישוש הנרטיב, שזכה לחיזוק נוסף בראיון הישיר עם סער (באמצעות סקייפ) שבו ציין כי נבחר לאח הגדול בשל כך שהוא מייצג סטריאוטיפ מסויים בחברה הישראלית: "הם חיפשו שמאל קיצוני וכך הגיעו אלי", סיפר תוך תיאור הבדלנות מרצון שהוא חווה, כתושב אשקלון, לאחר שהוא מביע את דעותיו והנמקה להימצאותו בבית האח: "כדי להעביר את ההיבט הפוליטי".

אבל, כמי שיורה לעצמו ברגל, דווקא הדברים הללו קעקעו את הטענה שניסו לקבע באל ג'זירה על פגיעה בחופש הדיבור בישראל. מעניין מה היה קורה עם סער היה, למשל, אותו בלוגר פלסטיני שנעצר על ידי הרשות בגלל שהעז למתוח ביקורת נגד השחיתות – וזה קרה רק השבוע.