יום האישה ועיתונות נשים: לא מה שחשבתם

פמיניזם? הצחקתם את עיתונות הנשים

בניסיון שלי לאתגר את הנושא, הצעתי באחרונה למגזיני נשים לפתוח פתח לתחום "לא נשי". תחום ש(א)נשים פוחדים להתקרב אליו. חשבתי, היי. אנחנו חיים במאה העשרים ואחת. טכנולוגיות מתקדמות, עולם משתנה. יש מצב שנשים לא מסוגלות לקחת אחריות על הכספים שלהן ושל משפחתן? יש מצב שכסף עדיין נחשב ל"מילה מלוכלכת"?

ובכלל, יש מצב שבעצם יום האישה זה היום שבו שולחים לה פרח או קונים לה מתנה וזהו?

💄💍🥂🎀🎁🌼🌻🌸🌺🌹🌷💐

קשה להגיד שהופתעתי מהתוצאות (הכושלות) של הניסוי הקטן שלי. הרעיון להכניס לעיתוני נשים משהו שחורג מסביבת הנוחות המצוינת לכשעצמה של אופנה, בישול, עיצוב הבית, וסיפורים אנושיים נוגעים ללב ככל האפשר, או לחילופין סיפורי סלבריטאיות נוצצות- כל רעיון שמנסה לנתץ את המסגרות שאליהן הכנסנו, אנו הנשים, את עצמנו, נועד מראש לכשלון.

זה כמובן קל להאשים את "החברה" בכלל, או את הגברים בפרט, אבל אם מגזין המיועד לנשים, נערך בידי נשים ונכתב, רובו ככולו על ידי נשים, אינו פתוח ואינו קורא את המפה ש"העולם משתנה", אז מי אנחנו שנלין? מצד שני, עיתונות הנשים כמו כל אמצעי התקשורת מתמודדים עם מאבק קיום לא פשוט וכל הפרסומות, הגלויות והסמויות מצביעות על המאבק הזה.

דווקא במציאות הזו, שבה מלינים על מספרן הנמוך של המועמדות לפרס ישראל ועל ייצוגן הדל בעמדות מפתח, אולי היה אפשר לצפות לכך שעיתון המזוהה עם נשים ינסה לחזק את הדימוי הנשי על ידי פתיחת פתח לעולמות מעשיים ופרקטיים שיכולים לשרת את האישה ולזקוף את קומתה.

אז רגע, בואו נדבר על כסף ונשים במגמה להדגים שיש קשר כזה, הדוק ממה שחשבתן. בואו נראה מה האסוציאציות הבולטות שעולות כשמדברים על הקומבינציה הזו של נשים וכסף. בדקתי מחקרים שמדברים על שני הנושאים. למעלה מ- 90% מהם קישרו בין נשים וכסף לבין סקס, זנות, חשפנות והקשרים מיניים אחרים. הקשרים פוגעניים ומנמיכים.

  ויש גם עוד הקשר. קוראים לו שופינג.  

👚👠👢👒👙👗👛👜👓🌂

מחקר מעניין ביותר של ג'ניפר סנדין מאוניברסיטת אריזונה וג'ולי מודין מאוניברסיטת ג'ורג'יה, שפורסם בשנת 2012 במגזין צרכנות אמריקאי (JOURNAL OF CONSUMER CULTURE) מתאר מציאות שבה נחשבים הצריכה בכלל והשופינג בפרט כדומיין נשי. החוקרות חשפו כי מדובר ב"נרטיב על" המקשר בין נשים ושופינג, דבר שבא לביטוי בספרות פופולארית, בפרסומות בכל המדיות ואף באינטרנט, המציירים את דמות האישה כצרכנית. לדעת החוקרות, תופעה זו שיש לה שורשים היסטוריים עמוקים, מפחיתה מערך הנשים והיא חלק מהאפליה על בסיס גזעי, מגדרי ומעמדי שמציבה תמיד את הגבר הלבן מן המעמד הבינוני בראש הפירמידה.

וזה מוביל אותנו הישר למה שקורה ב.. שוק ההון. כשרשתות אופנה (כמו הוניגמן,  H&M  ורבות אחרות) מאוימות בסגירה או בצמצומים גדולים, זה מצביע על המעבר של קונים לרשתות הווירטואליות שנסחרות ביג טיים בבורסה.  עוד סממן של השינוי הוא תנודות שליליות בערכן של מניות הקניונים הגדולים כמו עזריאלי וביג

לעומת זאת,  חברות המסחר האלקטרוני עושות חיל. חברות ענק בינלאומיות שחולשות על הזירה הזו, מאפשרות לנו להזמין כל מה שליבנו חפץ בלחיצת כפתור, מבלי ללכת לקניון או לחנות. בה בעת, הן מנהלות בינן לבין עצמן קרב נפילים, ודורסות את הקטנים על הדרך.

מוקדם מדי להספיד את עולם השופינג הממשי כי לבסוף אנחנו, הצרכנים נצביע ברגליים, אבל לחששות מפני העתיד המקוון יש כבר ביטוי מוחשי.

זו תהיה טעות לחשוב שמדובר בשינוי קטן, כי זוהי מהפכה אמתית. האם חנויות פיזיות שבהן ניתן למשש את המוצר ולמדוד אותו תיעלמנה? האם נפסיק ליהנות (או לסבול) מחוויית הרכישה? האם צורת הבילוי הזו של "שופינג" תיעלם מן העולם? בנות לא תלכנה יותר ביחד לחנויות או לקניון?

מניית אמזון (סימון AMZN ) כמעט הכפילה את ערכה במהלך השנה האחרונה

מניית עליבבא   (סימון BABA) הראתה במהלך השנה האחרונה זינוק של יותר מ- 100% .

התופעות הללו מלמדות עד כמה עולם ההשקעות קשוב להתפתחויות טכנולוגיות, תרבותיות וחברתיות ועד כמה לאלו יש השפעת גומלין על רווחיות ועל עצם קיומן של תבניות מוכרות מזה מאות שנים, כמו חנויות וקניונים.

מה מקומם של האישה והשופינג בתוך העולם הזה?

האם החנויות ייעלמו? זו השאלה הבוערת בימים האלה. אבל עדיין, ספק אם אנשים יוותרו על חווית הקניה והבילוי בקניונים . לא בטוח שמשבר הקניונים ורשתות השווק הגדולות לא יתפוגג

יד על הלב. כמה מאתנו, כשהן נמצאות בחופשה, בעיקר בחו"ל, לא חושבות על שופינג. בהתכתבות הווטסאפ עם חברות, מופיעה תמיד השאלה "קנית?" ולאחריה אימוג'י של נעליים (כמובן), בגדים, כובעים, תיקים.

אתרי הקניות הווירטואליות אינם מתעלמים מכוח השוק של נשים, בהן צרכניות אופנה והדבר מציב אתגרים נוספים ויש גורמים שכבר הרימו את הכפפה. למשל, אם אישה לא יכולה למדוד בגד בחנות, איך היא תדע שהוא הולם אותה? החברה הישראלית מיי סייז (MY SIZE)  היא אחת החברות שנסחרת בבורסות של תל אביב ושל ניו – יורק 

החברה תציע תוכנה חכמה למדידת בגדים באמצעות הטלפון החכם. המניה שלה משתוללת בשתי הבורסות ונעה מקיצוניות לקיצוניות בשעורים של הפרשים חד יומיים שיכולים להגיע לעשרות אחוזים. דבר שעשוי להצביע על עצבנות השוק סביב המעבר האפשרי לרכישה של בגדים באינטרנט. עם זאת, עדיין נותרת פתוחה השאלה אם אנשים, ובעיקר נשים ירכשו בעתיד באמצעות האינטרנט גם מותגי יוקרה ופריטים של מעצבים. האם אנשים יעברו לרכוש יצירות אמנות של אמנים מהשורה הראשונה דרך האינטרנט, או שעדיין לצורך הזה יישמר מקום לתצוגה פיזית של המוצרים כולל התאמה אישית ללקוח.

לכן, לתקווה שקונספט החנויות לא ייגנז יש על מה להישען, מה גם שלקוחות רבים עשויים להמשיך להעדיף את חווית הקניה הפיזית- הממשית.

בה בעת, אנחנו, שנרצה להמשיך לעשות שופינג, נצטרך להפריך את כל הסטיגמות המנמיכות נשים. היי, אנחנו כבר לא חיות בסיקסטיז. הרי אנחנו כבר לא אותה אישה עשירה ומפונקת מסדרת הטלוויזיה שוברת הקופות "מד-מן" אבל, מצד שני, התיוג של נשים באותה סביבת נוחות של הגמוניה גברית לבנה, לא נעלם. 

אנחנו מגלות שבמציאות הנוכחית אנחנו חייבות לפעול כדי לשנות את דימוי האישה התלותית ולצעוד בדרך של עצמאות כלכלית, פשוט, כדי שתהיה לנו בחירה חופשית

——————————————————————————————————

הערה: אין לראות בנאמר בפוסט זה משום המלצה לרכוש או למכור ניירות ערך או כל מוצר פיננסי אחר. הכותבת אינה יועצת השקעות מוסמכת והטור אינו מהווה תחליף לייעוץ השקעות על ידי יועץ מוסמך כחוק.

יאללה קזינו, כמעט

אני ממש מאמינה שאנשים צריכים לקחת את עתידם הכלכלי בידיים. אחת הדרכים לעשות זאת היא על ידי כניסה לעולם ההשקעות הפיננסיות. זה לא קזינו, אבל יש כאן את הריגוש – ביג טיים

הפעם בפניה לנשים לקפוץ למים- באתר און לייף, שבו אני מקווה שיימצא מקום להמשיך ולפתח את תפיסת העולם שאומרת "תני לכסף לעבוד בשבילך"

הנה כאן

חיים בסרט (או איך לעשות מיליונים) בחדשות 2

כתבת המגזין של חדשות מוצאי שבת בערוץ 2 על אלי אלעזרא "אחד מעשרת שחקני הפוקר הטובים ביותר בעולם" מצטרפת בקלילות לתכנים הירודים של תכניות הריאליטי בערוצים המסחריים: התכניות מאחזות העיניים שמבטיחות כסף קל ושוכחות להזכיר כמה קרבנות נופלים בדרך.

הפרומואים החוזרים ונשנים של חדשות ערוץ 2 שבו ופמפמו את ההבטחה על אלי אלעזרא, הילד משכונת בקעה. הקצין המהולל- והכי חשוב, האיש שעושה מיליונים בן רגע. גם ה"חדשות" מצטרפות למירוץ אחר המיליון, או המיליונים במקרה הזה, ועל הדרך מפמפמות פרסומות בקצב אש כדי להצדיק את הקרדיט של עשיית כסף קל.

הערב, מוצאי שבת, היתה זו הכתבה של דנה וייס שגם הגישה את מהדורת החדשות, על אלי אלעזרא, הישראלי. מלח הארץ. הקצין מסיירת גולני שעשה זאת.

כתבה שהיתה יכולה להפוך, בקלות, לרומן למשרתות, או יותר נכון למהמרים. אלא שאלי אלעזרא מדגיש "אני לא מהמר. אני שחקן פוקר".

הכתבה הזו היתה אי של פולחן וסגידה למי שמצליח לעשות כסף מהיר. למי שמפסיד ומרוויח מיליונים בערב אחד. שיר הלל לשחקן פוקר שזכה בזמן מסך יקר של הערוץ הנצפה ביותר ולו משום שהוא, בעזרת דנה וייס, הצליח להצית את הדמיון למרות שהוא מעיד שהוא "היה ונותר אלי מהשכונה". אלי מהשכונה שהפסיד בערב אחד 1.3 מיליון דולר והרוויח בערב אחר 1.7 מיליון דולר. אלי שאומר "אני ישראלי. כאן נולדתי" ואלי שאומר גם: "אני אוהב לראות את הכאב על הפנים של האנשים". כשהם מפסידים לו, כמובן.

אלי מסייר עם וייס בביתו הגדול. עשרה חדרי שינה, סוויטות לילדים. עזבו אתכם מהצרות של האיש הקטן. אלי מחייך כשהוא טופח על חזהו הרחב ומספר בהתפעלות עצמית אין קץ:  "אני מפסיד בתים בלילה".

איזה יופי.

אז למה שנקלקל עם אסוציאציות על אחד, עופר מקסימוב שהרס את חיי אחותו אתי אלון בגלל התמכרות להימורים, או גרוע מזה, אחד דניאל מעוז שההימורים גרמו לו לאבד צלם אנוש. זה ממש לא הסיפור שלנו. אנחנו עכשיו במהדורת מוצאי שבת של ערוץ 2. הערוץ שמוכר לנו אשליות. אז למה לקלקל?

פורסם במגפון

מדינת ישראל צריכה אמא: אנחנו יתומים

פעם היינו שרים בתנועה "רוסיה אמנו, סטאלין אבינו, הלוואי והיינו יתומים". פשקוויל שהופץ הבוקר בשכונות החרדיות בירושלים קורא להמונים להגיע לעצרת מחאה, כזו שהחילונים לא הצליחו לייצר. "לא ייתכן שאם לבן פחות מוכשר תרעד מפחד בלילות על בנה שעלול ליפול חלל לטומאת החילוניות" הם מכריזים ולא שוכחים להזכיר את אוכלי השפנים והחזירים.  אנחנו קנינו את ההבטחות של יאיר לפיד, חלקנו אפילו הצביע עבורו. היום מתברר שקנינו בעיקר שקרים המלבינים כשלג ליד הסיפורים על ראש הממשלה. אז יאללה. יאיר, ביבי, לכו הביתה

 בלשון מליצית היה אפשר לומר שמנהיגי תנועת החרות "מתהפכים בקברותיהם" כשהם רואים לאן הגיעה תנועתם. לאיזה ביבים ירדו מוביליה. רובי ריבלין, מהאנשים הישרים בתנועה צריך לשמוח שאינו מייצג אותה כיו"ר הכנסת. מיקי איתן צריך לשמוח שאינו חבר כנסת מטעמה. הם צריכים לשמוח כי אין היום בתנועה הזו לא הדר ז'בוטינסקאי, לא צניעות ולא חמלה. לתוך הקדירה הנאה הזו מתגייס בלב שלם ובנפש חפצה שר האוצר שמדקלם את המנטרות על "הצלת המדינה" – אז אולי כדאי שנגיד לכם ישירות, יאיר, ביבי: מוותרים לכם. לא רוצים שתצילו אותנו. כי הצלה כזו כמוה כתפוח המורעל שהגישה האמא החורגת לשלגיה.

פשקוויל חרדי
פשקוויל חרדי

הפשקוויל החרדי: בואו ברבבותיכם

מוחלים לכם על הטובות. תנו לנו כלכלן שיודע פרק בכלכלה חדשה. שמבין שניתן להמשיך ולחיות עם תקציב גרעוני ושמבין היטב שיש ממי לגבות את הכסף. גם אתם מבינים זאת, אבל אתם בוחרים לגבות את הכסף מן העניים. זה הכי קל בעולם להפיל רבע מעול הגזירות על העניים, כי אין להם קול. כי הם לא יתרמו למערכת הבחירות הבאה שלכם. כי הם לא יטיסו אתכם לחו"ל וישכנו אתכם במלונות פאר עם ספרית צמודה. אבל, מסתבר, יש ביכולתם למלא עבורך, אדוני ראש הממשלה, את הבריכה הפרטית בקיסריה. גם לשלם עבור ניקיון החווילה הנאה שלך למרות שאינך מתגורר בה וגם לקנות לך גלידה שתמתיק את ימיך המרים.

שלום חנוך אמר בראיון בסוף השבוע כי "המדינה הזו צריכה אמא". אמא במובן של אמא. כמו האמא הפרטית שתמיד נמצאת שם בשבילנו, שמוותרת על הנאותיה הפרטיות כדי שירווח לילדיה, שדואגת לנו. שאיכפת לה מאוד מאיתנו. באותה מידה, מדינת ישראל צריכה אבא. אבל אנחנו יתומים.

הפחד החרדי הגדול

 יאיר לפיד גייס, במידה רבה, את הקולות למפלגתו כי הבטיח לפגוע בחרדים. כמה נעים להתלכד סביב אויב משותף. שייצאו לעבוד ושיתגייסו לצה"ל ושוויון בנטל וקיצוץ בקצבאות הילדים: איזו מנגינה ערבה לאוזן החילונית, אלא שכבר משמיעתה צף ועלה לו חשד מטריד סביב הסיסמאות הקליטות של המועמד המיוחצ"ן לעייפה. רגע, חשבנו, פגיעה בקצבאות הילדים, במי היא פוגעת בעיקר אם לא בילדים? אהה, הבנו. לפיד בקיא במקורות ומאמץ אותם "אבות אכלו בוסר", זה סימן שהילדים יצטרכו לסבול. אז שיהיו רעבים. מה יש?

בפשקוויל שלהם לקראת ההפגנה כתבו החרדים: "גזירות השלטון מאיימות על עתיד העם כולו" והציגו תמונה של חרדים כבולים זה לזה בשלשלאות. הפשקוויל קורא לאנשים להתייצב הערב, יום חמישי ל"עצרת הרבבות", כדי למחות, בעיקר נגד גיוס הבנים לצה"ל. "בעצרת הרבבות נקבע את גורל צאצאינו" הם כותבים  ובפשקוויל אחר מצהירים "כולנו במערכה נגד חילון צאצאינו..לא ייתכן שאמא לבן 'עילוי' תישן טוב בלילה ואם לבן פחות מוכשר תרעד מפחד בלילות על בנה שעלול ליפול חלל לטומאת החילוניות, בצה"ל ובשירותים לאומיים ואזרחיים": הניסוח המקומם הזה, המשחק לידיו של שר האוצר נמשך בתיאורים המלבבים שלהלן: "לא נמסור את עצמנו למחללי שבת ואוכלי נבלות וטריפות: לא נמכור את ילדינו לנוחרי שפנים וזוללי הארנבת והחזיר, לא נעביר את בנינו לאלו שתוצאות חינוכם סמים ורצח, לא נפקיר את צאצאינו בידיהם של חסרי שליטה עצמית" ועוד: "גוזרי הגזירות יושבים בימים אלו וממששים לנו את הדופק".

אחרי שורת הצהרות כאלו, מי לא יתמוך בלפיד שהחליט להראות להם מה זה?

כולנו מסכימים שהסיסמא של יאיר על שוויון בנטל ועל חרדים עובדים ועל מקצועות ליבה עבדה עלינו חזק. עבדה עלינו, זה הביטוי המדויק. כי לא לכך חתר לפיד. הוא, למעשה, חתר להפוך את כל העניים במדינה לעניים יותר.

אני מנסה לחשוב, מה יקרה אם אנחנו, הציבור, חילוניים וחרדים גם יחד, נפיל את הממשלה? האם כל האיומים הנוראים יתגשמו? האם נהפוך חס וחלילה ל"יוון"? והרי ביוון יש פחות עניים מאשר בישראל. אז מה באמת יקרה?

היוונים, למעשה,  יכולים לעשות לנו בית ספר. אז אולי בגלל זה המנהיגים שלנו לא רוצים שנהפוך ליוון?  

 

 אחרי הדוגמא האישית הנהדרת שאנו מקבלים ממנהיגנו הדגול, אנחנו פשוט נשברים. אם המנהיג שלנו נוהג ברוחב לב כזה, בחמלה כזו, מי אנחנו שנצא לרחוב למחות על גורלנו? אז אנחנו ממשיכים להתנהג כמו ילדים טובים. אנחנו אוכלים את כל הסיסמאות הנבובות על הצלת המדינה למרות שכלכלנים בכירים מאוד מאמינים שאפשר להציל את המדינה, אבל קצת אחרת. אולי על הגב של עשירון אחר באוכלוסיה?

ביבי ויאיר, יאיר וביבי. לא רוצים אתכם בממשלה שלנו. לא רוצים ממשלה ערלת לב, חסרת חמלה. אנחנו גם לא מאמינים לכם. יש לכם רקורד . על הרקורד הנפלא של ביבי ורעייתו כולם מדברים ברשת. על הרקורד של יאיר נוכל לומר כרגע רק שהוא שיקר במצח נחושה. אז אנחנו לא רוצים אתכם. נבחרתם בבחירות דמוקרטיות? יופי. עכשיו הדמוקרטיה לא רוצה אתכם. תלכו הביתה ותעשו לביתכם. יש להניח שלביבי יש די חסכונות. וליאיר מצפה קריירה עיתונאית/סלב'ית מזהירה ומתחדשת מעבר לפינה.  ושניכם שארמנטים, כריזמטיים. תהיו מרצים מבוקשים באמריקה. אז בחיאת, תעזבו אותנו.

המדינה שלנו צריכה אמא, כך אמר שלום חנוך. בעצם, היא צריכה גם אבא.

עוד על המחאה החברתית

ועל התקרנפות התקשורת המאמרים פורסמו במגפון.

בין כלוב הזהב ליומן רוצח ילדים: פרצופה של המדיה

לפני שנה בדיוק יצא לאור מגפון. במבט לאחור, ברור שהייתה כל הצדקה להקמתו ולקיומו של עיתון כזה, החורט על דגלו באותיות גדולות את המילה "חופש". חופש הדיבור. אלא שמגפון היה היחיד שהרים את הכפפה ששכבה מרופטת וקרועה בתוך שלולית הרפש שכרתה עבורה התקשורת הממוסדת, זו של בעלי ההון המנהלים פרשיית אהבים עמוסת עליות ומורדות עם השלטון.

השנה החולפת הדגימה עד כמה זה נוח לבעלי ההון, למו"לים ולזכיינים הגדולים, וגם לשלטון, לראות תקשורת מוחלשת הנאנסת מרצון לתכתיביהם ולגחמותיהם. על רקע חילופי האשמות הדדיות, די ברור למתבונן מהצד שאף אחד אינו צדיק גמור במשוואה הזו שבין התקשורת לבין השלטון. העיתונאים, לרוב, היו הפיונים במשחק שהתנהל מעל לראשיהם.

ציפי לבני: במה בלעדית בערוץ 2 (צילום: ציפי מנשה)

שנה עצובה חלפה על שוק המדיה והיא נפתחה בסוף השבוע האחרון בערוץ המוביל, ערוץ 2, בתכנית שבה משתתפי תכנית חדשה רומסים את כל העומד בדרכם ובעיקר את כבודם העצמי, ולו כדי להגיע החוצה עם שללם. הייתי אומרת שהתכנית הזו, "כלוב הזהב" בערוץ 2, המרוממת את ההתבהמות הטלוויזיונית למעלה חדשה ומסמלת את כל הכיעור שדבק במדיה המסחרית, היא אילוסטרציה לפרצוף של המדיה הישראלית מודל 2013.

בו בערב, במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2, התארחה באין מפריע ציפי לבני, פרשה את משנתה (משנה המורכבת, בעיקר, משלוש מלים: "להעיף את ביבי") והתערבה בדיון של העיתונאים באולפן.כעשרים דקות נמשכה הפארסה הזו שבה הוענקה הבמה התקשורתית הכי יקרה למפלגה אחת המתמודדת בבחירות הקרבות. לא מצאנו שם אפילו ניסיון ליצור מראית עין. לבני באה מוכנה ונתנה לערוץ 2 אתנן בדמות "סקופ" שבו היא קוראת לעמיתיה מהגוף האמורפי המתקרא מרכז-שמאל להצטרף אליה לגוש חוסם (כמובן, כדי "להעיף את ביבי"). בערוץ 1, לפחות, הייתה מראית העין: שם מצאנו את גדעון סער, את יאיר לפיד, את בוז'י הרצוג.

זליג רבינוביץ' (בצד, מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם): קיבל היתר לפעול כ"ידו הארוכה של המנכ"ל" (צילום: ציפי מנשה )

 כך החלה השנה השנייה של מגפון: שנה שבה חדר החדשות המקומיות בכבלים איננו עוד, כי החדשות המקומיות המייצגות את הפרירפיה הן רק סרח עודף למהומות שהקים ערוץ 10, מעריב איבד לחלוטין את כסותו כעיתון פלורליסטי, קול המוסיקה מעוקר וגוסס. וכן, מוספי עיתונים נסגרו, ועיתונאים רבים מכל גופי התקשורת מצאו את עצמם בחוץ. באופן מפתיע למדי, קם גם עוד עיתון דפוס ממומן היטב על ידי בעלי הון, חלקם גלויים ואחרים, כנראה, סמויים, היכולים לשלם שכר "טאלנטים" ולפרסם תשדירים הקוראים לכולנו לקרוא את בן כספית ב"סופהשבוע".

בין תשדירי הפרסום ברדיו, שמענו ביום שישי האחרון את קולו המתנגן בעליצות ובחגיגיות של הקריין הקורא לנו: "היום בידיעות אחרונות: בלעדי! יומנו של רוצח" : העיתון של המדינה מציע לנו, הקוראים, את יומנו של הרוצח הנתעב של הילדה רוז פיזם, רוני רון, ופורש על חמישה עמודים שלמים קטעים מיומנו. ואפילו לא העלינו את השאלה אם גם שילמו לחלאת המין האנושי עבור היומן שנועד, מן הסתם, לשרת אותו בערעורו לבית המשפט. בשבועיים האחרונים יש לידיעות אחרונות, להבדיל, עוד משהו בלעדי: תצלומים של גאולה אבן וגדעון סער. פה הם אוחזים ידיים, שם מתנשקים, ושם מתחבקים. איזה זוג יפה, איזה יופי. מעניין מי מזמין את ה"פפראצי" של ידיעות בדיוק בזמן לצלם את הצמד בתמונות כה מלבבות.

אלה הסקופים שהעיתונות מציעה לנו בפתחה של השנה השנייה של מגפון.

בין כלוב זהב לראיון עם רוצח ילדים, מה שנותר לנו זה רק לשאול את עצמנו מי אנחנו, הציבור הישראלי. ולמה בדיוק חושבים אותנו, שם "בתקשורת". קרן אור באפלה היא התכנית "מצב האומה", שחברת רשת הצליחה למנף בצורה גאונית: באותו יום, בשבוע שעבר, בהפרשים של שעה קלה בין הודעה להודעה, הנפיקה החברה הודעות לעיתונות המכריזות: "מצב האומה יורדת במוצאי שבת", לאחריה הודעה כי "מצב האומה תוקרן גם באמצע השבוע, בפעם האחרונה" ולאחריה, הודעה על מחאת ציבור הצופים. ספין תקשורתי מוצלח? כך, לפחות, זה נראה לי. אבל כשיושבים מול הטלוויזיה ומתפוצצים מצחוק מהגאונות ומהשנינות של המשתתפים, הספין נסלח.

הלילה שאל ליאור שליין את בוז'י הרצוג, אפרופו חוגי בית בהתנחלויות, אם "זה לא מוזר שאחרי גיל חמישים מתחנף לך הקול?". תענוג צרוף. כך גם כשגורי משתולל, שופך מים וצועק על הקהל: "זה קהל לא מקצועי" ושואל אחר כך את הרצוג: העלו לח"כים את המשכורת באלף שקלים, ומחיר המים עלה ,אז אפשר לבוא להתקלח אצלך?". תכנית שהיא דוגמא למה שבדרך כלל אפשר לחלום עליו. תכנית שבה, כליצני החצר שמותר להם לומר הכל, לוקחים המשתתפים את הפריבילגיה הזו ברצינות מוחלטת, עד ש… עד שלמשל מגיע/ה לתכנית מועמד פוליטי שהם נורא אוהבים.

מצב האומה: קרן אור באפלה (צילום: טל גבעוני, רשת)

שוק המדיה נפרד מן השנה הזו מרוט ונדכא, כשהוא נופל בין הכיסאות של ההון השולט בענף לבין פוליטיקאים שמקדיחים את התבשיל ורומסים ברגל גסה את האידיאל של חופש הביטוי ותורמים, בצוותא, לצמיחת הזן החדש של "עיתונאים" שלא מנידים עפעף כשחבריהם מועפים מן העבודה ובלבד שהסוכנים ששכרו לעצמם ימשיכו לנהל עבורם משא ומתן עם בעלי אמצעי התקשורת, כדי שיוכלו להמשיך ולהביא הביתה משכורות בנות שש ספרות. אז הנה מגיעות ל"ידיעות" גם תשבחות על עוד סקופ, לפיו, מגלה לנו רז שכניק, יונית לוי משתכרת 90 אלף שקל בחודש, השפים של מאסטר שף (בצוותא) מקבלים 90,000 שקל לפרק,  ואילו ארז טל, מנחה האח הגדול מרוויח, לאורך כל השנה, 150,000 שקל בחודש עבור הנחיית התכנית, כשבן זוגו להנחייה אסי עזר מרוויח "רק" 25,000 שקל לפרק. עוד נמנים בין בעלי השכר הגבוה דני קושמרו, אהוד יערי, גיא זוהר, צבי יחזקאלי, אלון בן דוד, ירון לונדון, מוטי קירשנבאום והטאלנטים של ארץ נהדרת המקבלים 20,000 שקל לפרק, כל אחד. אם להיות קטנוניים, הרשימה הזו מורכבת, בעיקר מגברים. ואני לא רוצה להיות עוד יותר קטנונית ולומר לאיזה שבט משתייכים רובם.

אגב, השכר הגבוה הזה משולם מכיסיהם המתרוקנים של בעלי הערוצים המסחריים, שרק אתמול בכו מרה על מר גורלם ובכיפוף ידיים של הרגע האחרון אנסו את הכנסת ואת הממשלה "להציל" אותם מסגירה ולתת להם הקלות מפליגות בתחום התמלוגים ובתחום הפקות המקור.

וכן, זה כן על חשבוננו. כי כספי התמלוגים לא יתקבלו ומשום ששכר ה"סלב'ס, וה"טאלנטים" למיניהם היה יכול לממן משכורות של עוד כמה עיתונאים. ומשום שמקבלי השכר הגבוה, בדרך כלל, אינם מאיימים ואף מקדמים, לרוב, את האינטרסים של בעלי ההון, ולפעמים של השלטון – ומונעים מאיתנו, מן הציבור, תקשורת נקייה וחפה מהטיות. על הקרקע הזו בדיוק צמח מגפון.

המציאות הזו שמתחוללת השנה מעל לראשינו, מזכירה את שירת הים, שם, דווקא האויב הוא זה שקרא"ארדוף, אשיג, אחלק שלל" (שמות ט"ו). כאן, במרוץ להשגת השלל נמצאת קבוצה המנציחה את תרבות הקפיטליזם החזירי. זו קבוצה של בעלי חברות תקשורת שמשסה את עובדיה בממשלה כדי להשיג לעצמה הטבות והקלות כלכליות ושל אנשי תקשורת, שמדווחים בקול נכאים על הילדים העניים, אבל מגיעים הביתה מדושני עונג ושבעים מאוד.

שנה הלכה, ובה נמכר מעריב לשלמה בן צבי שלטענות העובדים מפר את התחייבויותיו, ולטענות הקוראים- שינה את הד.נ.א של העיתון. אנחנו כתבנו על כך בו ביום שהחלו השמועות על מכירת העיתון לבעלי מקור ראשון. עכשיו אנו קוראים את התוצאות מעל דפי העיתון.

הפגנת עובדי מעריב, שזכה לכינוי "מעליב"- 14.10.12 (צילום: דן בר דב)

שנה הלכה, וביומה האחרון עשו ערוץ 10 וערוץ 2 תרגיל לממשלה ואילצו אותה לוותר להם על תמלוגים ולעשות להם הקלות בדרישות להפקות יקרות. עכשיו הם יכולים להמשיך במדיניות הפרסום הסמוי, ובהפקות הריאליטי גורפות הרייטינג באין מפריע.

שנה הלכה, ורשות השידור מתנהלת כמו אחרון המשטרים הטוטאליטריים הממליכים מלכים ועורפים ראשים.

שנה הלכה, ועיתון הארץ סוגר כמה באסטות ומפטר עיתונאים.

מכירת חיסול של העיתונות המודפסת? בנין מערכת עיתון הארץ: גם הוא למכירה (צילום: דן בר-דב)

שנה הלכה, ובידיעות אחרונות מפטרים עיתונאים בשקט , כמקובל, ועושים, הלכה למעשה, איחוד של מהדורת הדפוס עם אתר האינטרנט של העיתון. כך עושים "ייעול" שיתרום, בקרוב, להעפת עוד כמה ראשים.

שנה הלכה, וישראל היום של שלדון אדלסון ממשיך להיות ממומן מכיסיו העמוקים של הבוס.

שנה הלכה, שנה באה. והציבור לא מאמין לתקשורת. לכן, בהערכה לא בלתי מציאותית, תוצאות הבחירות הפעם יפתיעו. הציבור יאמר את דברו ויביע את דעתו. גם על התקשורת.

ואנחנו, במגפון, נשתדל כמיטב יכולתנו להמשיך ולהיות פה גם בשנה הבאה.

הערה: ציפי מנשה ודן בר דב הם צלמי מגפון. הכתבה פורסמה במגפון ביום הולדתו הראשון.

עיתון הארץ, גדעון לוי וחיות אחרות

מצב עיתון הארץ אינו מתמצה בשורת ההפסד במאזן. מאחורי המשבר הפוקד את העיתון עומדים מתחים בינאישיים ואנומליה של כפל תפקידים בעיתונות ובהנהלה. בין כל אלה הולכים לאיבוד הרבה עיתונאים שהייאוש שלהם בכלל לא נוח. לא כולם יישארו בעיתון. אחת מהם, הכתבת לענייני רווחה דנה ויילר פולק פוטרה בשקט. ועכשיו, אין לעיתון כתב רווחה במשרה מלאה וגם לא כתב פוליטי. התקנים בוטלו.

מה שמתרחש מאחורי הקלעים של עיתון הארץ משקף אווירת משבר חמורה. הפיטורים הקרבים רק מוסיפים שמן למדורה . העיתון בעל האג'נדה הפוליטית והכלכלית מוותר על תחומי מפתח בסיקור העיתונאי ובכך מגביר את החשש כי תחומי העניין של בעליו הולכים ומצטמצמים- ובמקביל, מרחיקים את העיתון עוד יותר מ"העם". החלטת העובדים להשבית את העיתון הייתה מפגן מחאה יחיד מסוגו – אך הצביעה גם על אווירת ה"אין לנו יותר מה להפסיד".

למה גדעון לוי התנגד לשביתה?

באסיפת העובדים של עיתון הארץ ביום רביעי האחרון, בהשתתפות חסרת תקדים של כמאתיים עיתונאים, הוחלט ברוב של שני שליש מהמצביעים על השבתת העיתון. למחרת, יום חמישי, לא חיכה למנויי הארץ- דה מרקר העיתון על סף דלתותיהם. זה לא היה צעד של מה בכך. עיתון הארץ הרגיל את קוראיו לשגרה אמינה של קריאת העיתון במשך עשרות שנים. החלטת ההשבתה הייתה, אם כן, סימן דרך גורלי בדרכו של העיתון המקפיד לשדר לקוראיו אמינות ואיכותיות שיטתית ועקבית.

העובדים שהרימו את אצבעותיהם בעד ההשבתה היו מודעים לכובד המשקל של החלטתם. המהלך שלהם סימן שבר חסר תקדים והצביע על משבר האמון העמוק שהתגלע מול הנהלת העיתון.

בין העיתונאים שהתנגדו למהלך היו עורך הספורט שלומי ברזל והפובליציסט גדעון לוי. ברזל שהיה אחראי בעצמו לפיטורי עובדים במחלקתו הסובלת, לדברי עיתונאים בהארץ, מאווירת טרור מתמשכת, השתתף בהצבעה וניסה לשכנע עובדים להצביע נגד ההשבתה. גם לוי, איש האליטה הוותיקה והמוגנת של העיתון, נמנה עם מצביעי הנגד. עיתונאי שהשתתף בהצבעה ביקר את הצבעתו של לוי ושל אחרים מהמילייה שלו בטענה המשכנעת למדי, לפיה בכירים שחלקם גם מנהלים לא היו צריכים להשתתף בהצבעה מסוג זה. עיתונאי אחר כיוון את החץ הישר אל לוי ותהה כיצד היה נוהג אם במקרה, היו הנפגעים מהמהלך פלסטינים ולא עמיתיו מעיתון הארץ: האם גם אז היה מציע לפלסטינים להשקיט את הרוחות ולא למחות נגד הריבון הפוגע בהם ומסרב להידבר עימם. שאלה לגיטימית לגמרי למי שמדקדק בקריאת טורו של לוי בעיתון.

עיתון הארץ נשאר, השבוע נסגר, ומה מחר? (צילום: דן בר דב)

עיתון בלי כתב רווחה וגם.. בלי כתב פוליטי

זוכרים את פיטוריה השערורייתיים של כתבת הרווחה הוותיקה של עיתון הארץ רותי סיני? עכשיו, לאחר פיטוריה של דנה ויילר-פולק אפשר לומר, די בבירור שבעצם, לעיתון הארץ לא ממש בוער שיהיה לו כתב שייצג את השכבות החלשות, הסובלות בחברה. אמנם עורך העיתון אלוף בן התבטא בלא מעט הזדמנויות וטען כי תחום הרווחה ממשיך להיות מטופל בעיתון לא פחות טוב מבעבר. מצד שני, בתקופה של התגברות נתוני העוני, מחאה חברתית ועליות מחירים שרק הבחירות יכולות להציל אותנו מהן, הארץ הוא העיתון היחיד שאינו מחזיק כתב רווחה וגם לא כתב פוליטי במשרה מלאה. את הרווחה הצמידו לעוד תחום "פחות חשוב", החינוך, ועכשיו מתהדרים במאמר אחד בשבוע של אורלי וילנאי, מאמר אחד בשבוע של אור קשתי- וזהו ודי?
עוד יותר מפתיע המהלך של פיטורי אופיר בר זוהר שסיקרה את התחום הפוליטי. הארץ מוותר על כתב פוליטי?? ומצרף את הסיקור לכתב בכנסת? זה באמת קרה.

הדוגמאות הללו רק מרמזות מה יקרה לעיתון הארץ אחרי הפיטורים המסיביים שמתכננת ההנהלה: "אין ספק שעיתון שמפטר יותר ממאה אנשים מכח האדם העיתונאי שלו, יהיה עיתון אחר" אומר למגפון גורם בוועד העיתונאים בעיתון.
מהמידע שזורם לכוון העובדים עולה כי ההנהלה עושה מאמצים ניכרים להשלים את מהלך הפיטורים לפני סוף השנה. בוועד מרגישים: דבר אל הלמפה. אין עם מי לדבר.

עוברים לדיגיטלי?

המחשבה על ניסיון של ההנהלה לסגור, למעשה, את המהדורה המודפסת של העיתון אינה נראית מופרכת בימים אלה, בהם רואים העובדים כיצד מנתבים קובעי המדיניות משאבים לביסוס ולהפצת המהדורה הדיגיטלית באנגלית ובמקביל מבססים את העתיד הדיגיטלי של העיתון בעברית: "אנו, כוועד, מרגישים שלא מתאמצים מספיק להחזיק את העיתון. אין ספק שעיתון שמפטר יותר ממאה עיתונאים לא יהיה אותו עיתון, גם אם אין לנו ספק שהוא ימשיך להיות העיתון הכי טוב. היינו רוצים שההנהלה תסביר את החזון העיתונאי שלה: לנו יש חששות שאין לה חזון כזה. מצד אחד, הליכה לדיגיטציה מייצרת יותר עבודה ויותר משימות ומצד שני- מצמצמים בכח אדם: איך פותרים את האבסורד הזה?" והתשובה שאנחנו מקבלים היא: 'זה המצב, ומי שלא מתאים את עצמו, לא ישרוד'". אומר חבר בועד.

גם דבריו שלו על עיתון הארץ שימשיך להיות "הכי טוב" הם אוקסימורון, המשתקף בשאלתו "אם הולכים לייצר עוד עיתון סטנדרטי, אז מה התוחלת? הרי תחומי סיקור שלמים ייעלמו". אם הדברים שלו אינם משקפים את האבסורד, הרי נימת הייאוש והפקפוק הנשמעת מקולו עושה זאת: אנו עדים למצב שבו אפילו ראשי המאבק אינם בטוחים כלל וכלל שהעיתון יינצל. אפילו רעיונות לבקש מבית הדין צווי מניעה נגד הפיטורים לא זכו עד כה לתמיכה נלהבת: תופעה המשקפת יותר מכל את הרמת הידיים, את אימוץ המנטרה של ההנהלה שאותה ביטא השבוע מו"ל העיתון עמוס שוקן במכתבו לעובדים: זה המצב Take it or leave it.

ומה עם כתב בוושינגטון?

המהדורה הדיגיטלית באנגלית מתנהלת מוושינגטון על ידי חמי שלו שלדברי עובדים חולש על כל מה שמתרחש בגולה הדווייה, עד כדי כך שלכתבת העיתון בוושינגטון נטשה מוזגוביה יש סיבה לדאגה. אבל בינתיים יש שם בחירות.

"הסיפור האמיתי" אומרת לנו עיתונאית מהארץ "הוא על המעמדות והקליקות. עכשיו הכל נפתח, כשאנשים מגלים שכל אחד דואג, בשורה התחתונה, לעצמו. אם מישהו השלה את עצמו שעיתונאי בכיר וותיק שמוגן בחוזה קיבוצי יגן עליו מפני פיטורים, עכשיו הכל מתפוצץ לו בפרצוף. מעולם לא הייתה אחדות שורות, ועכשיו הדבר הזה נחשף במלוא כיעורו".

בתגובה למכתבו של שוקן לעובדים נמסר מן הועד "אנחנו דוחים את טענותיו ואומרים שלא דייק בדבריו". ואשר להמשך הצעדים: "אנו שוקלים את צעדינו לשבוע הקרוב וממשיכים להתנהל באחריות".

פורסם במגפון ביום שישי האחרון

גיא זוהר מבקר שכר הטאלנטים בערוצים המסחריים וצביקה יחזקאלי מתחזה למוסלמי

לא מזמן נפגש גיא זוהר, המגיש הבכיר של ערוץ 10, עם סטודנטים במכללת הדסה בירושלים וסיפר להם מה המשמעות של להיות בורג קטן במכונה שמשמנת רק את ה'טאלנטים' ושוחקת עד דק את הכפופים להם. עתה, בעיצומה של המהומה על סגירת הערוץ הופכים דבריו רלוונטיים מתמיד. אז מה ההצדקה לקיום ערוץ 10? אולי סדרה כמו של צבי יחזקאלי

הדברים של זוהר הם אילוסטרציה למאבק הטעון של הערוץ שיש בו מהכול: פוליטיקה ויצרים, הורדות ידיים והרבה ניצול.

 

בשיחה עם הסטודנטים הנושאים עיניים לתעשיית הטלוויזיה, הוא סיפר להם כי עולם התקשורת שייך לטאלנטים, בעיקר בטלוויזיה המסחרית שמתגמלת את שכבת הסלבריטאים הנחשבים לעמודי התווך של הערוץ ברווחים מפליגים, או, כדבריו בשכר מאוד מאוד גבוה.
הוא הודה ביושר כי גם הוא נמנה עם אותה שכבה שנהנית מתנאי העסקה  מרופדים, לעומת כל 'הפועלים',  המפיקים והעובדים הכפופים להם שעובדים המון שעות, משקיעים המון, ומשתכרים מעט מאוד. זוהר אמר כי הוא מצר על כך, אך גם חי את המציאות הזו: הוא הודה כי הוא חלק מהמשחק הזה,תוך שהוא מותח ביקורת על הבעלים, על התנהלות התקשורת וגם על עצמו. 

הדברים הללו מקבלים משמעות עמוקה במיוחד בעיתוי זה, שבו אנשים מתחבטים אם ראוי לשמר את ערוץ 10. ההתמרמרות הציבורית סביב התנהלות הערוץ רבה. די לקרוא טוקבקים לידיעות על הפגנות נגד סגירת הערוץ ונגד פיטורי עובדים, כדי להבין עד כמה מצבו של ערוץ 10 עדין: הציבור הרחב רואה בערוץ הזה חממה לדעות פוליטיות חד צדדיות, ערוץ המטפח שכבת עיתונאים ומגישים אליטיסטית המקבלת שכר מופקר ומופקע וערוץ המתבכיין בפני ראש הממשלה שאין לו כסף ומאשים את ראש הממשלה בניסיון לסתימת פיות ולפגיעה בקודש הקודשים של המעצמה השביעית, זו שצריכה להגן על חופש הדיבור והמידע.

אלא שלכנות היום את התקשורת בשם 'מעצמה' זה לעג לרש. לערוץ 10 יש בעלים החולשים על הון עתק. רק בשבוע האחרון פנה אחד הבעלים, יוסי מימן, יו"ר דירקטוריון ערוץ 10 בבקשה להגנה מפני נושים בחברת אמפל שבשליטתו. בקשה שמשמעותה המעשית היא פגיעה בקופות הפנסיה שלנו, בחסכונות שלנו. הבעלים הגדול השני בערוץ הוא איל ההון רון לאודר שנציגיו בדירקטוריון, אבי בלשניקוב ומיכל גרייבסקי פועלים לגיוס עובדי ערוץ 10 למאבק למען פריסת חובות הערוץ לממשלה, ובה בעת חותמים יחד עם יתר חברי הדירקטוריון מטעם הבעלים, על הודעות פיטורים למאה וחמישים עובדים בחדשות הערוץ: החלטה שמשמעותה עיקור החדשות מכל יכולת תפקוד מקצועית . כפי שפרסמנו במגפון, שוקלים נציגי הציבור בדירקטוריון את המשך דרכם בו בגלל איום הפיטורים.

המשחק הזה של בעלי ערוץ 10 הוא משחק מלוכלך על גבם של העובדים: ביד אחת הם שולחים את העובדים להפגין למען הישרדות הערוץ וביד השנייה, מפטרים אותם. העובדים הם הפיונים במשחק השחמט שמנהלים הבעלים נגד הממשלה, ובעיקר נגד ראש הממשלה: משחק של הורדת ידיים שבו כל צד מנסה להוכיח מי יותר חזק.

ויש עובדים. יש עיתונאים שרוצים לעשות את מלאכתם נאמנה ובתום לב ויש ערוץ טלוויזיה שמפעיל את כל התותחים המקצועיים שלו, ונלחם על הרלוונטיות שלו ברמה מעוררת השראה. רק הלילה שודרו פרומואים לעונות חדשות של סדרת הדרמה 'בנות הזהב', הסדרה 'מעושרות' שהערוץ מבקש להכיר בה כסוגה עלית, 'לעוף על המיליון'- וגולת הכותרת המרשימה והמבטיחה ביותר: חדירה של צבי יחזקאלי לקני האסלאם הרדיקלי באירופה בסדרה חדשה 'אללה אסלאם': יחזקאלי התחזה למוסלמי אדוק כדי לשמוע מהי מטרת האסלמיסטים שאליהם חבר: לאסלם את כל אירופה. סדרה שתכה גלים ומן הסתם, תוקרן ברחבי העולם המודאג מהתפשטות הפונדמנטליזם האסלאמי. סדרה שכזו, כשלעצמה, יש בה להצדיק את קיומו של ערוץ 10.

פורסם במגפון