הילדה כבר נשכחה

כמה שהתקשורת מרוכזת בעצמה. כמה שהיא ערלה לסיפור עצמו. לאמת. לאמת הנוראה במקרה הזה של אונס ילדה בת שבע. אתם תופסים?

התוודעתי לכך שוב במהלך השבוע האחרון, מאז פורסמה הידיעה על אונס הילדה בת השבע. היה שווה לנתח את הניסוחים במהדורות החדשות. את הביקורת הלגיטימית, החשובה והנוקבת על עבודת המשטרה בחקירה. את תיאור העצור בפרשה כקרבן תמים. ומנגד, את זעקת המשפחה. את זעקתה האילמת של הילדה שעדותה נבלעה בים הספקולציות, עד שלא נותר לה מקום במשחק התקשורת נגד המשטרה, כי הרי זה העיקר, לא?

סיפור האונס האכזרי התעמעם לטובת מאבק הכוחות של "העיתונות החוקרת".

זה הדליק לא במעט את אותה נורה שבה הקרבן הופך לסיפור משני, חסר חשיבות בפרשה שבה העיקר הוא מאבק, פוליטי בעיקרו, ותחרות בין עיתונאים. כל מי שעוסק בעיתונות, מכיר היטב את מסכת הלחצים ואת התחושה הזו של הצורך "להוכיח את עצמי", לחשוף ראשון את הסיפור. במקרים רבים, העיתונאי יודע שהעורך שלו בעיקר מעוניין ביצירת גלים. אמיתות הסיפור הופכת להיות משנית. והעיתונאים נופלים, לא אחת, קרבן למאבק המסנוור הזה שבו העיקר הופך להיות השאלה "למי יש יותר גדול". וכך, אצים לפרסם ידיעות לא בדוקות עד הסוף וליצור בציבור תחושה – שלעתים עלולה להיות כוזבת, כאילו הקרבן הוא האיש שנעצר בגין עבירה שאולי ביצע- ואולי לא.

ביום שישי, ביומן של אילה חסון, הועלו רשמים חזקים לפיהם הילדה זיהתה בוודאות את האנס ומסרה תיאור מפורט של מעשיו. נשאלת השאלה למה עיתונאים אחרים לא נחשפו לאותה עדות מצמררת לפני שפרסמו דברים המצביעים, כביכול, על חפותו של העצור.

כמה תמימות יש בתפיסת האגו של כל אותם עיתונאים – בכל ערוצי התקשורת, שפרסמו חלקי שמועות כי אצה להם הדרך. נראה שהם לא שאלו את עצמם למי יש אינטרס ללבות את השיח הזה, שבו "הנאשם" הוא פלסטיני. מה שמשמש כר פורה לתיאוריות קונספירציה, העללת עלילות שווא ועוד תופעות בזויות שהפוליטיקה הישראלית עושה בהן שימוש תכוף – ומנצחת, כי התקשורת משתפת פעולה, מבלי לשאול את השאלות החשובות באמת.

ובשולי הדרך, יש ילדה קטנה.

תאגיד השידור: שופכים את התינוק עם המים

 

תאגיד השידור נולד בחטא וכפי הנראה גם ימות בחטא. חטאים שכולם פרי תאוות שלטון חסרת מעצורים,  נפוטיזם ושכרון כוח שמכלים בשיטתיות כל חלקה טובה.

השידור הציבורי הוא רק משל, אבל משל שמכיל בתוכו את כל רכיבי החטא שעשוי מסבכת שקרים, מניפולציות ובריונות שמטרתם אחת: לשרת את רצון מקבל(י) ההחלטות.

ואיפה האופוזיציה? היא עסוקה בלמחזר את עצמה לעייפה, בלי אף טיעון מקורי, ענייני, נטול פניות. הכל פוליטיקה מהזן הנחות ביותר. פוליטיקה של עסקנים שנלחמים זה בזה על יוקרה, על כסא, אבל לא על הדברים החשובים באמת.

עזבו אתכם מטובת הציבור, מחשיבות התקשורת החופשית, מכלב השמירה של הדמוקרטיה. לא תמצאו שם שום דבר כזה. לא בתהליך ההרסני של סגירת רשות השידור, לא בתהליך הקמת תאגיד השידור, ולא במהלכים המובילים לסגירתו. כן תמצאו שם בזבוז מחפיר של כספי ציבור, פגיעה באושיות המקצוע העיתונאי ורמזים כואבים למסלול החד סטרי שבו המדינה שלנו מידרדרת.

זו תהיה תמימות גדולה לחשוב שההחלטה השערורייתית על סגירת רשות השידור הייתה החלטה בלעדית של גלעד ארדן, מי שהיה אז שר התקשורת. לחשוב שהחלטה זו הייתה מנוגדת לרצון ראש הממשלה בנימין נתניהו, להלן שר התקשורת (ועוד כמה שרים, אבל מי סופר?). אותו ראש ממשלה שמנסה בכל כוחו לסגור את תאגיד השידור בבחינת הגולם שקם על יוצרו.

החלטת ארדן  הובלה על ידו בנחרצות מקוממת,  ותוך התעלמות בוטה מכל ההסתייגויות הענייניות שהוצפו במהלך התהליך. מגוחך לחשוב שהמחטף הזה של ארדן נעשה מתחת לפנס של ראש הממשלה בעיצומה של מלחמת צוק איתן. חה… מחטף? וכי ארדן היה מצליח לכנס את השרים ולהצביע על ההחלטה בעיתוי כה הזוי ומעורר פלצות  ללא גיבוי ראש הממשלה?? כאילו מה בער להם? לא יכלו לחכות לסיום המלחמה שהם מכנים "מבצע"?

שווה מאוד להתעכב לרגע על הסוגיה למה החליטו לסגור את רשות השידור.

בטח תחשבו, מסיבות ענייניות.

התנהלות רשות השידור לקתה בכשלים ארגוניים, מינהליים וכספיים רבים שזכו לכותרות יומיומיות על בזבוז כספי ציבור ועל שחיתות מינהלית. לציבור נמאס לשלם אגרה. די היה בכל אלה כדי להתניע את המנוע הפופוליסטי שסייע רבות בקבלת ההחלטה על סגירת רשות השידור.

אלא שבעיון מעמיק בפרטי הביקורת על התנהלות הרשות שבו ועלו שמותיהם של בכירים ברשות השידור שהובילו אותה לאבדון. מנכ"ל ויד ימינו ועוד מקהלת מעודדות שזכו בטובות הנאה, הם שניהלו את רשות השידור כמו חונטה שבה פוסק דון קורליאונה מי יקודם ומי יחוסל, איזו יחידה תיסגר ואיזו תזכה לתקציבים מופלגים.

מיקרוקוסמוס של מדינה בהפרעה?

ביקורת המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, נקבו בשמותיהם המפורשים. היה ידוע לכל מדוע רשות השידור לא מתפקדת בשקיפות וביושרה. מתחת לשכבת הניהול נלחמו על עתידם עובדים א-פוליטיים ומקצועיים שניסו לתחזק שידור ציבורי ראוי לשמו. למרבה הפלא הם אף הצליחו במשימה.

אז נכון שזה נורא פשוט? נכון שברור שמה שצריך לעשות במקרה כזה זה להחליף את שדרת הניהול? אבל מה עושים אם הממשלה והעומד בראשה חפצים ביקרה של שדרת הניהול הזו, שהיא עושת דבריו?

נכון. סוגרים את כל הרשות. שופכים את התינוק עם המים. כך, לא היה צריך ארדן להתעמת עם ראש הממשלה. הוא ידע בדיוק מה הבעיה האמתית, אבל למה להתמודד כשאפשר להתכופף קצת? ואם על הדרך סוגרים מוסד שכל הציבור נחשף אליו, התעורר בבוקר לחדשות שהוא הפיק. מוסד שגידל עיתונאים, במאים, מפיקים שעשו ועושים עבודת מופת, יש לזה גם יתרונות. אחרי הכל, זוהי הזדמנות פז להעיף את כל מי שמותח ביקורת.

נעיף את מי שאנחנו לא רוצים, חשבו לעצמם בסיפוק ה'ראשים'  ונעסיק את אנשינו, ניתן להם חוזים אישיים יפים. הרי אנחנו לא יכולים להכניס את כולם לדירקטוריונים של חברות ממשלתיות, למרות שאנחנו נורא משתדלים, לא??

אז הקימו תאגיד שידור. הרגו את רשות השידור ופלטו אנחת רווחה.

פתאום, מגלה ראש הממשלה שהתאגיד הזה לא מקפיד לשכור את אנשי שלומנו. גוואעלד.  אבל לא נורא, תמיד אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. בוזבזו מאות מיליונים, זה קצת יגחיך ויעורר ביקורת כלפי ארדן, ינמיך אותו- עוד הישג על הדרך. מצוין.

מכנסים את ממשלת חותמות הגומי

מוכרים לציבור לוקשים על 'חשיבות השידור הציבורי' שמעניין אותם כקליפת השום ומצליחים לעשות את הפוטש ולהשתלט על עוד אמצעי תקשורת. קטן עלינו.

הרי אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים. למי זה עדיין לא ברור??

ומה שעצוב ופאתטי בכל הסיפור הזה הוא, שוב, העדר של השמאל הישראלי, שבדיוק כמו ראש הממשלה בוחן את הדברים דרך משקפיים צרים: ללכת נגד ביבי. רשות השידור תמות בדרך? מילא. קרבן ראוי.

וכי מישהו מהם העז בימים האחרונים לצדד בשמירת רשות השידור? מישהו מהם העז לקעקע את תפיסת תאגיד השידור כ'פרה קדושה'?? נורא נוח ונעים להם בחיק הקונצנסוס שיצרו. למה לעורר ביקורת של חברים? תראו איך אהוד ברק הפך פתאום לחביב הקהל. ואיך אילנה דיין החכמה קראה לארדן ולכחלון להתמרד. איש מהם לא שאל באמת אם תאגיד השידור הוא הפתרון האופטימלי והבלתי משוחד ליצירת שידור ציבורי נקי. הם תמיד ייצאו מנקודת הראות השואלת האם לנו הם או לצרינו.

מתי נוכל לראות גישה עניינית?

למה לבחון בעין בלתי משוחדת מה טוב באמת לתקשורת בישראל, איך מתחזקים ערוצי שידור נקיים ואיכותיים שממשיכים לעשות תחקירי עומק בלי להתכופף לתכתיבי שלטון וממון. ריאליטי בערוצים המסחריים לא מעצבן אף אחד.

כשראש הממשלה נותן להם הזדמנות פז לתקוף אותו בצורה נוקבת, הם מתמקדים בג'יהאד נגדו ושוכחים על הדרך את המאבק העקרוני.

יאללה, תתעוררו ותמציאו את עצמכם מחדש. אולי כשתישענו על הנמקות אמתיות, כבדות משקל וחסרות פניות, לא יוכלו לנפנף אתכם בקלות כזו שהרי המנטרות הלעוסות שלכם כבר לא עושות את זה לאף אחד.

אפילו לא למי שחושב כמותכם.

ממשלת "אנחנו נראה לכם"

ממשלת "אנחנו נראה לכם מה זה" התחילה לעבוד במלוא הקיטור. היא מלמדת לקח את מנכ"ל משרד התקשורת או את השר שמינה אותו, היא מראה לכל הדרוקרים מערוץ 10 מאיפה משתין הדג, היא תראה מה זה למערכת המשפט וגם תחזיר עטרה ליושנה ברשות השידור כשתשיב את כול המודחים בצדק, למקומם. היא גם תלמד את כל הסמולנים המסריחים איך מתנהגים במדינה מתוקנת כי מה חשבתם לעצמכם? על מה היו הבחירות האלה?

הסאגה עם ערוץ 10 לא נולדה היום. צילום מסך סוף דצמבר 2014

• על דאגה לכך שהורים יוכלו לעבוד מבלי לדאוג איפה יהיו ילדיהם באסרו חג, בערב חג, חגי מימונה, חופש גדול של חודשיים שלאחריו מסכת חגים ועוד המצאות ממוחם הקודח של מי שרוצים לשלם פחות למורים?
• על סל בריאות שמספק לכל תרופות מצילות חיים?
• על ביטוח לאומי (סליחה, טעות במינוח: הבנק הכי גדול במדינה) שמתייחס לאנשים בחמלה, שלא מכריח אותם לעבור מסכת השפלות, שנותן לאנשים מה שמגיע להם גם אם הם לא יודעים איך לבקש?
• על הפסקת העושק הציבורי על ידי בעלי הון ומוסדות ציבור?
• על חיסול הפערים החברתיים והכלכליים התהומיים בישראל?

לא ולא. מערכת הבחירות הייתה על דברים חשובים בהרבה. למשל, לרפד את החברות החזקות במשק על חשבון ציבור הצרכנים (ע"ע בזק), תוך טיפוח הנרטיב השקרי והמסולף ש"הם יעזבו את הארץ והכלכלה תתמוטט". למשל, להחזיר עטרה ליושנה ולהפוך את המדיה לכלב השמירה של תדמית הממשלה והעומד בראשה, וגם אשתו. הדבר, כמובן, אפשרי במונרכיה.

הממשלה ה-34 של מדינת ישראל תצלום: אבי אוחיון לע"מ

לראש הממשלה הייתה נקודת זינוק מצוינת ערב הבחירות. מתקפות השמאל נגדו היו חסרות פרופורציה, מתלהמות ובמקרים רבים חסרות הצדקה לחלוטין. את דעתי על השמאל הרדיקלי הבעתי בפוסט שכתבתי לאחר חטיפת הנערים ולפני פרוץ מלחמת צוק איתן. נתניהו הותקף ללא הצדקה כשנסע לצרפת, שם ייצג את ישראל לאחר הפיגועים הרצחניים בשארלי הבדו ובהיפר כשר. שמו אותו ללעג, צחקו על גון שערו, על רעייתו, על כל התבטאות שלו, צודקת ככל שתהיה.

הציבור , הלא טיפש לגמרי, שנא את המתקפות האלו והביע את דעתו בבחירות. נתניהו נבחר ברוב גדול. רק ביבי, אמרו אנשים. אפילו נכדי הקטן בן שנה וקצת, אומר כל הזמן "ביבי, ביבי". הוא אמנם מתכוון למשהו אחר, אבל מה זה משנה.. ]

עברו הבחירות, נתניהו. נבחרת בגדול. הגיע הזמן להניח את כל הפראנויה בצד. לא הצלחת להרכיב ממשלה? היו לך עוד אופציות. לא היית חייב להרכיב ממשלה בכל מחיר: בכל מחיר, כבד ככל שיהיה

היית יכול, למשל, לפנות להרצוג ולהציע לו רוטציה. זה אמנם סותר את תפיסת העולם של "ביבי מלך ישראל" ושרה המלכה כמובן, אבל, להזכירך, לא היה פה משאל עם בשאלת שינוי המשטר בישראל. בדמוקרטיה, ראש ממשלה יכול להתחלף. נניח שהיית עושה פניה מכובדת אל הרצוג. אומר לו: "אני לא רוצה להכנע לסחטנות. בוא נקבע שנינו איך תיראה הממשלה, כמה שרים יהיו בה (18 זה יותר מדי). בוא אנחנו נכתיב למפלגות הקטנות והבינוניות מה חלקן בממשלה הזו". זה היה אפשרי. אבל, במקום זה, הממשלה החדשה שקמה עוסקת מיד בהפרדת ערבים ויהודים באוטובוסים, בפיטורים חפוזים ופזיזים. בחיסול חשבונות.

ניחוש? לא לילד הזה ייחלו בוחריך.

אין מעריב היום

מסכת ההתעללויות שספגו עובדי מעריב היתה רק הפרק הראשון בסאגה, שהאניגמה הגדולה ביותר שלה היא למה? למה רכש בן צבי את מעריב? יכול להיות שהוא רצה להראות לבעלי ישראל היום מאיפה משתין הדג? אז תשמעו לאיזה איבר מוצנע בגוף של שלדון אדלסון מזיזות ההוצאות של אחזקת חינמונו הנפוץ ביותרהספירה לאחור החלה מרגע ששלמה בן צבי החליט לרכוש את מעריב. קשה להבין מה היו המוטיבציות שלו לבצע את הרכישה, שנועדה, מלכתחילה לגמור את העיתון היומי הותיק ולהפוך אותו למוטציה, פרי דמיונו הקודח של הבעלים החדש.

היה צריך להיות עיוור כדי לא לקרוא את המפה, שעה שבן צבי פיטר כותבים דעתניים שאינם מהזן הפוליטי-דתי-לאומי שלו, שעה שחתם על הסכמים שלא התכוון לכבד והפר אותם שעה קלה לאחר חתימתם.

אם אני מנסה להבין מה חשב לעצמו בן צבי, כשקנה את מעריב, אני יכולה רק לדמיין שהוא התכוון להתחרות בשלדון אדלסון. תחרות שנועדה מראש לכשלון, לפחות משום שאדלסון עושה, ביום ממוצע אחד, קופה של 32 מיליון שקל: כך על פי גלובס, בציטוט מפורבס.

אדלסון, בניגוד לבן צבי, יכול להרשות לעצמו לממן עיתון בישראל מבלי לאלץ את עורכיו להתחבט בשאלה את מי נפטר היום.

בן צבי מוציא לאור את העיתון מקור ראשון, שעושה את עבודתו נאמנה. הוא מינה את עצמו גם כעורכו הראשי ובמין תחושה של כול יכול, החליט למנות את עצמו גם כעורכו הראשי של מעריב. איש מעולם העסקים, ולא מעולם העיתונות, סבר שהוא יכול למלא את הנעליים הגדולות של עזריאל קרליבך ושל יורשיו לדורותיהם. יש שיגידו שזו מגלומניה. יש שיאמרו אג'נדה פוליטית או כלכלית, ויש שיאמרו עיוות בתפישת המציאות. ואפרופו מציאות, הרי הסינתזה הכפויה בין מקור ראשון ומעריב נכשלה.

מעריב היה מותג, שבן צבי הרג.

היום לא ראה מעריב אור. הפגנת שרירים לקבלת אישור בית המשפט להקפאת הליכים, שתאפשר למו"ל – עורך למחוק לחלוטין את טביעות האצבע של מעריב הישן והטוב, תוך פיטורי עשרות עיתונאים ועובדים. במכתב ששיגר לעובדים בשבוע שעבר, הסביר בן צבי את מטרותיו:

"במהלך השנה וחצי האחרונות כולנו היינו שותפים במהלך חשוב ומשמעותי בעיתונות הישראלית, כאשר החלטנו לרכוש את פעילות מעריב במטרה להחזיר את העיתון לימיו הגדולים בהיסטוריה של העיתונות ולהבריא את החברה כך שתתנהל כחברה עסקית מאוזנת ואף מרוויחה. לצערנו, עד כה, למרות המהלכים שנעשו, רובם בהצלחה, החברה עדיין לא הגיעה ליעדים ולמטרות שהציבה לעצמה".

עדיין?

ידיעות אחרונות מול ישראל היום: קרב הבריונים של השכונה

בעיתון ישראל היום מתעסקים, מעבר לפולחן האישיות המוכר והידוע, במתקפות יום-יומיות נגד העיתון המתחרה. די עם החפירות. יש לכם תחקיר מעמיק ונוקב על נוני מוזס/ידיעות אחרונות? פרסמו אותו בלי כל נימת הצדקנות. וידיעות אחרונות- כמו ידיעות, הפך לאתר פרסומי שדורש שנצביע לו 'לייק'.

נתוני סקר מהשבוע (TGI) נמרחו בכל האתרים עם הכותרת "מעריב מתרסק".  סקר שמצביע על צניחה של 40% בחשיפה לעיתון במהלך המחצית הראשונה של שנת 2013: תקופת כניסת המו"ל החדש שלמה בן צבי לעיתון.
נתוני הסקר גם מצביעים על תיקו מחודש בין ידיעות אחרונות וישראל היום, לאחר שעיתון החינם של שלדון אדלסון עקף בעליה את ידיעות.

בשבועות האחרונים מתנהלת מלחמה יצרית בין שני העיתונים המובילים. מלחמה אלימה ובוטה שבמהלכה עושים שני הענקים שגיאות טקטיות החושפות את חולשותיהם הגדולות.

 מה שקורה במאבק האיתנים בין ידיעות אחרונות וישראל היום יכול לאושש את הטענה שהאדם הוא האויב הגרוע ביותר של עצמו.
כמה שגונן גינת ישוב ויפמפם כותרות שערורייתיות על מו"ל ידיעות אחרונות נוני מוזס, וככל שמאמרים אלה יזכו להפניות בעמוד הראשון של ישראל היום, כך חושף העיתון הזה את מסכת מניעיו המתמצית במלים "להגן על ביבי ושרה" וגם את סגנון הכתיבה המיושן והחופר בנוסח "אמרתי לכם" ו"נו נו נו". קוראים פעם, קוראים פעמיים, ואחר כך אומרים: "אוקיי, הבנו. אז מה חדש?" ועוברים הלאה. כתבת תחקיר אחת טובה על ידיעות אחרונות ועל מוזס, אולי מבית היוצר של מוטי גילת, תחקירן ידיעות אחרונות בעבר, בוודאי היתה עושה את המלאכה הרבה יותר טוב מאשר כותרות כמו "אימפריית הרשע של נוני מוזס" המלווה תדיר בתמונתו ולצדה "חשיפה, של המחדל התורן: "ידיעות והבדרנית הבדואית המזויפת: והם עוד חושבים שמישהו יאמין להם? אמרנו שהם מפרסמים דברים בלי קשר לעובדות?.." (7.7.13) או: "הידיעות המוטעות שידיעות צריך להתנצל עליהן" (עמוד 1, 9.7.13) ובה הפירוט של ידיעות המעידות, כדברי הכותרת על "שחצנות וגבהות לב", ועוד קודם ב-1 ביולי, תחת הכותרת הקבועה "אימפריית הרשע של נוני מוזס" , הפעם מבית היוצר של דרור אידר: "כישידיעות אחרונות מנסה להחליש את נתניהו מול קרי ועוד ועוד ועוד.

חלוקת חינם של ישראל היום (צילום: חובב שירה, ויקימדיה)

 מן העבר השני, ידיעות אחרונות מגלה סימני היסטריה מתקדמת שאינה מונעת ממנו להמשיך ולהתנהל באותם קודים של ניכור וזלזול בציבור הקוראים ובאינטליגנציה שלו. עכשיו, הניכור הזה הגיע אל הציבור ביג טיים. די להביט בעמוד הבית של האתר מבית העיתון Ynet. מה יש שם? יש שם, באתר שהיה פעם המוביל במדינה ועתה ניצב עדיין במקום השני, אולי מפאת ההרגל, אתר של פרסומות. בין הפרסומות החולשות על העמוד בבוטות, צצה לה פה ושם ידיעה בהחלט לא בלעדית אלא מסוג הידיעות המתפרסמות בכל האתרים, כתובה באותה צורה נוסחתית מבית ידיעות ואם אתם רוצים להכנס אליה ולקרוא אותה עד תומה, אתם נדרשים להצביע 'לייק' לאתר העיתון בפייסבוק, גם אם אתם לגמרי dislike את ההתנהגות הסחטנית, הבריונית, האלימה והכפייתית הזו. "מציעים" לכם להצביע, באופן מלאכותי לחלוטין, בעד העיתון שאם לא כן, לא תוכלו לקרוא את הידיעה עד תומה.

אגב, ה- like הזה שווה בדיוק כמו 99% מהלייקים בפייסבוק: נאדה. גורנישט, אפס, כלום.

אתר ידיעות אחרונות, כמו הממשלה, כמו ראש הממשלה, כמו שר האוצר, סומכים על העדר כושר השיפוט שלנו, על הרפיסות שלנו, על כך שנגיד, "אוקיי, נלחץ לייק, מה יכול להיות?" זה כנראה יותר קל למרבית הציבור ללחוץ לייק מאשר לחפש בדיוק את אותה ידיעה עצמה באתרים אחרים.

ואולם עבור בית מוזס כל הלייקים הללו מיתרגמים לכסף: לייקים,כרייטינג, משמעותם עמדת מיקוח טובה יותר אצל המפרסמים.

מחאה חברתית, או צרכנית, יכולה להתבטא גם בעזיבת אתר שמכריח אותנו לעשות מה שאיננו רוצים. הציבור יכול כמובן להתכופף בכל פעם שמכוונים לו אקדח לרקה, או להשתחוות למלך, או למולך שאיננו אוהב. ההיסטוריה הוכיחה זאת בעבר. מצד שני, שווה לנסות ולראות אם כוח ההרגל, או פיתויי החינם של ישראל היום, ימשיכו לאחז את עינינו באמצעות סקרים שגם על אמינותם מותר לפקפק.

פורסם במגפון

כשערוץ 2 מפרגן לערוץ 1

כשערוץ 2 עושה מחווה לערוץ 1, התוצאה נראית בדיוק כמו… ערוץ 1. זה מה שקורה כשמנסים להחיות פורמט ישן של המעגל של דן שילון, מימי בראשית של הערוץ השני. שידורי קשת ניסו, אולי, לפרגן והביאו תבשיל חיוור ואפרפר כמו גפילטע פיש טובע בתוך ג'לי מתקתק.

ההחייאה המלאכותית של תכנית המעגל כשלה, אולי משום שמי שרקח את התבשיל היה בטוח שמספיק להניח את המצרכים המשובחים על השולחן, מה גם שהוא שכח לקנות תבלינים.

דן שילון הנחה, כמו פעם, ואירח את מוטי קירשנבאום, חיים יבין, יעקב אחימאיר, שרי רז ואיילה חסון. רשימה מכובדת של אורחים, שחייכו באדיבות זה אל זה וניהלו שיחה חסרת עוקץ, למרות שלכל אחד מהם יש הרבה מה להגיד על הערוץ הראשון, ניהולו, הפוליטיזציה שלו.

כשהבטיח להם שילון "הפתעה", הם היו בטוחים שמדובר ברפיק חלבי, מי שניהל ביד רמה, במשך שנים רבות, את חטיבת החדשות של רשות השידור ומי שדרכו ברשות נחסמה מרגע שהתקרב לכס מנהל הטלוויזיה. אבל רפיק חלבי לא היה שם, וגם לא עוד הרבה שמות בעלי פוטנציאל נפיץ, כמו, למשל, דורון צברי, המנהל מלחמת חורמה נגד הרשות.

מוטי קירשנבאום היה יוצר מדורת השבט המיתולוגית "ניקוי ראש", שעד היום נחשבת לסאטירה המחודדת ביותר שנעשתה בטלוויזיה הישראלית, ולימים מונה על ידי שולמית אלוני לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, תפקיד שלפי הגדרתו מאז, אפילו הרקולס אינו יכול למלא. חיים יבין, עדיין יפה הבלורית והתואר, בלי אף ניצן של שיער שיבה, מנסה לדייק את התבטאותו בערב המהפך של 1977 ואומר שהוא לא אוהב את הכינוי "מר טלוויזיה" והצופים כמעט קונים את מצגת ההצטנעות שלו.

אילה חסון מוכרת את עצמה כלוחמת ללא חת של החשיפה התקשורתית, שתפרסם כל מידע שיגיע לידיה ללא כל השפעה סמויה או גלויה של קשרי שלטון-תקשורת ושרי רז מנסה להגיד משהו למשתתפים. משהו חשוב למדי: שפעם, ברשות השידור, לאישה לא ניתנה הזדמנות לממש את כישוריה העיתונאיים.

זה היה די צפוי, הדיון בפרשת בראון-חברון-חסון, ההגשה של יבין. יעקב אחימאיר העז אפילו לתקוף את עמיתיו על החלחלה שאחזה בהם כשניצח מנחם בגין בבחירות 1977. מן הסתם היה מוסיף ומדבר על כך, אלא שלהפקה היתה אג'נדה של תכנית חייכנית, נינוחה, לא נשכנית.

הכל ברוח טובה, בנעימות, כאילו שברשות השידור לא שולט היום שלטון אימים, שמדיח אנשים על בסיס אישי, כאילו שקבלת ההחלטות ברשות אינה נשענת על מניעים לא ענייניים, כאילו שאין נפוטיזם במוסד הוותיק הזה וכאילו שפסו מן העולם כל קשרי הון-שלטון-תקשורת ונמחו ונעלמו מעל פני האדמה.

נוסטלגיה זה טוב. בחגים אפילו מרגיע לראות אנשים מנהלים ביניהם שיחה תרבותית, אבל כל המלים הטובות והמדויקות על כך שיש ברשות השידור אנשים מצוינים, שערוץ 1 עושה חדשות מעולות, לא חיפו על השיממון שנדבק לערוץ הראשון כמו עלוקה המסרבת להתנתק. היה אפשר לצפות בתכנית המעט פטרונית הזו כמין קריצת עין של קשת, ששידרה את התכנית תוך השראת רוח של מילוי חובה כנוע, מלווה בתזכורת מנצנצת ובוהקת שכל כולה הצהרה בוטה האומרת: אנחנו יותר מעניינים.

פורסם במגפון

זונות מתראיינות אצל קוטלר: הסלידה והזעזוע

בואנה בואנה בואנה הזונות, בשמחה וגם בעצב, כך נרקוד לפי הקצב של ערוץ 10. המבט המשתומם, השאלות הצדקניות והביקורתיות של אושרת קוטלר שנאלצה לבקר 'מתחת לאדמה' כפי שכינתה זאת, היו, בעיקר שיר הלל לאושרת קוטלר ומשאבת רייטינג לערוץ 10 שהצליח לעשות מהמציאות ריאליטי.

הצהוב תמיד עובד והכתבה ששודרה הערב בחדשות ערוץ 10 עשתה את העבודה. אושרת קוטלר הסבירה שהיא ממש "לא יכולה להבין" איך בחורות משכילות, רהוטות, אמהות לילדים, מידרדרות לעיסוק בזנות. עטוית הבעת סבל ותמהון בל יתוארו, היא ריאיינה שלוש נשים שעוסקות בזנות בדירה משותפת, שבה הן גם מבלות במטבח בשתיית קפה ובשיחות על ילדיהן, על אוכל בריא ועל ג'אנק פוד, ומנפנפות בציפורניהן הצבועות בלק אדום.

היאוש של הזונות בפריז יותר נוח? טולוז לוטרק

כאילו, מה? נשים רגילות. אחת מהן מעידה על עצמה שהיא מורה, האחרת הייתה סוכנת נדל"ן, אבל, הן היו זקוקות להשלמת הכנסה. למעשה, נראה שהן בחרו בשיקול קר לעשות מכה בלי להצהיר למס הכנסה. גם הבעל יודע, סיפרו שתיים מהן לקוטלר. ותירצו את עיסוקן באין ברירה, כי לא גומרים את החודש, או כי "לא יכולה להרשות לעצמי לצאת עם הבעל לשתות כוס קפה פעם בשבוע".

ההצלחה של קוטלר לכנס את השלוש בדירה המשותפת ולראיין אותן, היא הישג עיתונאי בפני עצמו. תיאור הרגשות והתחושות שלה סביב הראיונות, היה מיותר.
בנוסף, אם אמנם אחת מהן היא מורה, האם תלמידיה לא יוכלו לזהותה על סמך קולה וצלליתה: אם כן, היה פה מחדל הפקתי ממדרגה ראשונה. מי שמכיר נשים אלו, יוכל לזהותן בקלות.

קוטלר סיכמה את הכתבה ב"נו,נו,נו" לממשלה על שאנשים ממעמד הביניים נאלצים להידרדר לעיסוקים כאלה, אבל היא שכחה כמה דברים חשובים: יש אנשים ששורדים בלי לעסוק בזנות ובלי לשקול עיסוק בזנות וברירת המחדל של השלוש שריאיינה הייתה מבחירה חופשית. גם הכנסותיהן מעיסוק זה אינן בדיוק בסדר גודל של השלמת הכנסה. ועוד הערה: זונות יש בכל מקום, גברים ונשים, רק שהם נושאים שמות תואר אחרים.

פורסם במגפון

מינוי חדש בערוץ 1: כתבת צבאית

פרסום ראשון במגפון

תשמעו תשמעו. אינסוף כתבות על החונטה השלטת ברשות השידור, על המינויים השערורייתיים, על הדרת עיתונאים ותיקים ומקצועיים. ביקורת של מבקר המדינה – והנהלת הרשות ממשיכה לדגול בסיסמה: הכלבים נובחים והשיירה עוברת.

לערוץ הראשון יש כתבת צבאית חדשה. אביטל בן משה, מי שהייתה עוזרת יו"ר הרשות אמיר גילת וכתבת צרכנות, הוזנקה לכסא היוקרתי של כתבת צבאית בערוץ 1.

בית רשות השידור: בנין ההנהלה במתחם שערי צדק בירושלים

"יפה שמקדמים נשים" אמר לנו במרירות עיתונאי בערוץ 1, "אבל תראו את מי ממנים לתפקיד כל כך חשוב".

ואכן, ערב מאבקי תקציב הביטחון, בתקופה של מתיחות סביב הגרעין האיראני ומצב ביטחוני נזיל עקב ההפיכות המתחוללות במדינות השכנות, מצב העלול להתפתח חלילה לתרחיש מלחמה, בוחר הערוץ הראשון למנות כתבת שכישוריה ויכולותיה בתחום הרגיש הזה לא עמדו למבחן. עיתונאים ברשות השידור אומרים, כי היא משמשת ככתבת בערוץ במשך פחות משנה: "אולי מדובר בכשרון עולה, מי יודע? ומה קורה עם אמיר בר שלום,הכתב הנוכחי? אולי הוא יהפוך לפרשן הצבאי, אחרי שיואב לימור פרש לטובת ישראל היום והגשת מגזין הבוקר של רשת? ואולי הוא יגיש את מבט, שמחפשת עדיין מגיש?" אומרים בציניות עובדים בערוץ.

עוד מינוי שעל אודותיו הגיע מידע למגפון הוא זה של הצלם דרור גרמי, שלדברי עובדים הוא נמנה בין מקורביו של האיש החזק ברשות, זליג רבינוביץ': גרמי הופך למפיק ה"יומן" שבהגשת אילה חסון. 

"העיקר שיש יד ניהולית שמזיקה כל הזמן. ברשות תוהים, מתי יבין ביבי ששלוחיו ברשות הם כושלים וידיח אותם?". שאלה רטורית שמשמיעים עובדים מיואשים ברשות הציבורית, הממומנת מכספי ציבור, אך מנוהלת בידי שכבת מנהלים הפועלים בה כבתוך שלהם. ירצו ימליכו, ירצו, ידיחו. וציבור הצופים? הוא יצטרך להשען על הדיווחים של כתבים שלא עברו הכשרה הולמת, גם במצבים קריטיים כמו מלחמה. המלה "שערורייה" נשמעת כמו קלישאה שחוקה, שאין בה כדי לתאר את רמת החומרה של מינויים חובבניים, שרובם ככולם נובעים משיקולים זרים.

בתגובה לידיעה על מינויה של בן משה נמסר מרשות השידור, כי "על-פי החלטת מנהל חטיבת החדשות, משה נסטלבאום, תצטרף אביטל בן משה לדסק הצבאי בחטיבת החדשות ותכין כתבות בנושא צבא וביטחון למהדורות החדשות וליומנים. אמיר בר שלום ימשיך בתפקידו ככתב הצבאי של הערוץ הראשון".

איזה סופרלטיבים לא נתנו לה, לקרן נויבך?

מי שמחפש את ההיגיון או את השיקולים הרציונליים ואפילו הפוליטיים אצל מנהלי רשות השידור המזנבים בנויבך זה תקופה ארוכה, עלול להתבדות ולהתאכזב מרה. הוא עלול לגלות שכל מה שמנחה אותם זה שיקולים אישיים צרים ממשפחת האהבות והשנאות. די ברור עכשיו ש"הם מנסים להראות לה מה זה".

 כותרות הימים האחרונים בענייני מדיה בעיתונות וברשתות החברתיות, מקדישות את חלק הארי של תכניהן למתחולל בתכניתה של קרן נויבך סדר יום. תכנית המשודרת ברשת ב' ומוקדשת, בעיקר, לנושאים של עוולות חברתיות.

נגד נויבך ננקטה מסכת צעדים המדיפים ריח רע של נקמנות אישית, החל מהצעד של הדחתה מהגשת מבט שני וכלה בניסיונות בלתי פוסקים לעשות בתכניתה שינוי גנטי על ידי הדחת צוות התכנית, על ידי דחיקת רגליה של נויבך עצמה או על ידי שבירת רוחה.

 

צירוף מנחה אורח לתכנית רדיו הוא צעד לגיטימי. אפילו הניסיון לייצר פינג-פונג לעומתי בין שני מגישים יכול להתקבל כשיקול דעת מקצועי מרענן, המצביע על שאיפה לשיפור החוויה הרדיופונית של המאזינים. זאת ועוד, אין בשיטה הזו חידוש מהפכני. אחת מתכניות הרדיו הפופולריות של רשת ב' בעבר היתה זו שהוגשה על ידי הצמד שלום קיטל וגבי גזית, שישבו בשני אולפנים שונים, ריאיינו בצוותא והחליפו ביניהם רשמים ואף עקיצות ומהלומות מילוליות.

לכן, ההו-הה התקשורתי שהתעורר בעקבות ההחלטה לצרף לנויבך את מנחם בן, היה גם הוא נגוע באותה גישה צדקנית שמתעוררת כל אימת שפוגעים במי שהוא "משלנו". ונויבך היא, בלי ספק, משלנו. והרי ברור לגמרי שאם היתה מתקבלת בגלי צה"ל החלטה לצרף מנחה אורח לאחת מתכניות האקטואליה, איש לא היה מטריח את עצמו בשאלה הנוקבת מדוע זה קרה ומה המניעים לשינוי.

מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ומנהל הרדיו מיקי מירו (צילום: ציפי מנשה)

ובכל זאת, הסיפור של סדר יום שונה בגלל הרדיפה האישית נגד נויבך. פרשנים ניסו לייחס זאת לעמדותיה הפוליטיות, ואולם לא שמעתי את נויבך משמיעה דעה פוליטית אישית במסגרת תכניתה, אלא אם נאמץ את האמרה שטבעו הפמיניסטיות, לפיה "האישי הוא הפוליטי והפרטי הוא הציבורי" . נויבך עוסקת בתכניתה הרבה באישי ובפרטי: היא מטפלת בנפגעי הביורוקרטיה המנוולת, היא מראיינת אנשים ששואפים לטייב את החברה שלנו. אז למה מנסים לסתום לה את הפה??
אליעזר יערי תולה זאת בנשיותה. אחרים, כאמור, מייחסים זאת לעובדה שהיא נחשבת שמאל. לא הייתי פוסלת על הסף את הרעיון שהדבר נובע מהיותה אישה דעתנית, ואולי מזה שמישהו סימן אותה, כי הוא לא סובל אותה ואולי אפילו יש לו סיבות טובות לא לחבב אותה. כל זה, כאמור, לא היה צריך להכנס לשיקולי המערכת.

הדרך המחטפית שבה בוצע המהלך היתה לקויה, ומליאת רשות השידור שנבהלה מעוצמת התגובה הציבורית מתחה על כך ביקורת קשה. יש דרך לעשות שינויים בתכנית רדיו או טלוויזיה. אולי סיעור מוחות עם נויבך, עם ענת דוידוב המגישה את התכנית פעם בשבוע ועם מפיקות/עורכות התכנית היה מוביל לאותה תוצאה שההנהלה שאפה אליה? במקרה כזה, השינוי היה נעשה בהסכמה, מתוך הבנה הדדית. המראיינים האורחים היו נבחרים בקפידה ולא כמו במקרה של מנחם בן, בצורה של המצאת קופירייטינג גחמנית שאפשר להתווכח איתה. מאיר עוזיאל, למשל, שהצטרף היום אל נויבך לשעה היחידה שבה שודרה התכנית, עשוי להיות מגיש ראוי לכל הדעות.

לא מפתיע לגלות, שגם התגובות למהלך מצטיירות מיידית כמתווה של עמדה פוליטית של הדובר. פרופ' אלי פולק, ראש האגודה לזכות הציבור לדעת, למשל, בירך את הנהלת רשות השידור על הצעד:

"תכניתה של נויבך הייתה, לאורך השנים, בעלת אופי אידיאולוגי מאוד מסוים וצר. הנושאים שבחרו נויבך וצוותה להעלות לסדר היום, הרכב המרואיינים והיחס אליהם לא שיקף כראוי את מגוון הדעות בציבוריות הישראלית. גברת נויבך הביעה בתכנית לא אחת את עמדתה האישית. אין בכך רע לכשעצמו, אך כאשר מגיש תכנית עושה זאת במשך שנים עולה השאלה הנוקבת – מדוע דעתו של המגיש חשובה יותר מדעתו של כל אדם אחר. וכן האין בכך פגיעה בצורך להביא את מגוון הדעות הרווחות בצבור? ראוי במקרים אלה לאזן, להביא קולות אחרים ויש לברך על כך ולקוות שהשינוי יחול גם על תכניות נוספות ברשות השידור… מי שאיננו מכבד את דעת זולתו ואף אינו מבין שבמיוחד בשידור הציבורי חובה לאפשר פלורליזם תקשורתי אין לו מקום בשידור הציבורי. ההחלטה להוסיף מגיש נוסף לצד גברת נויבך היא צעד חשוב במיגור איי חוסר האיזון שנותרו ברשות השידור. האגודה לזכות הציבור לדעת מחזקת את ידיכם במהלך הזה, ומצפה לראות מהלכים נוספים ברוח זו. חרף מקהלת המוחים, בטוחני שמאחורי התוכן של מכתב זה יתייצבו רוב אזרחי ישראל ורוב צרכני התקשורת".

אגודת העיתונאים בירושלים פרסמה, מאידך גיסא, את מחאתה על המהלך החד-צדדי, בו היא רואה סכנה לקיום השידור הציבורי. האגודה היא שהחליטה על השבתת שעה מהתכנית ששודרה הבוקר ועל המשך עיצומים בימים הבאים, ויצאה בקריאה למליאת רשות השידור ולוועדות התוכן והאתיקה:

 "להתערב מיידית בנעשה ולהציל את קול ישראל ובעיקר את רשת ב' מההידרדרות המקצועית הפוגעת קשה בחובתנו לספק שידור ציבורי איכותי: עובדי קול ישראל יוצאים למאבק על דמותו המקצועית של הרדיו הציבורי בעקבות שורה של צעדים שבהם נקטה ההנהלה בחודשים האחרונים, תוך פגיעה ברשתות השונות ובהן בקול המוסיקה ובתחנת הדגל רשת ב'. בין הצעדים התמוהים וחסרי ההיגיון המקצועי, הדרתם של מגישים, כתבים ועורכים מתפקידיהם בנימוקים חסרי שחר, ניסיונות למנוע ממגישי תכניות הצגת פתיחים אישיים, ביטול טורי הדעה ביומן הצהריים ביום שישי, חיסולה של רצועת אחר הצהריים בהחלטות תזזיתיות חסרות פשר והתוצאה – יומן ערב מרוט, יומן ספורט גוסס, ענת דולב אבודה, ומאזינים נבוכים העוברים למקומות האחרים. המתתה של תכנית הדגל "הכל דיבורים" לאחר עזיבתו של ירון דקל, ובהיעדר מינוי של מגיש קבוע דומיננטי ואיכותי.
ההנחתה האחרונה של מגישים אורחים כביכול לשם "איזונה" של "סדר יום" היא הפארסה בהתגלמותה. לאחר משוב שופע מחמאות עם המנהלים, צצו לפתע יש מאין תלונות על תפקודה ואופן ההגשה של קרן נויבך, והוחלט כלאחר יד על הצמדת מראיינים מאזנים. לא נעשתה התייעצות אמיתית עם נויבך, והמראיינים הונחתו על ראשה ללא תיאום וללא הצדקה מקצועית או אחרת למעט אינטרסים זרים. יש להנהלה סמכויות, ויש דרכים לממש את אותן סמכויות, כאן זה לא נעשה.
שלא יבלבלו אתכם בטענות על מחנאות או גורמים אינטרסנטים, כל בר דעת מכל כיוון, דיעה או צד בקשת רואה את הנעשה נכוחה והביקורת מגיעה מכל עבר" נמסר בהודעת אגודת העיתונאים.

הנהלת רשות השידור שחררה, מצדה, תגובה לקונית האומרת: "רשות השידור מביעה צער על כך שהשידור הושבת ונפגעו המאזינים. חבל שיוזמי המהלך הזה אינם מוכנים לקבל פלורליזם בשידור ואינם מגלים סובלנות למגוון הדעות כפי שיאה וראוי לשידור ציבורי".

פורסם במגפון

על קידוש המחאה

בניסיון להגדיר  מה בדיוק מפריע, מה מעורר תחושת אי נוחות, שלא להגיד צמרמורת של ממש,  בשיח סביב המחאה החברתית, יש כמה נקודות שצצות ועולות, בכל פעם מחדש ואסור להתעלם מהן

כתב ערוץ 10 מתן חודורוב שם את נפשו בכפו והעז לתהות על כשרות השימוש בכספי התרומות למחאה החברתית. התגובה הנזעמת של דפני ליף לא איחרה לבוא, מעל דפי הפייסבוק. תקשורת המיינסטרים העדיפה להתעלם. מצאנו דיווח אחד ובו תגובות שני הצדדים, באתר וואלה. תגובת אנשי המחאה הייתה מעורפלת.

בניסיון להגדיר  מה בדיוק מפריע, מה מעורר תחושת אי נוחות, שלא להגיד צמרמורת של ממש,  בשיח סביב המחאה החברתית, יש כמה נקודות שצצות ועולות, בכל פעם מחדש ואסור להתעלם מהן.

דפני ליף בקונגרס החברתי, קיץ 2011 (צילמה: שרית פרקול, מגפון)

הראשונה היאהאלימות של השיח הזה: הזירה מתחלקת בצורה דיכוטומית בשאלה 'הלנו אתה או לצרינו': אם אתה מאנשי דפני ליף, עליך להפגין זאת בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודך. אסור לך לתהות, להעלות ספקות, להגיד 'אולי'.

ההתנהלות הזו מעוררת חלחלה, ולו משום שבהסתכלות היסטורית, מהפכות חברתיות מן הסוג הזה בדיוק, הן שהולידו משטרים אפלים של דיקטטורות מהסוג הגרוע ביותר. די לקרוא סטטוסים בפייסבוק כדי להבין למה הכוונה: ההשמצות שכוונו לעברו של שרון גל, גם הוא מערוץ 10, שפקפק בסוגיית הייצוג של ליף את המחאה החברתית האמיתית, היו דוגמה אחת. כמויות ה'לייקים' והתגובות המתלהמות לסטטוסים האלה הבהירו חד משמעית: חייבים לבחור צד. אתה לא יכול להיות בעד מחאה חברתית ולמתוח ביקורת על התנהלות מנהיגותיה. את נציג הסטודנטים איציק שמולי הקיאו בשאט נפש מן המשוואה הזו. עוד תוצר של האלימות שהניבה התפיסה כי אסור לך להעלות ספקות.

השיח הזה, שהמארחת העיקרית שלו היא זירת הפייסבוק, שם במרכזו את העלאת הגיבורה לדרגת איקונה קדושה ובשל כך, הוא יותר ממטריד. זהו שיח שמזכיר, אגב, במידה רבה את השיח של ימין ושמאל, שבו מותר לך להיות סוציאל דמוקרט, בתנאי שאתה גם מבקר את ישראל ואת צה"ל בהתמדה וללא לאות על היחס לפלסטינים, בתנאי שאימצת במלואו את נרטיב הכיבוש ורצוי מאוד מאוד שתהייה בעד זכות השיבה, בעד מדינת כל אזרחיה ונגד מדינת הלאום היהודי. אם אתה, במקרה, מצדד בשוויון זכויות כלכלי וחברתי, אבל חושב אחרת בסוגיות מדיניות-פוליטיות, אתה שוב 'לא שייך' למילייה – אותו מילייה שאימץ, אגב, באהבה רבה את מנהיגות המחאה.

הסיפור של מתן חודורוב יכול להיות דוגמה מצויינת לתופעת הסגידה חסרת הפשרות שמאפיינת את המחאה הזו. חודורוב שאל, דוברת המחאה חשבה שהוא השתכנע לרדת מהסיפור, ערוץ 10 לא קיבל תגובה ופרסם את הכתבה, ליף כעסה ותקפה את הערוץ על שלא נתן לה די זמן תגובה והכפיש אותה. מה, למשל, בנוגע לתגובה עניינית שמכחישה את הטענה המרכזית בכתבה ולפיה מנהיגות המחאה לא נוהגת בשקיפות בנוגע לכספי התרומות ומושכת מהם משכורות? בוואלה קיבלו מדוברת המחאה מירב יכין את התגובה האומרת כי "התרומות יועברו לחשבון נאמנות המוקדש לארגון שבהקמה, שנמצא בפיקוח משרד עורכות הדין: שמילוביץ, גרינגרד, פורשטט".

בתגובה הזו אין, ולו ברמז, מידע על כספי התרומות שהגיעו בעבר והטיפול בהם. השאלה אם זה תקין וראוי כי הנהגת המחאה תשלם לעצמה משכורות מכספי תרומות המיועדים, מן הסתם לתמיכה במחאה, היא שאלה אחרת שמצדיקה התייחסות עניינית, אבל הנהגת המחאה מצליחה, עד כה, לגרור בעקבותיה שובל של מעריצים, גרופיז, שמוכנים להסתפק בסיסמאות במקום סדר יום מעשי ורשימת תביעות שלמען הגשמתן יהיו ההמונים שמחים לצאת לרחוב

ובעניין סיסמאות– כאן.

פורסם במגפון.