כך תמו שידורינו

ככה סוגרים שידור ציבורי אחרי חמישים שנה. המון אנשים שואלים מה הסיפור עם רשות השידור. הם לא מבינים.  המון אנשים בכו הערב כשראו את נבחרת החדשות של ערוץ 1 מתרסקת על המרקע. אותה נבחרת שפעם זכתה לכינוי "האף. 16. של המדיה האלקטרונית" 

  • קול ישראל, שהיה פעם קול ירושלים, שליווה את המדינה הזו כולה שעצרה נשימתה לשמוע את קולו של משה חובב מרעים "והנה החדשות". אותו קול ישראל שגידל את המגישים, הכתבים, העורכים והמפיקים שעברו את ההכשרה הכי קפדנית בעיתונות. אותו קול ישראל שהיה מקור המידע היחיד במלחמת ששת הימים ושדיווח על פרוץ מלחמת יום הכיפורים. אותו קול ישראל שבו נשמע לראשונה השיר "ירושלים של זהב".
  • ערוץ 1 שפתח את שידוריו במצעד יום העצמאות לאחר מלחמת ששת הימים ובישר לנו על קיומה של טלוויזיה (נו, שחור לבן). ערוץ 1 שיצר את הסדרות "עמוד האש", "תקומה" וגם הפיק לאחרונה את "והארץ הייתה תוהו ובוהו" והסדרה המטלטלת על הרמטכ"לים. אותו ערוץ שהפיק את סדרת הסאטירה "ניקוי ראש" שהרעישה עולמות ויש אומרים שאף הובילה למהפך ההיסטורי של עליית בגין לשלטון. הערוץ שכיבד מקצועות כמו קריינות, עיתונאות, הפקות דוקומנטריות. ערוץ 1 כבר לא יהיה.
  • בבוקר כבר לא נשמע "טו-טו-טו, קול ישראל מירושלים". בערב לא תהיה מהדורת מבט. בימי שישי בצהריים לא נשמע סיכום שבועי רדיופוני.
  • עכשיו תשאלו למה?
  • ככה.

רשות השידור סבלה מתחלואים. היו הצעות רפורמה שכללו צמצומים בכוח אדם. בשנים האחרונות היו מנהלים שחטפו ביקורת קשה ממבקר המדינה ומהיועץ המשפטי לממשלה. היה נפוטיזם שמנהלים אלה טיפחו בלי בושה. המנהלים האלה מקורבים לצלחת. פוליטיקאים שיודעים מאיפה משתין הדג לא העזו לפגוע במעמדם.

ואז, הברקה: הצעה לסגור את רשות השידור. זה יותר קל מאשר לפטר כמה מנהלים כושלים. היש פשוט מזה? הציבור ישמח כי יפטרו אותו מהאגרה ו"בכלל..מי צריך את רשות השידור?" יש ערוץ 2, ערוץ 10, יש לחם ושעשועים.

בהתחלה זה נשמע כמו בדיחה גרועה, אבל בממשלת ישראל היו מי שחשבו שזה רעיון. הזדמנות פז.

והקולגות מהערוצים המתחרים? בהתנשאות אופיינית בגדו בעמיתיהם למקצוע, אלה שלימדו את רובם מהו שידור רדיו, מהו שידור טלוויזיה. הם, מהערוצים המתחרים, הקלו על הממשלה, כי באין מחאה תקשורתית ערה, אפשר לעשות מה שרוצים.

את התוצאה המדממת ראינו הערב, כשגאולה אבן פרצה בבכי בשידור חי כי קיבלה הנחתה להודיע על סיום שידורי מהדורת מבט, כשטובי העיתונאים שעל ברכיהם גדלה המדיה המשודרת בישראל דמעו בשידור חי. כשהנבחרת המצומצמת של מבט שהגיעה לאולפן חתמה את השידורים בשירת התקווה. א-קפלה. בלי ליווי מוסיקלי, בלי זיקוקים ובלי עיבודים מתוחכמים. רק שירה נטו של אנשים בוכים.

גט לשמאל הרדיקלי

גט לשמאל הרדיקלי: אין לי אחים

אני רוצה לתת גט ל"חברים" שלי. אלה מהשמאל הרדיקלי שמסכנים את חיי. אלה שלקחו על עצמם את המשימה ההרואית להיות דוברי העם הפלסטיני. אלה שטורחים ועמלים ללא הרף בניסוח מגילת הזכויות של העם הפלסטיני, מצדיקים את מעשיו האכזריים ביותר במלים כמו "זה היה צפוי" או "אפשר להבין אותם" ובונים עבורם אג'נדה. חאלד משעל ימ"ש לא היה עושה זאת יותר טוב.

אלה שמדברים בנונשלנטיות על חיילי צה"ל, הבנים שלנו, ומציגים אותם כרוצחים שפלים. אלה שמפיצים עלי שקרים ומאשימים אותי שאני מתנגדת לשלום. זה הפך להיות אישי. כי השמאל הרדיקלי שמציג את כל מי שמעז להתנגד לנרטיב שלו כעדר בור ואלים, לוקה בעצמו באותן מחלות עצמן- ובצורה קשה. השמאל הרדיקלי מטרפד את השלום בכך שהוא מעודד את הפלסטינים לאלימות ומסביר להם, אם במקרה הם לא הבינו לבד, שרק כך הם ישיגו את זכויותיהם.

אם יש פלסטינים שוחרי שלום, החפצים לחיות טוב ורוצים שילדיהם יזכו לרווחה, השמאל הישראלי יאוץ לגנותם.

למעשה, בעיני, אנשים אלה שלצערי חולשים על השיח הציבורי ממגוון מוקדים בעלי השפעה כמו עולם האקדמיה בכלל ואוניברסיטת באר שבע בפרט, עיתון הארץ ומאחזים נוספים, כולל הפייסבוק, הפכו לאויבי האישיים.  הם, בעצם דבריהם, הערותיהם וניתוחיהם, מזמינים את הרצח הבא של ישראלים ויהודים בעולם.

הם עושים זאת באמצעות ניסוחים שטוחים ושטחיים להפליא שכוללים מילות מפתח הכרחיות המתחילות ומסתיימות במילת קסמים אחת :"הכיבוש". שירת המקהלה שלהם אחידה ומתוזמרת ביד אמן. הם מאנפרנדים את מי שתוקף אותם או את עמדותיהם בפייסבוק, הם תוקפים בברוטאליות את כל מי שמעז לטעון טענות לגיטימיות נגד הנרטיב שלהם, והם מפיצים את השקרים על חיילי צה"ל, מלבים את האש ואת השנאה הפנימית בישראל, ואחר כך מתבכיינים: "תראו איך 'הם' מתנהגים": הם, הימנים החשוכים האלה, המתנחלים שמפקירים את ילדיהם.

נוח להם להתעלם מרצונותיהם הכנים והמנוסחים בבהירות רבה של הפלסטינאים- אלה ממשפחת אבו מאזן, כמו אלה מהגי'האד והחמאס גם יחד: לא מכירים בקיומה של ישראל, רוצים למחוק אותה מהמפה.

הפלסטינאים, מחוזקים בידי האויבים שלי, הישראלים-היהודים, מלמדים את ילדיהם בני השמונה והעשר להיות שאהידים. כתבה מצמררת של אוהד חמו הדגימה כיצד ילדים אלה אוחזים בידיהם, בינתיים, נשק צעצוע, וקלצ'ניקוב אמיתי, מכסים את פניהם ומצהירים כי יעדם בחיים הוא להרוג ישראלים. כאן, מתחת לאפנו, צומח כוח ענק שמפעפע ומבעבע מתחת ומעל לפני השטח לפני השטח , שכל יעדו לשחוט יהודים. הם לא המציאו את הסיסמא "אטבח אל יהוד". הסיסמא הזו עתיקה וישנה. היא הזינה את טבח היהודים בחברון, ירושלים וצפת במאורעות תרפ"ט, עוד הרבה לפני שהייתה מדינה יהודית. כובשת אכזרית.

אז במה עסוקים עתה ידידיי המלומדים? הם עסוקים בהסברה חשובה מאין כמוה מדוע האויב המושבע ביותר שלנו הוא בנימין נתניהו. הוא המיט עלינו את הרעה הזו. הם עסוקים בחשש מפני פעולות תג מחיר. הם כבר עושים משוואה בין חטיפת הנערים והחשש האמתי לחייהם לבין מה שאנחנו עושים לילדים הפלסטינים.

אני לא תומכת, פוליטית, בנתניהו. אני מתנגדת למשנתו הכלכלית או לזו של כל המפלגות שלימינו. מעורבות רעייתו בחיינו מפריעה ומטרידה מאוד. אבל בין זה לבין המתקפה נגדו שעה שנעשים ניסיונות אמתיים להציל את הנערים, אין כל קשר. הוא ראש הממשלה. אני בטוחה שהוא יעשה הכול כדי להציל אותם. אני בטוחה שלא הוא גרם לחטיפתם. הניסיון להאשים אותו באסון הזה הוא מניפולטיבי ונואל .

אבל ידידינו בשלהם. להם היה קל מאוד לשכוח את הרצח של משפחה שלמה באיתמר לטובת שיח על שריפת עצי זית בכפרים פלסטיניים. עתה נוח להם לזנוח את חטיפת הנערים היהודיים לטובת שיח על "המתנחלים" האלה שמפקירים את ילדיהם לעלות לטרמפים. נוח להם להתעלם מן העובדה הפשוטה שאין בישובים האלה תחבורה סדירה, כי הם עסוקים בעיקר בדבר אחד: לשנוא. לשנוא את נתניהו. לשנוא את המתנחלים (שיש קופירייטרית מבריקה שהמציאה להם שם גנאי קבוע בתוספת האות 'בית' באמצע המלה מתנחלים).

פעולות תג מחיר הן דבר שלא ייעשה שמזיק לנו והאחראים להן צריכים לשבת בכלא. מאידך, המשוואה  העקומה בין מעשי רצח וחטיפות לבין ההתנכלות המגונה בפלסטינים לא צריכה להשתלט על השיח כשחיי ישראלים מאוימים. התיאורים המצמררים שהשמאל הרדיקלי מטפח ומרפד על הפלסטינים הסובלים מתארים רק חלק מן המציאות של חיי הפלסטינים בשטחים שיש ביניהם גם אנשים שחיים ברווחה ולא חיים את העימות 24 שעות ביממה. הם לוקים בהתעלמות מהנרטיב הפלסטיני שמצדד בחיסול ישראל ומתעלמים, שיטתית ממעשי החטיפה והרצח של ישראלים שנעשו על ידי פלסטינים לאורך השנים. ובעיקר: הם מעודדים, הלכה למעשה, את הפלסטינים ללכת בדרך הטרור, ובכך מטרפדים כל סיכוי להגיע לשלום. גם פלסטינים שוחרי שלום מושתקים ונרמסים תחת גלגלי הנרטיב האלים הזה שמיוצג, בעיקר, על ידי השמאל הרדיקלי הישראלי-יהודי.

ידיעות אחרונות מול ישראל היום: קרב הבריונים של השכונה

בעיתון ישראל היום מתעסקים, מעבר לפולחן האישיות המוכר והידוע, במתקפות יום-יומיות נגד העיתון המתחרה. די עם החפירות. יש לכם תחקיר מעמיק ונוקב על נוני מוזס/ידיעות אחרונות? פרסמו אותו בלי כל נימת הצדקנות. וידיעות אחרונות- כמו ידיעות, הפך לאתר פרסומי שדורש שנצביע לו 'לייק'.

נתוני סקר מהשבוע (TGI) נמרחו בכל האתרים עם הכותרת "מעריב מתרסק".  סקר שמצביע על צניחה של 40% בחשיפה לעיתון במהלך המחצית הראשונה של שנת 2013: תקופת כניסת המו"ל החדש שלמה בן צבי לעיתון.
נתוני הסקר גם מצביעים על תיקו מחודש בין ידיעות אחרונות וישראל היום, לאחר שעיתון החינם של שלדון אדלסון עקף בעליה את ידיעות.

בשבועות האחרונים מתנהלת מלחמה יצרית בין שני העיתונים המובילים. מלחמה אלימה ובוטה שבמהלכה עושים שני הענקים שגיאות טקטיות החושפות את חולשותיהם הגדולות.

 מה שקורה במאבק האיתנים בין ידיעות אחרונות וישראל היום יכול לאושש את הטענה שהאדם הוא האויב הגרוע ביותר של עצמו.
כמה שגונן גינת ישוב ויפמפם כותרות שערורייתיות על מו"ל ידיעות אחרונות נוני מוזס, וככל שמאמרים אלה יזכו להפניות בעמוד הראשון של ישראל היום, כך חושף העיתון הזה את מסכת מניעיו המתמצית במלים "להגן על ביבי ושרה" וגם את סגנון הכתיבה המיושן והחופר בנוסח "אמרתי לכם" ו"נו נו נו". קוראים פעם, קוראים פעמיים, ואחר כך אומרים: "אוקיי, הבנו. אז מה חדש?" ועוברים הלאה. כתבת תחקיר אחת טובה על ידיעות אחרונות ועל מוזס, אולי מבית היוצר של מוטי גילת, תחקירן ידיעות אחרונות בעבר, בוודאי היתה עושה את המלאכה הרבה יותר טוב מאשר כותרות כמו "אימפריית הרשע של נוני מוזס" המלווה תדיר בתמונתו ולצדה "חשיפה, של המחדל התורן: "ידיעות והבדרנית הבדואית המזויפת: והם עוד חושבים שמישהו יאמין להם? אמרנו שהם מפרסמים דברים בלי קשר לעובדות?.." (7.7.13) או: "הידיעות המוטעות שידיעות צריך להתנצל עליהן" (עמוד 1, 9.7.13) ובה הפירוט של ידיעות המעידות, כדברי הכותרת על "שחצנות וגבהות לב", ועוד קודם ב-1 ביולי, תחת הכותרת הקבועה "אימפריית הרשע של נוני מוזס" , הפעם מבית היוצר של דרור אידר: "כישידיעות אחרונות מנסה להחליש את נתניהו מול קרי ועוד ועוד ועוד.

חלוקת חינם של ישראל היום (צילום: חובב שירה, ויקימדיה)

 מן העבר השני, ידיעות אחרונות מגלה סימני היסטריה מתקדמת שאינה מונעת ממנו להמשיך ולהתנהל באותם קודים של ניכור וזלזול בציבור הקוראים ובאינטליגנציה שלו. עכשיו, הניכור הזה הגיע אל הציבור ביג טיים. די להביט בעמוד הבית של האתר מבית העיתון Ynet. מה יש שם? יש שם, באתר שהיה פעם המוביל במדינה ועתה ניצב עדיין במקום השני, אולי מפאת ההרגל, אתר של פרסומות. בין הפרסומות החולשות על העמוד בבוטות, צצה לה פה ושם ידיעה בהחלט לא בלעדית אלא מסוג הידיעות המתפרסמות בכל האתרים, כתובה באותה צורה נוסחתית מבית ידיעות ואם אתם רוצים להכנס אליה ולקרוא אותה עד תומה, אתם נדרשים להצביע 'לייק' לאתר העיתון בפייסבוק, גם אם אתם לגמרי dislike את ההתנהגות הסחטנית, הבריונית, האלימה והכפייתית הזו. "מציעים" לכם להצביע, באופן מלאכותי לחלוטין, בעד העיתון שאם לא כן, לא תוכלו לקרוא את הידיעה עד תומה.

אגב, ה- like הזה שווה בדיוק כמו 99% מהלייקים בפייסבוק: נאדה. גורנישט, אפס, כלום.

אתר ידיעות אחרונות, כמו הממשלה, כמו ראש הממשלה, כמו שר האוצר, סומכים על העדר כושר השיפוט שלנו, על הרפיסות שלנו, על כך שנגיד, "אוקיי, נלחץ לייק, מה יכול להיות?" זה כנראה יותר קל למרבית הציבור ללחוץ לייק מאשר לחפש בדיוק את אותה ידיעה עצמה באתרים אחרים.

ואולם עבור בית מוזס כל הלייקים הללו מיתרגמים לכסף: לייקים,כרייטינג, משמעותם עמדת מיקוח טובה יותר אצל המפרסמים.

מחאה חברתית, או צרכנית, יכולה להתבטא גם בעזיבת אתר שמכריח אותנו לעשות מה שאיננו רוצים. הציבור יכול כמובן להתכופף בכל פעם שמכוונים לו אקדח לרקה, או להשתחוות למלך, או למולך שאיננו אוהב. ההיסטוריה הוכיחה זאת בעבר. מצד שני, שווה לנסות ולראות אם כוח ההרגל, או פיתויי החינם של ישראל היום, ימשיכו לאחז את עינינו באמצעות סקרים שגם על אמינותם מותר לפקפק.

פורסם במגפון

אנטישמיות

זה לא פופולארי בישראל לדבר על אנטישמיות , וכשמישהו מטפל בכך, טיפול עיתונאי או אקדמי, מנפנפים אותו בדרך כלל כאיזה זבוב טורדן, כי המיתוס השליט בישראל היום (לא העיתון) יכול להלום להפליא את הטענות של גדולי האנטישמים בעולם. זה המיתוס על הכוח והשליטה של היהודים, ולא, אל תתבלבלו: השימוש במונח "ציונים" הוא רק הסוואה לאנטישמיות מודל המאה העשרים ואחת. זה הריאליטי הגלובלי .

רק אתמול התבשרנו על עלייה תלולה באירועים אנטישמיים בעולם, ובעיקר בצרפת. סרטו של יעקב אילון על האנטישמיות שהוקרן אמש בערוץ 2 הביא את הציטוטים של אותם שונאי יהודים מוצהרים, בהם בלוגר אמריקאי צעיר שדבריו לא היו מביישים את הגרועים שבנאצים. למעשה, כששמעתי את דבריו של אותו בלוגר לגמרי בן זמננו ,אלכס לנדר, חשדתי שהוא נתן לארווין יאלום את ההשראה לעיצוב דמותו של אלפרד רוזנברג. רוזנברג היה מגדולי התעמולנים הנאצים שכל הווייתו אמרה שנאת יהודים, עד שהגיע אל המנוחה והנחלה כשהיטלר ימ"ש אימצו אל חיקו. אבל לא צריך ללכת רחוק. יש הרבה לנדרים כאלה. אלפרד רוזנברג הוא דמות המפתח הנאצית שמציג יאלום בספרו "בעיית שפינוזה". הוא האיש שאינו יכול להאמין באפשרות ששפינוזה הגדול היה יהודי. והנה, לנדר הצעיר אומר היום למצלמה, לכתב קנדי ולא חלילה לכתב ישראלי או יהודי: "היטלר היה נחמד מדי. הפתרון לבעיה (היהודית) הוא בסופו של דבר להשמיד אותם": והחוק האמריקאי מתיר לו לומר את הדברים בשם חופש הדיבור.

יעקב אילון (צילום: ויקיפדיה)

ד"ר רוני שטאובר מאוניברסיטת תל אביב, אחד ממרואייניו של אילון, סיפר על תיאוריות קונספירציה מטורפות לגמרי נגד יהודים שגובו ב"עדויות" של נאו נאצים מכל העולם. למשל, זו שהמוסד הפיל את מגדלי התאומים ושישראל עומדת מאחורי הרצח של ילדים במחנה נוער בנורבגיה על ידי אזרח נורבגי לחלוטין, חסר כל קשר ליהדות או לישראל. עורך הדין היהודי אמריקאי אלן דרשוביץ שהתראיין גם הוא לסרט מדייק את הדברים כשהוא אומר שלמעשה האנטי ציונות היא אנטישמיות במסווה של התנגדות פוליטית לישראל.

 

סרטו החשוב של אילון, כמו גם הסדרה של צבי יחזקאלי שהוקרנה לפני מספר חודשים בערוץ 10 "אללה אסלאם" מציגים את אחד הנרטיבים החוזרים ונשנים: היהודים שולטים בכלכלה, הם העשירים, המוצצים את דמנו, והם שולטים גם בתקשורת. לא אילון ולא יחזקאלי, אינם מתמודדים עם שאלה אחת קשה – אולי משום שזה לא פוליטיקלי קורקט להתמודד איתה. זו הסוגייה האקוטית של אליטה ישראלית ויהודית שמרב עיסוקה בהוצאת דיבתה של ישראל בעולם, בהצגתה התדירה כ"כובשת", וכמדינת אפרטהייד.  יהודים כה נאורים שמאמינים שישראל יכולה להתקיים כישות פציפיסטית בלב המזרח התיכון, ללא צבא שיגן על תושביה. אנשים כה נאורים שמתעלמים מכך ששונאים אותנו כיהודים, ולא משנה כמה התבוללנו קודם בשם הקדמה והאמנסיפציה . ועדיין, הם מוקיעים את ישראל תחת כל עץ רענן.

ראשית אוקטובר האחרון. שטרסבורג, הרי האלפים, קאן: קן טרוריסטים אסלאמיסטים הפזורים בכל רחבי צרפת הנאורה. היעד: מטרות ישראליות ויהודיות. מקור הידיעה: העיתון הצרפתי שלא נחשד בנטיות ציוניות, לה מונד. אותו עיתון סיפר לנו כי אדם אחד מרשימה בת אחד-עשר אנשי אסלאם קיצוני, חברי הג'יהאד האסלאמי , נהרג בפשיטה משטרתית בשטרסבורג. שמו ג'רמי סידני, בן 33. לדברי ראש מחלקת החקירות של משטרת שטרסבורג, דיווח לו התובע הכללי של פריז כי תביעות אצבעותיו של סידני זוהו על רימון שהושלך לעבר חנות מכולת יהודית בצפון פריז בספטמבר האחרון. ב-4 באוקטובר הוא נהרג. זה בא בטפטופים.

צבי יחזקאלי באללה אסלאם: צילום מסך

נכון שזה הולך ומגעגע כמו ברווז, אבל אולי בגלל הטפטופים האלה יש ישראלים שמוכנים להישבע שזה לא ברווז. הסדרה של צבי יחזקאלי בערוץ 10 הדגימה כי לאנטישמיות פנים רבות. אם אילון המחיש שלמוסלמים אין מונופול על שנאת יהודים, בא יחזקאלי והדגים את חלקו של העולם המוסלמי – השמי במשוואה. אללה אסלאם הוציאה הרבה שדים מהבקבוק. אחד מהם, התסביך היהודי הידוע לאכול חרא ולשתוק.

הנה, לדוגמא, בני ציפר מעיתון הארץ שכתב על אללה אסלאם : "צבי יחזקאלי מגשים את חלומם של הגזענים הישראלים" כתב ציפר בכותרת מאמרו, בו הוא מקביל את התנהגות הישראלים הגזענים הללו לאנטישמיות. בנונשלאנטיות הסביר ציפר איך כולם בעולמנו רבים עם כולם (מה שנכון) ונודד בנעימות ובנוחות למדיניות כור ההיתוך, אותה הוא מציע כפתרון לבעיית החיים המשותפים של נוצרים ומוסלמים באירופה. טוב, ציפר חי מזמן בסרט. כור ההיתוך של ישראל בשנות החמישים שנועד "לשכנז" את המזרחים. ניתן לומר לזכותם וגם לחובתם של המוסלמים שהם לא יתנו לזה לקרות להם באירופה או בכל מקום אחר, כי הם מתנגדים בכל תוקף 'להשתכנז'. ולמעשה, כמו שעולה מתכניתו של יחזקאלי, הפלגים הקיצוניים שלהם מתנגדים בחירוף נפש לדמוקרטיה ומאמינים בלב שלם בהעברת כל העולם לחיק האסלאם כפי שעולה גם מסרטו של אילון.

יהודי לא צריך להיות במאלמו

יחזקאלי עשה עבודה לגיטימית של זיהוי אותם תאים רדיקליים שמתפשטים באירופה, ושהם לא במקרה, מוסלמים. לא כל התיעוד בסדרה שלו מצביע על מגמתיות פוליטית אסלאמיסטית, במקרים רבים התיאור נוגע בקצוות החשופים של חברה אירופית אליטיסטית שמדירה את האחר, המוסלמי, ודוחקת אותו לתחושת קיפוח המדשנת את צמיחת ההצטרפות לתאים אסלאמיסטיים רדיקליים, אלא שבאירופה יש עוד עמים או דתות הסובלים מהדרה ותגובותיהם שונות. את הסטטיסטיקה של מקורות הטרור כל אחד יכול לבדוק בעצמו.

במרסיי, צרפת. ראש העירייה סמיה גלי אומרת ליחזקאלי: "בצרפת לא רואים בהם (במוסלמים) צרפתים אמיתיים", ויחזקאלי מוסיף ומשרטט את האווירה באזורי המגורים שלהם:  אין שוטרים במקומות האלה. יש מקומות שהמשטרה לא נכנסת אליהם. בשכונת מונפרמיי 80% מוסלמים. פשע. זו השכונה שבה פרצה אינתיפאדת המהגרים בשנת 2005 אחרי ששני נערים נהרגו על ידי שוטרים.

בבית קפה בפריז, הוא פוגש אנשים שמבטאים בגלוי את פחדם מפני אסלאמיזציה. "הפלישה מכסה את כל אירופה" אומרת אחת מהם. תושב דנמרק חוזה: "עד שנת 2060, הם יהיו מחצית מאוכלוסיית דנמרק".

בפרק השני, מגיע יחזקאלי לרובע מולנביק בבריסל, בלגיה. שם הוא מצלם הפגנות נגד חוק הרעלה. "הדמוקרטיה לזבל" צועקים המפגינים "שריעה!". ואחד מהבלגים אומר לו: "איפה אירופה? כבר אין אירופה". הוא משוחח עם נשים. מציף את תופעת רצח הנשים בידי קרובי משפחה. אחת מהן אומרת לו: "אני בטוחה במיליון אחוז שלא אמות מוות טבעי". בפרק השלישי, מדבר יחזקאלי על הפיגוע בשטוקהולם (מישהו זוכר?) ומקליט את האימאם של שבדיה אומר על המחבל: "הוא קרבן של הטרור הדמוקרטי". בבלגיה הוא מקליט את אבו עמראן האומר: ,"דמוקרטיה היא ההיפך משריעה ואסלאם". השריעה, הוא אומר,  תשתלט על העולם..גם על בלגיה, כמובן.

תמונת הילד היהודי מגטו ורשה (צילום: ויקיפדיה)

יחזקאלי חוזר למרסיי ומשרטט תמונה בעייתית של חיי המוסלמים בעיר: עזובה והזנחה ותחושת קיפוח עמוקה "רק לנו קוראים ערבים. לאחרים לא מדביקים כינויים" מספר לו אחד מהם. ובפרק הרביעי, שבות מצלמות ערוץ 10 למאלמו, שבדיה. אילנה אדנר, ישראלית המתגוררת שם 36 שנה ומסייעת לפליטים, רבם מהם מוסלמים מעירק ומארצות אחרות, לקבל אשרות כניסה לשבדיה, מודה בפני המצלמות: "לא עונדים כאן סימנים יהודיים. מגן דוד, זה מסוכן". אחרי הפגנה מוסלמית שהייתה בעיר ובה הותקפה לאחר שבאה להזדהות עימם, היא אומרת, בכנות: "אף פעם לא הרגשתי כאן מאוימת, אבל ההפגנה הזו, לא יכלתי לישון בלילה. יהודי לא צריך להיות במאלמו.. אני מסיימת כאן כיותר מפליטה, עם המון המון משקע".

היום, יום השואה, הלכתי ברגל בשכונת בית וגן בירושלים. שכונה דתית מתונה. בשעת הצפירה הלכו לצדי שלושה חובשי כיפה. שניים מהם המשיכו ללכת. אחד עמד במשך חלק מהצפירה. רגע אחד, לחשוב על הילד הזה שבתמונה.

גולדסטון- מחכה לך עבודה

השופט ריצ'ארד גולדסטון יכול להתכונן לדו"ח הבא שלו. מן הסתם, גם בעת הכנתו יירדם בשעת שמיעת עדויות הישראלים תושבי עוטף עזה על הפגיעה המתמשכת שהם חווים, כדי להתעורר לכתיבת דו"ח נוקב נגד ישראל ונגד צה"ל. עכשיו יש לו עוד חומר מפליל. קומתו העליונה של מגדל התקשורת א-שורוק בעזה הותקפה על ידי צה"ל ויש מי שכבר עשה עבור כבוד השופט עבודת הכנה

האוסף המרשים של פרסומים המגנים את מתקפת צה"ל נגד מגדל התקשורת בעזה מבוסס במידה רבה על מקורות מסוכנויות פלסטיניות ומצוטט בהרחבה בלקט העיתונות של "העין השביעית", שם בררו והפנו אל מרב הפרסומים בנושא. הביטויים "סתימת פיות" ו"פגיעה בחופש העיתונות" מככבים שם ומאוששים את תדמית צה"ל ברוח הנרטיב הפלסטיני המגובה על ידי שכבה שלטת בשיח הישראלי, הרואה בצה"ל את "צבא הכיבוש".

סוגיית הפגיעה בעיתונאים המסקרים אזורי קרבות מתעוררת בכל פעם שבה עיתונאי נהרג בעת מילוי תפקידו. ששים וששה עיתונאים נהרגו בשנת 2011 בעת סיקור מלחמות ומהפכות חברתיות: כך עולה מנתוני ארגון עיתונאים ללא גבולות. בפגיעת צה"ל במגדל התקשורת בעזה נפצעו, על פי נתוני הפלסטינים, ששה עיתונאים. אחד האתרים טען שתשעה  נפצעו.

מתנגדי המבצע בעזה נוטים להתעלם מהנוהג החמאסי לנהל את המלחמות על גבם של אזרחים: מה שמגביר את הסיכוי לפגיעה בחפים מפשע. בעופרת יצוקה היו אלה טענות על התקפת בית ספר. עכשיו התקשורת היא המותקפת, למרות שאין לנו מספיק מידע על אופי השירותים שהעניקו חלק מאותם אמצעי תקשורת שנפגעו במתקפה לשלטון החמאס. זה קל מאוד להסתתר מאחורי תג עיתונאי ולהיות, למעשה, משרתו של השלטון – ובמקרה זה שלטון הטרור. אצלנו מכנים עיתונאים כאלה עיתונאי חצר, אלא שלא בסוג כזה של  שיתוף פעולה אנו עוסקים כאן. החסינות העיתונאית הפעם נראית קצת מעורערת.

שהות בעזה בימים אלה היא נטילת סיכון משמעותית. בראיונות שערכה יונית לוי עם כתב זר השוהה בעזה, שמענו, מעבר למפגן האנגלית של יונית, גם על כך שצה"ל מטווח מטרות חמאסיות ומטרות אלו ממוקמות, לא אחת, בלב שכונות מגורים או בקרבת בית המלון שבו מתארח הכתב. לכן, אמר, הוא יכול לצפות מהמרפסת בפגיעות של צה"ל הנזהר, לדבריו, לא לפגוע באזרחים. כששמעתי אותו חשבתי שהוא לוקח סיכון: לא רק להיפגע מאש צה"ל, אלא סביר יותר שלחטוף מהחמאס על שסיפר את הסיפור ללא מכבש עריכה חמאסי.

אם נכונה טענת צה"ל שצוטטה רק בחלק מן הפרסומים, ולפיה האנטנה בראש הבניין ועזרים נוספים שהיו יעד התקיפה, שירתו את חמאס להפצת פקודות מבצעיות לאנשיו, השאלה המוסרית סביב התקיפה מתעוררת ביתר שאת. האם צה"ל היה צריך להימנע מפגיעה באנטנה זו, שדרכה מופצות הוראות לחימה נגד ישראל ופגיעה באזרחי ישראל, בגלל שבמגדל שוהים עיתונאים? ולא זו בלבד, עיתונאים שהוזהרו מראש שלא לשהות בקרבת מתקנים של החמאס?

התחנות המשדרות מאותו מגדל מייצגות בחלקן הגדול את החמאס, הג'יהאד האיסלאמי ואיראן:  טלוויזיית החמאס אל אקצה, תחנת אל קודס המקורבת לחמאס, וכן איראן פרס טי.וי שנחסמה אך לאחרונה לקליטה בלוויינים האירופיים בשל שידורי ההסתה שלה. כמו כן, שוכנות בבניין תחנת הטלוויזיה תחנות אל ערביה, סקיי ניוז ואיי.טי.אן וכן סוכנות הידיעות הפלסטינית מען וסוכנויות רבות נוספות.

הנה כמה מהציטוטים מתוך הפרסומים בנושא: סוכנות מען מצטטת את יו"ר ארגון העיתונאים הפלסטינים, עבדול נאסר אל נג'אר, האומר כי הכיבוש לא שם קצוץ על זכויות אדם ועושה הכל כדי למנוע מעיתונאים לבצע את עבודתם, המכון הבינלאומי לעיתונות מגנה בתוקף את המתקפה הישראלית, אך גם את המגבלות שמטיל החמאס על ניידות עיתונאים וקורא לשני הצדדים לאפשר לעיתונאים לבצע את עבודתם, הפדרציה הבינלאומית של עיתונאים קוראת לחקירה בינלאומית של התנהלות צה"ל בפרשה, הוועדה להגנת עיתונאים קוראת לישראל להתייחס לעיתונאים כאל אזרחים ולחדול מיד לטווח מתקנים תקשורתיים והארגון הפלסטיני מדה קורא לענישה של ישראל על "דיכוי העיתונות ופשעים נגד עיתונאים". ארגון עיתונאים ללא גבולות אומר כי "אפילו אם מדובר בעיתונאים תומכי חמאס, הדבר אינו מצדיק את המתקפה" וכבר מגדיר את המעשה הישראלי "פשעים נגד האנושות".

עיתון הארץ עשה היום חיבור מלאכותי בין הדיווח הקשה על פגיעת צה"ל במשפחה בעזה, לבין "חשדות" של עיתונאים פלסטינים, לפיהם מתכנן צה"ל כביכול לפוצץ את מגדל א-שורוק על כל חמש-עשרה קומותיו, לאחר שכבר פגע בקומתו האחרונה. זאת, לדבריהם, על סמך התראות שקיבלו  עיתונאים זרים מישראל, שלא לשהות בבניין. הארץ מדווח כי  הבניין  משרת כחמישים כלי תקשורת ערביים ומערביים וכי בעקבות פנייה של העיתונאים הפלסטינים למרכז זכיות האדם עדאללה שבחיפה, שיגר המרכז  פנייה דחופה בעניין לפרקליטות הצבאית ולמחלקת בג"צים בפרקליטות המדינה, ודרש למנוע את הפצצת הבניין, משום שזו תהיה "הפרה חמורה של דיני הלחימה" שתסב נזק סביבתי רב למבנים אזרחיים נוספים.

אז במדינה סותמת הפיות שלנו אפשר תמיד לפנות לבג"ץ ולפרקליטות כדי להגביל את פעולות צה"ל.

הטקסט הנכתב כאן בעייתי משום שכל אמצעי תקשורת צריך להגן בכל מאודו על חופש הביטוי ועל האינטרס האוניברסלי של הגנה על עיתונאים המבצעים את מלאכתם, שפעם כינו אותה שליחות. לכאורה, מוצדקות טענות העיתונאים הפלסטינים לפיהן יש להגן על שלומם כשהם ממלאים את תפקידם. הרוב המכריע של התקשורת הישראלית ודאי יגן על זכות בסיסית זו בלי לתהות פעמיים באיזה סוג של שליחות מדובר: אם אמנם בשליחות עיתונאית של דיווחי אמת, המציגים בפני כל העולם את תמונת המציאות הקשה בעזה, בצד המציאות הישראלית שבה נשמעות לעתים מדי כמה שניות אזעקות המריצות אנשים למקלטים, או שמדובר בחזית אחת של הנהגה ועיתונות הפועלים להגשמת אינטרס משותף שעיקרו פגיעה בישראל?

תעודת עיתונאי, כבר הוכח, אינה תעודת ביטוח. הפוליטיקלי קורקט התקשורתי הישראלי, ששם, ובצדק, בראש החדשות את הטעות הצורבת של הפגיעה במשפחה הפלסטינית, מתעלם תכופות מהעובדה שאנחנו והתקשורת העזתית-חמאסית מדברים בשתי שפות שונות, או לעתים באותה שפה שעוצבה בבית היוצר של חמאס. התקשורת תוצרת עזה לעולם לא תגלה אמפתיה לסבל ישראלי וסביר שאף תעשה ההיפך. מה שמטריד כאן, זו העובדה שישראלים לא מעטים חוברים לנרטיב הזה שמחלק, תמיד, אותנו תושבי ישראל, ואת הפלסטינים, בחלוקה דיכוטומית של כובש-נכבש, עריץ-מדוכא, עשיר-עני. חלוקה שמתעלמת לחלוטין מהסבל בצד הישראלי.

זה נוח מאוד לחמאס לקרוא או לשמוע, למשל, שהתקשורת הישראלית , בעיקר הווירטואלית, מטילה את כל האשם במבצע הזה שבא לאחר ירי בלתי פוסק לעבר ישראל, דווקא על הנהגת ישראל ומייחסת לה יכולות מניפולטיביות מרשימות, כולל כאלו של הוצאת חיילים למלחמה למען אינטרסים פוליטיים. טענה שערורייתית, לטעמי, כפי שכתבתי  .

פורסם במגפון

דרעי היחצ"ן הכי טוב של עצמו

במקרה של אריה דרעי, מספיק להגיד 'דרעי' ושלל אסוציאציות ירוצו לנו בראש. אתמול בלילה תרם ערוץ 10 את חלקו בתיעוד של רייב אריה לאורך שלוש השנים האחרונות בהן התיר לרביב דרוקר ונדב פרי לפלוש לפרטיות שלו עם מצלמות. תקראו לזה תעמולת בחירות. אימרו שזה חיסול חשבונות. תתפעלו מגאונות יחסי הציבור של דרעי, ממתינותו המדינית, מהזדהותו הסוציאליסטית עם שלי יחימוביץ'. הכל נכון. ובמקביל: איום הסגירה של ערוץ 10 מוחשי מתמיד.

אריה המצטלם היה מגוון מאוד. לרגע הוא היה התלמיד השקדן הלומד אנגלית ומנסח בנימה מהוססת משפטים קצרים ולרגע הוא היה המלך שכל שועי המדינה מחזרים לפתחו, הוא היה גם אריה הפגוע מבגידת חברים ומן הרדיפה בגלל עברו הפלילי, ובין לבין הוא היה אריה שנוסע לאיטליה עם כובע קש לבן אה-לה דון קורליאונה, מחייך את החיוך הפיקח עם המבט הזהיר, הצדודי שלו, משחק שש-בש ומרשה למצלמות הטלוויזיה להתבונן באשתו החסודה יפה ואפילו בבתו הצעירה ובחתנה שנסעו עם ההורים לטיול רומנטי שכלל שיט בגונדולה בוונציה וארוחה גלאט כושר בגטו היהודי  העתיק בעיר. דרעי התפעל מהמראה של רביב דרוקר חובש הכיפה בכניסה לבית הכנסת, שם התקבל הרב אריה בכבוד השמור רק לאנשים שכמותו ואף לימד שעור תורה.

אריה דרעי (ויקיפדיה: מהיר חמה)

אז מה היה לנו שם? די הרבה מתברר. היה לנו שם העימות של ערוץ 10 ובראשו רביב דרוקר  עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. היה לנו הנתק בין דרעי לנתניהו. היה לנו המתח הקשה עם מוטי גילת. היו לנו פוליטיקאים חשודים ולא מורשעים בקלון, שאחד מהם, חיים רמון, מבטיח בשיחה פרטית עם אהוד אולמרט שקלט המיקרופון 'לזיין את האם-אמא' , של מישהו בהקשר של פרשת טלנסקי. האם הוא התכוון למישהו מהפרקליטות? והיו לנו דיבורים על ש"ס ואלי ישי בכלל ועל מפלגות חרדיות בפרט, והייתה לנו אחלה מסיבת בחירות. אולי המסיבה הטובה בעיר.

התכנית המקור עם אריה דרעי ניסתה לפלס את דרכה בין הטיפות של הסבך הפוליטי לבין המאבק הנואש של ערוץ 10 לשקם את עצמו מן ההריסות. וכמובן, היה בה מאבק אישי של אריה דרעי על עתידו הפוליטי. וכל זה הרבה יותר מורכב ממה שזה נראה.

ללוות את אריה דרעי שלוש שנים? למה?

הדבר מעורר הרבה שאלות. האם בחר ערוץ 10 ורביב דרוקר בראש להתריס נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו : אותו נתנהיו המתנכל לערוץ מצד אחד, ומצד שני ירא מנגיסת כוח הליכוד על ידי ש"ס של דרעי ?

מסחרית, אין ערוץ טלוויזיה שהיה מוותר על הבונבון הזה, משום שאריה דרעי מסקרן, משום שיש לו פוטנציאל של משאבת רייטינג שמצליחה, אפילו מול חטופים הפופולארית (למעלה מ-26% צפייה) למשוך למעלה מ-10% רייטינג – וזה הרבה. דרעי מסקרן עוד יותר בגלל יחסי הציבור (הגרועים) שעושה לו מוטי גילת, מי שהיה התחקירן הראשי של ידיעות אחרונות ומי שחתום על משפט דרעי, וממשיך להיאבק עד חורמה נגד חזרתו של דרעי לחיים הפוליטיים, גם מביתו החדש בעיתון ישראל היום. מוטי גילת משוחח עם דרוקר. הוא קורא לחוקק חוק נגד שיבתם של ח"כים שהואשמו בקלון אל הכנסת, ודרעי מדבר על "שנאה, שיקולים של אגו".

הרבה שאלות מרחפות באוויר .למה דרעי בחר לשתף פעולה עם רביב דרוקר ונדב פרי ובעיקר עם מצלמות הטלוויזיה שחדרו לפרטיותו. האם אמנם הוא הרשה למצלמות לפלוש לפרטיות האמיתית שלו, או שדרעי היה, למעשה, הבמאי הראשי של התכנית: זה שהחליט שכדאי שהציבור יראה אותו גם בחולשתו, כשהוא שובר את השיניים באנגלית, כי זה מעורר הזדהות, ומצד שני שיעריץ אותו בגדולתו כשיראה איך כו-לם מחזרים לפתחו. גם אם דרעי לא תכנן ובוודאי לא ערך את התכנית, הרי אין יחצ"ן שהיה בונה תמהיל טוב ממנו. לביבי יש עוד סיבה לדאגה. להטוטנות יח"צנית חדלה להיות רק נחלתו.

מצד שני, שווה לתהות למה החליט ערוץ 10  להקרין את הסרט בתקופת ערב בחירות, ובעיקר למה רביב דרוקר שבגלל תחקיר שלו על ראש הממשלה בנימין נתניהו עלול ערוץ 10 להיסגר, בחר לעשות את הסיפור על דרעי. דרעי עצמו, בראיון, מודה ולא מרחיב ש"כן. עבר חתול שחור עם ביבי" ומספר איך פעם היו שניהם מקורבים, אלא שביבי , לדבריו, בחר להתרחק ממנו . לטובת אלי ישי? שואל דרוקר ודרעי כמו דרעי, לא עונה. רק נותן לציבור הצופים להבין שכן. הוא גם מבקר את אהוד ברק ועימו את נתניהו בנושא איראן ומדבר על "שיקולים זרים" . אמנם הוא אומר על אורי אבנרי כי "עם חברים כאלה אני לא צריך אויבים" אך כשמדברים על התנחלויות הוא רומז: " יש מספיק בתוך הגדר מה ליישב".

בתכנית נראים דרוקר את דרעי כמו שני סחבקים. זה צולם לפני 'איחוד הלבבות' בש"ס. דרוקר שואל את השאלות ואולי מרים להנחתה, ודרעי, מצדו, במלים שקולות אך גם בוטות אומר מה שהוא רוצה. למשל, על אלי ישי ובעיית המסתננים: "יכול להיות שבעיניו זה הופך אותו למנהיג לאומני וחזק בעיני הציבור שלו. לא מעניינת אותו הציבוריות הישראלית. ככה זה הקהל שלנו. הולך לאיפה שאתה מוביל אותו".

ועוד על "חברים" מש"ס: "אלה אנשים שגידלתי אותם ונתתי בהם אמון גדול ביותר.. הם השתמשו נגדי בכל מיני שיטות. זה מאוד שבר אותי ומאוד פגע בי. יותר מכל דבר אחר. גם יותר מהמשפט שהתנהל נגדי. זה מה שכיבה אצלי את הגחלת של המהפכה הספרדית: מה שעשו לי בתוך הבית".

אבל דרעי לא מותח ביקורת רק על המהכפה הספרדית, אלא גם על בית היוצר של המפלגות החרדיות: "גם המפלגות החרדיות צריכות לעשות חושבים אם יש להן זכות קיום או לא".

הדברים הללו מצביעים בבירור כי לדרעי לא היה רצון ולא היו כוונות לחזור לש"ס. הוא רצה להקים מפלגה עצמאית, מתונה מדינית כפי שעולה מהתבטאויותיו וסוציאליסטית, ונכנס לש"ס מפחד עובדיה.

הדברים שהוא אומר על שלי יחימוביץ' מדגישים זאת. למרות שהוא מודע למתקפתה נגד חזרתו לפוליטיקה הוא אומר: "אני מזדהה עם שלי. אני הרבה יותר קרוב אליה מלכל פוליטיקאי אחר. אני מברך אותה על כך"

וכמובן, בלי המשפט ששלח אותו לכלא , ממנו שוחרר לפני עשור, אי אפשר. "עם כולם עשיתי סולחה באופן אישי. אי אפשר לחיות על נקמות" וההוכחה בחתונת בתו דסי, בה נכחו פוליטיקאים מקיר לקיר, בהם  רמון ואולמרט המסתודדים ליד המיקרופון. מצד שני, החשבון לגמרי לא סגור: הוא לא מאמין בפרקליטת המדינה לשעבר דורית ביניש ולא ביהושע רזניק שלדבריו, ידעו ככל הנראה מיהו עד המדינה שמילוביץ שישב בכלא בשוויץ ו"ניסו להוליך שולל את בית המשפט".

כל התבטאויותיו של דרעי על השלמה כביכול, נמחות ונעלמות כשהוא מדבר בלהט על האישומים נגדו ועל אופן בנייתם. הוא לא סולח.

ואי אפשר להתעלם מהעובדה ששידור התכנית התקיים על רקע משבר ערוץ 10 שעובדיו התבשרו כי התכנית לקיצוצים בשכרם לא מוקפאת ולא בטיח. הנהלת הערוץ שבה ומעלה את נושא סגירת הערוץ כי הממשלה לא באה לקראתם בנושא חילוט הערבויות. עד היום לא הושג  הסדר חוב לערוץ 10 ורון לאודר המממן העיקרי שלו באחרונה שגם בינו לבין ביבי עבר כנראה חתול שחור, מאיים לשבור את הכלים. אתמול התקיימה פגישת חירום של בכירי הערוץ ונציגי לאודר בדירקטוריון עם שר התקשורת משה כחלון, והצטיירה תמונה עגומה לפיה הערוץ נמצא בסכנת סגירה בינואר 2013 שכן לטענת הנהלת הערוץ, חסם משרד האוצר את המגעים עימם. בשלב זה הנהלת הערוץ השיבה לקדמותו את האיום המוחשי בקיצוצי שכר של עד 15% וכאמור- לאודר משמיע קולות של הפסקת הזרמת חמצן להמשך השידורים בכלל.

פורסם במגפון

 

על שליט וחטופים: התפריט הטלוויזיוני שלנו

סמיכות העניינים בין העונה השנייה של הסדרה חטופים בערוץ 2 ובין הסרט על גלעד שליט בערוץ 10 עוררה אסוציאציה בלתי נמנעת בין ה'אמת' ובין דרמת הטלוויזיה, שתיהן סוחפות רייטינג. היא גם פערה מחדש את הפצע המדמם ששמו רון ארד. ברקע של הסרט על שליט הדהדו קולותיהן של המשפחות השכולות שרוצחי בניהן שוחררו בעסקה.

הסרט של טל גורן ותמר פרוס על גלעד שליט עורר, עוד לפני הקרנתו, תגובות טעונות, בהן בקשה של גלעד עצמו כי הסרט לא יוקרן. זאת, על אף הטענה של גורן שתיארה קרבה וידידות גדולה שנרקמה עם גלעד והבהירה כי הסרט נעשה בהסכמתו (בשיחה עם לונדון וקירשנבאום, הערב). הביקורת הגלויה והסמויה על הקרנת הסרט סבבה, לעתים, סביב אורח החיים החדש של שליט: הזמנות מנבחרות ספורט יוקרתיות, כתיבת טור לעיתון יומי גדול. והנה, הוא הפך גם לכוכב ריאליטי.
התאגידים הגדולים גילו את הפוטנציאל ותפסו אותו בעשר אצבעות. על הדרך, הם גורמים לכמה אנשים לא לאהוב את שליט כי מה לעשות, העם שלנו לא אוהב אף ממי לאומי, גם אם זה בחור שישב בשבי למעלה מחמש שנים.

חטופים: עונה שניה. שידורי קשת (צילום: רונן אקרמן)

בין ההתבטאויות הכנות של שליט בסרט שמענו אותו אומר "כן, פחדתי שישכחו אותי". הוא חשב שם על רון ארד, ופחד שיקרה לו אותו דבר. מין 'אותו דבר' שיוצרי הסדרה חטופים, או הומלנד בשבילכם, עשו בו שימוש אסוציאטיבי ומוטרף באותה מסכת מטלטלת, חתרנית ומרתקת בדמותו של עמיאל בן-חורין, להלן 'יוסוף' שהתאסלם וחבר אל שוביו הסורים. ערב ערב השבוע ריתק אותנו המסך הקטן עם חטופים, ואלה הדרמאטיים על כל משבריהם, בריחותיהם ושתיקותיהם מתחברים במין חוט שקוף אל החטוף האמיתי, גלעד, שמרשה לעצמו לחיות.

באיזשהו מקום, אפשר לשאול אם לא פיתחנו עוד איזו אובססיה לאומית סביב שבי וחטיפות חיילים, עוד משהו ש"היהודים הכי טובים בו", או במקרה הזה, הישראלים.

גלעד שליט: צילום מהמסך

אחת הפניות הכאובות ביותר למנוע את שידור הסרט ולהשיב את גלעד לאנונימיות שלו, באה מצד המשפחות השכולות שרוצחי בניהן שוחררו בעסקת שליט. משפחות אלו מאשימות, במידה רבה של צדק, את התקשורת שאינה מרפה מהנושא. עדות קטנה לבחילה שמעוררת גישה זו באה היום בדמותה של פליטת האח הגדול ליהי גרינר שצולמה לערוץ 2 כשהיא מדברת בטלפון עם משפחת שליט ומבקשת להזמין את גלעד למסיבה "זו מסיבה מאוד פרטי ואינטימי" היא אמרה. עד כדי כך פרטית ואינטימית שמצלמות הטלוויזיה לא פספסו את שיחת הטלפון שבה נמסר לליהי שגלעד לא בארץ.

"אף אחד לא שואל, בודק או מנסה להבין מה עושה ידיעה כזו על שליט ותמונתו בעיתון, למצב רוחם ורגשותיהם של אלפי בני משפחה של חללי טרור אשר ראו את רוצחי ילדיהם יוצאים לחופשי בארץ ובחו"ל, מתחתנים מבלים וחוזרים לפעילות טרור. יום השחרור של גלעד שליט היה יום שמח למשפחתו, למדינת ישראל ואפילו למשפחות חללי הטרור, אלה שיודעים יותר טוב מרוב אזרחי המדינה מה משמעות חזרת בן הביתה. אלה שילדיהם קבורים באדמת המדינה הזו ולעולם לא ישובו הביתה. זה היה יום שמח לרוב האנשים ויום שבו שמחה ועצב מעורבים בו לאלפי משפחות אחרות, משפחות חללי הטרור. לרוב המשפחות היה היום ההוא ששודר בהרחבה יום של טראומה שלקח לא מעט זמן להשתחרר ממנה" כתב בפנייה גלויה יוסי צור, ששכל את בנו בפיגוע באוטובוס בחיפה.

צור ניסח את הדברים גם בשמן של משפחות שכולות אחרות: "לאותן משפחות של חללי הטרור כל יום הוא יום זכרון שחלקם לומדים איך לחיות איתו וחוזרים למסלול של חיים מועילים וחלקם מתרסקים וחייהם מסתיימים עם מות יקירם…כל ידיעה שבה מוזכר גלעד שליט, מעשיו, נסיעותיו לחו"ל אירועים שבו משתתף, מציפה את הטראומה ומזכירה רגעים שמעדיפים לשכוח…התקשורת גם היא חסרת מעצורים וחוגגת איתו ועליו מיום שחרורו תוך התעלמות מופגנת ממשפחות חללי הטרור וסבלן, התעלמות שהחלה עוד לפני העסקה במהלך הקמפיין של המשפחה לשחרור. התעלמות שנמשכת עד היום…אני קורא לתקשורת, לערוץ 10 ולמשפחה להוריד את הנושא מסדר היום ולתת לנו – למשפחות שרוצחי ילדיהן שוחררו, לחיות ללא אזכור מתמיד ויום יומי של הטראומה הקשה שפגעה בנו".

פורסם במגפון