האנימציה הראשונה שלי

הנה ה"תרגיל" הראשון שלי באנימציה

ד.אליר והפיל המסכן

הסיפור האמתי של ישראל שהחל אי שם בחולות סיני במלחמת יום הכיפורים. האם המעגל נסגר?

ישראל עריף כץ

הזחל"מים דהרו על הדיונות והתיזו סילונות של אבק וגרגרי חול לכול עבר. מבָּטִי היה נעוץ בנתיב שחרש הזחל"ם שנסע לפניי. את עיניי צִמְצָמְתִּי לשווא, לכדי סֶדֶק דק.
האבק הערמומי פלש והציף את האישונים.
בדיונות החול של סיני כחמישה עשר ק"מ צפונית מזרחית לתעלת סואץ, אין צמחים, אין אבנים, אין הפתעות.
יש משהו מהפנט בנתיב החדש שיוצרים הזחלילים, תלם רצוף, קלוע כמו צמה, ואחיד.
פיסה כחלחלה קטנה שנחשפה בשולי הנתיב משכה את תשומת ליבי.
עצרתי את הזחל"ם וקפצתי למטה, מיהרתי לשלוף את ה"פיסה הכחלחלה". חזרתי לזחל"ם והאצתי בנהג לצמצם את הרווח שנוצר.
הפתעה.

ההפתעה הכחולה התבררה כספר שירים שכותרתו "שִירַת הַנַּעַר הַכַּמֵהּ וְהַגֶּבֶר הַמֹֻּכֶּה", מאת ד.אליר.

את הספר מצאתי בתחילת השבוע השלישי למלחמת יום כיפור.
כיצד הגיע ספר השירים לדיונה החולית. תעלומה. אותה יכול לפתור רק אדם אחד. החייל שאיבד את הספר.

למותר לציין שהשבוע השלישי של אוקטובר 1973, לא היה העיתוי המתאים, וגם לא השאלה החשובה לחפש ולאתר את החייל. מה עוד שאין אפשרות לדעת, האם הספר היה קבור בחול שעה, שבוע, או אולי חמש שנים.
עלעלתי במה שהיה בצורתו החיצונית, ספר ומחברת גם יחד. שלושה דברים משכו את תשומת ליבי. ראשית – לא אותיות מתכת קרות של בית דפוס חרטו את האותיות, אלא אדם בשר ודם שהתאמץ לכתוב בכתב דפוס אות אחר אות.
וכפי שנהוג ונחוץ מאוד בשירה גם לנקד.

שנית – היה במלל משהו מסקרן, מעורר מחשבה ובעיקר התרסה.

שלישית – אופטימיות רבה לא בצבצה מתוך התכנים. זכרתי במעורפל שירים על בעלי חיים ובעיקר על פיל מסכן.
ראוי בהחלט עיון וקריאה, אך לא כעת. פסימיות ועצבות יש לי כרגע בשפע.

הספר שרד.
שרד את טיל ה"שְמֵל", שפגע בזחל"ם, ופורר את תרמיל הגב שלי ואת תכולתו. שרד את האוהל ב"סטאר 1" שעלה בלהבות מפגיעת פגז תבערה.
שרד ימים רבים של טלטולים ממקום למקום, מעמדה לעמדה, מזחל"ם לנגמ"ש.
כמו פריטים פיזיים אחרים, יחד עם זיכרונות וחוויות, הוא נשכח שנים רבות.

שלפתי אותו לפני כחצי שנה במהלך כתיבת אירועים וחוויות מאותם ימים, ועלעלתי בו שוב. שירי התרסה, תהייה, אהבה, אלימות, דמיונות, ושטות.

בעמוד האחרון, בשיר האחרון, מצאתי גם את הפיל האומלל.

מאה אנשים, תפסו,

פיל בחדקו, ואמרו לו.

עתה אנחנו הפיל, ואתה החדק,

והם טלטלו, אותו קשות,

ואחר ברחו, בבת אחת.

והפיל בכה, אל אליליו,

ואמר להם שיתנו לו,

לפחות, תבונה אחת,

משלהם שיוכל לנקום,

את נקמתו והם גיחכו,

וזרקו לו, את הגיחוך,

והוא מת, על המקום.

חיפשתי פרטים על המשורר.
אליעזר דהן הוא ד. אליר. ידוע כמשורר רחוב, עומד בצמתים שונים בתל אביב ומחלק לעוברים ושבים דפים משיריו. עד לפני כחמש/ שש שנים היה פעיל ברשתות החברתיות. מאז דממה.

ניסיתי לאתרו, דיברתי עם מספר אנשים ששמם אליעזר דהן, אך הם לא היו ד.אליר.
פה ושם צצה כתבה בעיתון, שפורסמה בעבר לפני שנים, אך לא הצלחתי לאתר את הכתבים/עיתונאים שפגשו וראיינו אותו.
לפני מספר חודשים נקטתי בצעד המתבקש והיעיל ביותר. "שלח בקשתך על פני אוקיינוס המרשתת, כי ברבות הימים תיענה".
חיכיתי.

בעיתוי מדהים, סוף אוקטובר 2017, בדיוק ארבעים וארבע שנים לאחר ששלפתי את הספר מהדיונה, קיבלתי הודעה. "שמעתי שאתה מחפש את ד. אליר.
אני בת אחותו –מירי אופיר –צור מקיבוץ משמר העמק".
"הוא בבית אבות בת"א. צלול במחשבה, אך מתקשה בשמיעה. אנחנו מבקרים אותו בתדירות כול שבועיים בערך. בפעם הבאה נשמח ליצור ביניכם קשר. נקווה שבאמצעות הרמקול תוכלו לשוחח".
"בשמחה", השבתי. "אספר לו את סיפור מציאת הספר". "אשמח בהזדמנות קרובה לבקר אותו”. "יש לי שאלות רבות על שיריו, הנושאים, ואופן כתיבתו".

לפני שבוע, ב- 6 בנובמבר, צלצול.
מדברת מירי, זוכר. "וודאי". "אליעזר נפטר". "הלוויה בעוד שעה וחצי בת"א".
תחושת האבדן מהולה באכזבה, החמצה, פספוס.
עלעלתי שוב בספר.
בין דפיו אצורים עדיין גרגרי חול. אני נזהר לשמרם, כמו עלי כותרת של פרח מיובש.

ישראל עריף כץ
כ"ד בחשוון תשע"ח – 13 בנובמבר 2017

נכתב במלאת שבעה למותו של אליעזר דהן – ד.אליר

שמשיה ישנה בדרך מפריז לירושלים

זה קרה לי שוב, בעודי קוראת את ספרו הלא פשוט של אנטוניו מוניוס מולינה "ספרד". עוד רגע מזוקק ונדיר של הארה. מה שאני מכנה "מלים אלמותיות".

שם, בעמוד 143 של הספר (עם עובד, 2001. תרגום: פרידה פרס-דניאלי) אומר מולינה

"היכן שהוא, ברגע זה ממש, מישהו מספר למישהו משהו שקשור קשר אינטימי אלי, משהו שהיה עד לו, לפני שנים ושאני אפילו לא זוכר, ומאחר שאיני זוכר, אני נוטה להניח שאינו קיים לגבי שום אדם, שכמו שנמחה מזכרוני כך נמחה לחלוטין גם מהעולם.

חלקים ממך מוסיפים להתקיים בחייהם של אחרים כמו החדרים שגרת בהם ועכשיו גרים בהם אחרים, תצלומים או מזכרות יקרות שהיו שלך וכעת אדם זר נוגע ומסתכל בהם, מכתבים שמוסיפים להתקיים בזמן שמי שכתב אותם ומי שקיבל אותם ושמר עליהם מתו זה כבר.

הרחק ממך מספרים פרשות מחייך ואתה מומצא בהן, בדיוני לא פחות מדמות משנית באיזה ספר, עובר אורח בסרט או בסיפור חייו של מישהו אחר".

באחד הטיולים הרגליים בפריז, ממש לא מזמן, מצאנו מונחים ברחוב , לא רחוק מביתו של בלזאק, ליד פתחו של בית, חפצים רבים. מה שנראה כמו עזבון שפונה לטובת דיירים חדשים. המון תקליטי ויניל ישנים. ספרים, מגזינים. הייתה שם שמשיה גנדרנית ומסולסלת. לקחתי אותה למזכרת וסחבתי אותה ארצה למרות שלא נכנסה לשום מזוודה. שאלתי את עצמי, מי הייתה זו שהסתובבה איתה ברחובות פריז? התחלתי לחבר לעצמי סיפורים בראש. אינספור סיפורים. בדיתי את דמותה סביב אותה שמשיה. השארתי בדירה בפריז חפצים, אפילו ספרים משומשים שקניתי בדוכן בסן מישל בעשרים סנט, אבל לא יכולתי להיפרד מהשמשיה.

ש"י עגנון: סיפור לא פשוט

במוצאי החג הראשון של סוכות צפינו בחלקו הראשון של סרטה של איטה גליקסברג "ש"י עגנון – מוקדש לנוות ביתי" (ערוץ 1) ובאמצע הדרך, עוד לפני הקרנת החלק השני של הסרט, הצפויה במוצאי שמחת תורה, סיפרה היוצרת, איטה גליקסברג למגפון, על התהליך שעברה עם הסופר המת.

רשות השידור מתגאה ביצירה הזו, המעלה על נס את החיים מאחורי הקלעים של הסופר שהיה הרבה יותר מ"שרייבער" (כותב), כפי שכינה אותו בעלומיו אביה של אסתר, אשתו.

איטה גליקסברג יצאה למסע עם חתן פרס נובל לספרות הראשון והיחיד מישראל, ש"י עגנון ועם משפחתו. עם אשתו המתה ועם ילדיו הנושקים לגיל מאה. ילדים שחיו בצלו של אב ששמו השני יכול להיות מורכבות, גאונות, אגואיזם ואגוצנטריות, עומק חשיבה, הגות וידע בצד נבירה ברגשות וביחסי אנוש ומודעות למצבים אנושיים פעוטים לכאורה. גליקסברג עדיין חיה בתוך הסרט, מתקשה להיפרד. תוך כדי עבודה, שנמשכה שלוש שנים, היא גילתה את העומק של ש"י עגנון וצללה לרבדים העמוקים של יצירתו.  אם אלה מאתנו שלמדו לבגרות את "תמול שלשום" זוכרים ממנו בעיקר את הכלב המשוגע בלק, ופחות את המשמעויות העמוקות של כל מילה, כל משפט שנשזר בקפידה כשהוא מגלם בתוכו שכבות שכבות, בהן כאלו הלקוחות מהפסיכולוגיה, מתורת החלומות ואחרות השאובות מתורת הנסתר, הרי עבודה על עגנון חייבה את יוצרת הסרט להיכנס לעומקם של דברים. כך גם למדה להבין את הצורך שלו בשקט ובריכוז מוחלט שגבו מחיר ממשפחתו, ובעיקר מאשתו אסתר, הלא היא נוות ביתו, (או שלא?) שהתמסרה, כך נראה, מרצון.

הסרט "ש"י עגנון – מוקדש לנוות ביתי" המוקרן בשני חלקים, מציין מאה שנה להיכרות עגנון (שמואל יוסף צ'צקס) עם אסתר-אסתרליין, שסיפרה בשנת 1966 בראיון רדיופוני לרגל זכייתו של עגנון בפרס נובל, על היכרותה עמו בשנת 1913.

אסתר עגנון, באדיבות חמדת עגנון

אילת ליבר, שניהלה את בית עגנון ונמנתה בין המרואיינים לסרט, אומרת שם: "הדבר העצוב הוא שיש אותה, שהיא הקרבן של היצירה הזאת". גם אם הסרט עשוי  להצטייר לצופה כהומאז' לאסתר, רעייתו של עגנון, על מסירותה ועל הקרבתה, הרי גליקסברג מבקשת לתקן את הרושם העשוי להתקבל כאילו הסרט מבקר את התנהלותו של הסופר עגנון , שעה שמביטים בה על רקע גדולתו. גליקסברג אינה חולקת את רגשות האנטגוניזם המתעוררים כלפיו בעת הצפייה בסרט וגם לא את הביקורת על ה"קורבניות" של אסתר.

– האם יחסך אל עגנון השתנה בעקבות עשיית הסרט: האם במהלך העבודה התפתחו בך רגשות שליליים כלפיו בעיקר בגלל יחסו לאשתו אך גם בגלל יחסו לילדיו, או שאולי רגשות ההערכה שלך כלפיו כיוצר גברו.

 – "ההיכרות המחודשת שלי עם עגנון במהלך העבודה על הסרט נעשתה בשלב בוגר מזה שבו למדתי  את כתביו. הפעם הייתי מצוידת בכלי עבודה דוקומנטריים. לא רק שהערצתי אליו גברה אלא גם הבנתי את מצוקתו כאמן-יוצר שמחויב טוטאלית לעבודתו וכאדם בוגר שחי במודע את תחושת הכמיהה למימוש ואת תחושת ההחמצה הקבועה".

"את דמותה של אסתר לא העליתי מטעמים פמיניסטיים. עגנון חידש בספרות העברית את הרומן הפסיכולוגי. הוא הפליא לתאר דקויות ביחסים בין המינים ובחיי נישואים. ב'סיפור פשוט' הירשל משתגע ומטופל ע"י ד"ר לנגזם כדי לשמר את הנישואים".

"הנישואים הלא שגרתיים לאישה כל כך מיוחדת הביאו אותי, כדוקומנטריסטית, ליצור תשתית של  שלושה  מעגלים: הזוגיות בחיים, הרומן הפסיכולוגי והתפיסה הקבלית. בשלושת המעגלים האלה מתקיימת חוקיות של כמיהה למימוש ושל החמצה. לדעתי, שלושה מעגלים אלה ניזונים זה מזה".

בהקשר זה, של החמצה, נבחר ציטוט מטלטל מדברי עגנון: "אני קבצן של אהבה שנקרע לו תרמילו והוא מניח את האהבה בתוך תרמיל קרוע": דברים שבהם מוצאת יוצרת הסרט ביטוי לחיים בצל כתיבה (או כתיבה בצל חיים), שיש בהם כמיהה מתמדת ותחושה קבועה של החמצה.

ש"י עגנון, באדיבות אמונה ירון

 – האם חשת אמביוולנטיות ביחס כלפי עגנון?

– "מאוד הבנתי את עגנון וליבי יצא אליו. כל חייו היה צריך להוכיח את עצמו בעבודה קשה".

– צפיתי בסרטך כהומאז' לאסתר. מה חשת כלפיה? כלפי הכניעות שלה והוויתור שלה על עצמה: האם את רואה זאת כהרואיות או כ"פראייריות" או אולי את רואה זאת בצורה אחרת. האם המקום שנתת לה בסרט מבטא את תחושותייך כלפיה.

– "אני חושבת שאסתר בחרה בחיים מעניינים ולכל צורת חיים יש מחיר. אני בהחלט מזדהה עם בחירה זו".

 לדברי גליקסברג, החלה בעשיית הסרט לפני כשלוש שנים בעידוד מנהל מחלקת התכניות יואב גינאי וכחלק מתפיסת העולם שלו לגבי יעוד השידור הציבורי. מיד עם ראשית התחקיר היא פנתה למנהלת בית עגנון אז, אילת ליבר, ולילדיו של עגנון, אמונה וחמדת. "החיבור והאמון ביני לבין בני המשפחה היו מיידיים", היא מספרת.

איטה גליקסברג (צילום: ויקטוריה דולינסקי)

 וברשות השידור כמו ברשות השידור, אי אפשר בלי סיפור רקע: "הקונספציה לסרט נבנתה בזמן קצר. היה עיכוב של כשנה לקבל אישור להפקת הסרט משום שחבר של המנכ"ל הקודם "חמד" לעצמו את הסרט כששמע שאני עובדת עליו", מספרת גליקסברג. חלפה שנה מבוזבזת ואז אושר הסרט, רק לאחר חילופי ההנהלה.

למרבה המזל, גלגלי הביורוקרטיה לא הצליחו לחבל לחלוטין בתוצר הסופי כי הבת והבן המתבגרים של עגנון, בשנות התשעים לחייהם, שבריאותם אינה תמיד במיטבה, צולמו עוד בראשית התהליך וכך הצליחה גליקסברג להציל מידע וראיונות שמאוחר יותר לא היה אפשר לתעדם. במשך תקופות ארוכות, היא מתארת, לא היה ניתן לראיינם על אף הרצון הטוב שלהם ומודעותם לחשיבות הנצחת הוריהם. "הכנות שלהם כבשה אותי עד כדי כך שלעתים חשתי צורך לגונן עליהם ולא לפרסם כל מה שסיפרו לי".

ובכל זאת, נשמעים בסרט דברים שלהם, כשהם מתארים את בחירת הוריהם לחיות בשתי קומות נפרדות ואומרים על יחסי הזוגיות של הוריהם: "הייתה אהבה גדולה אבל גם אי הבנה גדולה" או כשאמונה ירון אומרת על אמה משפט קשה: "היא לא נתנה לנו די אהבה. היא אמרה שילדים הם כדי לראות אותם, אבל שלא יפריעו".

מלאכת עריכת הסרט ארכה שנה בשל מורכבות החומרים והצורך לכנס את כל כתיבת עגנון והחומרים הדוקומנטריים לרצף טלוויזיוני אחד ובה בעת ניסתה היוצרת לשוות לסרטה אופי חדשני על ידי עריכה קצבית ושימוש באנימציה של הטקסטים הספרותיים.

"זה היה אתגר להביא עדויות אישיות ופרטים היסטוריים לסרט טלוויזיוני ויזואלי שיהיה עדכני, זורם ומרגש", היא מתארת את התהליך.

לשאלה בדבר השתתפות הדור הצעיר לבית עגנון בסרט, גליקסברג  אומרת כי בני משפחת עגנון בורחים מהמשא שכרוך בשם עגנון. "חלק מהנכדים היו צעירים מכדי לזכור דברים משמעותיים ולחלקם החשיפה בהקשר זה קשה משום שהם רוצים לבנות את חייהם באופן עצמאי".

לדבריה, חלקו השני של  הסרט מתמקד בחיי הזוגיות של עגנון ואסתר כאן בארץ: "חיי נישואים שלא היו סיפור פשוט". במקביל, החלק הזה של הסרט מתעמק, לדבריה, יותר בסוד היצירה העגנונית ומנסה לענות על שאלות שנשאלו בסופו של הפרק הראשון.

גליקסברג מספרת כי "ההתחקות אחרי דמותו של הפסיכולוג של אסתר מביאה לגילוי סיפור חדש שמאיר את כתיבת סיפורי החלומות של עגנון". אסתר טופלה ע"י הפסיכואנליטיקאי מקס איטינגון, חברו של פרויד, ומי שהקים את החברה הפסיכואנליטית בארץ.

ואם כבר מדברים בשפת עגנון, הרי גליקסברג בחרה לסיים את הסרט ברוחו: "הסופים של הרומן 'שירה' הביאו אותי לסיים את הסרט בשלושה סופים שונים, כשכל אחד מהם מציע פרשנות לשם הסרט 'מוקדש לנוות ביתי' – האם זו האישה או האלוהות או אולי היצירה והאמנות?"

כלומר, אם אמרנו קודם בוודאות שנוות ביתי היא אסתר, הרי שאולי טעינו ואולי נוות ביתו היא גם רעייתו וגם יצירתו וגם הכול-יכול.  אפילו עתה, שנים לאחר מותו, ממשיך עגנון לתעתע בנו, לזרות אור ולהטיל צללים ובעיקר לעורר בנו את יצר הפלפול שהיה כל כך טבוע בו. נווה יכול להיות בית ויכול להיות נווה מדבר: שניהם מקומות שמסמלים עבור רבים את החיבוק, החום והעונג. מה היה הנווה של עגנון? האם ההקדשה הזו המירה את השכחה הבלתי נסלחת של רעייתו, אסתר, שישבה ימים כלילות להעתיק את כתביו, הקפידה לשמור עבורו על שקט מוחלט וסיפקה לו את הפרטיות והסגפנות שחייבה יצירתו? היא לא זכתה לאזכור שמה במסכת התודות של עגנון בטקס החשוב בחייו, בשנת 1966, עת שקיבל את הפרס שחתר אליו כל ימיו בכל האמצעים שעמדו לרשותו. באותו מעמד הוא זכר להודות לכל האנשים הזרים שישבו באולם בשטוקהולם הקרה ושכח רק פרט פעוט שבזכותו זכתה הספרות שלו להוקרה העולמית.

ותודה לחברי האקדמיה.

חלקו השני של הסרט יוקרן במוצאי שמחת תורה, יום חמישי בשעה תשע ורבע בערב. בערוץ הראשון.

פורסם במגפון.

ויקי שירן: חסרה פעמיים

המחאה החברתית בלי ויקי שירן סבלה מאותו סוג של חיוורון שנובע מהעדרה של האישה הזו שידעה להצביע בהתרסה ובלי בושה על גזענות, על אפליה, על הדרת נשים, על שחיתות בצמרת החברה הישראלית ועל פרקטיקת האתרוג הנהוגה במקומותינו כלפי אנשים מסוימים מאוד. נשמע מוכר?

בשנת 1991 הגישה שירן את עבודת הדוקטורט שלה לאוניברסיטת ג’ון גאי בניו יורק. עבודתה בחנה את גילויי השחיתות בישראל משנת 1948 ועד שנת 1988. ההגמוניה השלטונית, על פי מחקרה, ידעה לאתרג  אנשים מסוימים שפשעו, בה בעת שהיא דאגה לחשוף שחיתויות של אחרים. היא גילתה שהשתייכות למפלגה גדולה ונוכחות ממושכת במרחב הציבורי מגוננים על אדם מפני החשדתו בפשע. אחד הכלים בשירות מערך ההגנה על איש הציבור הוא התקשורת המקפידה להותיר את החשדות בתוך המרחב הפוליטי ולא במישור הפשע. היא גילתה עוד כי מערך ההגנה הזה מתרופף ככל שמדובר, למשל, בפוליטיקאי מזרחי או ערבי. היא אפילו מצאה כי מערכת המשפט נוטה לרפד פשעים של פוליטיקאים מהזן הנכון על ידי התעלמות או שתיקה.

ויקי שירן: מתוך הסרט "שוברת קיר" (הרשות השניה)

אבל, לשירן היה גם פן אמנותי. לאחר מותה התפרסם ספר שיריה "שוברת קיר" . במאמר שכתבה פרופ' חביבה פדיה, גם היא משוררת וסופרת, בעיתון הארץ בשנת 2005, מצוטט בכותרת המשפט של שירן: "העם שלי לא קורא שירה, העם שלי לא אוהב אותי". כותבת פדיה בסיכום מאמרה: "למרות כל הצדדים המוחצנים, המושכלים, האמיצים והחלוציים שהיו בוויקי, היה בה ערוץ אחד של צד מופנה פנימה, של השתהות, של דוחק נשי, של זעקה עוקרת קרביים, מזעזעת בכאבה. צד דומה לבכייה האילמת בשקט בבית הכיסא ("העם שלי לא קורא שירה, העם שלי לא אוהב אותי/ כאב צריך לעטוף באריזה, לכן אני בוכה בבית כיסא שעות על האסלה", עמ' 47). צד שצורך אינטימיות מרבית תומכת כדי להוציא החוצה. השירה כגידול פורה, הנחשף על רקע מאבק קיומי בגידול ממאיר. המחלה כמטפורה. ויקי תיעדה גלריה של דמויות כואבות, כאשר כל דמות ודמות ברסיסיה שבה ומשיקה לדמותה שלה, העומדת במרכז כמה מהשירים ובונה את עצמה מחדש. העיכוב הכואב הזה הוא לא רק הסיפור האישי של ויקי. הוא הסיטואציה הקיומית והמטפורית של תרבות שלמה. כשחבריו של ר' אדא בר אהבה ראו שלאחר שהסתלק לא שנו הלכה כיאות, קרעו עליו קריעה שנייה. המקשיבים לקולה של ויקי שנשאר קול כתוב, ומבינים בדיעבד שהחמיצו גם משוררת, רוצים לומר לה השמיעיני, רוצים גם הם להגיד ויקי, את חסרה פעמיים".

בהודעת הרשות השניה נמסר כי "סרטו של הבמאי יצחק חלוצי, בהפקת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, הוא סיפור מאבקה של הפנתרה השחורה ויקי שירן, מובילת תנועות מחאה ולוחמת חסרת פשרות. 30 שנה אחרי המהפכה החברתית שהובילה, חוזרים הצעירים שהנהיגה, הפעם כבוגרים, כדי לבדוק את תוצאות אותו מאבק, ולפענח את דמותה של האישה שהפכה לסמל".

הסרט יוקרן במוצאי שבת ה-9 במארס במסגרת "רצועה מהחיים": "כשאני נלחמת למען מזרחים, ערבים ונשים זה לא מפני שאני אישה מזרחית, אלא מפני שזה לא צודק" , מובא בסרט הציטוט מדבריה של שירן. הסרט חוזר לתחילת דרכה של ויקי, כמדריכה בסדנת תיאטרון נוער בתקופה הסוערת של ראשית שנות השבעים, עם הופעת "הפנתרים השחורים". המפגש עם הצעירים משכונות המצוקה ביפו ובסביבתה מחזיר את ויקי לילדותה והיא מחליטה לשנות כיוון ולצאת לדרך חדשה, הפעם חברתית. יחד עם פעילים נוספים היא מקימה תנועות חברתיות שונות, ביניהן "אל"ה", "אחותי" ו"הקשת המזרחית הדמוקרטית", ומצטרפת כשותפה למפלגה הפוליטית "תמי". היא יוזמת מחאות רבות, כאשר אחת הבולטות בהן היא הגשת בג"ץ נגד הסדרה "עמוד האש", בטענה להעדר ייצוג הולם למזרחיים.

 "קולה של ויקי שירן נשמע בכל ערוצי התקשורת, ושמה הופך שם נרדף לצדק חברתי, ולמאבק המזרחי והפמיניסטי. אך כשהיא בשיא פריחתה, מתגלה אצלה מחלת הסרטן. ויקי בוחרת שלא להילחם במחלה, אך ממשיכה להיאבק על שינוי חברתי, עד שהמחלה מכריעה אותה בשנת 2004". (שירן היתה אז בת 57).

הסרט "שוברת קיר" מפגיש בין הצעירים שהדריכה ויקי בשנות ה-70,  היוצאים כבוגרים למסע כדי לבדוק מה עלה בגורל המהפכה החברתית שהובילה שירן.

בסרט קטעי הצגות נדירים של הסדנה שאותה העבירה ויקי בשנות ה-70, שיחה עם חבריה ועם פעילים פוליטיים של אותה תקופה, עם משפחתה ומכריה, וכן עם המשורר נתן זך.

בימוי: יצחק חלוצי

הפקה: יהלי גת, מוזה הפקות, עבור הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.

פורסם במגפון

פרדי גרובר נפרד ויורגו דלאראס חוטף מירון אנוש

כתבת יומן מרגשת על חקלאים וגשם, על החיטה שצומחת שוב בנגב הצחיח, חתמה קריירה מפוארת של אחד מכתבי המגזין אוהבי הטבע שלנו. בסוף הכתבה, על רקע שדות הקיבוץ רוחמה חתם פרדי גרובר שלושים ואחת שנות עבודה בערוץ הראשון ואמר לצופים שלום

אילה חסון קצת השתנקה וגם אנחנו, הצופים. גרובר הוא משהו ייחודי בנוף הטלוויזיוני שלנו. גרובר הוא זה שיוסי שריד תיאר בעיתון הארץ את סיפורם המופלא של הוריו טוסקה ונסטור , שפרדי הוא בנם היחיד. אולי הרקע שעליו צמח וגדל מסביר במשהו את האהבה שמקרין גרובר על סביבתו – אהבה שהפכה אותו לכל כך יוצא דופן בבועה התקשורתית שלנו. קשה להבין למה ויתרו על האיש  הזה בערוץ 1. לפי הקריטריון הזה, נשיא המדינה שמעון פרס היה צריך לצאת מזמן לפנסיה,לא?

יורגו דלאראס: מופיע בישראל ומרוויח הון, יוצא וכופר בזכות קיומה בחוץ. ביוון משליכים עליו ביצים סרוחות (צילום: ויקימדיה)

וברדיו, ירון אנוש עדין הנפש מחטיף ליורגו דלאראס. דלאראס משמיץ את ישראל ויוצא ממנה עם 'בוחטה' של עשרות אלפי יורו, אבל למדינה אין כסף להשקיע בספורטאים שלנו

בתכנית שעת המנחה של ירון אנוש קול שישי ברשת ב', ביום שישי אחר הצהריים, תכנית המתנהלת על מי מנוחות באווירה תרבותית של דיונים על ספרים, על בעלי חיים, והרבה מוסיקה יוונית, לאחר דיון על מצבם העגום של הספורטאים הישראלים באולימפיאדה בעיקר משום שהמדינה זונחת ומפקירה אותם, העז ירון אנוש לתקוף את ראש עיריית ירושלים ואת ראש עיריית בת ים, דווקא בגלל זמר יווני. יורגו דלאראס.

אי אפשר להאשים את אנוש באי היכרות או בחוסר אהדה לתרבות היוונית, אלא שהזמנת דלאראס להופיע בבריכת השולטן בירושלים העבירה את אנוש על דעתו. הוא מתרעם על שראשי ערים בהן ירושלים ובת ים, מזמינים את דלאראס להופיע בישראל: "יורגו דלאראס, שהיה גדול זמרי יוון.. את האיש הזה, אני  לא משמיע לפחות שנתיים בתכניות שלי.." סיפר אנוש . זאת, לדבריו, בעקבות זאת שמיד לאחר שחזר דלאראס מהופעות בישראל ליוון, עם עשרות אלפי יורו בכיסיו, כספים שלדברי אנוש הבטיח דלאראס לתרום אך לא תרם אותם מעולם, הוא מיהר לחתום על עצומה פלשתינית האומרת שלא צריך לחגוג את יום העצמאות של ישראל. זה, כמובן, לא הפריע לשועי הארץ להזמינו שוב להופעות בישראל, גם לאחר שאמר שאינו מבין למה מדינה שסבלה מהפאשיזם הנאצי עושה אותו דבר לעם אחר: כך לדברי אנוש: "ובלי לחשוב על דעותי הפרטיות, כשאתה בא לעשות ממני עשרות אלפי יורו, לפחות תסתום את הפה. זה לא עניינך". ואז, הפנה אנוש שאלה לראש עיריית ירושלים (ניר ברקת), מה בדיוק מניע אותו להזמין את דלאראס להופיע בבריכת השולטן: "בהופעות שלו ביוון, לא נתנו לו לפתוח את הפה בגלל טענות שקריות על דברים שהוא עשה למען העם היווני" וכן, ביוון השליכו על דלאראס ביצים ו'מכל הבא ליד' בהופעותיו, ולירושלים, הוא מוזמן בכבוד מלכים.

פורסם במגפון

רוצים 'אבא במאה'? חוק הספרים והיצרים

 

המאבק היצרי סביב מבצעי ה'אבא במאה' ומבצעים מקבילים של סטימצקי משמח, ולו משום שהוא מצביע על אכפתיות  בעולם שבו הנורמה השלטת היא 'לעשות לביתי'. פתאום קמים אנשים ונזעקים מרה נגד הפגיעה בסופרים הישראלים שנעשקים תחילה בידי המו"לים ולאחר מכן, בידי רשתות השווק הגדולות המדמות את עצמן לשוק ירקות ופירות שמחיריו יורדים בערוב יום שישי, לפני שהמוצרים יירקבו ויושלכו לפח.

אלא שבין הנהנים מהפירות והירקות המוזלים, או אלה שנזרקים ונאספים חינם, יש הרבה אנשים נזקקים שאינם יכולים לשלם עבור הענבים היפהפיים והבוהקים שמוצעים בסלסלות מסודרות בסופרמרקט של רמת אביב.

סטונר

יש כמה אלמנטים בולטים במאבק הזה: ראשית, המו"לים שמתעללים בכותב שאינו 'סלב' ושאינו יכול להתמקח איתם ומציעים לו תשלום מביש עבור כל עותק של ספרו. לצידם מתייצבות רשתות הספרים הענקיות, שמבצעיהן אף מוזילים את התשלום לספר. תופעה נוספת שהן מובילות היא דריסה, ברגל גסה, של אותן חנויות ספרים קטנות ואינטימיות, שבהן המוכר יכול גם להמליץ על ספר טוב, אך אינן יכולות לעמוד בתחרות מול הבולדוזרים שמציעים ספרים במחירים כה נמוכים. אני לא יכולה להתכחש לעובדה שבעניין זה יש לי סנטימנט אישי חזק מאוד, כמי שגדלה בצילה של חנות הספרים של אבא בירושלים, זו שכבר אינה בבעלותנו.

ויש את הפן של הסופרים. הפן הזה, טעון וכאוב במיוחד, ולו משום שדווקא אותה שכבה של סופרים מבוססים שמשתכרים היטב יכולה להרשות לעצמה לאסור עתה את מכירת ספריה במבצעי שבוע הספר.  ברשימה זו נמצאים, בין היתר, מאיר שלו, צרויה שלו, עמוס עוז ודויד גרוסמן. הסופרים שאינם נמצאים באותה רשימה מכובדת, משוועים למכירת ספריהם, ולו בזול. ושוב אנו עדים לתהליך הקפיטליסטי שבו רוכבים העשירים על גב העניים, ועוד זוכים למחיאות כפיים.

אלגנטיות של קיפוד

ויש עוד סוגייה, מאוד עדינה, שהעלה גם זאב גלילי. זו הסוגייה של אינפלציית הסופרים, שרובם גרפומנים שלא ראויים להתקרא 'סופרים' אך מוציאים לאור ספרי זבל בקצב מסחרר. האם אנחנו חייבים לסבסד אותם? ההצעה של גלילי מאוד פשוטה: שיחוקק חוק לגבי ספרות ישראלית בלבד – ומי שרוצה, שישלם עבור ספרים אלה מחיר מלא.

אבל זו תהייה היתממות ואף צביעות להגיד שעל הדרך, לא עלולים להיפגע סופרים ישראלים טובים שלא יודעים ליח"צן את עצמם, או שטרם הגיעו למעלת סלבס, ולשאלה הזו אין לי מענה:
אם תחליט הממשלה לסבסד את הסופרים, כשם שהיא מסבסדת מפעלי תרבות אחרים, כיצד תתחלק העוגה? למי הסמכות לקבוע מי סופר טוב ומי לא? האם התשלום הזה לא יגיע לבסוף לידיהם של הסופרים המבוססים ממילא? ובכלל, האם הדבר לא ייצור אווירה שבה ייתפשו הסופרים כעלוקות, פושטי יד, המוצצים את דמנו? מצד שני, מכירת ספרים במחיר המכבד את כותביהם, האם היא לא מאיימת על הסופרים עצמם עקב נטישת קוראים? ונותרת בעינה שאלת הספרות הזרה: למה שלא נהנה ממנה במחירים מוזלים?

אישית, רכשתי במבצעים מוזלים בשנים האחרונות את 'סטונר' הנפלא של ג'ון ויליאמס ומאוד נהניתי ממנו, את ספרה המרתק של מיוריאל ברברי 'אלגנטיות של קיפוד', את 'וולף הול' של הילרי מנטל, המשרטט בקווים מדוייקים וחיים את דמותו תומס קרומוול בתקופת הנרי השמיני, את ספריו של חאלד חוסייני והיו עוד – ונהניתי מכל רגע נפלא של קריאה.

פורסם במגפון

סליחה, יקירה. מכורה שלי

סליחה, יקירה. סליחה על שאנו קורעים אותך לגזרים בשנאה עוורת. סליחה על שהפכנו את האחווה והשוויון  למלים נבובות. סליחה על שנתנו לקבוצת בעלי הון ציניים להפוך לאדוני הארץ. סליחה על שיש בך ילדים רעבים. סליחה על שהמלכנו אליטה אנטי ציונית ונתנו לה להשתלט על השיח

על אודות אדמת הטרשים המדממת שלך, או של ליטא מולדתה, כתבה לאה גולדברג את המלים הנצחיות : "מכורה שלי, ארץ נוי אביונה". בכל מקרה, אין כמלים האלה לתאר את הארץ הזו.

"עלובה שלי, אביונה ומרה
למלך אין בית, למלכה אין כתר
רק אחת בעולם את שבחך אמרה
וגנותך חרפתך כל היתר"

מפת ארץ ישראל. ויקימדיה.

רון מיברג, שלא חי בארץ לפחות עשור, מתבייש להשתייך אליך. זמן קצר לאחר הרצח של ילדים יהודים בטולוז, הוא מעדיף לומר שהוא צרפתי, אבל הוא פורט לפרוטות את הזכויות לחוזרים ארצה ורוצה/לא רוצה (?)  שתהייה לו זכות בחירה בחו"ל. בכלל, הוא רוצה שתהיי מדינה "מתוקנת" ורואה את עוולותיך דרך המשקפיים של נועם חומסקי ושל המרקע המרצד אלפי פעמים עם תמונת סא"ל אייזנר מכה מפגין דני שלא הוזמן לישראל, שמתנגד לקיומה של ישראל, אך  בכל זאת בא לכאן כדי להפגין נגד ישראל. המרקע של מיברג לא שיקף בה בעת את הטיפול שמעניקים שוטרים דנים למפגינים, או היחס של שוטרים אמריקאים לחשודים בנהיגה פרועה, בעיקר אם הם שחורים.

קבוצה מממשלת אבירי הפייסבוק שמה לה למטרה להדיח את ראש הממשלה. סליחה, לא אמנה פה את רשימת שמות התואר, הקריקטורות הפוגעניות, האמירות הציניות והסקרקסטיות שהעניקו לו, ובשם השקיפות אף אודה שלא הצבעתי עבורו בגלל השקפת עולמו הכלכלית. היום, יום הזכרון, הוצפה גם האשמה של ראש הממשלה בציניות, כי הוא העז להזכיר את אחיו, יוני נתניהו. תגידו, אתם השתגעתם?

יאיר וליהיא לפיד. צילום: רפי מיכאלי

אותה חבורה מדביקה למתנחלים כינויי גנאי שלא היו מביישים את הקריקטוריסטים והסאטיריקנים הנאצים. הקבוצה הזו, שלא תעזו להגיד עליה שהיא, למשל, לא דמוקרטית או עריצה או אלימה (זה רק אלימות מילולית, או יידוי אבנים ליד גדר ההפרדה. לא משהו חמור). זו קבוצה שטחו עיניה מראות את כל העוולות שיש פה, נגד עניים, למשל. היא שכחה שיש פה, בישראל 2012 קבוצה מובחרת של  אוליגרכים, שנכנסים לכולנו לכיס בדרכים ערמומיות. היא שכחה שיש פה "תספורות" על חשבוננו. היא ממצמצת כשרואים נערים יהודים צוחקים על השואה. הכיבוש אשם. נקודה. ושלא תעזו להגיד עליהם גם שהם שטחיים. להפך, הם ממש נגד אחזקת השטחים.

אפרופו אוליגרכים. חברת ביטוח הולכת לשלם למגישת חדשות טלוויזיוניות לשעבר 2.5 מיליון ש"ח לקמפיין. זו רק דוגמה. אחת. זה לגיטימי, יגידו בשכבות המבוססות. זה כסף פרטי. מותר להם לעשות בו מה שהם רוצים. באמת, למה צרות העין הזו? אז מה אכפת לך אם היא מרוויחה בקמפיין אחד משהו כמו חצי מיליון משכורות חודשיות רגילות? זה על חשבונך? אז זהו, שכן. השכר שמשלמים בנקים, חברות תקשורת, חברות ביטוח, לקמפיינים מנקרי עיניים, הוא על חשבוני, הכספי והנפשי.

יאיר לפיד הפך גם הוא מטרה לחצי קבוצת שוחרי הדמוקרטיה. פתאום הפכה הנחיית אירוע  "שרים בכיכר" בערב יום הזיכרון למקפצה פוליטית. אני תוהה אם היו נזעקים במקרה שאיש מאנשי שלומם היה מקבל את ההנחיה. בתנאי שהייתה לו קצת כריזמה. אבל בינינו, מי?

יש מקום לבקר את השלטון. יש מקום (ענק) לכמוה לשלום. יש מקום ענק לרצות בקץ כל המלחמות. ויש מקום להביט במציאות בעין מפוכחת. לראות מה קורה בסוריה שכנתנו, לא לשכוח קצת היסטוריה ולהודות על האמת המרה, שאנחנו די לבד. אנחנו מתנצלים כשאנחנו אשמים וגם כשאנחנו לא אשמים. אנחנו מאשימים את עצמנו ללא הרף. וכל זה לא ממש עוזר.

פורסם במגפון

אמג'ד חוזר, כדי לעשות צחק מעצמו, ובעיקר מאתנו

שידורי קשת מפגיזים בשלושת ימי השידור שלהם – ודבר אחד ברור. הם מאוד נחושים לשמר את הצופים אצלם. מיום שני הבא (6 בפברואר) מיד לאחר 'ארץ נהדרת' הם חוזרים עם עבודה ערבית בכיכובו של ה'ערבי -יהודי' הלפלף,  והשכנים היהודים הגזענים והצבועים

סייד קשוע בעל הטור שמצליח להגחיך את עצמו בטוריו ב'הארץ', אבל בעיקר אותנו, הקוראים היהודים, חוזר עם עונה שלישית של הסדרה עבודה ערבית.

אמג'ד מעבודה ערבית. צילום יח"צ אלדד רפאלי

הסדרה שבה הוא פורס את החברה הישראלית ליהודים לבנים ויהודים שחורים, לערביי מחמד ולערבים המפגינים את זהותם הלאומית הפלסטינית .
זה די ברור מי יוצא טוב מהסדרה הזו, ואלה לא היהודים. גם לא אמג'ד (השחקן נורמן עיסא) הגיבור הערבי שמנסה כל הזמן לרצות את ההגמוניה הישראלית, את העיתון שנותן לו פרנסה ואשליית שוויון. אמג'ד המנסה להיות יותר ישראלי מישראלי.

בעונות הקודמות ראינו אותו מדליק משואה ביום העצמאות, מתחפש לחייל בפורים, ומתעמת עם אשתו הלוחמנית ועם הגזענות המוצנעת של שכניו היהודים, וקשוע העושה שימוש בדמותו שלו כדי להעביר את המסר, יודע היטב שהומור עצמי הוא מתכון מופלא לביקורת נוקבת. ל'אני האהבל' שלו מותר להמחיש הכל. באמצעותו, הוא אינו חוסך את שבטו דווקא מהשמאלנים יפי הנפש. 
אם נסתמך על התהליך שעוברת כתיבתו של קשוע, בודאי מצפה לנו עונה שבה ביקורתו תתחדד, גם אם זה יהיה על חשבון ההומור הצרוף.

הכלי ההומוריסטי הסאטירי שמשרת את קשוע, ילמד אותנו שוב מה הוא חושב באמת על מעסיקיו השמאלנים, שאיך להגיד, קצת חוששים מערבים, אבל מחבקים אותם כי זה פוטואופ הכי טוב שיכול להיות בתקופתנו. גם פוליטקלי קורקט, גם נאור ואנושי וגם במיינסטרים התקשורתי.
כל זה נסלח על רקע ההומור המצויין והמחודד של קשוע שכולנו כל כך אוהבים. לא בכדי זכתה הסדרה בשלושה פרסי האקדמיה לשנת 2011.

וקשת? לאחר שפירגנה לערוץ 10 כשזה נראה בסכנת סגירה ממשית, קשת פתאום לא התלהבה כל כך מן ההקלות ומחתה נגד חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה שלפיה אין מניעה לדחות את תשלום החוב של ערוץ 10, תוך נסיגה לא אלגנטית מהסולידריות המעושה שהפגינה קודם. רשת, המתחרה השנייה אמנם לא משדרת באותם ימים, אבל מאידך, היא גם לא ממש מאיימת (למעט The voice). אפילו ערוץ 1 שמביא בלילות שבת סדרות בריטיות נראה יותר מצודד מרשת.

אז עכשיו קשת מלמדת את כולם פרק חשוב בפופוליזם עתיר רייטינג. אתם רוצים בידור? אנחנו ניתן לכם את האח הגדול פעמיים בשבוע. אחר כך תתכרבלו עם ארץ נהדרת שהפכה לתכנית בידור נטו (ציפיתם לסאטירה נוקבת? תשכחו מזה) ועבודה ערבית, שאיכשהו מצליחה להצחיק את כו-לם. העיקר שתסמסו כמו ילדים מסוממים וטובים (עשר פעמים מכל מכשיר) ותהיו ממושמעים, כי במלחמה כמו במלחמה.

פורסם במגפון

עמישראל: כוכב נולד או כדורגל. והויצטומים? תחרות רובינשטיין??

אתמול, מול כוכב נולד בערץ 2, והכדורגל בערוץ 10, שידר הערוץ הראשון את החלק הראשון של הגמר מתחרות רובינשטיין לפסנתר. היום חלק ב'.

כשראיתי את הישראלי ( נו, קוראים לו בוריס, איך לא??) מנגן את רחמנינוב כשזיעה נוטפת מפניו, לא יכלתי שלא להיזכר בהלפגוט הנפלא מ'ניצוצות'.

מעניין שהגיעו לגמר שלושה רוסים, אמריקאי אחד ויפני אחד. ואחד, ישראלי, שהוא, מן הסתם, גם כן רוסי.

הזיפזופ בין רחמנינוב וצ'ייקובסקי לבין 'כוכב נולד' נשמע קצת מוזר, וויצטום, מן הסתם, לא היה עושה זאת גם אם לא היה מנחה את הקונצרטים, אבל לא כולנו 'ויצטומים' (כך כינה פעם אריה מקל, כשהיה מנכ"ל רשות השידור את ויצטום ועמנואל הלפרין, כשאמר משהו על 'כל הויצטומים שמנגנים בכינור')..

אז מתברר שבמה שמדובר ברייטינג, כל הויצטומים לא נכנסים ל'רשימת הגדולים'.

הפסד של מי??