דרושה: מנהיגות נשית

יום אישה לא כל כך שמח

במציאות המטלטלת שבה נשים יוצאות להפגין באדום בהמוניהן, בכל רחבי הארץ, בגלל איומים מוחשיים על השוויון החברתי שלהן, מציאות שבה שתי מפלגות שלטון מדירות נשים, מציאות שבה אין אף אישה בתפקיד מנכ"ל משרד ממשלתי, ושבה התבטאויות הנשים שהוכתרו כשרות ממשלה מביישות לא אחת את העולם הנשי כולו, נמשך מאבקן המתמיד של נשים עיתונאיות על מעמדן ואולי אף על עצם קיומן כעיתונאיות.

זכורה לי, מימי תחילת עיסוקי המקצועי כעיתונאית, ההתבטאות החריפה והביקורתית של שולמית אלוני, על הייצוג הנשי בפרסומת ל…אשכוליות. מה השתנה מאז?

אפליה מתקנת היא בעיני אחד הדברים המביישים ביותר, בין אם מדובר באשת מקצוע, או בשופט מזרחי בבית המשפט העליון. היש סיכוי, ולו קלוש ש"אין מספיק נשים איכותיות", עד כדי כך שתזדקקנה לנדבה מתנשאת ומעליבה כאשר הן מתמנות לתפקיד מפתח?

בעולם העיתונות, נהגו לא אחת לייחס קידום של אישה במקצוע ליחסיה האישיים עם דמות מפתח, גברית כמובן, אבל מאז הקמת הערוצים המסחריים עשו נשים במקצוע כברת דרך מרשימה.

רבות מהן, מצליחות להביא איכויות ייחודיות, להביע דעות ביקורתיות ולראיין ללא משוא פנים, ועדיין – לא פעם נשמעות הערות עוקצניות על הדרך שבה פילסה העיתונאית את דרכה לצמרת.

לא ניתן להתעלם מן העובדה שבניגוד לגברים במקצוע, נשים עדיין נמדדות על פי מראן החיצוני, על פי גילן.

ההשוואה, קלישאתית ככל שתישמע, האומרת שגבר עם שיער מאפיר וכמה קמטים נראה מצוין בה בעת שאישה עם אותם נתונים נראית "זקנה" שזמנה עבר, באה לביטוי בשיעור הנשים העיתונאיות המבוגרות על המרקע ובמקצוע בכלל.

מעבר להררי החושך של הסטיגמות והדעות הקדומות, אנו נאלצות לחוות בימים אלה מאבק על עצם קיומנו כנשים עיתונאיות

כנשים במרחב הציבורי

צעדות הנשים באדום זורקות אותנו אחורה למאבקי הסופרג'יסטיות שנאבקו על זכות הבחירה לנשים, ופתאום זה נשמע לגמרי מעשי שמישהו ינסה להסיג לאחור את כל הקדמה, וגם יציע להדיר נשים מן המרקע או מן הרדיו, או מן המקצוע בכלל, כי זה פוגע ברגשות של מאן דהוא, והרי ידוע כבר שיש רשתות רדיו שבהן לא נשמע קולן של נשים.

לא ניתן להפריד את מעמד האישה העיתונאית מן המציאות הפוליטית שבה עולות הצעות הזויות שזורקות אותנו אחורה במאה שנה ויותר, ומנסות לסכל ולהציב עוד ועוד מחסומים להתקדמות נשית.

המחשה עצובה לכך הייתה בתכנית הסאטירה של מוצאי פורים ומוצאי יום האישה, "ארץ נהדרת" שבה, במסגרת "משאל רחוב" נשאלו נשים על מה היו מוכנות לוותר כדי להגיע לפשרה. נשים שלא זיהו את המראיינת, ניאותו לוותר ויתורים מפליגים בנושאי ישיבה בהפרדה באוטובוסים (שכבר קיימת, כמסתבר, הלכה למעשה, כפי שסיפרה אחת מהנוסעות בקו לירושלים) ובנושאים נוספים.

אז מחר, בלי סאטירה, יצהירו גברים כי אינם מוכנים שאישה תראיין אותם כי "קול באישה" וזה יישמע לנו סביר. הרי צריך להגיע לפשרה.

דווקא עכשיו, יותר מתמיד, בתקופה של שבר וקרע בעם, ניתן לשווע להנהגה נשית, כזו שתמצה את כל היכולות הנשיות המדהימות ולא תעסוק בכיפוף ידיים, אלא באחדות. שלא תתמקד ב"שליטה" אלא בראיית הכלל. נשים עיתונאיות שאינן מתקרנפות יכולות להתוות את הדרך לשם.

פורסם באתר אגודת העיתונאים בירושלים

אנה הממותגת ("להמציא את אנה") ותופעת הסלב, למול החולי החברתי שמוחק את "מי שעבר את הגיל". גילנות בשפתנו. ולא, זה לא מהמילה גיל במובן שמחה

כולם כותבים על "להמציא את אנה" וזה ממש מוזר שהסדרה הזו יורדת להם בגרון מבלי להבחין בתופעת הגילנות – אייג'יזם שצורחת מכל פינה שלה

שחקנית מהממת, ג'וליה גארנר, שמגלמת את אנה (ואת רות גילמור שהיא לא פחות מכוכבת ב"אוזרק", ואגב בת לאם ישראלית), בצד השחקנית אנה קלמסקי שמגלמת את העיתונאית ויויאן קנט שכל כולה קרעכצן, נוירוטיקה ומימיקות מוגזמות ומעצבנות, מככבות בסדרה שהמשכתי לצפות בה רק בזכות גארנר. וכן בזכות הסקרנות שלא באה על סיפוקה, לדעת מה עומד מאחורי דמותה של אנה.

ג'וליה גארנר

אז כולם כבר כתבו על האכזבה מרקימת העלילה בסדרה של שונדה ריימס (ברידג'רטון, האנטומיה של גריי) שמבוססת על סיפור אמיתי.

רק חמקה מעיניהם תופעה חברתית, מאוד אמריקאית ומאוד ישראלית, כי היי, אנחנו תמיד מחקים אותם, לא?

כבר בפרק הראשון מתלוננת "העיתונאית החוקרת" על כך שתקעו אותה בקצה המערכת ליד כל הזקנים, שכמו שבחרה להתבטא אחת המבקרות "אבד עליהם הכלח", והנה, כמה יפה הם מתאימים להגדרה הזו: שלושה או ארבעה (מי סופר..) עיתונאים שזונחים את משימותיהם הבלתי חשובות כדי להפוך לכלי שרת של העיתונאית הצעירה וההרה, ששמה לה למטרה לפצח את תעלומת אנה הנוכלת.

הם בעצם קבוצה של זקנים חביבים שדואגים לרפד את הצעירה האמביציוזית והנועזת ולסייע לה במשימתה החשובה. זה התפקיד שלהם בחיים, כי וואללה, הם כבר גרוטאות שלעשייה שלהם אין כל ערך או חשיבות. הם יצאו מהמחזור כמו שאומרים, ושיגידו תודה שיש להם עדיין שולחן במערכת ואיזה טור זניח לכתוב.

וקודם כל לעניין האמינות, אז איפה בדיוק ראיתם עיתונאי אמביציוזי ונשכן הופך בן יום לפודל מחמד? ושנית, המראה הזו של החברה שלנו, כפי שהיא משתקפת בסדרה (שם עוד עשו להם טובה ולא פיטרו אותם לפני גיל חמישים) היא מקוממת ועצובה, בעיקר בגלל שזה כל כך מדויק. כך החברה שלנו מתייחסת לאנשים ש"עברו את הגיל". אם הם רוצים להמשיך לעבוד, שיחפשו טוב טוב, כי אף אחד לא באמת צריך אותם.

ומה שהכי מוזר, או שבעצם לא, זה שהתופעה הזו בסדרת נטפליקס, חמקה מעיני הממבקרים הרבים

זו חברה שבה אחת, רותם סלע, בעלת צחקוק מעצבן, אומרת בראיון טלוויזיה שהיא צריכה "לפרנס את משפחתה" בלי למצמץ, כששומעים על השתייכותה המשפחתית הלא ענייה, ועל המיליונים שהיא מרוויחה כדי להצטלם יפה. יש שיאמרו פמיניזם במיטבו. היא נלחמת על מעמדה ועל שכרה, אבל רגע. זהו. ההון שלה לא בא לא בזכות איזו המצאה גאונית שמצילה חיי אדם, שעוזרת לאנשים עם נכויות, שמסייעת לאנשים לנווט בדרכים. פשוט,בזכות העור המתוח, העיניים היפות, ותזכירו לי אם שכחתי משהו.

וכן, מישהי תהתה אם היו שואלים גבר על שכרו. אז כן. כשבן אדם מרוויח מאות אלפי שקלים לשעת צילום, מותר לשאול אותו לשכרו, גם אם זה לא בא מהכיס הציבורי. פשוט, עניין קטן של ערכים, של דרגות חזירות של בעלי שליטה בבנקים ובקונצרנים, ושל הייצוג שלהם בפרסומות, שעה שאנו שומעים על משפחות שבאמת אבדו מקורות הכנסתן הצנועים וגם על אנשים מבוגרים שהמוח שלהם לא נמחק בין יום ושרוצים לעבוד בעיסוק משמעותי

יום האישה ועיתונות נשים: לא מה שחשבתם

פמיניזם? הצחקתם את עיתונות הנשים

בניסיון שלי לאתגר את הנושא, הצעתי באחרונה למגזיני נשים לפתוח פתח לתחום "לא נשי". תחום ש(א)נשים פוחדים להתקרב אליו. חשבתי, היי. אנחנו חיים במאה העשרים ואחת. טכנולוגיות מתקדמות, עולם משתנה. יש מצב שנשים לא מסוגלות לקחת אחריות על הכספים שלהן ושל משפחתן? יש מצב שכסף עדיין נחשב ל"מילה מלוכלכת"?

ובכלל, יש מצב שבעצם יום האישה זה היום שבו שולחים לה פרח או קונים לה מתנה וזהו?

💄💍🥂🎀🎁🌼🌻🌸🌺🌹🌷💐

קשה להגיד שהופתעתי מהתוצאות (הכושלות) של הניסוי הקטן שלי. הרעיון להכניס לעיתוני נשים משהו שחורג מסביבת הנוחות המצוינת לכשעצמה של אופנה, בישול, עיצוב הבית, וסיפורים אנושיים נוגעים ללב ככל האפשר, או לחילופין סיפורי סלבריטאיות נוצצות- כל רעיון שמנסה לנתץ את המסגרות שאליהן הכנסנו, אנו הנשים, את עצמנו, נועד מראש לכשלון.

זה כמובן קל להאשים את "החברה" בכלל, או את הגברים בפרט, אבל אם מגזין המיועד לנשים, נערך בידי נשים ונכתב, רובו ככולו על ידי נשים, אינו פתוח ואינו קורא את המפה ש"העולם משתנה", אז מי אנחנו שנלין? מצד שני, עיתונות הנשים כמו כל אמצעי התקשורת מתמודדים עם מאבק קיום לא פשוט וכל הפרסומות, הגלויות והסמויות מצביעות על המאבק הזה.

דווקא במציאות הזו, שבה מלינים על מספרן הנמוך של המועמדות לפרס ישראל ועל ייצוגן הדל בעמדות מפתח, אולי היה אפשר לצפות לכך שעיתון המזוהה עם נשים ינסה לחזק את הדימוי הנשי על ידי פתיחת פתח לעולמות מעשיים ופרקטיים שיכולים לשרת את האישה ולזקוף את קומתה.

אז רגע, בואו נדבר על כסף ונשים במגמה להדגים שיש קשר כזה, הדוק ממה שחשבתן. בואו נראה מה האסוציאציות הבולטות שעולות כשמדברים על הקומבינציה הזו של נשים וכסף. בדקתי מחקרים שמדברים על שני הנושאים. למעלה מ- 90% מהם קישרו בין נשים וכסף לבין סקס, זנות, חשפנות והקשרים מיניים אחרים. הקשרים פוגעניים ומנמיכים.

  ויש גם עוד הקשר. קוראים לו שופינג.  

👚👠👢👒👙👗👛👜👓🌂

מחקר מעניין ביותר של ג'ניפר סנדין מאוניברסיטת אריזונה וג'ולי מודין מאוניברסיטת ג'ורג'יה, שפורסם בשנת 2012 במגזין צרכנות אמריקאי (JOURNAL OF CONSUMER CULTURE) מתאר מציאות שבה נחשבים הצריכה בכלל והשופינג בפרט כדומיין נשי. החוקרות חשפו כי מדובר ב"נרטיב על" המקשר בין נשים ושופינג, דבר שבא לביטוי בספרות פופולארית, בפרסומות בכל המדיות ואף באינטרנט, המציירים את דמות האישה כצרכנית. לדעת החוקרות, תופעה זו שיש לה שורשים היסטוריים עמוקים, מפחיתה מערך הנשים והיא חלק מהאפליה על בסיס גזעי, מגדרי ומעמדי שמציבה תמיד את הגבר הלבן מן המעמד הבינוני בראש הפירמידה.

וזה מוביל אותנו הישר למה שקורה ב.. שוק ההון. כשרשתות אופנה (כמו הוניגמן,  H&M  ורבות אחרות) מאוימות בסגירה או בצמצומים גדולים, זה מצביע על המעבר של קונים לרשתות הווירטואליות שנסחרות ביג טיים בבורסה.  עוד סממן של השינוי הוא תנודות שליליות בערכן של מניות הקניונים הגדולים כמו עזריאלי וביג

לעומת זאת,  חברות המסחר האלקטרוני עושות חיל. חברות ענק בינלאומיות שחולשות על הזירה הזו, מאפשרות לנו להזמין כל מה שליבנו חפץ בלחיצת כפתור, מבלי ללכת לקניון או לחנות. בה בעת, הן מנהלות בינן לבין עצמן קרב נפילים, ודורסות את הקטנים על הדרך.

מוקדם מדי להספיד את עולם השופינג הממשי כי לבסוף אנחנו, הצרכנים נצביע ברגליים, אבל לחששות מפני העתיד המקוון יש כבר ביטוי מוחשי.

זו תהיה טעות לחשוב שמדובר בשינוי קטן, כי זוהי מהפכה אמתית. האם חנויות פיזיות שבהן ניתן למשש את המוצר ולמדוד אותו תיעלמנה? האם נפסיק ליהנות (או לסבול) מחוויית הרכישה? האם צורת הבילוי הזו של "שופינג" תיעלם מן העולם? בנות לא תלכנה יותר ביחד לחנויות או לקניון?

מניית אמזון (סימון AMZN ) כמעט הכפילה את ערכה במהלך השנה האחרונה

מניית עליבבא   (סימון BABA) הראתה במהלך השנה האחרונה זינוק של יותר מ- 100% .

התופעות הללו מלמדות עד כמה עולם ההשקעות קשוב להתפתחויות טכנולוגיות, תרבותיות וחברתיות ועד כמה לאלו יש השפעת גומלין על רווחיות ועל עצם קיומן של תבניות מוכרות מזה מאות שנים, כמו חנויות וקניונים.

מה מקומם של האישה והשופינג בתוך העולם הזה?

האם החנויות ייעלמו? זו השאלה הבוערת בימים האלה. אבל עדיין, ספק אם אנשים יוותרו על חווית הקניה והבילוי בקניונים . לא בטוח שמשבר הקניונים ורשתות השווק הגדולות לא יתפוגג

יד על הלב. כמה מאתנו, כשהן נמצאות בחופשה, בעיקר בחו"ל, לא חושבות על שופינג. בהתכתבות הווטסאפ עם חברות, מופיעה תמיד השאלה "קנית?" ולאחריה אימוג'י של נעליים (כמובן), בגדים, כובעים, תיקים.

אתרי הקניות הווירטואליות אינם מתעלמים מכוח השוק של נשים, בהן צרכניות אופנה והדבר מציב אתגרים נוספים ויש גורמים שכבר הרימו את הכפפה. למשל, אם אישה לא יכולה למדוד בגד בחנות, איך היא תדע שהוא הולם אותה? החברה הישראלית מיי סייז (MY SIZE)  היא אחת החברות שנסחרת בבורסות של תל אביב ושל ניו – יורק 

החברה תציע תוכנה חכמה למדידת בגדים באמצעות הטלפון החכם. המניה שלה משתוללת בשתי הבורסות ונעה מקיצוניות לקיצוניות בשעורים של הפרשים חד יומיים שיכולים להגיע לעשרות אחוזים. דבר שעשוי להצביע על עצבנות השוק סביב המעבר האפשרי לרכישה של בגדים באינטרנט. עם זאת, עדיין נותרת פתוחה השאלה אם אנשים, ובעיקר נשים ירכשו בעתיד באמצעות האינטרנט גם מותגי יוקרה ופריטים של מעצבים. האם אנשים יעברו לרכוש יצירות אמנות של אמנים מהשורה הראשונה דרך האינטרנט, או שעדיין לצורך הזה יישמר מקום לתצוגה פיזית של המוצרים כולל התאמה אישית ללקוח.

לכן, לתקווה שקונספט החנויות לא ייגנז יש על מה להישען, מה גם שלקוחות רבים עשויים להמשיך להעדיף את חווית הקניה הפיזית- הממשית.

בה בעת, אנחנו, שנרצה להמשיך לעשות שופינג, נצטרך להפריך את כל הסטיגמות המנמיכות נשים. היי, אנחנו כבר לא חיות בסיקסטיז. הרי אנחנו כבר לא אותה אישה עשירה ומפונקת מסדרת הטלוויזיה שוברת הקופות "מד-מן" אבל, מצד שני, התיוג של נשים באותה סביבת נוחות של הגמוניה גברית לבנה, לא נעלם. 

אנחנו מגלות שבמציאות הנוכחית אנחנו חייבות לפעול כדי לשנות את דימוי האישה התלותית ולצעוד בדרך של עצמאות כלכלית, פשוט, כדי שתהיה לנו בחירה חופשית

——————————————————————————————————

הערה: אין לראות בנאמר בפוסט זה משום המלצה לרכוש או למכור ניירות ערך או כל מוצר פיננסי אחר. הכותבת אינה יועצת השקעות מוסמכת והטור אינו מהווה תחליף לייעוץ השקעות על ידי יועץ מוסמך כחוק.

%d בלוגרים אהבו את זה: