תאגיד השידור: שופכים את התינוק עם המים

 

תאגיד השידור נולד בחטא וכפי הנראה גם ימות בחטא. חטאים שכולם פרי תאוות שלטון חסרת מעצורים,  נפוטיזם ושכרון כוח שמכלים בשיטתיות כל חלקה טובה.

השידור הציבורי הוא רק משל, אבל משל שמכיל בתוכו את כל רכיבי החטא שעשוי מסבכת שקרים, מניפולציות ובריונות שמטרתם אחת: לשרת את רצון מקבל(י) ההחלטות.

ואיפה האופוזיציה? היא עסוקה בלמחזר את עצמה לעייפה, בלי אף טיעון מקורי, ענייני, נטול פניות. הכל פוליטיקה מהזן הנחות ביותר. פוליטיקה של עסקנים שנלחמים זה בזה על יוקרה, על כסא, אבל לא על הדברים החשובים באמת.

עזבו אתכם מטובת הציבור, מחשיבות התקשורת החופשית, מכלב השמירה של הדמוקרטיה. לא תמצאו שם שום דבר כזה. לא בתהליך ההרסני של סגירת רשות השידור, לא בתהליך הקמת תאגיד השידור, ולא במהלכים המובילים לסגירתו. כן תמצאו שם בזבוז מחפיר של כספי ציבור, פגיעה באושיות המקצוע העיתונאי ורמזים כואבים למסלול החד סטרי שבו המדינה שלנו מידרדרת.

זו תהיה תמימות גדולה לחשוב שההחלטה השערורייתית על סגירת רשות השידור הייתה החלטה בלעדית של גלעד ארדן, מי שהיה אז שר התקשורת. לחשוב שהחלטה זו הייתה מנוגדת לרצון ראש הממשלה בנימין נתניהו, להלן שר התקשורת (ועוד כמה שרים, אבל מי סופר?). אותו ראש ממשלה שמנסה בכל כוחו לסגור את תאגיד השידור בבחינת הגולם שקם על יוצרו.

החלטת ארדן  הובלה על ידו בנחרצות מקוממת,  ותוך התעלמות בוטה מכל ההסתייגויות הענייניות שהוצפו במהלך התהליך. מגוחך לחשוב שהמחטף הזה של ארדן נעשה מתחת לפנס של ראש הממשלה בעיצומה של מלחמת צוק איתן. חה… מחטף? וכי ארדן היה מצליח לכנס את השרים ולהצביע על ההחלטה בעיתוי כה הזוי ומעורר פלצות  ללא גיבוי ראש הממשלה?? כאילו מה בער להם? לא יכלו לחכות לסיום המלחמה שהם מכנים "מבצע"?

שווה מאוד להתעכב לרגע על הסוגיה למה החליטו לסגור את רשות השידור.

בטח תחשבו, מסיבות ענייניות.

התנהלות רשות השידור לקתה בכשלים ארגוניים, מינהליים וכספיים רבים שזכו לכותרות יומיומיות על בזבוז כספי ציבור ועל שחיתות מינהלית. לציבור נמאס לשלם אגרה. די היה בכל אלה כדי להתניע את המנוע הפופוליסטי שסייע רבות בקבלת ההחלטה על סגירת רשות השידור.

אלא שבעיון מעמיק בפרטי הביקורת על התנהלות הרשות שבו ועלו שמותיהם של בכירים ברשות השידור שהובילו אותה לאבדון. מנכ"ל ויד ימינו ועוד מקהלת מעודדות שזכו בטובות הנאה, הם שניהלו את רשות השידור כמו חונטה שבה פוסק דון קורליאונה מי יקודם ומי יחוסל, איזו יחידה תיסגר ואיזו תזכה לתקציבים מופלגים.

מיקרוקוסמוס של מדינה בהפרעה?

ביקורת המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, נקבו בשמותיהם המפורשים. היה ידוע לכל מדוע רשות השידור לא מתפקדת בשקיפות וביושרה. מתחת לשכבת הניהול נלחמו על עתידם עובדים א-פוליטיים ומקצועיים שניסו לתחזק שידור ציבורי ראוי לשמו. למרבה הפלא הם אף הצליחו במשימה.

אז נכון שזה נורא פשוט? נכון שברור שמה שצריך לעשות במקרה כזה זה להחליף את שדרת הניהול? אבל מה עושים אם הממשלה והעומד בראשה חפצים ביקרה של שדרת הניהול הזו, שהיא עושת דבריו?

נכון. סוגרים את כל הרשות. שופכים את התינוק עם המים. כך, לא היה צריך ארדן להתעמת עם ראש הממשלה. הוא ידע בדיוק מה הבעיה האמתית, אבל למה להתמודד כשאפשר להתכופף קצת? ואם על הדרך סוגרים מוסד שכל הציבור נחשף אליו, התעורר בבוקר לחדשות שהוא הפיק. מוסד שגידל עיתונאים, במאים, מפיקים שעשו ועושים עבודת מופת, יש לזה גם יתרונות. אחרי הכל, זוהי הזדמנות פז להעיף את כל מי שמותח ביקורת.

נעיף את מי שאנחנו לא רוצים, חשבו לעצמם בסיפוק ה'ראשים'  ונעסיק את אנשינו, ניתן להם חוזים אישיים יפים. הרי אנחנו לא יכולים להכניס את כולם לדירקטוריונים של חברות ממשלתיות, למרות שאנחנו נורא משתדלים, לא??

אז הקימו תאגיד שידור. הרגו את רשות השידור ופלטו אנחת רווחה.

פתאום, מגלה ראש הממשלה שהתאגיד הזה לא מקפיד לשכור את אנשי שלומנו. גוואעלד.  אבל לא נורא, תמיד אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. בוזבזו מאות מיליונים, זה קצת יגחיך ויעורר ביקורת כלפי ארדן, ינמיך אותו- עוד הישג על הדרך. מצוין.

מכנסים את ממשלת חותמות הגומי

מוכרים לציבור לוקשים על 'חשיבות השידור הציבורי' שמעניין אותם כקליפת השום ומצליחים לעשות את הפוטש ולהשתלט על עוד אמצעי תקשורת. קטן עלינו.

הרי אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים. למי זה עדיין לא ברור??

ומה שעצוב ופאתטי בכל הסיפור הזה הוא, שוב, העדר של השמאל הישראלי, שבדיוק כמו ראש הממשלה בוחן את הדברים דרך משקפיים צרים: ללכת נגד ביבי. רשות השידור תמות בדרך? מילא. קרבן ראוי.

וכי מישהו מהם העז בימים האחרונים לצדד בשמירת רשות השידור? מישהו מהם העז לקעקע את תפיסת תאגיד השידור כ'פרה קדושה'?? נורא נוח ונעים להם בחיק הקונצנסוס שיצרו. למה לעורר ביקורת של חברים? תראו איך אהוד ברק הפך פתאום לחביב הקהל. ואיך אילנה דיין החכמה קראה לארדן ולכחלון להתמרד. איש מהם לא שאל באמת אם תאגיד השידור הוא הפתרון האופטימלי והבלתי משוחד ליצירת שידור ציבורי נקי. הם תמיד ייצאו מנקודת הראות השואלת האם לנו הם או לצרינו.

מתי נוכל לראות גישה עניינית?

למה לבחון בעין בלתי משוחדת מה טוב באמת לתקשורת בישראל, איך מתחזקים ערוצי שידור נקיים ואיכותיים שממשיכים לעשות תחקירי עומק בלי להתכופף לתכתיבי שלטון וממון. ריאליטי בערוצים המסחריים לא מעצבן אף אחד.

כשראש הממשלה נותן להם הזדמנות פז לתקוף אותו בצורה נוקבת, הם מתמקדים בג'יהאד נגדו ושוכחים על הדרך את המאבק העקרוני.

יאללה, תתעוררו ותמציאו את עצמכם מחדש. אולי כשתישענו על הנמקות אמתיות, כבדות משקל וחסרות פניות, לא יוכלו לנפנף אתכם בקלות כזו שהרי המנטרות הלעוסות שלכם כבר לא עושות את זה לאף אחד.

אפילו לא למי שחושב כמותכם.

ממשלת "אנחנו נראה לכם"

ממשלת "אנחנו נראה לכם מה זה" התחילה לעבוד במלוא הקיטור. היא מלמדת לקח את מנכ"ל משרד התקשורת או את השר שמינה אותו, היא מראה לכל הדרוקרים מערוץ 10 מאיפה משתין הדג, היא תראה מה זה למערכת המשפט וגם תחזיר עטרה ליושנה ברשות השידור כשתשיב את כול המודחים בצדק, למקומם. היא גם תלמד את כל הסמולנים המסריחים איך מתנהגים במדינה מתוקנת כי מה חשבתם לעצמכם? על מה היו הבחירות האלה?

הסאגה עם ערוץ 10 לא נולדה היום. צילום מסך סוף דצמבר 2014
הסאגה עם ערוץ 10 לא נולדה היום. צילום מסך סוף דצמבר 2014
    • על דאגה לכך שהורים יוכלו לעבוד מבלי לדאוג איפה יהיו ילדיהם באסרו חג, בערב חג, חגי מימונה, חופש גדול של חודשיים שלאחריו מסכת חגים ועוד המצאות ממוחם הקודח של מי שרוצים לשלם פחות למורים?
    • על סל בריאות שמספק לכל תרופות מצילות חיים?
    • על ביטוח לאומי (סליחה, טעות במינוח: הבנק הכי גדול במדינה) שמתייחס לאנשים בחמלה, שלא מכריח אותם לעבור מסכת השפלות, שנותן לאנשים מה שמגיע להם גם אם הם לא יודעים איך לבקש?
    • על הפסקת העושק הציבורי על ידי בעלי הון ומוסדות ציבור?
    • על חיסול הפערים החברתיים והכלכליים התהומיים בישראל?

לא ולא. מערכת הבחירות הייתה על דברים חשובים בהרבה. למשל, לרפד את החברות החזקות במשק על חשבון ציבור הצרכנים (ע"ע בזק), תוך טיפוח הנרטיב השקרי והמסולף ש"הם יעזבו את הארץ והכלכלה תתמוטט". למשל, להחזיר עטרה ליושנה ולהפוך את המדיה לכלב השמירה של תדמית הממשלה והעומד בראשה, וגם אשתו. הדבר, כמובן, אפשרי במונרכיה.

הממשלה ה-34 של מדינת ישראל
הממשלה ה-34 של מדינת ישראל תצלום: אבי אוחיון לע"מ

לראש הממשלה הייתה נקודת זינוק מצוינת ערב הבחירות. מתקפות השמאל נגדו היו חסרות פרופורציה, מתלהמות ובמקרים רבים חסרות הצדקה לחלוטין. את דעתי על השמאל הרדיקלי הבעתי בפוסט שכתבתי לאחר חטיפת הנערים ולפני פרוץ מלחמת צוק איתן. נתניהו הותקף ללא הצדקה כשנסע לצרפת, שם ייצג את ישראל לאחר הפיגועים הרצחניים בשארלי הבדו ובהיפר כשר. שמו אותו ללעג, צחקו על גון שערו, על רעייתו, על כל התבטאות שלו, צודקת ככל שתהיה.

הציבור , הלא טיפש לגמרי, שנא את המתקפות האלו והביע את דעתו בבחירות. נתניהו נבחר ברוב גדול. רק ביבי, אמרו אנשים. אפילו נכדי הקטן בן שנה וקצת, אומר כל הזמן "ביבי, ביבי". הוא אמנם מתכוון למשהו אחר, אבל מה זה משנה.. ]

עברו הבחירות, נתניהו. נבחרת בגדול. הגיע הזמן להניח את כל הפראנויה בצד. לא הצלחת להרכיב ממשלה? היו לך עוד אופציות. לא היית חייב להרכיב ממשלה בכל מחיר: בכל מחיר, כבד ככל שיהיה

היית יכול, למשל, לפנות להרצוג ולהציע לו רוטציה. זה אמנם סותר את תפיסת העולם של "ביבי מלך ישראל" ושרה המלכה כמובן, אבל, להזכירך, לא היה פה משאל עם בשאלת שינוי המשטר בישראל. בדמוקרטיה, ראש ממשלה יכול להתחלף. נניח שהיית עושה פניה מכובדת אל הרצוג. אומר לו: "אני לא רוצה להכנע לסחטנות. בוא נקבע שנינו איך תיראה הממשלה, כמה שרים יהיו בה (18 זה יותר מדי). בוא אנחנו נכתיב למפלגות הקטנות והבינוניות מה חלקן בממשלה הזו". זה היה אפשרי. אבל, במקום זה, הממשלה החדשה שקמה עוסקת מיד בהפרדת ערבים ויהודים באוטובוסים, בפיטורים חפוזים ופזיזים. בחיסול חשבונות.

ניחוש? לא לילד הזה ייחלו בוחריך.

אין מעריב היום

מסכת ההתעללויות שספגו עובדי מעריב היתה רק הפרק הראשון בסאגה, שהאניגמה הגדולה ביותר שלה היא למה? למה רכש בן צבי את מעריב? יכול להיות שהוא רצה להראות לבעלי ישראל היום מאיפה משתין הדג? אז תשמעו לאיזה איבר מוצנע בגוף של שלדון אדלסון מזיזות ההוצאות של אחזקת חינמונו הנפוץ ביותרהספירה לאחור החלה מרגע ששלמה בן צבי החליט לרכוש את מעריב. קשה להבין מה היו המוטיבציות שלו לבצע את הרכישה, שנועדה, מלכתחילה לגמור את העיתון היומי הותיק ולהפוך אותו למוטציה, פרי דמיונו הקודח של הבעלים החדש.

היה צריך להיות עיוור כדי לא לקרוא את המפה, שעה שבן צבי פיטר כותבים דעתניים שאינם מהזן הפוליטי-דתי-לאומי שלו, שעה שחתם על הסכמים שלא התכוון לכבד והפר אותם שעה קלה לאחר חתימתם.

אם אני מנסה להבין מה חשב לעצמו בן צבי, כשקנה את מעריב, אני יכולה רק לדמיין שהוא התכוון להתחרות בשלדון אדלסון. תחרות שנועדה מראש לכשלון, לפחות משום שאדלסון עושה, ביום ממוצע אחד, קופה של 32 מיליון שקל: כך על פי גלובס, בציטוט מפורבס.

אדלסון, בניגוד לבן צבי, יכול להרשות לעצמו לממן עיתון בישראל מבלי לאלץ את עורכיו להתחבט בשאלה את מי נפטר היום.

בן צבי מוציא לאור את העיתון מקור ראשון, שעושה את עבודתו נאמנה. הוא מינה את עצמו גם כעורכו הראשי ובמין תחושה של כול יכול, החליט למנות את עצמו גם כעורכו הראשי של מעריב. איש מעולם העסקים, ולא מעולם העיתונות, סבר שהוא יכול למלא את הנעליים הגדולות של עזריאל קרליבך ושל יורשיו לדורותיהם. יש שיגידו שזו מגלומניה. יש שיאמרו אג'נדה פוליטית או כלכלית, ויש שיאמרו עיוות בתפישת המציאות. ואפרופו מציאות, הרי הסינתזה הכפויה בין מקור ראשון ומעריב נכשלה.

מעריב היה מותג, שבן צבי הרג.

היום לא ראה מעריב אור. הפגנת שרירים לקבלת אישור בית המשפט להקפאת הליכים, שתאפשר למו"ל – עורך למחוק לחלוטין את טביעות האצבע של מעריב הישן והטוב, תוך פיטורי עשרות עיתונאים ועובדים. במכתב ששיגר לעובדים בשבוע שעבר, הסביר בן צבי את מטרותיו:

"במהלך השנה וחצי האחרונות כולנו היינו שותפים במהלך חשוב ומשמעותי בעיתונות הישראלית, כאשר החלטנו לרכוש את פעילות מעריב במטרה להחזיר את העיתון לימיו הגדולים בהיסטוריה של העיתונות ולהבריא את החברה כך שתתנהל כחברה עסקית מאוזנת ואף מרוויחה. לצערנו, עד כה, למרות המהלכים שנעשו, רובם בהצלחה, החברה עדיין לא הגיעה ליעדים ולמטרות שהציבה לעצמה".

עדיין?

ידיעות אחרונות מול ישראל היום: קרב הבריונים של השכונה

בעיתון ישראל היום מתעסקים, מעבר לפולחן האישיות המוכר והידוע, במתקפות יום-יומיות נגד העיתון המתחרה. די עם החפירות. יש לכם תחקיר מעמיק ונוקב על נוני מוזס/ידיעות אחרונות? פרסמו אותו בלי כל נימת הצדקנות. וידיעות אחרונות- כמו ידיעות, הפך לאתר פרסומי שדורש שנצביע לו 'לייק'.

נתוני סקר מהשבוע (TGI) נמרחו בכל האתרים עם הכותרת "מעריב מתרסק".  סקר שמצביע על צניחה של 40% בחשיפה לעיתון במהלך המחצית הראשונה של שנת 2013: תקופת כניסת המו"ל החדש שלמה בן צבי לעיתון.
נתוני הסקר גם מצביעים על תיקו מחודש בין ידיעות אחרונות וישראל היום, לאחר שעיתון החינם של שלדון אדלסון עקף בעליה את ידיעות.

בשבועות האחרונים מתנהלת מלחמה יצרית בין שני העיתונים המובילים. מלחמה אלימה ובוטה שבמהלכה עושים שני הענקים שגיאות טקטיות החושפות את חולשותיהם הגדולות.

 מה שקורה במאבק האיתנים בין ידיעות אחרונות וישראל היום יכול לאושש את הטענה שהאדם הוא האויב הגרוע ביותר של עצמו.
כמה שגונן גינת ישוב ויפמפם כותרות שערורייתיות על מו"ל ידיעות אחרונות נוני מוזס, וככל שמאמרים אלה יזכו להפניות בעמוד הראשון של ישראל היום, כך חושף העיתון הזה את מסכת מניעיו המתמצית במלים "להגן על ביבי ושרה" וגם את סגנון הכתיבה המיושן והחופר בנוסח "אמרתי לכם" ו"נו נו נו". קוראים פעם, קוראים פעמיים, ואחר כך אומרים: "אוקיי, הבנו. אז מה חדש?" ועוברים הלאה. כתבת תחקיר אחת טובה על ידיעות אחרונות ועל מוזס, אולי מבית היוצר של מוטי גילת, תחקירן ידיעות אחרונות בעבר, בוודאי היתה עושה את המלאכה הרבה יותר טוב מאשר כותרות כמו "אימפריית הרשע של נוני מוזס" המלווה תדיר בתמונתו ולצדה "חשיפה, של המחדל התורן: "ידיעות והבדרנית הבדואית המזויפת: והם עוד חושבים שמישהו יאמין להם? אמרנו שהם מפרסמים דברים בלי קשר לעובדות?.." (7.7.13) או: "הידיעות המוטעות שידיעות צריך להתנצל עליהן" (עמוד 1, 9.7.13) ובה הפירוט של ידיעות המעידות, כדברי הכותרת על "שחצנות וגבהות לב", ועוד קודם ב-1 ביולי, תחת הכותרת הקבועה "אימפריית הרשע של נוני מוזס" , הפעם מבית היוצר של דרור אידר: "כישידיעות אחרונות מנסה להחליש את נתניהו מול קרי ועוד ועוד ועוד.

חלוקת חינם של ישראל היום (צילום: חובב שירה, ויקימדיה)

 מן העבר השני, ידיעות אחרונות מגלה סימני היסטריה מתקדמת שאינה מונעת ממנו להמשיך ולהתנהל באותם קודים של ניכור וזלזול בציבור הקוראים ובאינטליגנציה שלו. עכשיו, הניכור הזה הגיע אל הציבור ביג טיים. די להביט בעמוד הבית של האתר מבית העיתון Ynet. מה יש שם? יש שם, באתר שהיה פעם המוביל במדינה ועתה ניצב עדיין במקום השני, אולי מפאת ההרגל, אתר של פרסומות. בין הפרסומות החולשות על העמוד בבוטות, צצה לה פה ושם ידיעה בהחלט לא בלעדית אלא מסוג הידיעות המתפרסמות בכל האתרים, כתובה באותה צורה נוסחתית מבית ידיעות ואם אתם רוצים להכנס אליה ולקרוא אותה עד תומה, אתם נדרשים להצביע 'לייק' לאתר העיתון בפייסבוק, גם אם אתם לגמרי dislike את ההתנהגות הסחטנית, הבריונית, האלימה והכפייתית הזו. "מציעים" לכם להצביע, באופן מלאכותי לחלוטין, בעד העיתון שאם לא כן, לא תוכלו לקרוא את הידיעה עד תומה.

אגב, ה- like הזה שווה בדיוק כמו 99% מהלייקים בפייסבוק: נאדה. גורנישט, אפס, כלום.

אתר ידיעות אחרונות, כמו הממשלה, כמו ראש הממשלה, כמו שר האוצר, סומכים על העדר כושר השיפוט שלנו, על הרפיסות שלנו, על כך שנגיד, "אוקיי, נלחץ לייק, מה יכול להיות?" זה כנראה יותר קל למרבית הציבור ללחוץ לייק מאשר לחפש בדיוק את אותה ידיעה עצמה באתרים אחרים.

ואולם עבור בית מוזס כל הלייקים הללו מיתרגמים לכסף: לייקים,כרייטינג, משמעותם עמדת מיקוח טובה יותר אצל המפרסמים.

מחאה חברתית, או צרכנית, יכולה להתבטא גם בעזיבת אתר שמכריח אותנו לעשות מה שאיננו רוצים. הציבור יכול כמובן להתכופף בכל פעם שמכוונים לו אקדח לרקה, או להשתחוות למלך, או למולך שאיננו אוהב. ההיסטוריה הוכיחה זאת בעבר. מצד שני, שווה לנסות ולראות אם כוח ההרגל, או פיתויי החינם של ישראל היום, ימשיכו לאחז את עינינו באמצעות סקרים שגם על אמינותם מותר לפקפק.

פורסם במגפון

כשערוץ 2 מפרגן לערוץ 1

כשערוץ 2 עושה מחווה לערוץ 1, התוצאה נראית בדיוק כמו… ערוץ 1. זה מה שקורה כשמנסים להחיות פורמט ישן של המעגל של דן שילון, מימי בראשית של הערוץ השני. שידורי קשת ניסו, אולי, לפרגן והביאו תבשיל חיוור ואפרפר כמו גפילטע פיש טובע בתוך ג'לי מתקתק.

ההחייאה המלאכותית של תכנית המעגל כשלה, אולי משום שמי שרקח את התבשיל היה בטוח שמספיק להניח את המצרכים המשובחים על השולחן, מה גם שהוא שכח לקנות תבלינים.

דן שילון הנחה, כמו פעם, ואירח את מוטי קירשנבאום, חיים יבין, יעקב אחימאיר, שרי רז ואיילה חסון. רשימה מכובדת של אורחים, שחייכו באדיבות זה אל זה וניהלו שיחה חסרת עוקץ, למרות שלכל אחד מהם יש הרבה מה להגיד על הערוץ הראשון, ניהולו, הפוליטיזציה שלו.

כשהבטיח להם שילון "הפתעה", הם היו בטוחים שמדובר ברפיק חלבי, מי שניהל ביד רמה, במשך שנים רבות, את חטיבת החדשות של רשות השידור ומי שדרכו ברשות נחסמה מרגע שהתקרב לכס מנהל הטלוויזיה. אבל רפיק חלבי לא היה שם, וגם לא עוד הרבה שמות בעלי פוטנציאל נפיץ, כמו, למשל, דורון צברי, המנהל מלחמת חורמה נגד הרשות.

מוטי קירשנבאום היה יוצר מדורת השבט המיתולוגית "ניקוי ראש", שעד היום נחשבת לסאטירה המחודדת ביותר שנעשתה בטלוויזיה הישראלית, ולימים מונה על ידי שולמית אלוני לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, תפקיד שלפי הגדרתו מאז, אפילו הרקולס אינו יכול למלא. חיים יבין, עדיין יפה הבלורית והתואר, בלי אף ניצן של שיער שיבה, מנסה לדייק את התבטאותו בערב המהפך של 1977 ואומר שהוא לא אוהב את הכינוי "מר טלוויזיה" והצופים כמעט קונים את מצגת ההצטנעות שלו.

אילה חסון מוכרת את עצמה כלוחמת ללא חת של החשיפה התקשורתית, שתפרסם כל מידע שיגיע לידיה ללא כל השפעה סמויה או גלויה של קשרי שלטון-תקשורת ושרי רז מנסה להגיד משהו למשתתפים. משהו חשוב למדי: שפעם, ברשות השידור, לאישה לא ניתנה הזדמנות לממש את כישוריה העיתונאיים.

זה היה די צפוי, הדיון בפרשת בראון-חברון-חסון, ההגשה של יבין. יעקב אחימאיר העז אפילו לתקוף את עמיתיו על החלחלה שאחזה בהם כשניצח מנחם בגין בבחירות 1977. מן הסתם היה מוסיף ומדבר על כך, אלא שלהפקה היתה אג'נדה של תכנית חייכנית, נינוחה, לא נשכנית.

הכל ברוח טובה, בנעימות, כאילו שברשות השידור לא שולט היום שלטון אימים, שמדיח אנשים על בסיס אישי, כאילו שקבלת ההחלטות ברשות אינה נשענת על מניעים לא ענייניים, כאילו שאין נפוטיזם במוסד הוותיק הזה וכאילו שפסו מן העולם כל קשרי הון-שלטון-תקשורת ונמחו ונעלמו מעל פני האדמה.

נוסטלגיה זה טוב. בחגים אפילו מרגיע לראות אנשים מנהלים ביניהם שיחה תרבותית, אבל כל המלים הטובות והמדויקות על כך שיש ברשות השידור אנשים מצוינים, שערוץ 1 עושה חדשות מעולות, לא חיפו על השיממון שנדבק לערוץ הראשון כמו עלוקה המסרבת להתנתק. היה אפשר לצפות בתכנית המעט פטרונית הזו כמין קריצת עין של קשת, ששידרה את התכנית תוך השראת רוח של מילוי חובה כנוע, מלווה בתזכורת מנצנצת ובוהקת שכל כולה הצהרה בוטה האומרת: אנחנו יותר מעניינים.

פורסם במגפון

זונות מתראיינות אצל קוטלר: הסלידה והזעזוע

בואנה בואנה בואנה הזונות, בשמחה וגם בעצב, כך נרקוד לפי הקצב של ערוץ 10. המבט המשתומם, השאלות הצדקניות והביקורתיות של אושרת קוטלר שנאלצה לבקר 'מתחת לאדמה' כפי שכינתה זאת, היו, בעיקר שיר הלל לאושרת קוטלר ומשאבת רייטינג לערוץ 10 שהצליח לעשות מהמציאות ריאליטי.

הצהוב תמיד עובד והכתבה ששודרה הערב בחדשות ערוץ 10 עשתה את העבודה. אושרת קוטלר הסבירה שהיא ממש "לא יכולה להבין" איך בחורות משכילות, רהוטות, אמהות לילדים, מידרדרות לעיסוק בזנות. עטוית הבעת סבל ותמהון בל יתוארו, היא ריאיינה שלוש נשים שעוסקות בזנות בדירה משותפת, שבה הן גם מבלות במטבח בשתיית קפה ובשיחות על ילדיהן, על אוכל בריא ועל ג'אנק פוד, ומנפנפות בציפורניהן הצבועות בלק אדום.

היאוש של הזונות בפריז יותר נוח? טולוז לוטרק
היאוש של הזונות בפריז יותר נוח? טולוז לוטרק

כאילו, מה? נשים רגילות. אחת מהן מעידה על עצמה שהיא מורה, האחרת הייתה סוכנת נדל"ן, אבל, הן היו זקוקות להשלמת הכנסה. למעשה, נראה שהן בחרו בשיקול קר לעשות מכה בלי להצהיר למס הכנסה. גם הבעל יודע, סיפרו שתיים מהן לקוטלר. ותירצו את עיסוקן באין ברירה, כי לא גומרים את החודש, או כי "לא יכולה להרשות לעצמי לצאת עם הבעל לשתות כוס קפה פעם בשבוע".

ההצלחה של קוטלר לכנס את השלוש בדירה המשותפת ולראיין אותן, היא הישג עיתונאי בפני עצמו. תיאור הרגשות והתחושות שלה סביב הראיונות, היה מיותר.
בנוסף, אם אמנם אחת מהן היא מורה, האם תלמידיה לא יוכלו לזהותה על סמך קולה וצלליתה: אם כן, היה פה מחדל הפקתי ממדרגה ראשונה. מי שמכיר נשים אלו, יוכל לזהותן בקלות.

קוטלר סיכמה את הכתבה ב"נו,נו,נו" לממשלה על שאנשים ממעמד הביניים נאלצים להידרדר לעיסוקים כאלה, אבל היא שכחה כמה דברים חשובים: יש אנשים ששורדים בלי לעסוק בזנות ובלי לשקול עיסוק בזנות וברירת המחדל של השלוש שריאיינה הייתה מבחירה חופשית. גם הכנסותיהן מעיסוק זה אינן בדיוק בסדר גודל של השלמת הכנסה. ועוד הערה: זונות יש בכל מקום, גברים ונשים, רק שהם נושאים שמות תואר אחרים.

פורסם במגפון

מינוי חדש בערוץ 1: כתבת צבאית

פרסום ראשון במגפון

תשמעו תשמעו. אינסוף כתבות על החונטה השלטת ברשות השידור, על המינויים השערורייתיים, על הדרת עיתונאים ותיקים ומקצועיים. ביקורת של מבקר המדינה – והנהלת הרשות ממשיכה לדגול בסיסמה: הכלבים נובחים והשיירה עוברת.

לערוץ הראשון יש כתבת צבאית חדשה. אביטל בן משה, מי שהייתה עוזרת יו"ר הרשות אמיר גילת וכתבת צרכנות, הוזנקה לכסא היוקרתי של כתבת צבאית בערוץ 1.

בית רשות השידור: בנין ההנהלה במתחם שערי צדק בירושלים

"יפה שמקדמים נשים" אמר לנו במרירות עיתונאי בערוץ 1, "אבל תראו את מי ממנים לתפקיד כל כך חשוב".

ואכן, ערב מאבקי תקציב הביטחון, בתקופה של מתיחות סביב הגרעין האיראני ומצב ביטחוני נזיל עקב ההפיכות המתחוללות במדינות השכנות, מצב העלול להתפתח חלילה לתרחיש מלחמה, בוחר הערוץ הראשון למנות כתבת שכישוריה ויכולותיה בתחום הרגיש הזה לא עמדו למבחן. עיתונאים ברשות השידור אומרים, כי היא משמשת ככתבת בערוץ במשך פחות משנה: "אולי מדובר בכשרון עולה, מי יודע? ומה קורה עם אמיר בר שלום,הכתב הנוכחי? אולי הוא יהפוך לפרשן הצבאי, אחרי שיואב לימור פרש לטובת ישראל היום והגשת מגזין הבוקר של רשת? ואולי הוא יגיש את מבט, שמחפשת עדיין מגיש?" אומרים בציניות עובדים בערוץ.

עוד מינוי שעל אודותיו הגיע מידע למגפון הוא זה של הצלם דרור גרמי, שלדברי עובדים הוא נמנה בין מקורביו של האיש החזק ברשות, זליג רבינוביץ': גרמי הופך למפיק ה"יומן" שבהגשת אילה חסון. 

"העיקר שיש יד ניהולית שמזיקה כל הזמן. ברשות תוהים, מתי יבין ביבי ששלוחיו ברשות הם כושלים וידיח אותם?". שאלה רטורית שמשמיעים עובדים מיואשים ברשות הציבורית, הממומנת מכספי ציבור, אך מנוהלת בידי שכבת מנהלים הפועלים בה כבתוך שלהם. ירצו ימליכו, ירצו, ידיחו. וציבור הצופים? הוא יצטרך להשען על הדיווחים של כתבים שלא עברו הכשרה הולמת, גם במצבים קריטיים כמו מלחמה. המלה "שערורייה" נשמעת כמו קלישאה שחוקה, שאין בה כדי לתאר את רמת החומרה של מינויים חובבניים, שרובם ככולם נובעים משיקולים זרים.

בתגובה לידיעה על מינויה של בן משה נמסר מרשות השידור, כי "על-פי החלטת מנהל חטיבת החדשות, משה נסטלבאום, תצטרף אביטל בן משה לדסק הצבאי בחטיבת החדשות ותכין כתבות בנושא צבא וביטחון למהדורות החדשות וליומנים. אמיר בר שלום ימשיך בתפקידו ככתב הצבאי של הערוץ הראשון".