שמשיה ישנה בדרך מפריז לירושלים

זה קרה לי שוב, בעודי קוראת את ספרו הלא פשוט של אנטוניו מוניוס מולינה "ספרד". עוד רגע מזוקק ונדיר של הארה. מה שאני מכנה "מלים אלמותיות".

שם, בעמוד 143 של הספר (עם עובד, 2001. תרגום: פרידה פרס-דניאלי) אומר מולינה

"היכן שהוא, ברגע זה ממש, מישהו מספר למישהו משהו שקשור קשר אינטימי אלי, משהו שהיה עד לו, לפני שנים ושאני אפילו לא זוכר, ומאחר שאיני זוכר, אני נוטה להניח שאינו קיים לגבי שום אדם, שכמו שנמחה מזכרוני כך נמחה לחלוטין גם מהעולם.

חלקים ממך מוסיפים להתקיים בחייהם של אחרים כמו החדרים שגרת בהם ועכשיו גרים בהם אחרים, תצלומים או מזכרות יקרות שהיו שלך וכעת אדם זר נוגע ומסתכל בהם, מכתבים שמוסיפים להתקיים בזמן שמי שכתב אותם ומי שקיבל אותם ושמר עליהם מתו זה כבר.

הרחק ממך מספרים פרשות מחייך ואתה מומצא בהן, בדיוני לא פחות מדמות משנית באיזה ספר, עובר אורח בסרט או בסיפור חייו של מישהו אחר".

באחד הטיולים הרגליים בפריז, ממש לא מזמן, מצאנו מונחים ברחוב , לא רחוק מביתו של בלזאק, ליד פתחו של בית, חפצים רבים. מה שנראה כמו עזבון שפונה לטובת דיירים חדשים. המון תקליטי ויניל ישנים. ספרים, מגזינים. הייתה שם שמשיה גנדרנית ומסולסלת. לקחתי אותה למזכרת וסחבתי אותה ארצה למרות שלא נכנסה לשום מזוודה. שאלתי את עצמי, מי הייתה זו שהסתובבה איתה ברחובות פריז? התחלתי לחבר לעצמי סיפורים בראש. אינספור סיפורים. בדיתי את דמותה סביב אותה שמשיה. השארתי בדירה בפריז חפצים, אפילו ספרים משומשים שקניתי בדוכן בסן מישל בעשרים סנט, אבל לא יכולתי להיפרד מהשמשיה.

ש"י עגנון: סיפור לא פשוט

במוצאי החג הראשון של סוכות צפינו בחלקו הראשון של סרטה של איטה גליקסברג "ש"י עגנון – מוקדש לנוות ביתי" (ערוץ 1) ובאמצע הדרך, עוד לפני הקרנת החלק השני של הסרט, הצפויה במוצאי שמחת תורה, סיפרה היוצרת, איטה גליקסברג למגפון, על התהליך שעברה עם הסופר המת.

רשות השידור מתגאה ביצירה הזו, המעלה על נס את החיים מאחורי הקלעים של הסופר שהיה הרבה יותר מ"שרייבער" (כותב), כפי שכינה אותו בעלומיו אביה של אסתר, אשתו.

איטה גליקסברג יצאה למסע עם חתן פרס נובל לספרות הראשון והיחיד מישראל, ש"י עגנון ועם משפחתו. עם אשתו המתה ועם ילדיו הנושקים לגיל מאה. ילדים שחיו בצלו של אב ששמו השני יכול להיות מורכבות, גאונות, אגואיזם ואגוצנטריות, עומק חשיבה, הגות וידע בצד נבירה ברגשות וביחסי אנוש ומודעות למצבים אנושיים פעוטים לכאורה. גליקסברג עדיין חיה בתוך הסרט, מתקשה להיפרד. תוך כדי עבודה, שנמשכה שלוש שנים, היא גילתה את העומק של ש"י עגנון וצללה לרבדים העמוקים של יצירתו.  אם אלה מאתנו שלמדו לבגרות את "תמול שלשום" זוכרים ממנו בעיקר את הכלב המשוגע בלק, ופחות את המשמעויות העמוקות של כל מילה, כל משפט שנשזר בקפידה כשהוא מגלם בתוכו שכבות שכבות, בהן כאלו הלקוחות מהפסיכולוגיה, מתורת החלומות ואחרות השאובות מתורת הנסתר, הרי עבודה על עגנון חייבה את יוצרת הסרט להיכנס לעומקם של דברים. כך גם למדה להבין את הצורך שלו בשקט ובריכוז מוחלט שגבו מחיר ממשפחתו, ובעיקר מאשתו אסתר, הלא היא נוות ביתו, (או שלא?) שהתמסרה, כך נראה, מרצון.

הסרט "ש"י עגנון – מוקדש לנוות ביתי" המוקרן בשני חלקים, מציין מאה שנה להיכרות עגנון (שמואל יוסף צ'צקס) עם אסתר-אסתרליין, שסיפרה בשנת 1966 בראיון רדיופוני לרגל זכייתו של עגנון בפרס נובל, על היכרותה עמו בשנת 1913.

אסתר עגנון, באדיבות חמדת עגנון

אילת ליבר, שניהלה את בית עגנון ונמנתה בין המרואיינים לסרט, אומרת שם: "הדבר העצוב הוא שיש אותה, שהיא הקרבן של היצירה הזאת". גם אם הסרט עשוי  להצטייר לצופה כהומאז' לאסתר, רעייתו של עגנון, על מסירותה ועל הקרבתה, הרי גליקסברג מבקשת לתקן את הרושם העשוי להתקבל כאילו הסרט מבקר את התנהלותו של הסופר עגנון , שעה שמביטים בה על רקע גדולתו. גליקסברג אינה חולקת את רגשות האנטגוניזם המתעוררים כלפיו בעת הצפייה בסרט וגם לא את הביקורת על ה"קורבניות" של אסתר.

– האם יחסך אל עגנון השתנה בעקבות עשיית הסרט: האם במהלך העבודה התפתחו בך רגשות שליליים כלפיו בעיקר בגלל יחסו לאשתו אך גם בגלל יחסו לילדיו, או שאולי רגשות ההערכה שלך כלפיו כיוצר גברו.

 – "ההיכרות המחודשת שלי עם עגנון במהלך העבודה על הסרט נעשתה בשלב בוגר מזה שבו למדתי  את כתביו. הפעם הייתי מצוידת בכלי עבודה דוקומנטריים. לא רק שהערצתי אליו גברה אלא גם הבנתי את מצוקתו כאמן-יוצר שמחויב טוטאלית לעבודתו וכאדם בוגר שחי במודע את תחושת הכמיהה למימוש ואת תחושת ההחמצה הקבועה".

"את דמותה של אסתר לא העליתי מטעמים פמיניסטיים. עגנון חידש בספרות העברית את הרומן הפסיכולוגי. הוא הפליא לתאר דקויות ביחסים בין המינים ובחיי נישואים. ב'סיפור פשוט' הירשל משתגע ומטופל ע"י ד"ר לנגזם כדי לשמר את הנישואים".

"הנישואים הלא שגרתיים לאישה כל כך מיוחדת הביאו אותי, כדוקומנטריסטית, ליצור תשתית של  שלושה  מעגלים: הזוגיות בחיים, הרומן הפסיכולוגי והתפיסה הקבלית. בשלושת המעגלים האלה מתקיימת חוקיות של כמיהה למימוש ושל החמצה. לדעתי, שלושה מעגלים אלה ניזונים זה מזה".

בהקשר זה, של החמצה, נבחר ציטוט מטלטל מדברי עגנון: "אני קבצן של אהבה שנקרע לו תרמילו והוא מניח את האהבה בתוך תרמיל קרוע": דברים שבהם מוצאת יוצרת הסרט ביטוי לחיים בצל כתיבה (או כתיבה בצל חיים), שיש בהם כמיהה מתמדת ותחושה קבועה של החמצה.

ש"י עגנון, באדיבות אמונה ירון

 – האם חשת אמביוולנטיות ביחס כלפי עגנון?

– "מאוד הבנתי את עגנון וליבי יצא אליו. כל חייו היה צריך להוכיח את עצמו בעבודה קשה".

– צפיתי בסרטך כהומאז' לאסתר. מה חשת כלפיה? כלפי הכניעות שלה והוויתור שלה על עצמה: האם את רואה זאת כהרואיות או כ"פראייריות" או אולי את רואה זאת בצורה אחרת. האם המקום שנתת לה בסרט מבטא את תחושותייך כלפיה.

– "אני חושבת שאסתר בחרה בחיים מעניינים ולכל צורת חיים יש מחיר. אני בהחלט מזדהה עם בחירה זו".

 לדברי גליקסברג, החלה בעשיית הסרט לפני כשלוש שנים בעידוד מנהל מחלקת התכניות יואב גינאי וכחלק מתפיסת העולם שלו לגבי יעוד השידור הציבורי. מיד עם ראשית התחקיר היא פנתה למנהלת בית עגנון אז, אילת ליבר, ולילדיו של עגנון, אמונה וחמדת. "החיבור והאמון ביני לבין בני המשפחה היו מיידיים", היא מספרת.

איטה גליקסברג (צילום: ויקטוריה דולינסקי)

 וברשות השידור כמו ברשות השידור, אי אפשר בלי סיפור רקע: "הקונספציה לסרט נבנתה בזמן קצר. היה עיכוב של כשנה לקבל אישור להפקת הסרט משום שחבר של המנכ"ל הקודם "חמד" לעצמו את הסרט כששמע שאני עובדת עליו", מספרת גליקסברג. חלפה שנה מבוזבזת ואז אושר הסרט, רק לאחר חילופי ההנהלה.

למרבה המזל, גלגלי הביורוקרטיה לא הצליחו לחבל לחלוטין בתוצר הסופי כי הבת והבן המתבגרים של עגנון, בשנות התשעים לחייהם, שבריאותם אינה תמיד במיטבה, צולמו עוד בראשית התהליך וכך הצליחה גליקסברג להציל מידע וראיונות שמאוחר יותר לא היה אפשר לתעדם. במשך תקופות ארוכות, היא מתארת, לא היה ניתן לראיינם על אף הרצון הטוב שלהם ומודעותם לחשיבות הנצחת הוריהם. "הכנות שלהם כבשה אותי עד כדי כך שלעתים חשתי צורך לגונן עליהם ולא לפרסם כל מה שסיפרו לי".

ובכל זאת, נשמעים בסרט דברים שלהם, כשהם מתארים את בחירת הוריהם לחיות בשתי קומות נפרדות ואומרים על יחסי הזוגיות של הוריהם: "הייתה אהבה גדולה אבל גם אי הבנה גדולה" או כשאמונה ירון אומרת על אמה משפט קשה: "היא לא נתנה לנו די אהבה. היא אמרה שילדים הם כדי לראות אותם, אבל שלא יפריעו".

מלאכת עריכת הסרט ארכה שנה בשל מורכבות החומרים והצורך לכנס את כל כתיבת עגנון והחומרים הדוקומנטריים לרצף טלוויזיוני אחד ובה בעת ניסתה היוצרת לשוות לסרטה אופי חדשני על ידי עריכה קצבית ושימוש באנימציה של הטקסטים הספרותיים.

"זה היה אתגר להביא עדויות אישיות ופרטים היסטוריים לסרט טלוויזיוני ויזואלי שיהיה עדכני, זורם ומרגש", היא מתארת את התהליך.

לשאלה בדבר השתתפות הדור הצעיר לבית עגנון בסרט, גליקסברג  אומרת כי בני משפחת עגנון בורחים מהמשא שכרוך בשם עגנון. "חלק מהנכדים היו צעירים מכדי לזכור דברים משמעותיים ולחלקם החשיפה בהקשר זה קשה משום שהם רוצים לבנות את חייהם באופן עצמאי".

לדבריה, חלקו השני של  הסרט מתמקד בחיי הזוגיות של עגנון ואסתר כאן בארץ: "חיי נישואים שלא היו סיפור פשוט". במקביל, החלק הזה של הסרט מתעמק, לדבריה, יותר בסוד היצירה העגנונית ומנסה לענות על שאלות שנשאלו בסופו של הפרק הראשון.

גליקסברג מספרת כי "ההתחקות אחרי דמותו של הפסיכולוג של אסתר מביאה לגילוי סיפור חדש שמאיר את כתיבת סיפורי החלומות של עגנון". אסתר טופלה ע"י הפסיכואנליטיקאי מקס איטינגון, חברו של פרויד, ומי שהקים את החברה הפסיכואנליטית בארץ.

ואם כבר מדברים בשפת עגנון, הרי גליקסברג בחרה לסיים את הסרט ברוחו: "הסופים של הרומן 'שירה' הביאו אותי לסיים את הסרט בשלושה סופים שונים, כשכל אחד מהם מציע פרשנות לשם הסרט 'מוקדש לנוות ביתי' – האם זו האישה או האלוהות או אולי היצירה והאמנות?"

כלומר, אם אמרנו קודם בוודאות שנוות ביתי היא אסתר, הרי שאולי טעינו ואולי נוות ביתו היא גם רעייתו וגם יצירתו וגם הכול-יכול.  אפילו עתה, שנים לאחר מותו, ממשיך עגנון לתעתע בנו, לזרות אור ולהטיל צללים ובעיקר לעורר בנו את יצר הפלפול שהיה כל כך טבוע בו. נווה יכול להיות בית ויכול להיות נווה מדבר: שניהם מקומות שמסמלים עבור רבים את החיבוק, החום והעונג. מה היה הנווה של עגנון? האם ההקדשה הזו המירה את השכחה הבלתי נסלחת של רעייתו, אסתר, שישבה ימים כלילות להעתיק את כתביו, הקפידה לשמור עבורו על שקט מוחלט וסיפקה לו את הפרטיות והסגפנות שחייבה יצירתו? היא לא זכתה לאזכור שמה במסכת התודות של עגנון בטקס החשוב בחייו, בשנת 1966, עת שקיבל את הפרס שחתר אליו כל ימיו בכל האמצעים שעמדו לרשותו. באותו מעמד הוא זכר להודות לכל האנשים הזרים שישבו באולם בשטוקהולם הקרה ושכח רק פרט פעוט שבזכותו זכתה הספרות שלו להוקרה העולמית.

ותודה לחברי האקדמיה.

חלקו השני של הסרט יוקרן במוצאי שמחת תורה, יום חמישי בשעה תשע ורבע בערב. בערוץ הראשון.

פורסם במגפון.

רוצים 'אבא במאה'? חוק הספרים והיצרים

 

המאבק היצרי סביב מבצעי ה'אבא במאה' ומבצעים מקבילים של סטימצקי משמח, ולו משום שהוא מצביע על אכפתיות  בעולם שבו הנורמה השלטת היא 'לעשות לביתי'. פתאום קמים אנשים ונזעקים מרה נגד הפגיעה בסופרים הישראלים שנעשקים תחילה בידי המו"לים ולאחר מכן, בידי רשתות השווק הגדולות המדמות את עצמן לשוק ירקות ופירות שמחיריו יורדים בערוב יום שישי, לפני שהמוצרים יירקבו ויושלכו לפח.

אלא שבין הנהנים מהפירות והירקות המוזלים, או אלה שנזרקים ונאספים חינם, יש הרבה אנשים נזקקים שאינם יכולים לשלם עבור הענבים היפהפיים והבוהקים שמוצעים בסלסלות מסודרות בסופרמרקט של רמת אביב.

סטונר

יש כמה אלמנטים בולטים במאבק הזה: ראשית, המו"לים שמתעללים בכותב שאינו 'סלב' ושאינו יכול להתמקח איתם ומציעים לו תשלום מביש עבור כל עותק של ספרו. לצידם מתייצבות רשתות הספרים הענקיות, שמבצעיהן אף מוזילים את התשלום לספר. תופעה נוספת שהן מובילות היא דריסה, ברגל גסה, של אותן חנויות ספרים קטנות ואינטימיות, שבהן המוכר יכול גם להמליץ על ספר טוב, אך אינן יכולות לעמוד בתחרות מול הבולדוזרים שמציעים ספרים במחירים כה נמוכים. אני לא יכולה להתכחש לעובדה שבעניין זה יש לי סנטימנט אישי חזק מאוד, כמי שגדלה בצילה של חנות הספרים של אבא בירושלים, זו שכבר אינה בבעלותנו.

ויש את הפן של הסופרים. הפן הזה, טעון וכאוב במיוחד, ולו משום שדווקא אותה שכבה של סופרים מבוססים שמשתכרים היטב יכולה להרשות לעצמה לאסור עתה את מכירת ספריה במבצעי שבוע הספר.  ברשימה זו נמצאים, בין היתר, מאיר שלו, צרויה שלו, עמוס עוז ודויד גרוסמן. הסופרים שאינם נמצאים באותה רשימה מכובדת, משוועים למכירת ספריהם, ולו בזול. ושוב אנו עדים לתהליך הקפיטליסטי שבו רוכבים העשירים על גב העניים, ועוד זוכים למחיאות כפיים.

אלגנטיות של קיפוד

ויש עוד סוגייה, מאוד עדינה, שהעלה גם זאב גלילי. זו הסוגייה של אינפלציית הסופרים, שרובם גרפומנים שלא ראויים להתקרא 'סופרים' אך מוציאים לאור ספרי זבל בקצב מסחרר. האם אנחנו חייבים לסבסד אותם? ההצעה של גלילי מאוד פשוטה: שיחוקק חוק לגבי ספרות ישראלית בלבד – ומי שרוצה, שישלם עבור ספרים אלה מחיר מלא.

אבל זו תהייה היתממות ואף צביעות להגיד שעל הדרך, לא עלולים להיפגע סופרים ישראלים טובים שלא יודעים ליח"צן את עצמם, או שטרם הגיעו למעלת סלבס, ולשאלה הזו אין לי מענה:
אם תחליט הממשלה לסבסד את הסופרים, כשם שהיא מסבסדת מפעלי תרבות אחרים, כיצד תתחלק העוגה? למי הסמכות לקבוע מי סופר טוב ומי לא? האם התשלום הזה לא יגיע לבסוף לידיהם של הסופרים המבוססים ממילא? ובכלל, האם הדבר לא ייצור אווירה שבה ייתפשו הסופרים כעלוקות, פושטי יד, המוצצים את דמנו? מצד שני, מכירת ספרים במחיר המכבד את כותביהם, האם היא לא מאיימת על הסופרים עצמם עקב נטישת קוראים? ונותרת בעינה שאלת הספרות הזרה: למה שלא נהנה ממנה במחירים מוזלים?

אישית, רכשתי במבצעים מוזלים בשנים האחרונות את 'סטונר' הנפלא של ג'ון ויליאמס ומאוד נהניתי ממנו, את ספרה המרתק של מיוריאל ברברי 'אלגנטיות של קיפוד', את 'וולף הול' של הילרי מנטל, המשרטט בקווים מדוייקים וחיים את דמותו תומס קרומוול בתקופת הנרי השמיני, את ספריו של חאלד חוסייני והיו עוד – ונהניתי מכל רגע נפלא של קריאה.

פורסם במגפון

מת אב נולד אלול

מלים אלמותיות 2

ימים של קיץ. החדשות שמכות בראש כמו פטישים של עשרה טון. 

בתוך הסבך הזה של הרהורים קשים, אני מטבעת את עצמי בספרים. לפעמים מוצאת בהם ביטויים קטנים, וכל כך גדולים. משהו שכיניתי ברשימה מוקדמת 'מלים אלמותיות'.

כנראה שהקיץ מוציא מכולנו משהו אחר. משהו שהרשימה המבולבלת הזו שלי הוא תולדה שלו. אני מחפשת את הפתקים הקטנים שבהם העתקתי את אותם ביטויים- וכל הניירות גולשים לי מן הקלסר, לרצפה. מתפזרים. מטאפורה למשהו? אני לא שואלת את עצמי.

לבסוף, לא מצאתי את כל הפתקים. אבל הנה משהו שמצאתי, בכל זאת:

ויקראם סת, הקדיש את ספרו 'חיי שניים' לבני הזוג שהיו לו במשך תקופה מסויימת, כהורים:  הדוד של אמו שנישא ל'דודה הני' יהודייה גרמנייה שניצלה מהשואה תודות ליציאתה עם הדוד, רופא השיניים ממוצא הודי, לאנגליה.
סת עשה כמה שנים בנעוריו עם בני הזוג, כשבא ללמוד באנגליה, וכך הוא כותב: "יש הטוענים שאנשים מגלים לעתים את פניהם האמיתיות לעת זקנתם, כשהם משירים מעליהם מקצת הבלמים החברתיים והעמדות הפנים. או אז ניתן לראות אותם כפי שהם באמת: במלוא חמימותם או קרירותם, נדיבות ליבם או קטנוניותם, טוב ליבם או אכזריותם, נועם הליכותיהם או זעפם".

שבתי לקרוא לאחרונה, אחרי למעלה מעשרים שנה, את הסאגה המשפחתית בית בודנברוק של תומאס מאן. גם שם מצאתי תובנה כה דקת אבחנה המושמת בפי הגיבור, תום (תומאס): "אני יודע שהסימנים החיצוניים, המוחשיים של ההצלחה והשגשוג מופיעים תכופות בשעה שלאמיתו של דבר כבר התחילה השקיעה. הסימנים החיצוניים הללו עת רבה עוברת עד שהם מבצבצים ונראים לעין, כמוהם כאורו של הכוכב הזה שם למעלה, שאפשר שהוא עצמו דועך והולך ואולי כבר דעך כליל דווקא בשעה שאנו רואים אותו מאיר במלוא זהרו".

עוד סופרת דכאון מבית היוצר האיטלקי (שמתם לב כמה סופרות גאוניות מנפיקה איטליה?), הפעם אחת שאיננו יודעים אודותיה דבר, אך היא מכנה עצמה 'אלנה פרנטה' מתארת בספרה 'ימי נטישה' את המשבר שחווה אשה הנעזבת על ידי בעלה (זה לא ספוילר).
את תפקודה הנע חליפות בין עשייה ו'יצירה' תזזיתית לבין חרדה וייאוש היא מתארת במשפט הכל כך חד: "ביזבזתי את הזמן בניסיונות שגודל יומרנותם היה כגודל בלבולם".

ולבסוף זריקת עידוד אופטימית שכדאי לאמץ. רבי נחמן מברסלב אמר:
"צריך שיידע כל אדם שמטבע בריאתו, יחיד הוא בעולם ואיש לא ידמה לו. לכל אחד ואחד, תפקיד ושליחות. וטוב וראוי אם יעשה את יחודו ויעודו- לשלמות".

ועוד מלה (או יותר) על אלזה מורנטה

ועוד מלה על אלזה מורנטה

ספריה מותירים בי, לאחר קריאתם, חלל עצום ונורא. איך ניתן לכנות את זה? פסיכואנליזה? משחק מתעתע שנע בין טירוף מוחלט (התת-מודע?) לבין מציאות, שהיא תמיד, בספריה של מורנטה, כואבת ומדממת?
את יצירת המופת שלה 'אלה תולדות' (ההסטוריה) קראתי לפני שנים, ואוזפה שלה עדיין מקנן בליבי, במקומות הכי עצובים שאפשר להעלות על הדעת. היטלטלתי עימה ב'כזב וכישוף' הנורא והנפלא, קראתי את 'האי של ארתורו' והנה, בימים אלה, סיימתי את קריאת הספר 'ארצ'לי': הרביעי והאחרון מבין הרומנים שכתבה.
ארצ'לי, אמו הספרדייה הכפרית והפשוטה של מנואלה, הגבר האומלל והאבוד המספר את ילדותו במשפחה איטלקית מכובדת ונשואת פנים שבנה האדמירל נשא לאשה את אותה ארצ'לי , האמא האוהבת, האמא הבוגדת.
        

                                        
מורנטה, שעל פי המקורות אודותיה לא היתה אם לילדים, חודרת בספריה לתוך נבכי נפשם של ילדים רכים- לתחושותיהם ולמכאוביהם ומותירה בכל מי שהוא הורה תחושת החמצה ענקית. תחושה שחובה, אבל חובה, להביא את הילדים לעולם טוב יותר, שאם לא כן, פתאום אנחנו מתוודעים למה שקורה בתוך ליבו של הילד פנימה בעולם מנוכר, מעמדי וגזעני – וזה קשה, בעיקר בספרות ה'מורנטית' שמחוברת כל כך למלחמת העולם השנייה, למבט שלה כיהודיה (חצי יהודיה?) שיחד עם בעלה השני (ממנו נפרדה גם כן לאחר עשרים שנה) הסופר אלברטו מוראבייה, גם הוא חצי יהודי, מצאה מסתור באזורים הכפריים הסמוכים לרומא בתקופת המלחמה- אז גם החלה לכתוב את הנובלות הגדולות שלה. 'אלה תולדות' שלה בודאי היה ראוי שיזכה אותה בפרס נובל. וארצ'לי…
במהלך כל קריאת הספר שאלתי את עצמי למה תמיד הפסימיזם כל כך שולט ביצירתה. התפתיתי להניח את הספר ולעזוב אותו ולא יכולתי. למה אינה מותירה שביב תקווה. התאבדויות והזיות מטורפות השולטים ביצירתה, מתחברים עם נסיון התאבדות שלה בתקופת מחלתה. בספר ארצ'לי, שואלת היא עצמה, בשמו של הילד מנואלה, למה אין תמיד 'סופים טובים' לסיפורים. שואלת ולא עונה.
הנה משפט אחד, בממלכת ההזיות של מנואלה: "שם, בצד האחר, ישנה אימת המוות העילאית, שעושה את החוטים (של גדר חשמלית- א.ע.) בלתי נגיעים לגבי רובנו. וכך נשארים בכלא בלי יציאה, כלואים בין שתי אימות: ההישרדות והמוות, וזו וגם זה בלתי אפשריים".
כל כך הרבה שאלות בלתי פתורות הותירה מורנטה לאחר מותה ב- 1985.

הסיפור המופלא של אוליביה אלקאים- והגרפיטי'ס

Les graffitis de Chambord

אוליביה אלקאים ( Olivia Elkaim) – רק בת 32, עיתונאית וסופרת פריסאית, בת לאב יהודי ממוצא אלג'יראי ולאם נוצריה, שיש לה דודים בארץ, ביקרה בישראל באחרונה- והיה לי העונג להשתתף בפגישה מצומצמת עימה של ה 'café litterair ' בהנחיית דודתה מריס אלוש, (מורתי לצרפתית).

הפגישה נסבה על הרומן המרתק שכתבה אודות חברי הרזיסטאנס היהודים שהתיישבו בטירת שאמבור שבעמק הלואר. אלקאים נסחפה אל תוך הסיפור הדמיוני שלה, מבלי שתדע עד כמה הוא אכן קשור למציאות.
הסיפור נסב על שלושה דורות של משפחת רוזנוויץ' היהודית, החל מהסב , הסופר יצחק (איזאק) שהיה נשוי למרים אך עזב בראשית המלחמה לטירת שאמבור בעמק הלואר, שם היתה לו מאהבת, דורה- ושם חיו עם עוד קבוצת יהודים שנספו בשואה, לבד מאחד מהם: האחד שיודע לספר את הסיפור.
הדור הבא, הוא בנו של איזאק שמעון (סימון), גם הוא סופר, שניסה להתחקות אחר עקבות אביו בטירת שאמבור, ובעקבותיו הנכד, טרוור, בחור בן ארבעים, בנקאי 'אבוד', רווק ואומלל, שאינו מוצא את מקומו. טרבור הוא הנצר היחיד למשפחת רוזנוויץ'.
הספר, בהוצאת גראסט 2008, נקרא 'הגרפיטי'ס של שאמבור'

אוליביה סיפרה לנו: "במסגרת עבודה עיתונאית, הגעתי לטירת שאמבור וגיליתי שם, לתדהמתי, כי קירות הטירה מלאים גרפיטי'ס, בהם, כתובות שנחרטו באבן עוד במאה השמונה עשרה. הייתי שם עם ידיד, וכשתם הסיור, אמרתי לו: "זה יהיה השם של ספרי הבא. הגרפיטי'ס של שאמבור".

 

          

כעיתונאית, היא מחלקת את זמנה בצורה חדה ביותר בין 'העבודה' לבין הכתיבה הספרותית, שהיא כבר יודעת כי יש ביניהן הבדל תהומי. וכך, לדבריה, היא מצליחה לכתוב לפחות שעה ביום, ובסופי שבוע.
עתה, סיימה ביקור בישראל וספרה הבא יתמקד, לדבריה, בישראל.

היא הגיעה לפגישה עימנו בירושלים, מלווה בדודתה ובבת דודתה מאשקלון, רבע אחרי (ולפני) הקסאמים, וכן בעיתונאית צרפתיה, ידידתה.  הדודה מאשקלון מעוצבנת על כך שאוליביה לא מוכרת כ'יהודיה' וכשקוראים את ה'גרפיטי'ס' יכולים להבין למה: הסופרת הצעירה מחוברת בכל רמ"ח אבריה ליהדות. היא מצטטת בספר קטעים ארוכים מהתפילה ומהברכות בעברית, היא בוחרת לגיבוריה שמות עבריים- ובקיצור, אומרת הדודה, היא רוצה שאוליביה תוכל להתחתן עם 'בחור יהודי טוב'.

אבל, אם נחזור לספר שזיכה את אוליביה, שהיא בחורה מקסימה, קשובה ואינטליגנטית ביותר, בשורת ראיונות, בהם ראיון ב'ארטה', הרי היא חשפה בפנינו שורת הפתעות שליוו אותה לאחר הכתיבה.

ראשית, כשגילתה כי הטירה, כפי שהעלתה בדמיונה, אכן שימשה מקום מסתור לרזיסטאנס (המחתרת הצרפתית).

 בראשית הספר, היא מתארת את העברת אוצרות האמנות היקרים ביותר מהלובר לטירת שאמבור. לאחר שפרסמה את הספר, גילתה, לתדהמתה, כי הנהג, שהוביל את יצירות האמנות למקום המסתור בשאמבור, נקרא אלקאים, כשם משפחתה- שדמויות ממנה שימשו לה השראה בכתיבת הספר, שהתמקד ביהודים ממוצא פולני, רוסי וצרפתי: "שאלתי את עצמי, מה לי ולאנשים אלה מ'אשכנז' ומצאתי קשר עמוק".
החיבורים האלה בין הדמיון למציאות, חיזקו באוליביה את התהייה : " השאלה היא אם אנחנו יכולים להיות בני אדם, אם אין לנו זכרון".

אוליביה שאלה אותי אם כדאי לה לדאוג לתרגום ספרה לעברית, ושאלה אם יש סיכוי שיתעניינו בו בישראל. אני מאמינה שכן. 

האסופית

אני לא יודעת כמה פעמים בילדותי קראתי את הספר 'האסופית' ואת ספרי ההמשך שלו, 'אן מאבונלי' ו'אן שרלי'. לאחר מכן, הספיקה הסופרת לוסי מוד מונטגומרי הקנדית שהלכה לעולמה בשנת 1942, לכתוב עוד חמישה ספרים בסדרה.

במסגרת עבודה על ספרות ילדים, נקרתה בדרכי הזדמנות פז לחזור אל הספרים האהובים האלה מבלי להתבייש, ולשוב ולקרוא בשפה המליצית והארכאית ובתרגום מיושן מאוד של פישמן, את סיפורה של הילדה היתומה, הג'ינג'ית המכוערת שאומצה על ידי אח ואחות רווקים מבוגרים והפכה לנסיכה מהאגדות. כמה מתאים ליום גשום וסגרירי כמו היום.

הדבר החזיר אותי אחורה, לספריה של 'הדסה הקטנה' בקרית יובל, בניצוחה הקפדני של לוקר שרלוטה, הגבוהה והרזה, ששערה המאפיר אסוף למין כדור קטן בקודקוד, ונדמה לי שתמיד הציץ גם צוארון לבן, רכוס במלואו, מתחת לסודר שלה. 'לוקר', כך כינינו אותה, היתה תמיד מציצה בי בעיניה האפורות, בקפדנות, מעל למשקפיה, כשראתה אותי מגניבה, בין 'הנפש הקסומה' של רומן רולן ל'אז'ני גראנדה' של אונורה דה בלזאק, גם ספר אחד של מונטגומרי. לפעמים היה נדמה לי שאני רואה חיוך קטנטן חולף בעיניה, ולפעמים היא לא התאפקה והעירה: 'שוב?'. או, כמה פחדתי ממנה.

והנה, בקריאה מחודשת, אני מגלה, לתדהמתי, שהקסם לא פג. נוסחת הקסם של מונטגומרי כבשה אותי, לגמרי, גם היום, לא מעט תודות לתרגום שיש בו משפטים מדהימים כמו : "עוד מעט נבול תבלי" או כיסוי הקירות ב'נייר צבעונין ' או 'מפסעה' במקום רציף רכבת..
קריאה ביקורתית יותר, (אולי מידי?) העלתה בי גם חשדות לאנטישמיות, כשהדמות היחידה העונה לשם לוי, מתוארת גם כדמות של הקמצן תאב הבצע ביותר של אבונלי, אבל, באמת, למה לקלקל?