עמנואל רוזן: בני סלע שכן שלי. נחמד מאוד.

לפעמים אומרים שבכל צחוק יש משהו מן הרצינות. בראיון לליאור שליין בשנת 2009, אמר עמנואל רוזן  "יש לי שכנים נחמדים מאוד. בני סלע שכן שלי" . פליטת פה פרוידיאנית? נגד רוזן לא הוגשה עד כה אף תלונה במשטרה, אבל האש שהצית תא העיתונאיות התפשטה בסוף השבוע כמו בשדה קוצים.

 תא העיתונאיות החליט לפוצץ את השמועות העיקשות והממושכות אודות איש תקשורת בכיר החשוד בהטרדות מיניות של ארבעים נשים. לדבר על הטרדות מיניות קלות או על פלירטוט, אומר גדי סוקניק הבוקר, זו "או-אה, לשון המעטה". עמנואל רוזן עצמו , המכחיש את הדברים המיוחסים לו, אמר כי  מזה עשור מסתובבת עננה כבדה מעל ראשו. סוקניק אומר: עשרים שנה. עיתון הארץ הרים את הכפפה, חשף את שמו של עמנואל רוזן תוך הבאת עשר עדויות מפורטות למדי, ושכח על הדרך שגם הוא מעסיק כותב שנחשד בהטרדה מינית חמורה ביותר. עתה נודע כי לפני שלוש שנים פוטר רוזן מערוץ 2 בעקבות תלונה שהוגשה נגדו על ידי עובדת. איש לא צייץ. עתה הפייסבוק כמרקחה.

עמנואל רוזן (צילמה: ציפי מנשה)
"איש התקשורת הבכיר" המסתורי, עמנואל רוזן (צילמה: ציפי מנשה)

הרוחות סוערות סביב השתיקה המגוננת של עיתונאים בכירים שלפי הטענות ידעו על התנהלותו של רוזן ולא פצו פה והן סוערות גם סביב הסטנדרטים הכפולים של עיתון הארץ שעשה עבודה חשובה בחשיפת הפרשה. אשכר אלדן כהן שעבדה בעיתון הארץ כתבה בדף הפייסבוק שלה:

"כשקראתי את התחקיר של הארץ על עמנואל רוזן, נזכרתי בנשים הרבות שהותקפו על ידי י.ל. (השם המלא מופיע במקור, בדף הפייסבוק של אשכר) . נזכרתי בכאב הרב שהכאב שלהן עורר בי. בלילות ללא שינה. בידיעה שעוד הרבה נשים נושאות איתן את הכאב לאורך שנים ומפחדות לדבר.  תהיתי מדוע הארץ בוחר במודע להמשיך לתת לאנס למטרידן ולעברין המין הסידרתי הזה – במה.
אני מציעה למו"ל הארץ שוקן כדלהלן : תמשיך לשלם לי.ל. משכורת ותפסיק לפרסם את מאמריו.
נראה לי שזה פיתרון מוסרי הולם. הוא זכאי לאפשרות לחיות, אך אינו זכאי עקב התנהגותו העבריינית, לקבל מעמד עיתונאי, שמאפשר לו לחסל חשבונות עם מבקריו, להלך אימים על מי שרק חושב לבקר אותו, ולהציג מצג שווא של קול המצפון".

הרוחות סוערות סביב הנורמה שהשתרשה בברנז'ה התקשורתית במשך עשרות שנים, לפיה עיתונאיות התקדמו, או נחסמו,  ביחס ישיר לנכונותן להשתמש בנשיותן כאמצעי קידום, גם אם הוא עובר דרך המיטה – וסביב אימוץ השיטה ככורח בל יגונה.

מי שלא שמע את הלחשושים במסדרונות העיתונים או הטלוויזיה על זה שההיא שוכבת עם ההוא שיקום. זה קרה בערוץ הראשון עם עיתונאי בכיר (אחד לפחות). זה קרה בכל העיתונים. הדביקו לבחורה צעירה שהתקדמה מהר מדי תארים שנלקחו הישר מתל ברוך ועיתונאים, בדרך כלל זכרים (אם כי יש סיפור גם על עורכת בכירה אחת ביחסה לגברברים צעירים) , גבו את האתנן בשיטת ה"מגיע לי". התופעות הללו לא נעלמו ולא נכחדו. תמיד יימצא איזה עיתונאי בכיר שסובל מחרדת זין קטן או מתסביך אחר, שצריך לחזק לעצמו את האגו על ידי השפלת והכנעת צעירה שנורא רוצה להתקדם. פסיכולוגים יאמרו, מן הסתם, שזה לא הצורך ביחסי מין או במקרים מסוימים רעב מיני בלתי נלאה, אלא עניין של כוח. אנשים בעמדות מפתח צריכים להוכיח לעצמם כמה הם חזקים. ושוב, סוקניק בתכנית סדר יום של רשת ב', אומר בריש גלי שפרשת רוזן מזהמת את התקשורת: שהציבור יגיד לתקשורת: "אתם מדברים עלינו? אתם מלאים פרעושים".

הדברים שתוארו כאן מוכרים, באופן האישי ביותר לעיתונאיות רבות, ומן הסתם גם לצעירות אחרות המבקשות להתקדם בתוך מערכות כוחניות הנשלטות, רובן ככולן, בידי גברים.

על רמת השליטה של עמנואל רוזן, ללא קשר למעלליו, נכתב כבר. האיש שולח את זרועותיו המקצועיות לכל עבר ומן הסתם, צבר לו גם אויבים על הדרך. בחירתו כמנחה תיק תקשורת הייתה אחת השגויות שידענו ולו משום שרוזן בלבד מגיח וצץ בכל ערוץ אפשרי, בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות הכתובה. עתה, כשמתפרסמת מידת הזוהמה, ברור עוד יותר שלהעמידו במקום של ביקורת התקשורת זה לשון ההמעטה של האבסורד.

לאחר הפרסום בעיתון הארץ נדמה שיקשה על רוזן להפריך את שורת העדויות שנאספו בחריצות רבה. עדויות החושפות שבלונה רוטינית, השבה וחוזרת על עצמה כל אימת שמתייצבת במערכת בחורה חדשה. הבחורות מתארות חיזור אובססיבי ובלתי נלאה ואף סוג של כפיית יחסים על מי שאמרה "לא". השידור החוזר של התכנית תיק תקשורת האחרונה לא הוקרן לאחר פרסום הכתבה בעיתון הארץ. רוזן נמצא בסוג של השעיה או חופשה.

בדצמבר 2010 הנחה רוזן תכנית תיק תקשורת שהתמקדה בהכרעת דינו של משה קצב. הוא אמר שם שהתקשורת לא המתינה לבית המשפט: "הבוקר הבשורה יצאה החוצה. משה קצב שקרן ואנס" הוא אמר בפתיח לדבריו. הוא העלה את החשד שבית המשפט יישר קו עם התקשורת, חשד שיעקב אחימאיר כינה אותו "חמור ביותר". אם נכונות השמועות על רוזן, הוא מיצה את שעת החסד הארוכה שהעניקה לו התקשורת. "זהו יום של נצחון תקשורתי", הוא אמר בתכנית שדנה בהענשת קצב על פשעיו . אחת התהיות שעלתה בסוף השבוע הזה היא אם המשקפת תתמקד עתה ברוזן, על אף העובדה שאף אחת מהעדות לא הגישה נגדו תלונה במשטרה. "אנחנו, העיתונאים המושמצים והמשוקצים" אמר רוזן " יש לנו כזה כוח ביד להכניס נשיא לשעבר לכלא".

רוזן בטח היה רוצה למחוק עתה כמה דברים שאמר, כמו בראיון לליאור שליין (1.9.2009) שנסב על סרטו על יהודה ברקן "אבא גנוב". בראיון זה הוא הקביל בין ברקן לדודו טופז: "שני אנשים שהיו מלכים בתחום שלהם. שני אנשים שירדו מגדולתם". הוא גם העיר משהו על "גברים מתבגרים שמחפשים את עצמם". מן הסתם, גם החיוך שהיה מרוח על פניו כשיאיר גרבוז אמר על קצב  ש "במעשיו (הוא) ייצג את העם". גם גרבוז דיבר, כנראה, על אותן נורמות פסולות שאולי תא העיתונאייות הצליח לזעזע היום.

הנה דברים שכתבתי על מינויו של רוזן כמגיש תיק תקשורת ועל ההתמדה שלו בהחזקת המשרה.

פורסם במגפון

 

 

מצב האומה ניצחה את הבחירות

זו היתה מערכת בחירות שבה הרומן שהתנהל בין הפוליטיקאים לבין התקשורת נרקם על פי מתכון של יחסי תן וקח, ונכתב בנוסחאות קליטות ומהירות ובעיקר, ריקות מתוכן. העיתונאים לא התעקשו לקבל תשובות לשאלות נוקבות. את היצירתיות , אם היתה כזו, ניתבו למחוזות הבידור והאקסטרים. בשורות פוליטיות (כמעט) לא שמענו כאן, פרט לבקשות הבוחרים: "תעשו שהציפורים לא יחרבנו על המכוניות".

הבוקר נפתח בעוד דברת חגיגית עם הבוחרים המכובדים שהגיעו לקלפיות. אלה שלא נשאו שום בשורה עבורנו במשך חודשים ארוכים שטופי סמי הזייה בדמות "משא ומתן" או "שלום" או "אנחנו ננצח" ו"ישראל חזקה". מלבד הסופר דויד גרוסמן שהצליח להציג תחושות מזוקקות של יאוש ותקווה, לא היה איש בזירה הפוליטית שהצליח לעשות לנו את זה. היו לנו ריגושים של דור צעיר וחדש בפוליטיקה בדמויותיהם של יאיר לפיד ונפתלי בנט, בדמויותיהן של נשים מובילות כמו שלי יחימוביץ', ציפי לבני וזהבה גלאון, אבל אנחנו חיפשנו חיפשנו ולא מצאנו: את המסר מפיח התקווה. המדיה לא השכילה לנצל את שפע ההזדמנויות שהוענקו לה לתבוע מן הפוליטיקאים להסיר את התחפושת שהלבישו להם היחצ"נים ולומר מה בדיוק הם מתכוונים לעשות בכנסת הבאה, או שבעצם  היא הבינה שמעבר להפרחת סיסמאות ריקות מתוכן, אין לרוב הפוליטיקאים שצצו כפטריות במערכת הבחירות הזו , שום מסר מרענן. לכן, אולי, המסרים ההזויים- כפי שנוסחו בעיקר על ידי משתתפי "מצב האומה", ניצחו את מערכת הבחירות הזו.

הרב אמסלם: אולי היחיד שהביא מסר נועז (צילום: רפי מיכאלי)

אז מה היה לנו במערכת  הבחירות?

גזענות

הקצנה ואלימות מילולית

ביזאר

אפקט בומרנג

הפוליטיקאי היחיד שאולי תרם למערכת הבחירות הזו מסר נועז ומקורי היה הרב חיים אמסלם. הוא קיבל חיבוק מסוים מהתקשורת שמהר מאוד התחילה להשתעמם ממסריו. משהו בסגנון אוקיי, באמת יפה, אבל מיצינו. אחרי הכל אתה לא ממש מייצג את הברנז'ה. אנחנו לא יכולים לתת לך יותר זמן מסך ששמור לאנשים המעניינים באמת. סיכוייו של אמסלם לעבור את אחוז החסימה לא ברורים כרגע.

פוליטיקאי נוסף שהתקשורת הקפידה למחוק מהזירה, או במקרה הטוב, להפוך לבדיחה, הוא שאול מופז. הדאחקות על מופז שלא היה, כמו יתר עמיתיו הפוליטיקאים, חף מטעויות, הסתובבו במדויק במחוזות של הסטיגמות העדתיות שממירות 'תחכום' ו'חוצפה' אשכנזית חיננית כל כך ב'תמימות' ובחוסר אינטליגנציה השמורים למזרחים. המסר, החל במהדורות האקטואליה ועד לתכניות הבידור והסאטירה היה מופז  who?

שאול מופז: שלום או להתראות? (צילום: ציפי מנשה)

התקשורת לא התעכבה במיוחד על התרגיל של ציפי לבני ולא תבעה ממנה דין וחשבון על העריקה מקדימה לאחר שלא קיבלה את 'דין הבוחר':  חברי המפלגה שבחרו במופז לראשות המפלגה. התקשורת לא תבעה ממנה הסברים על המאבק הנחרץ לחיסולה המוחלט של קדימה שנראה כי נבע, רובו ככולו, משיקול אישי צר של מי שרצתה בהנהגה ולא זכתה בה. להיפך, התקשורת שיתפה פעולה עם המהלך ה'מתוחכם' וה'חצוף' של לבני והבנתה שיח המזכיר, במידה רבה את ימי מפא"י העליזים, ימי כור ההיתוך הדוגל ב'שיכנוז' של המועמדים הפוליטיים או במחיקתם.

אצל אמסלם המסר התקשורתי היה יותר מעודן. אחרי הכל הוא ניסח קודים המצדדים בסמלי המאבק החילוני הגאה, אלא שגם הוא, בשורה התחתונה זכה לתגית הקוריוז החיובי. לא יותר מזה. משהו בסגנון"תאמין לי, הייתי מצביע לאמסלם".

ציפי לבני: ללא דין וחשבון (צילום: ציפי מנשה)

על האפקט של יחס התקשורת נלמד משהו הערב, לאחר ספירת קולות המצביעים בקלפי. רבים מנבאים כי יהיה זה "יום כיפור של הסקרים". אם אמנם כך יקרה, אי אפשר יהיה להתעלם מן הכעס שמעוררת התקשורת ומרצון של הציבור הרחב להגיד, בקלפי, מה הוא חושב עליה, ועל פרשנויותיה-תכתיביה. לכן ההצבעה לקדימה ולרב אמסלם יכולה להיות אחד המדדים להערכה שרוחש הציבור למדיה : ההדרה התקשורתית עשויה לפעול כאפקט בומרנג נגד התקשורת ותוצאות הצבעות האמת ילמדו על כך.

 טוב שיש לנו אליקים אחד, רובינשטיין– יו"ר ועדת הבחירות המרכזית שהחליט למתוח קו ולצנן את הספינולוגיה שכל כך איפיינה מערכת בחירות זו: ספינולוגיה שהתקשורת ששה לשתף איתה פעולה.
צעדיו האחרונים היו כשקנס את ש"ס על חלוקת קמעות וכשאמר  'לא' ברור וחד משמעי לשימוש במינוי משה כחלון לקידום מסרי הליכוד ולמתקפת מפלגת העבודה. לא ולא, הוא אמר, אבל זה לא מנע תהליך ממושך של שימוש בספינים, של הקצנת השיח ושל תרגילים מלוכלכים, שההצלחה בבחירות מכשירה.

שלי יחמוביץ': מהאלטרנטיבות הנשיות (צילום: דן בר דב)

 דווקא אמש, ערב הבחירות, זכינו לשמוע מסרים של מי שאינו פוליטיקאי. אילנה דיין ראיינה את הסופר דויד גרוסמן כשהיא יוצאת מתוך אכסיומה שניסחה, לפיה "כל כך שונאים את השמאל". אף מלה על שנאה המופנית כלפי הימין, כלפי המתנחלים. גרוסמן הוא איש חושב והוא רוצה תקווה, ולכן הדברים שלו עשו את מה שאף פוליטיקאי לא הצליח לעשות בכל מערכת הבחירות הזו: הוא לא ניכס לעצמו את האמת המוחלטת, הוא הכיר בבעייתיות הקשה של מערכת היחסים שלנו עם הפלסטינים, אבל נתן למסר של השמאל הישראלי לחלחל למקומות יותר עמוקים כשאמר: "אנחנו לא חיים. אנחנו רק שורדים פה..המלה הזאת (שלום- א.ע.) נעדרה לגמרי מתעמולת הבחירות . גבולות יתנו לנו מקום". גרוסמן, עם האמת שלו, הצליח אפילו במקום שבו נכשל, שלא באשמתו, קוסם כמו איתי אנגל הגדול . אנגל סיכן את עצמו ועשה כתבות מרתקות, לא פחות, ממצרים, ממלחמת לבנון, מסוריה. לחיי ההבדל הקטן. מה כבר אפשר לספר על מערכת בחירות מתה? להדגים באמצעותה כיצד מאגף מיכאל בן ארי מימין את אורית סטרוק ותובע ממנה להגיד לנפתלי בנט מה היא חושבת באמת על אנשים (כמו בנט, כן) שמתנגדים לסירוב פקודה??

יאיר לפיד: רוצה להיות "מנהיג חזק"? (צילום: דן בר דב)

 זו היתה מערכת בחירות שבה, המייק-אפ המשוח בגסות על פניו של ראש הממשלה בראיון לתכנית 'פגוש את העיתונות' של של דנה וייס שניסתה לדמות ללא הצלחה "עימות טלוויזיוני", הוא אילוסטרציה לשליטה של יועצי התקשורת בשיח: הם המפעילים את הפוליטיקאים כמו מריונטות.

 לא נעשה אפילו מאמץ להסתיר את השפכטל הגס שאיפיין את מערכת הבחירות שהמנסחים העיקריים שלה היו שפת ה"קמפיין" שכל כולו סיסמאות נבובות, מתובלות בקורט אלימות מילולית וויזואלית, מפני שבעידן הרשתות החברתיות והיוטיוב צריך לנצח את ההמונים השולטים בהם, ואחת השיטות לעשות זאת היא ניכוס השיח ההמוני והוולגרי שלהן,  גם במחיר של מתיחת סף הגירוי, ממש כמו בתכניות ריאליטי. ממש כמו באח הגדול.

הכל שקוף: הצופים יכולים לדמיין , כשהם רואים את ציפי תוקפת את שלי או להיפך, את הפרומפטר המונח מולה, שכולל הנחיות נימת וטון דיבור. עכשיו להגביר את הקול, ועכשיו חיוך מלווה במבט קשוח.

מישהו כבר אמר שהפוליטיקאים בערב הבחירות הופכים לבובות. הם החומר ביד היוצר.

 תעמולת הבחירות המביכה שמציגה את ביבי כדמות הרואית שיש לסגוד לה, ההכפשות של מתחרים שכבר התבררו כמייצרות אפקט בומרנג.

נפתלי בנט: ואולי הוא רוצה להיות "מנהיג חזק"? (צילום: רפי מיכאלי)

יד על הלב, מישהו שמע מסר אמתי בכל מערכת הבחירות הזו? איש מהמראיינים, הפרשנים הפוליטיים, לא הצליח לקלף את הקליפה מעל מצעד המסכות הזה. קרקס שבו נצבעים המסכים כי זו הדרך היחידה להפיח חיים במשדרים.

זו היתה גם מערכת הבחירות של  התכנית מצב האומה שמגישיה התבררו כקופירייטרים המנצחים. בתכנית האחרונה במוצאי שבת הציע גורי אלפי שהמתמודדים בבחירות יספקו לבוחרים "יותר צל בקיץ ולא את העצים האלה שמנשירים את החרא על האוטו", אבל גם הם אימצו את הנרטיב אפרופו שאול מופז :"לא מבטיחים כלום. ראש ממשלה חזק ישראל חזקה. היחיד שמבטיח משהו זה מופז אם תבחרו בי אני מבטיח להפסיק לבכות (גורי)".

הערב נדע גם אם שאול מופז יבכה או יצחק: זו תהייה אילוסטרציה מעניינת לכוחה של התקשורת להשפיע ביום הבוחר.

פורסם במגפון

הראיון של נפתלי בנט: אז מה הוא אמר לנסים?

מפתיע או לא, עד כמה השיח אחיד, נחרץ, חד משמעי, משוכפל. נסים משעל חזר מהכפור ולא כדי להיראות כמו הדודה הזקנה והחלשלושה. כמו אמסטף העט על טרפו, התנפל ונעץ את שיניו בנפתלי בנט וכמו בימים הטובים, עשה את כותרות העיתונים ומהדורות החדשות של יום שישי ותעזבו אותנו מעובדות.

באמת, עזבו אותנו מעובדות. אם גם "ישראל היום" וגם ביבי נתניהו וגם "ידיעות אחרונות" אומרים שבנט קרא לסרב פקודה, אז בנט קרא לסרב פקודה. זה משרת את כו-לם. לא? אז למה לקלקל? זה משרת את האינטרסים של ראש הממשלה שבנט מכרסם בכוחה של מפלגתו, את האינטרסים של הפוליטיקאים הנאבקים על כל מנדט ולכן, כמו שלי יחימוביץ', בוחרים בהצהרות פופוליסטיות כי "הסרבנות מסוכנת",או את משה (בוגי) יעלון שכנראה מאמין שיהיה שר הביטחון הבא, ובוודאי את נסים משעל שיצא, סוף סוף, מאפלה לאור גדול.

כדאי לשאול מה יותר מסוכן, באמת: האם הסרבנות מסוכנת או שאולי השקרנות מסוכנת יותר? התקשורת, שתמיד מתנהגת כמו עדר, הצליחה לעשות זאת גם הפעם: לא להקשיב למה שהבנאדם אומר, אלא לחזור כמו תוכי על הנרטיב שעושה כותרות. הנה קיבלנו כותרת, למה לקלקל. סירוב פקודה? היא עטה כמוצאת שלל רב על הגיבור מסיירת מטכ"ל. הנה, זו כותרת.

משבחים את נסים משעל, טופחים לו על השכם על תרבות טלוויזיונית של שוק (מבקשת סליחה מהשוק, זה רק הדימוי הרווח בתקשורת, זה לא אתה באמת) שבה המרואיין, אם הוא רוצה שיקשיבו לו, שיחפש במה אחרת, כי בטלוויזיה שלנו לא מקשיבים. בטלוויזיה שלנו מתלהמים, צועקים, נכנסים לדברי האחר, מתנפלים עליו וקורעים מעל פניו את המסכה הנוראית – אמיתית או וירטואלית, ואז מציירים את דמותו המעוותת ביד אמן. המצגת שראינו בתכנית עוררה גם תחושת אי נוחות קלה סביב השאלה שמא, באותה הזדמנות,  הראיון של משעל שוודאי שירת אותו ואת שידורי קשת בערוץ 2, לא תוזמר גם במגמה למצוא חן בעיני כמה פוליטיקאים.

נסים משעל עשה זאת בעבר ולמגינת לבו, הוא נעלם מהנוף הטלוויזיוני עד שבאה מערכת הבחירות המבורכת ופתחה את זרועותיה בחיבוק חם. בוא, נסים, וכסח את הפוליטיקאים ותן לנו את ההצגה הכי טובה בעיר, כי זה מה שאנחנו אוהבים. לשבת על היציע ולראות מרואיינים מדממים.

לא ספרתי כמה פעמים בנט אמר "אני לא קורא לסירוב פקודה". לא ספרתי כמה פעמים הוא ואנשיו אמרו אחר כך בראיונות רדיופוניים וטלוויזיוניים שהוא מתנגד לסירוב פקודה. לא ספרתי כמה פעמים שב בנט ואמר שמצפונו לא יתיר לו לפנות אנשים מביתם, יהודים או ערבים, ולכן יבקש שישחררו אותו ממשימה זו, וגם לא ספרתי כמה פעמים הוא אמר שזה לא תפקיד צה"ל לפנות אנשים מבתיהם. אבל הוא אמר את כל הדברים האלה הרבה פעמים. את התקשורת זה לא מעניין. ראש הממשלה יוצא בהצהרות על חומרת ההתבטאות, שלא לדבר על נציגי השמאל שהמציאו את סרבנות המצפון.

ואגב, כל המתלהמים עשו שגיאה חמורה בחשבון. ההתבטאות הזו המיוחסת לבנט, רק תוסיף לו מנדטים: את הקולות של הימין החושב כמותו וגם את הקולות של כל אלה שמאסו בתקשורת הממציאה ומנסחת ומכתיבה את השיח, גם אם במחיר קל של עיוות המציאות. את התוצאות נראה ביום הבחירות.

פורסם במגפון

גולדסטון- מחכה לך עבודה

השופט ריצ'ארד גולדסטון יכול להתכונן לדו"ח הבא שלו. מן הסתם, גם בעת הכנתו יירדם בשעת שמיעת עדויות הישראלים תושבי עוטף עזה על הפגיעה המתמשכת שהם חווים, כדי להתעורר לכתיבת דו"ח נוקב נגד ישראל ונגד צה"ל. עכשיו יש לו עוד חומר מפליל. קומתו העליונה של מגדל התקשורת א-שורוק בעזה הותקפה על ידי צה"ל ויש מי שכבר עשה עבור כבוד השופט עבודת הכנה

האוסף המרשים של פרסומים המגנים את מתקפת צה"ל נגד מגדל התקשורת בעזה מבוסס במידה רבה על מקורות מסוכנויות פלסטיניות ומצוטט בהרחבה בלקט העיתונות של "העין השביעית", שם בררו והפנו אל מרב הפרסומים בנושא. הביטויים "סתימת פיות" ו"פגיעה בחופש העיתונות" מככבים שם ומאוששים את תדמית צה"ל ברוח הנרטיב הפלסטיני המגובה על ידי שכבה שלטת בשיח הישראלי, הרואה בצה"ל את "צבא הכיבוש".

סוגיית הפגיעה בעיתונאים המסקרים אזורי קרבות מתעוררת בכל פעם שבה עיתונאי נהרג בעת מילוי תפקידו. ששים וששה עיתונאים נהרגו בשנת 2011 בעת סיקור מלחמות ומהפכות חברתיות: כך עולה מנתוני ארגון עיתונאים ללא גבולות. בפגיעת צה"ל במגדל התקשורת בעזה נפצעו, על פי נתוני הפלסטינים, ששה עיתונאים. אחד האתרים טען שתשעה  נפצעו.

מתנגדי המבצע בעזה נוטים להתעלם מהנוהג החמאסי לנהל את המלחמות על גבם של אזרחים: מה שמגביר את הסיכוי לפגיעה בחפים מפשע. בעופרת יצוקה היו אלה טענות על התקפת בית ספר. עכשיו התקשורת היא המותקפת, למרות שאין לנו מספיק מידע על אופי השירותים שהעניקו חלק מאותם אמצעי תקשורת שנפגעו במתקפה לשלטון החמאס. זה קל מאוד להסתתר מאחורי תג עיתונאי ולהיות, למעשה, משרתו של השלטון – ובמקרה זה שלטון הטרור. אצלנו מכנים עיתונאים כאלה עיתונאי חצר, אלא שלא בסוג כזה של  שיתוף פעולה אנו עוסקים כאן. החסינות העיתונאית הפעם נראית קצת מעורערת.

שהות בעזה בימים אלה היא נטילת סיכון משמעותית. בראיונות שערכה יונית לוי עם כתב זר השוהה בעזה, שמענו, מעבר למפגן האנגלית של יונית, גם על כך שצה"ל מטווח מטרות חמאסיות ומטרות אלו ממוקמות, לא אחת, בלב שכונות מגורים או בקרבת בית המלון שבו מתארח הכתב. לכן, אמר, הוא יכול לצפות מהמרפסת בפגיעות של צה"ל הנזהר, לדבריו, לא לפגוע באזרחים. כששמעתי אותו חשבתי שהוא לוקח סיכון: לא רק להיפגע מאש צה"ל, אלא סביר יותר שלחטוף מהחמאס על שסיפר את הסיפור ללא מכבש עריכה חמאסי.

אם נכונה טענת צה"ל שצוטטה רק בחלק מן הפרסומים, ולפיה האנטנה בראש הבניין ועזרים נוספים שהיו יעד התקיפה, שירתו את חמאס להפצת פקודות מבצעיות לאנשיו, השאלה המוסרית סביב התקיפה מתעוררת ביתר שאת. האם צה"ל היה צריך להימנע מפגיעה באנטנה זו, שדרכה מופצות הוראות לחימה נגד ישראל ופגיעה באזרחי ישראל, בגלל שבמגדל שוהים עיתונאים? ולא זו בלבד, עיתונאים שהוזהרו מראש שלא לשהות בקרבת מתקנים של החמאס?

התחנות המשדרות מאותו מגדל מייצגות בחלקן הגדול את החמאס, הג'יהאד האיסלאמי ואיראן:  טלוויזיית החמאס אל אקצה, תחנת אל קודס המקורבת לחמאס, וכן איראן פרס טי.וי שנחסמה אך לאחרונה לקליטה בלוויינים האירופיים בשל שידורי ההסתה שלה. כמו כן, שוכנות בבניין תחנת הטלוויזיה תחנות אל ערביה, סקיי ניוז ואיי.טי.אן וכן סוכנות הידיעות הפלסטינית מען וסוכנויות רבות נוספות.

הנה כמה מהציטוטים מתוך הפרסומים בנושא: סוכנות מען מצטטת את יו"ר ארגון העיתונאים הפלסטינים, עבדול נאסר אל נג'אר, האומר כי הכיבוש לא שם קצוץ על זכויות אדם ועושה הכל כדי למנוע מעיתונאים לבצע את עבודתם, המכון הבינלאומי לעיתונות מגנה בתוקף את המתקפה הישראלית, אך גם את המגבלות שמטיל החמאס על ניידות עיתונאים וקורא לשני הצדדים לאפשר לעיתונאים לבצע את עבודתם, הפדרציה הבינלאומית של עיתונאים קוראת לחקירה בינלאומית של התנהלות צה"ל בפרשה, הוועדה להגנת עיתונאים קוראת לישראל להתייחס לעיתונאים כאל אזרחים ולחדול מיד לטווח מתקנים תקשורתיים והארגון הפלסטיני מדה קורא לענישה של ישראל על "דיכוי העיתונות ופשעים נגד עיתונאים". ארגון עיתונאים ללא גבולות אומר כי "אפילו אם מדובר בעיתונאים תומכי חמאס, הדבר אינו מצדיק את המתקפה" וכבר מגדיר את המעשה הישראלי "פשעים נגד האנושות".

עיתון הארץ עשה היום חיבור מלאכותי בין הדיווח הקשה על פגיעת צה"ל במשפחה בעזה, לבין "חשדות" של עיתונאים פלסטינים, לפיהם מתכנן צה"ל כביכול לפוצץ את מגדל א-שורוק על כל חמש-עשרה קומותיו, לאחר שכבר פגע בקומתו האחרונה. זאת, לדבריהם, על סמך התראות שקיבלו  עיתונאים זרים מישראל, שלא לשהות בבניין. הארץ מדווח כי  הבניין  משרת כחמישים כלי תקשורת ערביים ומערביים וכי בעקבות פנייה של העיתונאים הפלסטינים למרכז זכיות האדם עדאללה שבחיפה, שיגר המרכז  פנייה דחופה בעניין לפרקליטות הצבאית ולמחלקת בג"צים בפרקליטות המדינה, ודרש למנוע את הפצצת הבניין, משום שזו תהיה "הפרה חמורה של דיני הלחימה" שתסב נזק סביבתי רב למבנים אזרחיים נוספים.

אז במדינה סותמת הפיות שלנו אפשר תמיד לפנות לבג"ץ ולפרקליטות כדי להגביל את פעולות צה"ל.

הטקסט הנכתב כאן בעייתי משום שכל אמצעי תקשורת צריך להגן בכל מאודו על חופש הביטוי ועל האינטרס האוניברסלי של הגנה על עיתונאים המבצעים את מלאכתם, שפעם כינו אותה שליחות. לכאורה, מוצדקות טענות העיתונאים הפלסטינים לפיהן יש להגן על שלומם כשהם ממלאים את תפקידם. הרוב המכריע של התקשורת הישראלית ודאי יגן על זכות בסיסית זו בלי לתהות פעמיים באיזה סוג של שליחות מדובר: אם אמנם בשליחות עיתונאית של דיווחי אמת, המציגים בפני כל העולם את תמונת המציאות הקשה בעזה, בצד המציאות הישראלית שבה נשמעות לעתים מדי כמה שניות אזעקות המריצות אנשים למקלטים, או שמדובר בחזית אחת של הנהגה ועיתונות הפועלים להגשמת אינטרס משותף שעיקרו פגיעה בישראל?

תעודת עיתונאי, כבר הוכח, אינה תעודת ביטוח. הפוליטיקלי קורקט התקשורתי הישראלי, ששם, ובצדק, בראש החדשות את הטעות הצורבת של הפגיעה במשפחה הפלסטינית, מתעלם תכופות מהעובדה שאנחנו והתקשורת העזתית-חמאסית מדברים בשתי שפות שונות, או לעתים באותה שפה שעוצבה בבית היוצר של חמאס. התקשורת תוצרת עזה לעולם לא תגלה אמפתיה לסבל ישראלי וסביר שאף תעשה ההיפך. מה שמטריד כאן, זו העובדה שישראלים לא מעטים חוברים לנרטיב הזה שמחלק, תמיד, אותנו תושבי ישראל, ואת הפלסטינים, בחלוקה דיכוטומית של כובש-נכבש, עריץ-מדוכא, עשיר-עני. חלוקה שמתעלמת לחלוטין מהסבל בצד הישראלי.

זה נוח מאוד לחמאס לקרוא או לשמוע, למשל, שהתקשורת הישראלית , בעיקר הווירטואלית, מטילה את כל האשם במבצע הזה שבא לאחר ירי בלתי פוסק לעבר ישראל, דווקא על הנהגת ישראל ומייחסת לה יכולות מניפולטיביות מרשימות, כולל כאלו של הוצאת חיילים למלחמה למען אינטרסים פוליטיים. טענה שערורייתית, לטעמי, כפי שכתבתי  .

פורסם במגפון

תאוריית הקונספירציה- מודל נובמבר 2012

מצדי אתם יכולים לקרוא למבצע הנוכחי ספין בחירות, ואני אכנה אותו הצהרת כוונות מאוחרת מדי, למקרה שארגוני הטרור מתקשים בהבנת הנקרא ומפרשים את המציאות במונחים של: אנחנו נפגיז אתכם ואתם תגישו את הלחי השנייה. מכתב אישי ללוחמי השלום/

משחק הפינג פונג הנצחי בין ימין ושמאל בישראל ממחיש שלמרות הכל, יש כמה הבנות בסיסיות שאין עליהן ויכוח. כמעט כולם רוצים שלום ומאוד לא רוצים מלחמה. מוכנים לוותר למען השלום. אז נו? מה הבעיה? ישאלו הימנים. אנחנו מסכימים לגמרי, לא?

השיח הנוכחי מאפשר לשמאל להשיב, למשל: הבעיה היא, אחי, שאנחנו דפוקים. שהפכנו לבית היוצר של תיאוריות ספינים וחשדות הדדיים, שאנחנו אוהבים לשנוא, ובקטגוריה הזו, ביבי לוקח אצלנו את הגביע.

היום זכה הגביע של ביבי לציפוי יהלומים: מחנה השלום מציף את הפייסבוק במגוון נוסחים, שרובם ככולם תגובה צפויה ולא מקורית לפעולה "עמוד ענן" (הפעם הצליח להם עם השם, לא כמו עופרת יצוקה) בעזה. כמה שקופה החשדנות של לוחמי השלום ועד כמה היה ברור שבו ברגע שצה"ל יפצח בפעולה, תוצף תיאוריית הקונספירציה הטוענת כי הפעולה (ונקווה שלא תהייה "המלחמה") היא "תעמולת בחירות".

מדהים לגלות, בכל פעם מחדש, עד כמה כולנו, כולל השמאל הרדיקלי, רוצים את אותו דבר, ועד כמה גדולה התהום הפעורה בינינו. זו שעה טובה לכתוב על נרטיב השמאל, הנשען תמיד על לקסיקון שחוק לעייפה, שבסדר יורד משמשות בו המלים "כיבוש", "דיכוי עם", "חיילי צה"ל פושעים אכזריים ונטולי חמלה" וסיפור תורן של גדעון לוי על פלסטיני שקרה לו משהו, כמובן באשמתנו, "ממצאים" חד צדדיים של ארגון "בצלם" וכמובן, הכי הכי חשוב – "להחליף את ביבי".

מצחיק/עצוב ש"הציבור" הלא נאור לא מבין את המסרים ומפרש הכל הפוך. את האנטי של השמאל הוא הופך דווקא להיסחפות לא רציונלית אחרי ביבי. להראות להם, לסמולנים האלה. לכן, אולי צודק השמאל כשהוא מניח שהמבצע ישפר את סיכויי ביברמן ואהוד ברק בבחירות הקרבות.

שמאלנים יקרים, אחינו לנשק, כמה שתשליכו על ביביברק בליסטראות, כך תגבר אהדת הציבור אליהם. למה? כי הציבור לא סובל אתכם. אז הגיע הזמן לשאול, בכנות, למה הציבור מתעב את הסמול? הציבור הוא כמובן ההמונים הלא אינטלקטואלים, רצוי מזרחים, אלה שיש להם ראש קש ושכל של לטאה מיובשת ולכן הוא לא יודע לדקלם את המנטרות שלכם. בעצם, לציבור הזה יש היגיון מה-זה-עקום. הם, למשל, מתפתים לחשוב שהשכנים שלנו לא רוצים שלום ושהם מתכננים את ההפוגות במתקפה על הישראלים לפי נוחותם וגם לפי המינוח שלהם. כשמנהיגיהם נאלצים להתחבא, הם שולפים מיד משהו כמו 'הודנה' או אופציות אחרות שהדעת הפלסטינית מסוגלת לסבול, כי הדעת הפלסטינית לא רוצה פה בכלל את ישראל: לא בגבולות 67' ולא בכלל.

הם, הפגאנים היהודים האלה, גם מאמינים שהמבצע היה כורח המציאות, כי לדעתם אנחנו לא צריכים לשתוק כשיורים על אזרחים שלנו. איזה יצר נקמה קמאי ומטופש. אתם מנסים לענות להם, להחדיר לראש הנבוב שלהם שממילא זה לא יעזור כי ישראל לא תוכל לשבור את חמאס, ואתם אפילו מצטטים את ביביברק, והם בשלהם. הם לא מבינים שהפעולה הזו לא תעזור בכלום. ושלכן אנחנו צריכים לשתוק ולתת להם להמשיך לטווח את יישובי הדרום. אתם, האינטלקטואלים, יודעים למשל היסטוריה. לכן אתם יכולים להסביר, על סמך תקדימים היסטוריים, יותר טוב מה זה ספין ותזמון של ערב בחירות ואתם יודעים כמה שהממשלה צינית עד כדי יוזמת מלחמה כדי לנצח בבחירות.

לפני חודש נערכה פתיחת תערוכה בהשתתפות בתי ביד מרדכי. שמונה ק"מ מעזה. שבוע קודם, היו מטחי רקטות/טילים/גראדים (מחק את המיותר) לעבר יישובי הדרום. "איש לא נפגע ולא נגרם כל נזק". נסענו. ישבנו בקפה ג'ו שחטף בעבר פגיעה ישירה . למחרת, שוב שמענו דיווחים דומים בחדשות. מאז זה לא פסק.

ביישובי עוטף עזה, בקרית מלאכי, חיים (והיום מתים) אנשים. בשדרות יש ילדים שהולכים בבוקר לבית הספר ושומעים בדרך אזעקת צבע אדום. ילדים שמרטיבים במיטה והורים נפגעי חרדה. ההפגזות אינן פוסקות. השמאל מציע לא להגיב וחושב, כמונו, ש"הלוואי שימותו" מפקדי החמאס לדורותיהם, אבל עדיף שזה יהיה מוות טבעי ובינתיים, שימשיכו להפחיד ולפעמים גם להרוג או לפצוע אזרחים בדרום הארץ. זה נראה להם מחיר סביר לשלם להגשמת חלום השלום של כולנו, בעיקר כשלא הם משלמים אותו.
עוד נרטיב מופלא מציע 'לדבר' ומוסיף בנשיפת בוז ומשטמה ש"ביבי לא רוצה לדבר איתם. המצב הזה נוח לו". ומהו "המצב הזה"? זהו המצב של "הכיבוש".

והנה שוב אנחנו מסכימים עם השמאל. נהדר. כולנו רוצים לדבר. עם מי? אדרבא, אולי תנסו לדבר, למשל, איתי. להסביר לי עם מי יש לנו לדבר. להסביר לי למה החמאס ובני בריתו ממשיכים להפגיז אזרחים בדרום הארץ אחרי ההתנתקות המקודשת? למה אבו מאזן לא מוכן להיפגש לשיחה מקדימה עם הישראלים (אולי כי הוא פוחד שבביקורו הקרוב בעזה יחסלו אותו)?

חזון שתי מדינות לשני עמים יזכה למחיאות כפיים של הרוב המכריע של הישראלים שהוא גם מאוד מאוד נגד מלחמה. רבים יתמכו בפינוי התנחלויות, אבל דבר לא יזיז את הקבעון התפישתי של השמאל המשווה לציבור הזה תדמית של מחרחר מלחמה שונא ערבים חשוך, בניגוד אל השמאל המנכס לעצמו את החמלה, את היושרה ואת אהבת האדם. הוא שוקל על המאזניים את הכאב שחש שמאלן כשהוא רואה פלסטיני סובל על לא עוול בכפו, למול, לתפישתו, האדישות/ שמחה לאיד של הימין: שמחה הקיימת רק במוחותיהם המעוותים של בריונים במסווה אידיאולוגי, בעלי המונופול על השלום שלא בא.

אז בואו נניח, לרגע, שהכיבוש יסתיים. שנפנה את כל שטחי יהודה ושומרון ונשוב לגבולות 1967. שנעשה זאת בחדווה ובאופן חד צדדי, ואפילו קצת נרחם על המתנחלים (אם זה אפשרי) כמו ששרון עשה ברצועת עזה. מחר יהיה שקט?

הלוויות ההרוגים שנפלו בהגנת תל אביב, כ' באב תרפ"ט (מקור: ויקימדיה)
הלוויות ההרוגים שנפלו בהגנת תל אביב, כ' באב תרפ"ט (מקור: ויקימדיה)

אולי זה יישמע לכם כדמגוגיה אבל לגמרי במקרה, אני נצר למשפחת הרב הראשי הספרדי של צפת שנרצח בפרעות תרפ"ט יחד עם אשתו. חכם ישמעאל הכהן קראו לו. באוגוסט 2009 במלאת 76 שנה לפרעות, ובבית הכנסת האר"י הספרדי בצפת התקיים טקס אזכרה לנרצחי פרעות תרפ"ט. הייתי שם ושמעתי את האלוף במיל' ישראל טל (טליק) ז"ל כשסיפר על זכרונותיו כילד צפתי. רבים מהדוברים המבוגרים היו ילדים כשאירעו הפרעות והם תיארו תמונה קשה ואכזרית של פחד נורא, של התנפלות הבריונים באלות ובמכות על הדלתות המוגפות והתפרצות לבתים של אנשים חפים מפשע, של ניסיון להסתתר ולחמוק מידי הפורעים שרצחו אנשים בדם קר, כי הם היו יהודים. טל נשמע חסר פשרות. הוא שב וקרא: "נקמה, נקמה, נקמה" ודיבר על חובת המדינה למנוע הישנות של מקרים כאלה, כן – גם על ידי הרתעה.

ההיסטוריונים שבינינו יודעים היטב, שבתרפ"ט לא היתה "מדינת ישראל" וגם לא היה "כיבוש" – ובכל זאת, נוכחותם של יהודים בחברון, בירושלים ובצפת הפריעה לחוליות רוצחים סדיסטיים ששחטו את הרב הקשיש ואת רעייתו בין כותלי ביתם כמו עוד אחרים שחטאו ביהדותם.

אז מצדי אתם יכולים לקרוא למבצע הנוכחי ספין בחירות, ואני אכנה אותו הצהרת כוונות מאוחרת מדי, למקרה שארגוני הטרור מתקשים בהבנת הנקרא ומפרשים את המציאות במונחים של: אנחנו נפגיז אתכם ואתם, תגישו את הלחי השנייה, כי ברגע שתגיבו תזכו לגינויים מכל עבר, גם של אינטלקטואלים ישראלי/

פורסם במגפון ביום חמישי האחרון- ועדיין, לצערי, אקטואלי.

על העוורון (של התקשורת)

ארגון העיתונאים החליט לקיים ביום רביעי הפגנה שתצעד מהסינמטק בתל אביב לקריית הממשלה, במחאה על התנהלות המדינה סביב המשבר בענף התקשורת. את מי צריך להאשים במשבר הזה? חנוך מרמרי, למשל, לא בטוח שהעיתונאים לא צריכים לעשות חשבון נפש. על העיוורון.

הפיטורים ההמוניים במעריב, המאבק על המשך קיומו של ערוץ 10 ועל החדשות המקומיות בכבלים והקיצוצים בעיתון הארץ ובכל ענף התקשורת יעמדו ברקע ההפגנה שמתוכננת ליום רביעי: "במעריב פיטרו בשבוע שעבר מאות עובדים. בחדשות המקומיות 180 עובדים קיבלו מכתבי זימון לשימועי פיטורים בדרך לסגירה. דירקטוריון ערוץ 10 התבצר במשך יומיים במשרד האוצר רק כדי לקבל פתרון שיאפשר להם להמשיך להתקיים. בהארץ פיטרו רבע מהמערכת. בידיעות אחרונות קיצצו עשרה אחוז משכר העיתונאים. ולא חסרות עוד דוגמאות" – כך נכתב בדף הפייסבוק של ארגון העיתונאים.

הארגון מפנה אל הממשלה את החצים בטענה כי לא זו בלבד שהממשלה אינה מסייעת "לענף בעל חשיבות חברתית וציבורית עצומה, שגם מספק פרנסה לאלפי עובדים – היא מקשה עליו, ועושה הכל כדי להביא לסגירת אמצעי תקשורת". לכן, סיסמת ההפגנה תהיה: "תפסיקו להפריע – תתחילו לסייע".

חנוך מרמרי (צילום: ויקיפדיה)

בדיוק היום פורסם ב"העין השביעית" מאמר של עורכו החדש של האתר, העיתונאי חנוך מרמרי, המציע, ובצדק, לעיתונאים לבחון את עצמם ואת מניעיהם לפני שהם מטילים את כל האשם בממשלה. העיתונות הקורסת, הוא אומר, אינה רק תולדה של המצב הכלכלי ותאוות הנקם של הפוליטיקאים, אלא גם של חוסר המעש של העיתונות הישראלית עצמה, שמסתיים רק ברגע שיש איום על עתידם האישי של העיתונאים. אז, הם יוצאים להפגין עם שלטים נגד פיטורים.

האילוסטרציה שבה פתח מרמרי ממחישה הכל: הוא השתתף בפאנל שהתקיים מול כוכבי ארץ נהדרת בכנס אילת לעיתונות. איזה סיכוי היה לפאנל שלו, תחת הכותרת "קמים עלינו לכלותנו" (עלינו, התקשורת)? האם פאנל חשוב ככל שיהיה יכול להתחרות בנהייה אחר הפופוליזם, אחר המקום שבו נמצאות המצלמות?? מעדות אישית, האולם של כוכבי ארץ נהדרת היה עמוס לעייפה. שלי יחימוביץ' צוטטה תחת כל עץ רענן (גם במגפון, אגב) כשאמרה שהחיקוי שלה בתכנית סייע לה בפוליטיקה.

כוכבי ארץ נהדרת מעניינים יותר. טל פרידמן מצלם את המתגודדים מולו. באמצע מולי שגב, משמאל עמית סגל (צילום: אורה עריף כץ)

דילמת המשבר בעיתונות נשאה פנים רבות בכנס. אחת מהן, זו המפנה אצבע מאשימה לעבר הממשלה, גובתה בנרטיב שיש בו לא מעט אמתות. למשל, הטענה שלשכת ראש הממשלה לא רוצה בהמשך קיומו של ערוץ 10- לפחות לא כמו שהוא נראה היום. אבל, למטבע יש גם צד אחר. ד"ר איציק ספורטא אמר, שהעיתונות ממילא מועלת בתפקידה כשהיא מתנכרת למצבם של חוסים הסובלים מהתעללות במוסדות. זה היה לפני שבוע. היום אפשר היה לומר שהתקשורת אינה מעלה על ראש שמחתה את מצב תושבי הדרום, אלא כמס שפתיים. והיום, דווקא היום, בוחר גדעון לוי לפרוש בעיתון הארץ, ביתם של עורכי העין השביעית לדורותיהם (עוזי בנזימן, חנוך מרמרי שהיה העורך הראשי של הארץ) את משנתו הסדורה הנשענת על מצגות בחו"ל המסבירות, לדעתו, היטב מדוע ישראל היא מדינת אפרטהייד. העיתוי מעניין: תושבי הדרום חוטפים התקפי חרדה וגדעון לוי מסביר להם שוב שאנחנו עם כובש. נקודת אור יש במאמר של לוי, בעיקר מנקודת ראותה של התקשורת:  חופש הביטוי שלו אינו מופר לעולם. אנחנו מדינת אפרטהייד שבה מותר לאיש כמותו לשנן את משנתו שעה שילדים שומעים אזעקת צבע אדום בדרכם לבית הספר וזה לגמרי בסדר.

שונא ישראל, ז'וזה סרמאגו, כתב ספר נפלא על העיוורון. האם משבר העיתונות הזוכה, תודות לעיתונות, לכותרות ענק הוא סוג של עיוורון? האם עיתונאים שעסוקים בעת האחרונה בעיקר בסיקור קשייהם האישיים ממחישים לנו מהו עיוורון? מרמרי טוען כי לעיתונות אין אג'נדה אמיתית המיועדת להיאבק במשבר על ידי מעורבות, אכפתיות ודאגה כנה לעיתונות בעידן החדש – וגם זה, כנראה, סוג של עיוורון.

פורסם במגפון

על שליט וחטופים: התפריט הטלוויזיוני שלנו

סמיכות העניינים בין העונה השנייה של הסדרה חטופים בערוץ 2 ובין הסרט על גלעד שליט בערוץ 10 עוררה אסוציאציה בלתי נמנעת בין ה'אמת' ובין דרמת הטלוויזיה, שתיהן סוחפות רייטינג. היא גם פערה מחדש את הפצע המדמם ששמו רון ארד. ברקע של הסרט על שליט הדהדו קולותיהן של המשפחות השכולות שרוצחי בניהן שוחררו בעסקה.

הסרט של טל גורן ותמר פרוס על גלעד שליט עורר, עוד לפני הקרנתו, תגובות טעונות, בהן בקשה של גלעד עצמו כי הסרט לא יוקרן. זאת, על אף הטענה של גורן שתיארה קרבה וידידות גדולה שנרקמה עם גלעד והבהירה כי הסרט נעשה בהסכמתו (בשיחה עם לונדון וקירשנבאום, הערב). הביקורת הגלויה והסמויה על הקרנת הסרט סבבה, לעתים, סביב אורח החיים החדש של שליט: הזמנות מנבחרות ספורט יוקרתיות, כתיבת טור לעיתון יומי גדול. והנה, הוא הפך גם לכוכב ריאליטי.
התאגידים הגדולים גילו את הפוטנציאל ותפסו אותו בעשר אצבעות. על הדרך, הם גורמים לכמה אנשים לא לאהוב את שליט כי מה לעשות, העם שלנו לא אוהב אף ממי לאומי, גם אם זה בחור שישב בשבי למעלה מחמש שנים.

חטופים: עונה שניה. שידורי קשת (צילום: רונן אקרמן)

בין ההתבטאויות הכנות של שליט בסרט שמענו אותו אומר "כן, פחדתי שישכחו אותי". הוא חשב שם על רון ארד, ופחד שיקרה לו אותו דבר. מין 'אותו דבר' שיוצרי הסדרה חטופים, או הומלנד בשבילכם, עשו בו שימוש אסוציאטיבי ומוטרף באותה מסכת מטלטלת, חתרנית ומרתקת בדמותו של עמיאל בן-חורין, להלן 'יוסוף' שהתאסלם וחבר אל שוביו הסורים. ערב ערב השבוע ריתק אותנו המסך הקטן עם חטופים, ואלה הדרמאטיים על כל משבריהם, בריחותיהם ושתיקותיהם מתחברים במין חוט שקוף אל החטוף האמיתי, גלעד, שמרשה לעצמו לחיות.

באיזשהו מקום, אפשר לשאול אם לא פיתחנו עוד איזו אובססיה לאומית סביב שבי וחטיפות חיילים, עוד משהו ש"היהודים הכי טובים בו", או במקרה הזה, הישראלים.

גלעד שליט: צילום מהמסך

אחת הפניות הכאובות ביותר למנוע את שידור הסרט ולהשיב את גלעד לאנונימיות שלו, באה מצד המשפחות השכולות שרוצחי בניהן שוחררו בעסקת שליט. משפחות אלו מאשימות, במידה רבה של צדק, את התקשורת שאינה מרפה מהנושא. עדות קטנה לבחילה שמעוררת גישה זו באה היום בדמותה של פליטת האח הגדול ליהי גרינר שצולמה לערוץ 2 כשהיא מדברת בטלפון עם משפחת שליט ומבקשת להזמין את גלעד למסיבה "זו מסיבה מאוד פרטי ואינטימי" היא אמרה. עד כדי כך פרטית ואינטימית שמצלמות הטלוויזיה לא פספסו את שיחת הטלפון שבה נמסר לליהי שגלעד לא בארץ.

"אף אחד לא שואל, בודק או מנסה להבין מה עושה ידיעה כזו על שליט ותמונתו בעיתון, למצב רוחם ורגשותיהם של אלפי בני משפחה של חללי טרור אשר ראו את רוצחי ילדיהם יוצאים לחופשי בארץ ובחו"ל, מתחתנים מבלים וחוזרים לפעילות טרור. יום השחרור של גלעד שליט היה יום שמח למשפחתו, למדינת ישראל ואפילו למשפחות חללי הטרור, אלה שיודעים יותר טוב מרוב אזרחי המדינה מה משמעות חזרת בן הביתה. אלה שילדיהם קבורים באדמת המדינה הזו ולעולם לא ישובו הביתה. זה היה יום שמח לרוב האנשים ויום שבו שמחה ועצב מעורבים בו לאלפי משפחות אחרות, משפחות חללי הטרור. לרוב המשפחות היה היום ההוא ששודר בהרחבה יום של טראומה שלקח לא מעט זמן להשתחרר ממנה" כתב בפנייה גלויה יוסי צור, ששכל את בנו בפיגוע באוטובוס בחיפה.

צור ניסח את הדברים גם בשמן של משפחות שכולות אחרות: "לאותן משפחות של חללי הטרור כל יום הוא יום זכרון שחלקם לומדים איך לחיות איתו וחוזרים למסלול של חיים מועילים וחלקם מתרסקים וחייהם מסתיימים עם מות יקירם…כל ידיעה שבה מוזכר גלעד שליט, מעשיו, נסיעותיו לחו"ל אירועים שבו משתתף, מציפה את הטראומה ומזכירה רגעים שמעדיפים לשכוח…התקשורת גם היא חסרת מעצורים וחוגגת איתו ועליו מיום שחרורו תוך התעלמות מופגנת ממשפחות חללי הטרור וסבלן, התעלמות שהחלה עוד לפני העסקה במהלך הקמפיין של המשפחה לשחרור. התעלמות שנמשכת עד היום…אני קורא לתקשורת, לערוץ 10 ולמשפחה להוריד את הנושא מסדר היום ולתת לנו – למשפחות שרוצחי ילדיהן שוחררו, לחיות ללא אזכור מתמיד ויום יומי של הטראומה הקשה שפגעה בנו".

פורסם במגפון