ארצי משנה את פניה

ואין לי ארץ אחרת 

תהליך עמוק מתחולל בארץ, ולתהליך הזה אין סוף טוב. החברה הישראלית חווה במהלך

 השנים האחרונות שינוי מהותי בהלך הרוח ובסמנטיקה בשאלת הגדרת הישראליות, בשאלת

 אהבת העם והמדינה, בשאלת הפטריוטיות, כי בתהליך מתמשך שניתן לזהותו בבירור 

עם משטר נתניהו, “העם” מחליף אט אט בין מסירות לאידיאולוגה/למדינהלבין 

מסירות וסגידה למנהיג.

אפשר לחוש בקצות האצבעות את ריח הסכנהאנחנו שועטים לכוון של שלטון

 יחיד

הביטויים בשטח רבים. יש אנשים שחשים בסכנה ולוקחים עוד סיכון בימי קורונה ויוצאים

 להפגין. מעטים ביחס למה שהיה אפשר להעריך אבל כן, יוצאים להפגין. ויש אנשי תקשורת

 שמגיעיםלסקר את ההפגנות. ואז, אלה שאינם מזוהים עם המחנה הנכון מותקפים.

שלא לומר מסתכנים  בחייהם. קחו את אמנון אברמוביץ’ המשטרה היתה צריכה לחלץ

אותו מהפגנה. האיש שנפצע במהלך שירותו הצבאי חטף קריאות בנוסח “”שונא ישראל”.

ההמון הזועם רצה לכלות בו את חמתזעמו. סימפטום מדאיג של מחלה חמורה: הבלבול

שנוצר באבחנה בין המנהיג למדינה מסמא את עיני הגרופי’ס שקונים בעיניים עצומות את

כל שטיפות המוח.

מספרת לי צלמת עיתנות רבת זכויות על “חוויותיה” בהפגנות: ”אנחנו מסורבים לצלם את האלימות . כל שוטר דוחף אותנו. מונעים מאיתנו לתעד את מה

 שקורה בשטח. אנחנו מציגים תעודה והתשובה היא ‘נו, אז מה’. הם חוסמים אותנו בגופם

 ובידיהם ולא מאפשרים להשתמש במצלמה. דוחפים אותנו לא נותנים לנו לחצות

את הכביש ולעבור ממדרכה למדרכה.

וואללה, אם אתה לא בצד הנכון של המפה הפוליטית אתה עלול לשלם על כך מחיר כבד.

 ומה שיותר מעניין, הצד של המפה בפוליטית חדל מזמן להיות ימין או שמאל ועבר

לקונטקסט של בעד או נגד ביבי

על שני צירים מקבילים מתנהלת ממשלה מנופחת שמקדמת החלטות דרקוניות שנועדו

 לשרת  איש אחד ומצעידה את מסעות ההסתה למקומות חסרי תקדים

הקורונה מפחידה, אבל זה מפחיד הרבה יותר

זה מדהים לשמוע איך אנשים דעתנים מצליחים למצוא צידוק לכינוס ישיבות בכנסת כדי

 “להחזיר” כספים למשפחה אחת כמעט הכי עניה במדינה, שלא מוצאת את הארנק שלה

 ולו כדי לקנות  סכיני גילוח שלא לדבר על תחזוקת בתים או תשלום שכר טרחת עורכי דין

זה מפחיד לגלות שכל המניפולציות הזולות והשקופות מצליחות לעבור לסדר היום, כאילו

 “זו דרכו של עולם” והעיקר שיש לנו ארץ נהדרת ומנהיג עם אנגלית מצויינת

וזה מפחיד שאנשי תקשורת צריכים להיות מחולצים מהפגנות בגלל זעם ההמון שלא לדבר

 על  אזרחים שבאים להפגין. עיתונאית מספרת כי לפני שבוע, בהפגנה בקיסריה  עצרו מפגין עם  שלט שעמד וחיכה לחברה שלו שהחנתה את האוטו. “השוטר ניגש אליו ואמר לו שאסור לו להיות כאן והורה לו: עמוד כאן. ביקשו מימנו תעודת

זהות. הוא חיפש ולא מצא. המשטרה עיכבה אותו והובילו אותו לתחנת חדרה .ביקשו מימנו תעודת זהות .לאחר שמצא את התעודה, עיכבו אותו לחקירה והוא נתקע עד

הבוקר בהמתנה לאוטובוס שייקח אותו הביתה"

WHAT NEXT?

לחשוב שכל האנשים שהלכו להצביע נגד הרקבון הזה נאלצים עכשיו לאכול אותו במינון

 מוגבר  תודות לממשלת האחדות ותודות למלחכי הפנכה שאיש מהם אינו מעז להתייצב ולהגיד בקול

 רם וברור: “עד כאן”. נתניהו ידע מה הואאומר כשקרא, לפני שנים “הם מפ-ח-דים” אלא שמי שמפחד אלה מקורביו השבעים, מקבלי  טובות ההנאה, הג’ובים

רק להתבונן במה שעומד על סדר היום ולהתחרפן: תיקוני חקיקה שנועדו לכבול את ידי שלטון  החוק, החזרי מס לראש הממשלה,הוצאות תחזוקת בתי ראש הממשלה, הסכם סיפוח שאיש

 אינו חפץ בו ושעלול לדרדר אותנו לעוד מסע אלימות אבל איך היא אמרה “שתישרף המדינה”

זה כבד. זה כואב.

אני לא זוכרת תקופה כזו שבה אומרי ההן, המקהלה המתוזמרת, מתנהגים כמו עדר שפנים

חסרי חוט שדרה שאינם  מעזים להתמרד נגד הפיכת מדינת ישראל לעוד משטר אנטי דמוקרטי

 במזרח התיכון, לעוד שלטון יחיד חסר מעצורים. בעצם, אנחנו כבר שם. הלא כן?

פורסם במגפון

חלם זה "כאן" תאגיד השידור

בממלכת חלם אנשים קמים בבוקר בירושלים, נוסעים למודיעין כדי להחתים שעון נוכחות וממשיכים בדרכם לתל אביב כדי לעבוד. אחר כך, הם חוזרים על אותו מסלול בכוון ההפוך.

ירושלים, "בירת הנצח של ישראל" (זוכרים?) צריכה להיות, החליטה הממשלה, המרכז של עבודתם, אבל שיהיה. עד עכשיו חשבנו חיובית. חלם. לא זדון חלילה שמטרתו לייאש אותם ולגרום להם לוותר על מקום העבודה שלהם. אחרי הכל, הם המעט שנותר אחרי שחבריהם פוטרו ונשלחו לגמלאות ואחרי שעוד חלק מהם התפטר מרוב ייאוש.

זה לא סיפור בדים. למעשה, זה מה שקורה בתאגיד השידור שהחליף את רשות השידור הציבורית הוותיקה.

חלמאות או ניסיון חיסול, תקראו לזה איך שאתם רוצים. תאגיד השידור שהוקם במטרה להחליף את רשות השידור משחזר את החוליים של הרשות ומצליח אף להתעלות עליהם. החלטות שנויות במחלוקת, שלא לומר תמוהות, ומסכת התעללויות בעובדים הוותיקים של רשות השידור שהתאגיד אולץ להעסיק והנה, תוך שנתיים זה הצליח להם. 350 מתוך 700 העובדים התפטרו.

הצליח למי? מן הסתם למי שחיפש בעבר את רשות השידור בפינה וכנראה לא כל כך מרוצה מהתינוק החדש שיילד.

יש בזה משהו אובססיבי, במסע לחיסול השידור הציבורי. יש בו סממנים מוכרים ולא חביבים של תחמנות שמיועדת לגרום לאנשים להרים ידיים וללכת הביתה וכשזה לא הולך, מנסים מהלכים כוחניים יותר.

רוצים דוגמאות? אז הנה, תתכוננו לצחוק או לבכות:

המעבר למשכן הקבע בירושלים : כפי שמחייב החוק , אמור להתרחש עד אוגוסט השנה כאשר הוא נדחה כבר פעמים מספר .מתברר שהבניין שהתאגיד רכש בסכום עתק שיכול להגיע ל 120 מיליון ש"ח אינו מכיל חלל גדול מספיק להקמת אולפן טלוויזיה ראוי בגלל העמודים התומכים. מתברר גם שאין מקומות ישיבה מספיקים לכל העובדים, על כן הועלה רעיון להעביר את הטלוויזיה בערבית לחיפה…כלומר להעמיד כ 25 עובדים עיתונאים ועיתונאי הפקה שהם ירושלמים בפני עובדה : עבור לחיפה או התפטר. בינתיים, המועצה חזרה בה מההחלטה השערורייתית הזו. עד להודעה חדשה העובדים יישארו בירושלים.

החוויה הקפקאית של עובדי הרשות לא תמה בכך: בגלל תכנון לקוי של המעבר לירושלים אותם עובדים ירושלמים נאלצים לנסוע כל יום לתל אביב , לשם הועבר האולפן זמנית, ובחזרה. בדרך, תאמינו או לא, ההסעה עוצרת במודיעין כדי.. שהעובדים יחתימו כרטיס נוכחות. כל ההצעות שהציע הוועד להקל על העובדים הללו ,כגון החתמת נוכחות באפליקציה , נדחו על ידי ההנהלה בנימוק שהאוצר לא מאשר זאת.

תאגיד השידור הציבורי קם כידוע בעקבות חוק של הכנסת מ 2014 שפירק את רשות השידור, ביטל את האגרה והקים תאגיד שידור ציבורי חדש. התאגיד הוקם בתקצוב מלא של משרד האוצר העומד על כ- 750 מיליון שקל בשנה. צעד תמוה שעורר התנגדויות בגלל העברת השליטה על השאלטר לממשלה ולעומד בראשה. המחוקק דחה בזלזול את הטענות, בהן אלו של אגודת העיתונאים בירושלים, בדבר סכנה לפגיעה בחופש העיתונות.

תהליך החקיקה הובל באגרסיביות ובנחישות, העיקר לקבור כבר את רשות השידור. עד כדי כך היה דחוף לממשלה ליישם את ההחלטה, עד שזימנה ישיבה בהולה של הכנסת בפגרה שחלה באחר הימים הקשים של מלחמת צוק איתן, כדי להעביר את ה"החלטה החשובה".

ההחלטה עברה, והיום, שנתיים לאחר שהתאגיד החל לפעול, לא "חומה סינית" נגד מעורבות ממשלתית כפי שהובטח בעת הקמת התאגיד, ולא נעליים. המסר הפוליטי התחדד לאחר הבחירות האחרונות: הפוליטיקאים בראשות נתניהו , שלא לילד הזה פיללו, מאיימים גלויות בקיצוץ תקציב התאגיד ואף בסגירת חלקים ממנו.

חג פסח לא כל כך שמח עובר על העובדים שמבינים שההסכם הקיבוצי המובטח מדשדש כאשר המסר לעובדי רשות השידור שנקלטו בתאגיד חד וברור:

לכו הביתה. מה, אתם עיוורים? לא שמעתם התבטאויות על איך רוצים להיפטר מכם? תבינו כבר את הרמז העבה. אתם לא רואים שלא רוצים אתכם? משפילים אתכם, אוכלים לכם את הלב עם משכורות עתק ל"טאלנטים" שההנהלה חפצה ביקרם, ומוציאים את התקציב על הפקות חוץ יקרות של מקורבים כמו קודה תקשורת של רם לנדס, זוכרים? האיש שניסח עבור הממשלה את המניפסט לסגירת רשות השידור.

ואם לא די בעיוותי ובפערי השכר הקיצוניים, הרי העובדים מאוימים יום יום באמצעים אורווליאניים כמו שימועים תכופים ועוד אמצעים של בירוקרטיה זולה.

הרס רשות השידור לא מתמצה רק בשידורים הפופולאריים של קול ישראל בעברית וערוץ 1. אחד התחומים שהטיפול בהם התמסמס הוא נושא השידורים בפרסית, שבתקופת רשות השידור פותחו והגיעו למיליוני אוזניים איראניות (כששה מיליון לפי אחד המקורות) .

לאחר תקופה ארוכה שבה התעלמו בתאגיד מהתחום, פתחו שידורים של רבע שעה ביום, במקום שעה שהייתה נהוגה קודם והובלה על ידי מומחים בכירים בתחום. אלה אינם מועסקים בתאגיד.

לפני כשנתיים (מאי 2017) כתב מנשה אמיר, שהיה בעבר מנהל קול ישראל בפרסית ומבכירי הפרשנים  בתחום, מאמר שפורסם בעיתון "ישראל היום:

"אם יפרוץ מחר עימות צבאי עם איראן, מדינת ישראל לא תוכל לפנות ישירות לאיראנים, כבעבר, כדי להסביר את מניעיה.

בתהפוכות שכללו את חיסול רשות השידור והקמת התאגיד החדש, "שכחו" המנהלים לשבץ גם את השידורים בפרסית. קולה של ישראל לא יישמע יותר מעל גלי האתר ברחבי איראן.

לפני 60 שנה הורה בן־גוריון על הקמת התחנה.. לפני כמה שבועות פנה בנימין נתניהו אל אזרחי איראן על ידי וידאו, במסר שישראל מפרידה בין העם האיראני הרוצה בשלום, לבין המשטר האיסלאמי שקורא לחיסול מדינתנו. קול ישראל בפרסית היה אמצעי המדיה היחיד שאיפשר פרסום נרחב לדברי הידידות של נתניהו ותרם לחיזוק מעמדה של ישראל. האמצעי הזה כבר חדל מלהתקיים ואין לישראל כיצד לתקשר עם אזרחי איראן.

..לפי עדותה של אשתו, חומייני היה מאזין נאמן לשידורים מישראל. מנהיגי איראן אחרים הגיבו לא פעם לדברים ששודרו בקול ישראל – דבר המעיד שגם הם בין המאזינים; ובזמן מעצרם של 13 יהודים באיראן באשמת ריגול למען ישראל, לשידורים מירושלים היה משקל רב בהצלתם מעמוד התלייה.

תכנית זו (קול ישראל בפרסית) מתחרה בהצלחה עם שידורי BBC וקול אמריקה בפרסית – שתי מעצמות בהעברת שידורים לתוך איראן, בעלות תקציבי ענק. עשרות ערוצי טלוויזיה בינלאומיים באו לאולפנים בירושלים כדי להכין כתבות על הדו־שיח הישיר והמרתק שמתנהל בין מגיש התכנית "קולכם בקול ישראל" מירושלים עם המאזינים ברחבי איראן.

משבוע שעבר נדם קול זה, וישראל איבדה את מנוף ההסברה היעיל והישיר שלה כלפי אזרחי איראן. התאגיד החדש מחסל בכך את המפעל המפואר שהוקם ביוזמתו של בן-גוריון".

 

ברי בר ציון שניהל את רשות השידור בפירוק במשך כמעט ארבע שנים, נשא באחרונה מילות פרידה  מצוות הפירוק. היה לו די זמן להתחקות אחר המניעים המעוותים שהובילו לפירוק הרשות – מפעל מפואר שהוא ועובדיו הוקרבו למולך בגלל הנהלה כושלת ומקורבת לצלחת.

 

"למעלה משלוש וחצי שנים ניהלתי את רשות השידור (בפירוק). שנה ושני שליש כארגון המדיה הגדול במדינה עם שתי חחנות טלוויזיה ושמונה תחנות רדיו פעילות , ועוד שנה ושני שליש כמפרק של אותו ארגון, לאחר שחדל משידוריו על פי חוק.

תם פרק.

כשהוצע לי על ידי הכונס הרשמי לנהל את הרשות, דובר על חצי שנה של אקורד סיום ואז סגירה.

ובמדינת ישראל כמו במדינת ישראל – מהארכה להארכה – חצי שנה הפכה ליותר משנה וחצי.

תארו לעצמכם שהודיעו לכם שמקום העבודה שלכם עתיד להיסגר בתאריך מסוים.

אך הוא אינו נסגר.

ובמקום זאת כל כמה חודשים דוחים את תאריך הסגירה.

אין לכם מושג עד מתי, אינכם יודעים אם מחרתיים תהיה לכם עבודה, חברים מסביבכם עוזבים, עמיתיכם בארגונים מקבילים יורדים עליכם, מקבלי ההחלטות אומרים לכם שיתמכו בכם, ולמחרת שלא יתמכו, ואז שוב כן, ואז אולי…

ובעולם הזה התנהלנו יחדיו.

במהלך שנתיים ויותר עבדו אנשי רשות השידור בתנאי חוסר וודאות מתמשכים. חוסר וודאות לגבי מועד הסגירה, לגבי הדחייה הבאה בסגירה שתהיה או לא תהיה, אי וודאות לגבי עתידם התעסוקתי – מי יועסק ומי לא. ולפעמים גם הייתה אי וודאות תקציבית..

במהלך ניהולי את רשות השידור פרשו חמש מאות איש שהם שליש מעובדיה.. .מאידך, לא חסכנו ולא עצרנו את ההוצאה בתחום התוכן האיכותי. ההיפך הוא הנכון! לא הייתה יוזמה אחת בת ביצוע שנגעה לתכנים אשר סירבתי לה.

והתנהלותנו זו נשאה פרי – בצד התקציבי הפחתנו בתקופה זו את ההוצאה השנתית מכ-830 מיליון ₪ לכ-615 מיליון לשנה.

אך התנהלותנו נשאה פרי גם בתחום החשוב באמת – תחום התוכן.. יכולתם של עובדי הרשות להפיק שידור מקצועי ואיכותי אשר הלך והשתפר מיום ליום, למרות השינויים התכופים ולמרות תנאי חוסר הוודאות – ראוייה להערצה.

בניגוד לתדמית הגרועה שהייתה אצלי קודם לכן לעובדי הרשות (כמו לחצי עמישראל), גיליתי גרעין ענק של עובדי שידור ציבורי, חדורי להט עבודה ותחושת שליחות מקצועית. בכל המקצועות שברשות מצאתי כישרונות מקצועיים יוצאי דופן ונכונות לעשייה. הם עבדו עד הרגע האחרון והגיעו בעשייתם עד ליום השידורים האחרון – בראש מורם.

 

והיתה גם המחצית השניה של ניהול הרשות – לאחר תום השידורים.. ביום בהיר אחד פוטרו למעלה מאלף אישה ואיש. כזכור, לפני כן פרשו חמש מאות נוספים ולצידם היו עוד מאות רבות של גמלאים.

עם עשרות סוגי העסקה, וגילאים, ומדרגי שכר, ותכניות פרישה ופנסיות רגילות ופנסיות גישור – כל אחת מהם – עולם ומלואו – והיה צריך לדאוג להם.

והיה צריך להכיל אותם ואת כאבם ואת תסכוליהם. שהרי מדובר במקבץ גדול של אנשים שעברו תקופה קשה והגיעו לרגע הזה עם פוטנציאל נפיץ –

והצוות שעסק בכך – שבעצמו פוטר יום קודם – הוכן למשימה ועמד באתגר באופן מעורר השתאות. והצוות הזה לא נשבר גם ברגעים קשים. .

ובמקביל היינו מופקדים על מבצע לוגיסטי של פינוי 15 מתחמים ברחבי הארץ ובהם ציוד בכמויות בלתי נתפסות.

רובכם אנשי רשות שגויסו מחדש למלאכת הפירוק. נטלתם חלק בפירוק המקום שהיה לכם בית – חלקכם עבד ברשות שלושים וארבעים שנה ".

פורסם במגפון

 

חסר לכם חומר על ראש הממשלה? או שבכלל הוא בישל את הסיפור

ומה אם הסיפור על שרה נתניהו והעוזרת מחפה על דברים חמורים בהרבה? כי הרי בסרט של שרה כבר היינו. לא?

זה היום הרביעי שהפסטיבל התקשורתי סביב תביעת שרה נתניהו נמשך. תיאורים קורעי לב של המצב שאליו נקלעה העובדת המסכנה ששהתה ככל הנראה במחיצת רעיית ראש הממשלה עשרה ימים תמימים!

התקשורת גועשת מגילויי רחשי לב הנעים בין  אמפטיה לרחמים כלפי עובדת הנקיון התמימה לבין תיעוב ומיאוס כלפי מעסיקתה הרודנית ובוודאי כלפי בעלה.

על הדרך, ידיעות אחרונות שפרסם את ה"סקופ" הגדול מנסה בהצלחה מעוררת גיחוך לחזור לימי תהילתו ולהוכיח קבל עם ועדה שלא רקם שום 'שירקעס' עם ראש הממשלה.

אז מה עומד מאחורי הגילויים המרעישים האחרונים?

עוד מאותו מוצר צהוב ומוכר עד זרא של מעללי הגברת מרחוב בלפור שכולנו כבר יודעים לצטט בעל פה.

הפרסום האחרון מעורר חשדות כבדים שמישהו "בישל" את הסיפור הזה בהקפדה יתרה. אפשר ללכת על תיאוריית קונספירציה, שבה דווקא משרד ראש הממשלה בישל את הסיפור כדי להשכיח דברים גרועים בהרבה. הנה, למשל, רבקה פאלוך שכבר נחשפה בחוסר אמינותה, היא ש"שידכה" בין העוזרת לבין בית ראש הממשלה. אופציה שנשמעת יותר סבירה היא שגורמים שמחכים לנתניהו בסיבוב הם שרקמו את היצירה המתועדת.

אבל, איכשהו, לרקום סיפור רעוע אך מתועד בקפידה שכל מטרתו להוכיח קבל עם ועדה איך מתנהלים החיים בבית ראש הממשלה ולדאוג בעיקר שהפרסום שלו יפומפם בכל מהדורות החדשות, בכל היומנים ובכל מרחב מחיה תקשורתי אחר- כל אלה מעוררים שאלות קשות שהתקשורת, שבמקרה הטוב היא רק משת"פית תמימה של רוקמי העלילה, יוצאת ממנה רע מאוד.

האווירה החגיגית שמלווה כל "גילוי חדש" בפרשה מעוררת תחושת מיאוס.

אז אוקיי. בואו נגיד שכל האמצעים כשרים כדי להביא להדחתו של ראש הממשלה. שהאיש הזה ראוי לכל טיפול חשדני ופוגעני שהוא מקבל מהתקשורת.

חסר לתקשורת חומר??

האם קולה של התקשורת נשמע מספיק כשבזק קיבלה את כל ההטבות המפליגות והמעוררות חשד? האם התקשורת טיפלה ברכישת חברת יס על פי הערכת שווי מוגזמת, בלחץ המנכ"לית שלוחתו של בעלי בזק שאול אלוביץ'? (כזכור, בזק רכשה את חלקה של חברת יורוקום בחברת יס. יורוקום היא חברה בבעלות שאול אלוביץ' שהוא לגמרי במקרה ידידו של נתניהו) האם קולה נשמע מספיק בהיבט הצרכני כאשר בזק משמרת, בסיוע הממשלה, את יתרונה ורווחיותה בתחום התשתית? איפה הייתם כשראש הממשלה התעקש להחזיק בתיק התקשורת? איפה הייתם כשהוא העיף את מנכ"ל משרד התקשורת ומינה את פילבר תחתיו? כל מעלליו של פילבר שפעל מאחורי הגב של הפקידות הבכירה והמקצועית במשרד והדליף חומרים חסויים לבזק, תוך קבלת הנחיות מבזק לשנות מסמכים כך שישמרו את המונופול הדורסני – כל אלה נעלמו מעינינו, וכאשר אולץ נתניהו לעזוב את תיק התקשורת, טופל מינוי "מחליפו" איוב קרא בכפפות משי.

למעשה, ניתן לומר כי התקשורת טיפלה בכל הנושאים האלה עם כפפות. ואלה הפכו לכפפות איגרוף נגד העמיתים, כשראש הממשלה חיסל את רשות השידור הממלכתית והמצוינת. ואגב, איפה אתם עכשיו, כשהוא מחסל את תאגיד השידור?

יש פרשת אלף, יש פרשת אלפיים, יש פרשת שלושת אלפים. וחכו, חכו. יש פרשת תקשורת שעשויה להעיב על כולן.

אבל מה? הרבה יותר נוח להתעסק עם סיפור על התעמרות בעוזרת בית. זה יותר עסיסי ובעיקר, מתועד בקפידה. אז אמרתי לה, והיא אמרה לי.

 

כך תמו שידורינו

ככה סוגרים שידור ציבורי אחרי חמישים שנה. המון אנשים שואלים מה הסיפור עם רשות השידור. הם לא מבינים.  המון אנשים בכו הערב כשראו את נבחרת החדשות של ערוץ 1 מתרסקת על המרקע. אותה נבחרת שפעם זכתה לכינוי "האף. 16. של המדיה האלקטרונית" 

  • קול ישראל, שהיה פעם קול ירושלים, שליווה את המדינה הזו כולה שעצרה נשימתה לשמוע את קולו של משה חובב מרעים "והנה החדשות". אותו קול ישראל שגידל את המגישים, הכתבים, העורכים והמפיקים שעברו את ההכשרה הכי קפדנית בעיתונות. אותו קול ישראל שהיה מקור המידע היחיד במלחמת ששת הימים ושדיווח על פרוץ מלחמת יום הכיפורים. אותו קול ישראל שבו נשמע לראשונה השיר "ירושלים של זהב".
  • ערוץ 1 שפתח את שידוריו במצעד יום העצמאות לאחר מלחמת ששת הימים ובישר לנו על קיומה של טלוויזיה (נו, שחור לבן). ערוץ 1 שיצר את הסדרות "עמוד האש", "תקומה" וגם הפיק לאחרונה את "והארץ הייתה תוהו ובוהו" והסדרה המטלטלת על הרמטכ"לים. אותו ערוץ שהפיק את סדרת הסאטירה "ניקוי ראש" שהרעישה עולמות ויש אומרים שאף הובילה למהפך ההיסטורי של עליית בגין לשלטון. הערוץ שכיבד מקצועות כמו קריינות, עיתונאות, הפקות דוקומנטריות. ערוץ 1 כבר לא יהיה.
  • בבוקר כבר לא נשמע "טו-טו-טו, קול ישראל מירושלים". בערב לא תהיה מהדורת מבט. בימי שישי בצהריים לא נשמע סיכום שבועי רדיופוני.
  • עכשיו תשאלו למה?
  • ככה.

רשות השידור סבלה מתחלואים. היו הצעות רפורמה שכללו צמצומים בכוח אדם. בשנים האחרונות היו מנהלים שחטפו ביקורת קשה ממבקר המדינה ומהיועץ המשפטי לממשלה. היה נפוטיזם שמנהלים אלה טיפחו בלי בושה. המנהלים האלה מקורבים לצלחת. פוליטיקאים שיודעים מאיפה משתין הדג לא העזו לפגוע במעמדם.

ואז, הברקה: הצעה לסגור את רשות השידור. זה יותר קל מאשר לפטר כמה מנהלים כושלים. היש פשוט מזה? הציבור ישמח כי יפטרו אותו מהאגרה ו"בכלל..מי צריך את רשות השידור?" יש ערוץ 2, ערוץ 10, יש לחם ושעשועים.

בהתחלה זה נשמע כמו בדיחה גרועה, אבל בממשלת ישראל היו מי שחשבו שזה רעיון. הזדמנות פז.

והקולגות מהערוצים המתחרים? בהתנשאות אופיינית בגדו בעמיתיהם למקצוע, אלה שלימדו את רובם מהו שידור רדיו, מהו שידור טלוויזיה. הם, מהערוצים המתחרים, הקלו על הממשלה, כי באין מחאה תקשורתית ערה, אפשר לעשות מה שרוצים.

את התוצאה המדממת ראינו הערב, כשגאולה אבן פרצה בבכי בשידור חי כי קיבלה הנחתה להודיע על סיום שידורי מהדורת מבט, כשטובי העיתונאים שעל ברכיהם גדלה המדיה המשודרת בישראל דמעו בשידור חי. כשהנבחרת המצומצמת של מבט שהגיעה לאולפן חתמה את השידורים בשירת התקווה. א-קפלה. בלי ליווי מוסיקלי, בלי זיקוקים ובלי עיבודים מתוחכמים. רק שירה נטו של אנשים בוכים.

פראבדה

דווקא בעידן שבו מדברים כולם על דעיכת כוחה של התקשורת, בעיקר בגלל ריבוי ערוצי התקשורת, בהם הערוצים הרצים ברשת, הבלוגים והרשתות החברתיות שצוברים כוח על חשבון הערוצים המוסדרים, דווקא בעידן זה אנו רואים את נשיא ארה"ב נלחם בתקשורת עד חורמה ומבכר ציוצים בטוויטר על פני מסיבות עיתונאים מכובדות בבית הלבן. אנו עדים לחיסול החשבונות הברוטאלי של ארדואן הטורקי. ומיותר להזכיר את רוסיה, מולדת הפראבדה. איכשהו, התקשורת הפכה לאויב העם, או, ליתר דיוק, אויב השלטון. מנהיגים רוצים להכניע את התקשורת, לשלוט בה, לגייסה לטובתם. לא צריך להסתכל רחוק.
לרגע, אני אומרת לעצמי שאם הגעתי למצב שבו אני צריכה לחשוב פעמיים אם כדאי לי לכתוב מה שאני חושבת באמת או לא, אז משהו פה לא בסדר. מאוד לא בסדר.

עצם הכנסת המלה "כדאי" למשוואה היא בעייתית. זה גם מעורר בי אסוציאציה מיידית (ואמתית לגמרי) על מישהו שזכה במינוי בכיר מטעם הקשור לענף התקשורת ולפתע שינה את עורו והפך ל"יסמן" חסר חוט שדרה. כשפתאום "ידיד" הופך למשהו אחר לגמרי, אתה מתחיל לשאול את עצמך שאלות. קודם כל, מה קרה? כשאתה לא מוצא תשובות, אתה מתחיל לגרד קצת את שכבות התמימות ולחפש את האמת במקום אחר. ואז, בינגו, אתה קולט.

רגע, רגע. לפני שאתם משתעממים עד מוות, ובטח תיכף תירדמו אנסה להסביר למה ההקדמה הארוכה והסתומה הזו. שווה לשים לב למהפכה שמתחוללת מתחת לעינינו. זה נשמע משמים לדבר על "הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) הרשות והמועצה לשידורים 2017"  וכנראה שזה לא מקרי, שכן מדובר בהצעת חוק המסתירה מאחוריה עוד אחד מניסיונות הממשלה לחולל שינוי חברתי-תרבותי מהותי באמצעות חקיקה.

אז זה נכון שהשינוי הוא לא מטרת החקיקה הזו שמיועדת, מן הסתם, לחזק את כוחה של הממשלה, אבל דווקא ההפיכה שהיא פועל יוצא שלה, היא המדאיגה באמת.

מדאיגה לא פחות היא ההחלטה הגורפת לסגור את רשות השידור: את אותו גוף שנותן לנו אפילו היום, בימיו הקשים ביותר, איכויות שלא נקבל בשום מקום אחר. הסדרה האחרונה "והארץ היתה תוהו ובוהו" היא רק אחת משורת סדרות מופת שהערוץ הזה הפיק. בגלל שיקולים לא ענייניים בלשון המעטה, מניפים את החרב על מוסד שאין לו תחליף: לא ברדיו ולא בטלוויזיה. מפטרים אנשים בעלי כישורים נדירים וגורמים לאחרים תחושה מעיקה ש"עליהם להתנהג בהתאם" אם הם חפצים לשרוד במקצוע שאמור להיות נשמת אפה של הדמוקרטיה. קשה להביע במלים את הפלצות שמעוררת ההחלטה השרירותית, האינטרסנטית והכוחנית הזו.

אפשר לציין לשבח את הממשלה הזו על ריבוי יזמות החקיקה המקוריות שלה, ובעיקר על שינוי חוקים עד לרגע שבו מתברר מה עומד מאחורי החריצות האובססיבית של חבריה. זה טבעי שממשלה רוצה להשפיע, אלא שבמקום כלשהו עובר גבול דק (או גס) בין שאיפה לטייב את מערכות השירות לציבור, לבין שאיפה לשלוט בדרכים כוחניות ודורסניות.

כמובן, מדובר באחד בלבד מן הניסיונות לערוך שינויים מרחיקי לכת, (ע"ע מהפכת הדיור של שר האוצר משה כחלון שמדווח היום בחדווה על ירידה ברכישת דירות ועל הדרך, ירידה במלאי הדירות להשכרה ועוד כהנה).

המונח "בכיה לדורות" בהקשר של שינויי חקיקה תכופים בני זמננו נשמע הולם מאי פעם.

עוד בשלהי שנות התשעים, הייתה יזמת חקיקה לשינוי חוק הבזק אלא שיזמה זו שזכתה אז לכינוי "ברית המועצות" הייתה כרוכה בביטול מוחלט של משרד התקשורת ובמתן סמכויות פיקוח על התקשורת בידי אותו גוף שימלא את תפקיד הרגולטור על ענף התקשורת בכללותו.

הסוויץ' שמתחולל בהצעת החוק הנוכחית מעניין ביותר ולו משום שהוא מחזק מאוד את סמכותו של שר התקשורת- אותו שר שהמשרד שלו היה אמור להתבטל על פי ההצעה המקורית.

הצעת החוק החדשה (64 עמודים) נשענת על המלצות העבר לאחד את כל מועצות המנהלים של גופי השידור (המועצה לשידורי כבלים ולווין, מועצת הרשות השניה ועתה גם מועצת רשות השידור/תאגיד השידור הציבורי) השונים תחת קורת גג אחת. כאמור, עתה מצטרפת אליהן מועצת תאגיד השידור הציבורי.

ההצעה אומרת כי "תוקם הרשות לשידורים מסחריים שבמסגרתה תפעל המועצה לשידורים מסחריים" בין הסמכויות שיוענקו למועצה נכללות הסדרת תחום השידורים המסחריים "תוך מתן מענה לצרכים המיוחדים של הסדרת ההיבטים התוכניים של השידורים": בשפה לא מכובסת ניתן לומר שהממשלה מבקשת להעניק למועצה כוח לשלוט בתוכן השידורים.

זאת ועוד, בסעיף המשך מציע החוק כי תאגיד השידור הציבורי יהיה כפוף גם הוא למועצה: כלומר, אין מדובר רק בשידורים המסחריים, אלא גם בשידור הציבורי.

החוק החדש קובע כי הרשות החדשה תפעל כרשות פנים-ממשלתית במסגרת משרד התקשורת ומיד אחר כך מציין כי לרשות "תוקנה מירב העצמאות"- רשות ממשלתית תשלוט בשידורי הטלוויזיה כולם והם יהיו עצמאיים: אוקסימורון?

המועצה, קובע החוק, תמונה על ידי הממשלה "כמועצה ציבורית" וראש המועצה ייהנה מסמכויות מורחבות במסגרתן הוא יכהן גם כמנהל הרשות וגם הפינה הזו סגורה: האיש, כמו יתר חברי המועצה, יהיה עובד מדינה וימונה על ידי שר התקשורת, או ליתר דיוק על ידי ועדת איתור שימנה שר התקשורת. מספר נציגי הציבור במועצה יפחת בשניים לטובת שני עובדי מדינה שימונו בידי שר התקשורת ושר האוצר.

החוק אף נדרש להבדלים בין הרשות והמועצה וקובע כי המועצה תקבע מדיניות כולל הסדרת (בהצעת החוק נכתב אסדרה) תכני שידור והרשות תשמש כמוציא לפועל.

המגמה החיובית של מניעת כפילויות וצמצום מספר רשויות ההסדרה מצביעה גם על מהלך מסוכן של ריכוזיות יתר של הכוח בידי מספר מצומצם של אנשים שלוחי הממשלה, מה גם שבמסגרת התהליך יעופו ממקומם הבכירים שמכהנים בתאגיד היום.

זה מריח כמו שאיפה לחסל את התקשורת החופשית ואומרים שאם זה הולך ומגעגע כמו ברווז, אז זה ברווז.

למה זה מדאיג? הרי אנחנו רגילים לאכול ברווזים.

אז בעצם, כל הרשימה הזו מיותרת. נאכל עוד ברווז, יאכילו אותנו בכפית בחדשות מנוסחות בקפידה, באקטואליה לא נשכנית, ויספקו לנו את מה שאנחנו הכי אוהבים: בידור להמונים.

כך, מבוסמים ומסוממים, נצעד לעבר האופק עם חיוך על הפנים.

 

תאגיד השידור: שופכים את התינוק עם המים

 

תאגיד השידור נולד בחטא וכפי הנראה גם ימות בחטא. חטאים שכולם פרי תאוות שלטון חסרת מעצורים,  נפוטיזם ושכרון כוח שמכלים בשיטתיות כל חלקה טובה.

השידור הציבורי הוא רק משל, אבל משל שמכיל בתוכו את כל רכיבי החטא שעשוי מסבכת שקרים, מניפולציות ובריונות שמטרתם אחת: לשרת את רצון מקבל(י) ההחלטות.

ואיפה האופוזיציה? היא עסוקה בלמחזר את עצמה לעייפה, בלי אף טיעון מקורי, ענייני, נטול פניות. הכל פוליטיקה מהזן הנחות ביותר. פוליטיקה של עסקנים שנלחמים זה בזה על יוקרה, על כסא, אבל לא על הדברים החשובים באמת.

עזבו אתכם מטובת הציבור, מחשיבות התקשורת החופשית, מכלב השמירה של הדמוקרטיה. לא תמצאו שם שום דבר כזה. לא בתהליך ההרסני של סגירת רשות השידור, לא בתהליך הקמת תאגיד השידור, ולא במהלכים המובילים לסגירתו. כן תמצאו שם בזבוז מחפיר של כספי ציבור, פגיעה באושיות המקצוע העיתונאי ורמזים כואבים למסלול החד סטרי שבו המדינה שלנו מידרדרת.

זו תהיה תמימות גדולה לחשוב שההחלטה השערורייתית על סגירת רשות השידור הייתה החלטה בלעדית של גלעד ארדן, מי שהיה אז שר התקשורת. לחשוב שהחלטה זו הייתה מנוגדת לרצון ראש הממשלה בנימין נתניהו, להלן שר התקשורת (ועוד כמה שרים, אבל מי סופר?). אותו ראש ממשלה שמנסה בכל כוחו לסגור את תאגיד השידור בבחינת הגולם שקם על יוצרו.

החלטת ארדן  הובלה על ידו בנחרצות מקוממת,  ותוך התעלמות בוטה מכל ההסתייגויות הענייניות שהוצפו במהלך התהליך. מגוחך לחשוב שהמחטף הזה של ארדן נעשה מתחת לפנס של ראש הממשלה בעיצומה של מלחמת צוק איתן. חה… מחטף? וכי ארדן היה מצליח לכנס את השרים ולהצביע על ההחלטה בעיתוי כה הזוי ומעורר פלצות  ללא גיבוי ראש הממשלה?? כאילו מה בער להם? לא יכלו לחכות לסיום המלחמה שהם מכנים "מבצע"?

שווה מאוד להתעכב לרגע על הסוגיה למה החליטו לסגור את רשות השידור.

בטח תחשבו, מסיבות ענייניות.

התנהלות רשות השידור לקתה בכשלים ארגוניים, מינהליים וכספיים רבים שזכו לכותרות יומיומיות על בזבוז כספי ציבור ועל שחיתות מינהלית. לציבור נמאס לשלם אגרה. די היה בכל אלה כדי להתניע את המנוע הפופוליסטי שסייע רבות בקבלת ההחלטה על סגירת רשות השידור.

אלא שבעיון מעמיק בפרטי הביקורת על התנהלות הרשות שבו ועלו שמותיהם של בכירים ברשות השידור שהובילו אותה לאבדון. מנכ"ל ויד ימינו ועוד מקהלת מעודדות שזכו בטובות הנאה, הם שניהלו את רשות השידור כמו חונטה שבה פוסק דון קורליאונה מי יקודם ומי יחוסל, איזו יחידה תיסגר ואיזו תזכה לתקציבים מופלגים.

מיקרוקוסמוס של מדינה בהפרעה?

ביקורת המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, נקבו בשמותיהם המפורשים. היה ידוע לכל מדוע רשות השידור לא מתפקדת בשקיפות וביושרה. מתחת לשכבת הניהול נלחמו על עתידם עובדים א-פוליטיים ומקצועיים שניסו לתחזק שידור ציבורי ראוי לשמו. למרבה הפלא הם אף הצליחו במשימה.

אז נכון שזה נורא פשוט? נכון שברור שמה שצריך לעשות במקרה כזה זה להחליף את שדרת הניהול? אבל מה עושים אם הממשלה והעומד בראשה חפצים ביקרה של שדרת הניהול הזו, שהיא עושת דבריו?

נכון. סוגרים את כל הרשות. שופכים את התינוק עם המים. כך, לא היה צריך ארדן להתעמת עם ראש הממשלה. הוא ידע בדיוק מה הבעיה האמתית, אבל למה להתמודד כשאפשר להתכופף קצת? ואם על הדרך סוגרים מוסד שכל הציבור נחשף אליו, התעורר בבוקר לחדשות שהוא הפיק. מוסד שגידל עיתונאים, במאים, מפיקים שעשו ועושים עבודת מופת, יש לזה גם יתרונות. אחרי הכל, זוהי הזדמנות פז להעיף את כל מי שמותח ביקורת.

נעיף את מי שאנחנו לא רוצים, חשבו לעצמם בסיפוק ה'ראשים'  ונעסיק את אנשינו, ניתן להם חוזים אישיים יפים. הרי אנחנו לא יכולים להכניס את כולם לדירקטוריונים של חברות ממשלתיות, למרות שאנחנו נורא משתדלים, לא??

אז הקימו תאגיד שידור. הרגו את רשות השידור ופלטו אנחת רווחה.

פתאום, מגלה ראש הממשלה שהתאגיד הזה לא מקפיד לשכור את אנשי שלומנו. גוואעלד.  אבל לא נורא, תמיד אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. בוזבזו מאות מיליונים, זה קצת יגחיך ויעורר ביקורת כלפי ארדן, ינמיך אותו- עוד הישג על הדרך. מצוין.

מכנסים את ממשלת חותמות הגומי

מוכרים לציבור לוקשים על 'חשיבות השידור הציבורי' שמעניין אותם כקליפת השום ומצליחים לעשות את הפוטש ולהשתלט על עוד אמצעי תקשורת. קטן עלינו.

הרי אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים. למי זה עדיין לא ברור??

ומה שעצוב ופאתטי בכל הסיפור הזה הוא, שוב, העדר של השמאל הישראלי, שבדיוק כמו ראש הממשלה בוחן את הדברים דרך משקפיים צרים: ללכת נגד ביבי. רשות השידור תמות בדרך? מילא. קרבן ראוי.

וכי מישהו מהם העז בימים האחרונים לצדד בשמירת רשות השידור? מישהו מהם העז לקעקע את תפיסת תאגיד השידור כ'פרה קדושה'?? נורא נוח ונעים להם בחיק הקונצנסוס שיצרו. למה לעורר ביקורת של חברים? תראו איך אהוד ברק הפך פתאום לחביב הקהל. ואיך אילנה דיין החכמה קראה לארדן ולכחלון להתמרד. איש מהם לא שאל באמת אם תאגיד השידור הוא הפתרון האופטימלי והבלתי משוחד ליצירת שידור ציבורי נקי. הם תמיד ייצאו מנקודת הראות השואלת האם לנו הם או לצרינו.

מתי נוכל לראות גישה עניינית?

למה לבחון בעין בלתי משוחדת מה טוב באמת לתקשורת בישראל, איך מתחזקים ערוצי שידור נקיים ואיכותיים שממשיכים לעשות תחקירי עומק בלי להתכופף לתכתיבי שלטון וממון. ריאליטי בערוצים המסחריים לא מעצבן אף אחד.

כשראש הממשלה נותן להם הזדמנות פז לתקוף אותו בצורה נוקבת, הם מתמקדים בג'יהאד נגדו ושוכחים על הדרך את המאבק העקרוני.

יאללה, תתעוררו ותמציאו את עצמכם מחדש. אולי כשתישענו על הנמקות אמתיות, כבדות משקל וחסרות פניות, לא יוכלו לנפנף אתכם בקלות כזו שהרי המנטרות הלעוסות שלכם כבר לא עושות את זה לאף אחד.

אפילו לא למי שחושב כמותכם.

ממשלת "אנחנו נראה לכם"

ממשלת "אנחנו נראה לכם מה זה" התחילה לעבוד במלוא הקיטור. היא מלמדת לקח את מנכ"ל משרד התקשורת או את השר שמינה אותו, היא מראה לכל הדרוקרים מערוץ 10 מאיפה משתין הדג, היא תראה מה זה למערכת המשפט וגם תחזיר עטרה ליושנה ברשות השידור כשתשיב את כול המודחים בצדק, למקומם. היא גם תלמד את כל הסמולנים המסריחים איך מתנהגים במדינה מתוקנת כי מה חשבתם לעצמכם? על מה היו הבחירות האלה?

הסאגה עם ערוץ 10 לא נולדה היום. צילום מסך סוף דצמבר 2014
הסאגה עם ערוץ 10 לא נולדה היום. צילום מסך סוף דצמבר 2014
    • על דאגה לכך שהורים יוכלו לעבוד מבלי לדאוג איפה יהיו ילדיהם באסרו חג, בערב חג, חגי מימונה, חופש גדול של חודשיים שלאחריו מסכת חגים ועוד המצאות ממוחם הקודח של מי שרוצים לשלם פחות למורים?
    • על סל בריאות שמספק לכל תרופות מצילות חיים?
    • על ביטוח לאומי (סליחה, טעות במינוח: הבנק הכי גדול במדינה) שמתייחס לאנשים בחמלה, שלא מכריח אותם לעבור מסכת השפלות, שנותן לאנשים מה שמגיע להם גם אם הם לא יודעים איך לבקש?
    • על הפסקת העושק הציבורי על ידי בעלי הון ומוסדות ציבור?
    • על חיסול הפערים החברתיים והכלכליים התהומיים בישראל?

לא ולא. מערכת הבחירות הייתה על דברים חשובים בהרבה. למשל, לרפד את החברות החזקות במשק על חשבון ציבור הצרכנים (ע"ע בזק), תוך טיפוח הנרטיב השקרי והמסולף ש"הם יעזבו את הארץ והכלכלה תתמוטט". למשל, להחזיר עטרה ליושנה ולהפוך את המדיה לכלב השמירה של תדמית הממשלה והעומד בראשה, וגם אשתו. הדבר, כמובן, אפשרי במונרכיה.

הממשלה ה-34 של מדינת ישראל
הממשלה ה-34 של מדינת ישראל תצלום: אבי אוחיון לע"מ

לראש הממשלה הייתה נקודת זינוק מצוינת ערב הבחירות. מתקפות השמאל נגדו היו חסרות פרופורציה, מתלהמות ובמקרים רבים חסרות הצדקה לחלוטין. את דעתי על השמאל הרדיקלי הבעתי בפוסט שכתבתי לאחר חטיפת הנערים ולפני פרוץ מלחמת צוק איתן. נתניהו הותקף ללא הצדקה כשנסע לצרפת, שם ייצג את ישראל לאחר הפיגועים הרצחניים בשארלי הבדו ובהיפר כשר. שמו אותו ללעג, צחקו על גון שערו, על רעייתו, על כל התבטאות שלו, צודקת ככל שתהיה.

הציבור , הלא טיפש לגמרי, שנא את המתקפות האלו והביע את דעתו בבחירות. נתניהו נבחר ברוב גדול. רק ביבי, אמרו אנשים. אפילו נכדי הקטן בן שנה וקצת, אומר כל הזמן "ביבי, ביבי". הוא אמנם מתכוון למשהו אחר, אבל מה זה משנה.. ]

עברו הבחירות, נתניהו. נבחרת בגדול. הגיע הזמן להניח את כל הפראנויה בצד. לא הצלחת להרכיב ממשלה? היו לך עוד אופציות. לא היית חייב להרכיב ממשלה בכל מחיר: בכל מחיר, כבד ככל שיהיה

היית יכול, למשל, לפנות להרצוג ולהציע לו רוטציה. זה אמנם סותר את תפיסת העולם של "ביבי מלך ישראל" ושרה המלכה כמובן, אבל, להזכירך, לא היה פה משאל עם בשאלת שינוי המשטר בישראל. בדמוקרטיה, ראש ממשלה יכול להתחלף. נניח שהיית עושה פניה מכובדת אל הרצוג. אומר לו: "אני לא רוצה להכנע לסחטנות. בוא נקבע שנינו איך תיראה הממשלה, כמה שרים יהיו בה (18 זה יותר מדי). בוא אנחנו נכתיב למפלגות הקטנות והבינוניות מה חלקן בממשלה הזו". זה היה אפשרי. אבל, במקום זה, הממשלה החדשה שקמה עוסקת מיד בהפרדת ערבים ויהודים באוטובוסים, בפיטורים חפוזים ופזיזים. בחיסול חשבונות.

ניחוש? לא לילד הזה ייחלו בוחריך.

אריה גולן מודה לקולגות על הצביעות ומזכיר מי המציא את המדיה הישראלית

אריה גולן: "אני נורא פסימי. זה יכול להיגמר בזה שלא יהיה שידור ציבורי יותר". מגיש הרדיו אריה גולן התייסר בשבועות האחרונים לפני שפתח את המיקרופון כדי לתקוף את צביעות ה"קולגות" העיתונאים ואת ההפרה הגסה של ההסכם החתום לרפורמה ברשות השידור, על ידי הממשלה. בשיחה עם מגפון, הוא אומר עוד כמה דברים.

הכתבה הזו פורסמה ביום ראשון במגפון. יש בה קישור לשידור  הרדיו .

אריה גולן מגיש זה שש עשרה שנים את יומן הבוקר של רשת ב' של קול ישראל. יומן שהפך, עם השנים, לתכנית הרדיו המואזנת ביותר בישראל. ביומן הוא מראיין פוליטיקאים בלי כפפות, מגלה חמלה כלפי מי שנעשק ולא פוחד לשאול שאלות נוקבות. למרות ואולי בגלל כל זאת, רוצים עכשיו לסגור לו, כמו לכל עמיתיו ברשות השידור, את השאלטר. זה קורה לו אחרי יותר מארבעים שנות עבודה עיתונאית, במהלכן היה בין היתר כתב מדיני ופוליטי ואף שליח רשות השידור לוושינגטון.

אריה גולן: יאללה, להוציא את השטקר כי אנשים רוצים הכל בחינם: כן, זוהי ישראל היום (צילום: רשות השידור, רשת ב')

הדברים שהוא אמר למיקרופון עוררו גלים, אבל לא בתקשורת הממוסדת שנוח לה לשתוק. הוא לא שותק. מעל גלי האתר אמר על אותם "חברים" מהתקשורת, כי אם ייכפה על עובדי רשות השידור לעזוב את עבודתם: "נעזוב בגו זקוף… ולא לפני שנודה לקולגות על עמידתם מנגד, שותקים. באמת לא אכזבתם חברים. לא ציפינו ליותר. הסולידריות לא גרה כאן יותר".

– ניכר שאתה פגוע מאוד מן התקשורת. מרגיש שהם יורקים עליכם.

– גולן: "הם לא יורקים עלינו. הם פשוט יושבים בשקט. חלקם יצאו בזעם גדול מהרשות, חלקם חושבים שהרשות הגיעה לסוף דרכה. אני מכיר את החבר'ה האלה. אני מכיר אותם שנים. לא ציפיתי שיעלו למעננו על הבריקאדות, אבל השתיקה המוחלטת הזו היא מאכזבת. בסופו של דבר כשהיו ערוצים כמו 10 שהיו בסכנת סגירה, עשינו בשבילם כמה דברים".

–  אמרת ברדיו "כאן מדובר במותה היזום, המתוכנן של רשות השידור. זו תהיה המתה בלי חסד של השידור הציבורי… זירת התקשורת תהיה נתונה עתה באופן בלעדי לערוצים המסחריים העמלים לעשות כסף בשביל בעלי ההון". אמרת שהממשלה עמלה על עשיית שלום ומלחמה וגם על "להוציא לנו את המיץ" כדבריך. על מה הכעס הגדול?

– גולן: "אני יודע מצוין שיש בעיות ברשות השידור. כולם יודעים זאת, כולל העובדים. לכן גם הסכמנו לרפורמה. הממשלה רצתה אותה. ארבעים אחוז מאתנו הולכים הביתה. לרחוב. הם לא ימצאו עבודה. והממשלה הצליחה לקבל הסכמה של העובדים שארבעים אחוז מאיתנו ילכו הביתה. זו שחיטה כללית. אין תקדים כזה, ואנחנו עשינו את זה. בעבודה קשה של שרים, של מנהלי הרשות. הרפורמה חתומה והכל, ו.. עוצרים את הסוסים. מסתמכים כולם על חוות דעת משפטית של אבי ליכט, בכיר בפרקליטות, שיש לי אותה ביד. בררתי עם משפטנים בכירים מאוד אם הממשלה אמנם יכולה להפר הסכמים חתומים ונאמר לי שהיא יכולה לעשות זאת, אבל אך ורק במקרים מאוד דרמטיים שבהם השתנו הנסיבות. המקרה הזה, זה לא המקרה. זה ששר מתחלף זה לא נסיבות מכריעות. כל שנה, כל שנתיים, מתחלף שר. זהו הסכם שהושג אחרי שעות עבודת פרך, באמת מהלב. הסכם שאי אפשר להסכים לו. ועכשיו השר הקים ועדה שאולי תציע לסגור את הרשות, כביכול כדי לפתוח אותה מחדש. לסגור זה נורא פשוט כנראה. לפתוח מחדש? ספק גדול. איך זה ייראה? מי יעבוד שם? אולי ישכחו בכלל להקים את השידור הציבורי מחדש. הרפורמה היתה אמורה לתקן את חוליי הרשות מהמסד עד הטפחות. הוסכם שהרשות תתרום את חלקה במאות מיליונים. מוכרים את הנכסים ופתאום: הכל בטל ומבוטל. הרדיו נמצא במצב יוצא מן הכלל. זוכה להאזנה גבוהה. הטלוויזיה צריכה תיקון. למה להרוג?

– למעשה, אליבא דכול העולם כמעט, הבעיה העיקרית של הרשות נעוצה בניהול הקלוקל שלה. גם השר ארדן התבטא בנושא. אם כך, למה שלא תציעו לו לפטר את ההנהלה ולשמר את הרשות?

–  גולן: "אני לא מדבר על ההנהלה, אבל תשאלי אותו (את ארדן – א.ע.). הוא גם לא מוכן להתראיין על הנושא אצלנו. הוא לא נפגש עם ההנהלה, לא נפגש עם הוועדים. הוא מינה ועדה לבחינת השידור הציבורי שיש בה אנשים שלדעתי לפחות חלקם בעלי ניגוד אינטרסים". אגב, השר ארדן מסרב גם להיפגש בנושא עם נציגי אגודת העיתונאים (א.ע.).

את הדברים הנוקבים שאמר ברדיו גלגל גולן בינו לבינו בימים האחרונים. הם יצאו מהלב, ונאמרו בכאב גדול לאחר התחבטויות נפש. הוא תקף את השטחיות של תכניות הריאליטי בערוצים המסחריים, בהן "הבה נבהה כולנו שעות על גבי שעות אחר המריבות הטפשיות בבית האח הגדול… תנו לנו את ארז טל וצביקה הדר… אז מה אם רשות השידור היתה במשך שנים האינקובטור הלאומי" וכאן מנה גולן שורת שמות מרשימה של אנשי תקשורת בכירים שיצאו מבית היוצר של רשות השידור: "יאללה, להוציא את השטקר וגמרנו, כי אנשים רוצים טלוויזיה בחינם, רדיו בחינם ועיתון בחינם. כן, זוהי ישראל היום".

למתקפתו הטעונה הוא צירף גם את ההסתדרות ש"קולה נדם": "אולי צדק ז'בוטינסקי שרצה לשבור את ההסתדרות. מה יש לנו ממנה? לאף אחד לא מזיז ואם צריך – לשבור את רשות השידור!".

את דבריו חתם גולן בנחמה אחת קטנה, כדבריו, שבה תוסר אחת ולתמיד הדיבה נגד עיתונאי רשות השידור שהוכתרו כ"משרתי השלטון": "השלטון לא היה חושב לרגע לכרות את הלשון המלקקת… "הוא אומר, וכנראה שהוא צודק. לגמרי. יש לשונות מלקקות ברשות השידור, אבל אלו אינן של העיתונאים והעובדים מן השורה.

ידיעות אחרונות מול ישראל היום: קרב הבריונים של השכונה

בעיתון ישראל היום מתעסקים, מעבר לפולחן האישיות המוכר והידוע, במתקפות יום-יומיות נגד העיתון המתחרה. די עם החפירות. יש לכם תחקיר מעמיק ונוקב על נוני מוזס/ידיעות אחרונות? פרסמו אותו בלי כל נימת הצדקנות. וידיעות אחרונות- כמו ידיעות, הפך לאתר פרסומי שדורש שנצביע לו 'לייק'.

נתוני סקר מהשבוע (TGI) נמרחו בכל האתרים עם הכותרת "מעריב מתרסק".  סקר שמצביע על צניחה של 40% בחשיפה לעיתון במהלך המחצית הראשונה של שנת 2013: תקופת כניסת המו"ל החדש שלמה בן צבי לעיתון.
נתוני הסקר גם מצביעים על תיקו מחודש בין ידיעות אחרונות וישראל היום, לאחר שעיתון החינם של שלדון אדלסון עקף בעליה את ידיעות.

בשבועות האחרונים מתנהלת מלחמה יצרית בין שני העיתונים המובילים. מלחמה אלימה ובוטה שבמהלכה עושים שני הענקים שגיאות טקטיות החושפות את חולשותיהם הגדולות.

 מה שקורה במאבק האיתנים בין ידיעות אחרונות וישראל היום יכול לאושש את הטענה שהאדם הוא האויב הגרוע ביותר של עצמו.
כמה שגונן גינת ישוב ויפמפם כותרות שערורייתיות על מו"ל ידיעות אחרונות נוני מוזס, וככל שמאמרים אלה יזכו להפניות בעמוד הראשון של ישראל היום, כך חושף העיתון הזה את מסכת מניעיו המתמצית במלים "להגן על ביבי ושרה" וגם את סגנון הכתיבה המיושן והחופר בנוסח "אמרתי לכם" ו"נו נו נו". קוראים פעם, קוראים פעמיים, ואחר כך אומרים: "אוקיי, הבנו. אז מה חדש?" ועוברים הלאה. כתבת תחקיר אחת טובה על ידיעות אחרונות ועל מוזס, אולי מבית היוצר של מוטי גילת, תחקירן ידיעות אחרונות בעבר, בוודאי היתה עושה את המלאכה הרבה יותר טוב מאשר כותרות כמו "אימפריית הרשע של נוני מוזס" המלווה תדיר בתמונתו ולצדה "חשיפה, של המחדל התורן: "ידיעות והבדרנית הבדואית המזויפת: והם עוד חושבים שמישהו יאמין להם? אמרנו שהם מפרסמים דברים בלי קשר לעובדות?.." (7.7.13) או: "הידיעות המוטעות שידיעות צריך להתנצל עליהן" (עמוד 1, 9.7.13) ובה הפירוט של ידיעות המעידות, כדברי הכותרת על "שחצנות וגבהות לב", ועוד קודם ב-1 ביולי, תחת הכותרת הקבועה "אימפריית הרשע של נוני מוזס" , הפעם מבית היוצר של דרור אידר: "כישידיעות אחרונות מנסה להחליש את נתניהו מול קרי ועוד ועוד ועוד.

חלוקת חינם של ישראל היום (צילום: חובב שירה, ויקימדיה)

 מן העבר השני, ידיעות אחרונות מגלה סימני היסטריה מתקדמת שאינה מונעת ממנו להמשיך ולהתנהל באותם קודים של ניכור וזלזול בציבור הקוראים ובאינטליגנציה שלו. עכשיו, הניכור הזה הגיע אל הציבור ביג טיים. די להביט בעמוד הבית של האתר מבית העיתון Ynet. מה יש שם? יש שם, באתר שהיה פעם המוביל במדינה ועתה ניצב עדיין במקום השני, אולי מפאת ההרגל, אתר של פרסומות. בין הפרסומות החולשות על העמוד בבוטות, צצה לה פה ושם ידיעה בהחלט לא בלעדית אלא מסוג הידיעות המתפרסמות בכל האתרים, כתובה באותה צורה נוסחתית מבית ידיעות ואם אתם רוצים להכנס אליה ולקרוא אותה עד תומה, אתם נדרשים להצביע 'לייק' לאתר העיתון בפייסבוק, גם אם אתם לגמרי dislike את ההתנהגות הסחטנית, הבריונית, האלימה והכפייתית הזו. "מציעים" לכם להצביע, באופן מלאכותי לחלוטין, בעד העיתון שאם לא כן, לא תוכלו לקרוא את הידיעה עד תומה.

אגב, ה- like הזה שווה בדיוק כמו 99% מהלייקים בפייסבוק: נאדה. גורנישט, אפס, כלום.

אתר ידיעות אחרונות, כמו הממשלה, כמו ראש הממשלה, כמו שר האוצר, סומכים על העדר כושר השיפוט שלנו, על הרפיסות שלנו, על כך שנגיד, "אוקיי, נלחץ לייק, מה יכול להיות?" זה כנראה יותר קל למרבית הציבור ללחוץ לייק מאשר לחפש בדיוק את אותה ידיעה עצמה באתרים אחרים.

ואולם עבור בית מוזס כל הלייקים הללו מיתרגמים לכסף: לייקים,כרייטינג, משמעותם עמדת מיקוח טובה יותר אצל המפרסמים.

מחאה חברתית, או צרכנית, יכולה להתבטא גם בעזיבת אתר שמכריח אותנו לעשות מה שאיננו רוצים. הציבור יכול כמובן להתכופף בכל פעם שמכוונים לו אקדח לרקה, או להשתחוות למלך, או למולך שאיננו אוהב. ההיסטוריה הוכיחה זאת בעבר. מצד שני, שווה לנסות ולראות אם כוח ההרגל, או פיתויי החינם של ישראל היום, ימשיכו לאחז את עינינו באמצעות סקרים שגם על אמינותם מותר לפקפק.

פורסם במגפון

עמנואל רוזן: בני סלע שכן שלי. נחמד מאוד.

לפעמים אומרים שבכל צחוק יש משהו מן הרצינות. בראיון לליאור שליין בשנת 2009, אמר עמנואל רוזן  "יש לי שכנים נחמדים מאוד. בני סלע שכן שלי" . פליטת פה פרוידיאנית? נגד רוזן לא הוגשה עד כה אף תלונה במשטרה, אבל האש שהצית תא העיתונאיות התפשטה בסוף השבוע כמו בשדה קוצים.

 תא העיתונאיות החליט לפוצץ את השמועות העיקשות והממושכות אודות איש תקשורת בכיר החשוד בהטרדות מיניות של ארבעים נשים. לדבר על הטרדות מיניות קלות או על פלירטוט, אומר גדי סוקניק הבוקר, זו "או-אה, לשון המעטה". עמנואל רוזן עצמו , המכחיש את הדברים המיוחסים לו, אמר כי  מזה עשור מסתובבת עננה כבדה מעל ראשו. סוקניק אומר: עשרים שנה. עיתון הארץ הרים את הכפפה, חשף את שמו של עמנואל רוזן תוך הבאת עשר עדויות מפורטות למדי, ושכח על הדרך שגם הוא מעסיק כותב שנחשד בהטרדה מינית חמורה ביותר. עתה נודע כי לפני שלוש שנים פוטר רוזן מערוץ 2 בעקבות תלונה שהוגשה נגדו על ידי עובדת. איש לא צייץ. עתה הפייסבוק כמרקחה.

עמנואל רוזן (צילמה: ציפי מנשה)
"איש התקשורת הבכיר" המסתורי, עמנואל רוזן (צילמה: ציפי מנשה)

הרוחות סוערות סביב השתיקה המגוננת של עיתונאים בכירים שלפי הטענות ידעו על התנהלותו של רוזן ולא פצו פה והן סוערות גם סביב הסטנדרטים הכפולים של עיתון הארץ שעשה עבודה חשובה בחשיפת הפרשה. אשכר אלדן כהן שעבדה בעיתון הארץ כתבה בדף הפייסבוק שלה:

"כשקראתי את התחקיר של הארץ על עמנואל רוזן, נזכרתי בנשים הרבות שהותקפו על ידי י.ל. (השם המלא מופיע במקור, בדף הפייסבוק של אשכר) . נזכרתי בכאב הרב שהכאב שלהן עורר בי. בלילות ללא שינה. בידיעה שעוד הרבה נשים נושאות איתן את הכאב לאורך שנים ומפחדות לדבר.  תהיתי מדוע הארץ בוחר במודע להמשיך לתת לאנס למטרידן ולעברין המין הסידרתי הזה – במה.
אני מציעה למו"ל הארץ שוקן כדלהלן : תמשיך לשלם לי.ל. משכורת ותפסיק לפרסם את מאמריו.
נראה לי שזה פיתרון מוסרי הולם. הוא זכאי לאפשרות לחיות, אך אינו זכאי עקב התנהגותו העבריינית, לקבל מעמד עיתונאי, שמאפשר לו לחסל חשבונות עם מבקריו, להלך אימים על מי שרק חושב לבקר אותו, ולהציג מצג שווא של קול המצפון".

הרוחות סוערות סביב הנורמה שהשתרשה בברנז'ה התקשורתית במשך עשרות שנים, לפיה עיתונאיות התקדמו, או נחסמו,  ביחס ישיר לנכונותן להשתמש בנשיותן כאמצעי קידום, גם אם הוא עובר דרך המיטה – וסביב אימוץ השיטה ככורח בל יגונה.

מי שלא שמע את הלחשושים במסדרונות העיתונים או הטלוויזיה על זה שההיא שוכבת עם ההוא שיקום. זה קרה בערוץ הראשון עם עיתונאי בכיר (אחד לפחות). זה קרה בכל העיתונים. הדביקו לבחורה צעירה שהתקדמה מהר מדי תארים שנלקחו הישר מתל ברוך ועיתונאים, בדרך כלל זכרים (אם כי יש סיפור גם על עורכת בכירה אחת ביחסה לגברברים צעירים) , גבו את האתנן בשיטת ה"מגיע לי". התופעות הללו לא נעלמו ולא נכחדו. תמיד יימצא איזה עיתונאי בכיר שסובל מחרדת זין קטן או מתסביך אחר, שצריך לחזק לעצמו את האגו על ידי השפלת והכנעת צעירה שנורא רוצה להתקדם. פסיכולוגים יאמרו, מן הסתם, שזה לא הצורך ביחסי מין או במקרים מסוימים רעב מיני בלתי נלאה, אלא עניין של כוח. אנשים בעמדות מפתח צריכים להוכיח לעצמם כמה הם חזקים. ושוב, סוקניק בתכנית סדר יום של רשת ב', אומר בריש גלי שפרשת רוזן מזהמת את התקשורת: שהציבור יגיד לתקשורת: "אתם מדברים עלינו? אתם מלאים פרעושים".

הדברים שתוארו כאן מוכרים, באופן האישי ביותר לעיתונאיות רבות, ומן הסתם גם לצעירות אחרות המבקשות להתקדם בתוך מערכות כוחניות הנשלטות, רובן ככולן, בידי גברים.

על רמת השליטה של עמנואל רוזן, ללא קשר למעלליו, נכתב כבר. האיש שולח את זרועותיו המקצועיות לכל עבר ומן הסתם, צבר לו גם אויבים על הדרך. בחירתו כמנחה תיק תקשורת הייתה אחת השגויות שידענו ולו משום שרוזן בלבד מגיח וצץ בכל ערוץ אפשרי, בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות הכתובה. עתה, כשמתפרסמת מידת הזוהמה, ברור עוד יותר שלהעמידו במקום של ביקורת התקשורת זה לשון ההמעטה של האבסורד.

לאחר הפרסום בעיתון הארץ נדמה שיקשה על רוזן להפריך את שורת העדויות שנאספו בחריצות רבה. עדויות החושפות שבלונה רוטינית, השבה וחוזרת על עצמה כל אימת שמתייצבת במערכת בחורה חדשה. הבחורות מתארות חיזור אובססיבי ובלתי נלאה ואף סוג של כפיית יחסים על מי שאמרה "לא". השידור החוזר של התכנית תיק תקשורת האחרונה לא הוקרן לאחר פרסום הכתבה בעיתון הארץ. רוזן נמצא בסוג של השעיה או חופשה.

בדצמבר 2010 הנחה רוזן תכנית תיק תקשורת שהתמקדה בהכרעת דינו של משה קצב. הוא אמר שם שהתקשורת לא המתינה לבית המשפט: "הבוקר הבשורה יצאה החוצה. משה קצב שקרן ואנס" הוא אמר בפתיח לדבריו. הוא העלה את החשד שבית המשפט יישר קו עם התקשורת, חשד שיעקב אחימאיר כינה אותו "חמור ביותר". אם נכונות השמועות על רוזן, הוא מיצה את שעת החסד הארוכה שהעניקה לו התקשורת. "זהו יום של נצחון תקשורתי", הוא אמר בתכנית שדנה בהענשת קצב על פשעיו . אחת התהיות שעלתה בסוף השבוע הזה היא אם המשקפת תתמקד עתה ברוזן, על אף העובדה שאף אחת מהעדות לא הגישה נגדו תלונה במשטרה. "אנחנו, העיתונאים המושמצים והמשוקצים" אמר רוזן " יש לנו כזה כוח ביד להכניס נשיא לשעבר לכלא".

רוזן בטח היה רוצה למחוק עתה כמה דברים שאמר, כמו בראיון לליאור שליין (1.9.2009) שנסב על סרטו על יהודה ברקן "אבא גנוב". בראיון זה הוא הקביל בין ברקן לדודו טופז: "שני אנשים שהיו מלכים בתחום שלהם. שני אנשים שירדו מגדולתם". הוא גם העיר משהו על "גברים מתבגרים שמחפשים את עצמם". מן הסתם, גם החיוך שהיה מרוח על פניו כשיאיר גרבוז אמר על קצב  ש "במעשיו (הוא) ייצג את העם". גם גרבוז דיבר, כנראה, על אותן נורמות פסולות שאולי תא העיתונאייות הצליח לזעזע היום.

הנה דברים שכתבתי על מינויו של רוזן כמגיש תיק תקשורת ועל ההתמדה שלו בהחזקת המשרה.

פורסם במגפון