התחלת הסוף של זכויות אדם באירופה, אבל את ישראל ימשיכו לחפש בפינה

מפגן הסולידריות המרשים של העיתונות האירופית נעצר בחריקה בשערי ישראל. וגם העיתונאים הטורקים הנמקים בכלא יצטרכו לחכות בתור. אבל העיתונות באירופה עצמה סובלת ממחלות קשות: רדיפה, מעקבים, אלימות, בעיות פרנסה ומהלכים בוטים לחיסול השידור הציבורי. נשמע מוכר?

פגישה שנתית של הפדרציה האירופאית לתקשורת EFJ בוקרשט 18-19 במאי 2017

"העיתונות מותקפת" זו הייתה הכותרת הדרמטית של הפגישה השנתית של פדרציית העיתונות האירופאית (EFJ) , שהקיפה 19 משלחות מכל רחבי אירופה "האם זו התחלת הסוף של זכויות אדם באירופה?" שאל בדברי הפתיחה פטריק פנינקס, ראש החברה לשירותי מידע במועצה האירופית.

אולי היה ניתן לשאוב מידה של נחמה מהידיעה שאנו, בישראל, נמצאים בחברה טובה. חברה שאמנם בחרה להתעלם כמעט לחלוטין מאירועי סגירת רשות השידור הישראלית, אך בכל זאת דנה במתקפות מכל עבר נגד השידור הציבורי בכל רחבי אירופה, שעובדיו נתונים לגחמות שלטוניות -פוליטיות ולאינטרסים של בעלי הון שמיועדים לצמצם את כוחה והשפעתה של המדיה, ולהתערב בתכניה ברגל גסה. גילינו כי גם באירופה, רבים מעובדי השידור הציבורי סובלים מאפליה ומרדיפה.

כמעט הרגשנו חלק מהאיחוד הנפלא הזה, אלמלא חשנו על בשרנו את גבולות הסולידריות שלו. זה קרה כשגילינו לתדהמתנו שגם בארגון המתיימר לייצג את אירופה הנאורה לא מצליחים להעביר החלטה נגד פגיעה אנושה בעיתונאים עמיתים מטורקיה. וגם ברגע שבו גילינו, לאכזבתנו המרה, שלנאורות הזו יש גבולות. שהיא נעצרת באותו מקום שבו מוזכרת מדינת ישראל. ועזבו אתכם מאבני היסוד של עבודה עיתונאית, כמו למשל בדיקת מקורות מידע ואימות תכנים טרם פרסומם ברבים.

לפני שבוע חווינו, עמיתי עו"ד חיים שיבי ואני, כנציגי אגודת העיתונאים בירושלים (והנציגים היחידים מישראל) את טעמה של התקשורת האירופאית מרובת הגוונים, המצליחה להתאחד למקהלת אומרי הן כשמדובר בגינוי ישראל. במחטף של הרגע האחרון, הועלה בפני המשתתפים מכתב ממוחזר של תלונה פלסטינית חסרת שחר לפיה מנעו הרשויות הישראליות השתתפות בכנס של נציג פלסטיני על פי החלטת בית משפט צבאי. תלונה לפיה סובלים העיתונאים הפלסטינים מאי צדק בגלל הכיבוש ועוד תיאורים קורעי לב כיצד מנעה ישראל מעיתונאי להשתתף בהלווית בן דודו ו/או בביקור אמו שאושפזה בבית חולים יהודי. אמיתות תוכן המכתב לא נבדקה שאם לא כן, הוא מעולם לא היה מוצג בפני המשתתפים שנחשפו רק אליו ברגעים האחרונים של הכינוס, ללא כל תגובה ישראלית כי "מצטערים, אך אנו מחליטים מי מדבר". כתב על כך חיים שיבי כאן.

Image may contain: 14 people, indoor

צילומים: חיים שיבי

אותו הרכב של ה- EFJ לא הצליח להגיע לקונצנסוס סביב ההצעה לגנות את משטר ארדואן המתעלל בעיתונאים הטורקים. איש לא פצה פה ולא צייץ כשהימנעות מהצבעה של נציגים, בהם עשרה בעלי זכות הצבעה מרוסיה הובילה לדחיית קבלת החלטה בנושא טורקיה: בלי ספק הנושא הבהול והגורלי ביותר שדן בסתימת הפיות הברוטאלית הכוללת מאסרים ממושכים ומסכת התעללויות בעיתונאים. העדר ההחלטה ("הועבר לדיון ועדה") זועק לשמיים בעיקר לנוכח העדויות לפיהן עיתונאים רבים הושלכו לכלא ללא היתר לביקורי משפחה, במגבלת איסור הכנסת ספרים לכלא ואלימות פיזית. אחרים, בהם בעלי אמצעי תקשורת סובלים מדיכוי כלכלי ע"י הטלת מסים כבדים וחדשים כשהעיתונאים חווים הרעת תנאי עבודה ושכר מינימום. טורקיה מטילה הגבלות על רשתות חברתיות ולעדות נציג מצרפת, אף חסמה ערוץ שידור כורדי המשודר באמצעות לוויין צרפתי. על כל אלה, לא מצאו לנכון להוציא הודעת גינוי תקיפה.

ולמרות זאת, לרגעים ארוכים השתכנענו שאנחנו נמצאים במקום הנכון ובזמן הנכון. באותו מקום שבו מדברים על אפליה מגדרית, על פגיעה בחופש הדיבור ובחופש הביטוי. הנושאים הקשים שעל סדר היום הוצגו בפתיחת הכינוס והתמקדו במתרחש במחצית ממדינות האיחוד האירופי: ירידה בביטחון העיתונות, סתימת פיות, אווירת איום, פיקוח על האינטרנט, פגיעה גוברת בחופש הביטוי, כולל באמצעי חקיקה בעיקר נגד ניו מדיה.

תחושת רפובליקת הבננות שאנו חווים בישראל מוכרת בעוד מדינות. נכון, אף שהפדרציה שהתכנסה לפני שבוע לישיבתה השנתית בבוקרשט בחרה להתעלם כמעט לחלוטין מחיסול רשות השידור הישראלית , היא עדיין העלתה על סדר היום סוגיות מפתח חשובות הקשורות לשידור הציבורי בעולם ולפגיעה השיטתית בענף, לא רק בישראל אלא גם בשווייץ, בפורטוגל שבה יש פגיעה בזכויות יסוד של מאתיים עיתונאים בשידור הציבורי שאינם זוכים להיכלל כעובדים שווי זכויות וסובלים מאפליה מגדרית בה משתכרות נשים 80% לעומת גברים. גם איטליה ורוסיה מדווחות על פערי שכר גדולים ובאנגליה, מדווחים על הפעלת צנזורה עצמית של עיתונאים החרדים לעתידם. זאת, לאחר שארבע מאות עיתונאים איבדו את מקומות עבודתם עקב השתלטות של גורמים פרטיים על תחנות שידור. ברומניה, שם התקיים השנה המפגש, מדווחים על בעלי הון, מנהלים, בעלים ומייסדים של אמצעי תקשורת היושבים בכלא בגלל הונאות כלכליות. העיתונאים סובלים שם מחוסר בטחון תעסוקתי או כלכלי.

באירלנד הוחל איסור התארגנות על עיתונאים. מזה חמש עשרה שנה נאבקים שם בחקיקה זו ללא הצלחה. בצרפת, המו"לים מפקיעים מידי כותביהם את זכויות היוצרים על יצירתם ואינם משתפים אותם ברווחים עקב שימוש בזכויות אלה. על כוחם המוגבר של המו"לים מלמדת גם המציאות בספרד, בה חולשות שמונה קבוצות חזקות על כל המדיה המקומית ושולטות באופן מוחלט כמעט אף בשוק הפרסום המגלגל סכומי עתק.

ביוון ובמקדוניה שוררים חששות כבדים עקב השתלטות הממשלה על אמצעי התקשורת. הם מבקשים לקדם הקמת תחנות פרטיות מחשש שמחר יקומו למציאות חדשה שבה לא תהיה להם עבודה. ושוב בצרפת, עם עליית מקרון לשלטון, מדווחים נציגי המדינה על החלטה נשיאותית לפיה הוא יהיה רשאי לבחור בעיתונאים המסקרים אותו.

פרופ' מרילין קלארק מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת מלטה הציגה ממצאי מחקר שנערך במשך שלוש שנים ולפיהם העידו 70% מהעיתונאים הנסקרים כי חוו אלימות פסיכולוגית מצד הרשויות וכמעט מחצית הנשאלים דיווחו כי הם מאוימים אף בשימוש בכוח. עיתונאים דיווחו על מעקבים ממוקדים וכמעט מחצית המשתתפים סברו כי ההגנה על מקורות המידע ניצבת בפני סכנה ממשית. 40% מהמשתתפים העדיפו לא לדווח בגלוי על האלימות שהם חווים. המחקר אף בחן תופעות כמו חרדה, לחץ ודכאון בקרב העיתונאים. 64% מהם סובלים מלחץ, 47% סובלים מחרדה, 24% סובלים מדיכאון. 40% ציינו כי העבודה השפיעה לרעה על חייהם הפרטיים.

דווקא מהמקום הזה, שבו מתוארים הקשיים של עיתונות העולם החדש, היה ניתן לצפות למעט יותר סולידריות. וחבל.

סלאח שבתי שוב כאן

סלאח שבתי שוב כאן: שלום לך, דמוקרטיה.

פריימריטיס, כך קוראים למחלה האנושה הזו. הסאטירה של אפרים קישון אקטואלית מתמיד.

ח"כ (ליכוד) חיים כץ מודה בשידור רדיו שגייס אנשים לבחירת אנשיו בפריימריז של הליכוד והכתבים הפוליטיים מגבים זאת בידיעה כי העביר למתפקדים "שלו", רשימה מסודרת של "מספרים" להצביע עבורם. מספרים, לא שמות. והוא נורא כועס על 'העיתונות' שמעזה לבקר אותו.

סלאח שבתי (ויקיפדיה)

אומדנים אומרים שלמעלה מעשרת אלפים ואף חמישה עשר אלף מתפקדים של הליכוד בחרו את רשימת הזהב של המועמדים לכנסת על פי תכתיב מגבוה. מתפקדים שהפכו לחלק מתעשיית הדילים. חלקם הצביעו על פי רשימה מספרית ואפילו לא ידעו במי הם תומכים ואת מי הם מעיפים ממקום ריאלי בבחירות הקרובות.

ח"כ חיים כץ (ויקיפדיה)

אז מה ההבדל בין הפריימריז ה"דמוקרטיים" לבין בחירת מועמדים וקביעת מיקומם ברשימה לכנסת על ידי ראש הרשימה, כפי שעושה אביגדור ליברמן ויעשו יאיר לפיד וציפי לבני? בכל המקרים מדובר בסטירת לחי לדמוקרטיה, לחופש הבחירה.

תוצאות הפריימריז של הליכוד אומרות הכל. הן אומרות, בעיקר, שתנועת החרות מתה. שיש כמה אנשים שמעצבים את רשימת המועמדים לכנסת. ברצותם, מענישים, ברצותם מקדמים את המועמדים ל"מקום ריאלי" תודות לקולותיהם האוטומאטיים של רבים מן המצביעים, שחלקם הובאו באוטובוסים מאורגנים לבחור בהם.

 אז איפה הבושה?
אין בושה.

בראיון רדיופוני מאלף שערך יעקב אחימאיר ביומן הבוקר של רשת ב' עם חיים כץ שגייס אלפי קולות של מתפקדי ליכוד, בעיקר מהתעשייה האווירית, גילינו כמה תובנות חשובות. אם בתקופת סלאח שבתי הכל נעשה במחשכים, היום הכל פתוח. לא מנסים להסתיר.
אדרבא. יש רשימות מודפסות, מסודרות, ממוספרות. מדברים על זה ברדיו. כץ אפילו מודה כי בתע"א "עשו רשימה של אלה (הח"כים- א.ע.) שעזרו לשמור על הפנסיה שלהם. על הפנסיה שלך. זו המגמה". ייאמר לזכותו של כץ כי אמנם בפעילותו כיו"ר ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, הוא פעל למען שכבות חלשות, ואף זכה, כפי שציין בשידור, באות יקיר גימלאי צה"ל מידי הרמטכ"ל, אבל האם כל זה רלוונטי לנושא הכתבת רשימת חברי הכנסת? כץ, מהאנשים החזקים בליכוד סבור, כנראה, שכן.

כץ גילה כי הוא כועס מאוד על העיתונאים ש"שבועיים כותשים אותי בצורה לא הוגנת, לא הגונה ולא ראוייה". עשית דילים? שואל אחימאיר ומקבל תשובה גלויה וצדקנית: "עשיתי דילים עם נכי צה"ל, אלמנות צה"ל, גימלאי צה"ל.."

הרמתם גבה? חכו, חכו: "חילקתי את כל הקולות שלי, שהיו לי, לכל חברי הכנסת שעזרו ליתומים, לנכים…": אתם הבנתם את זה? הקולות של חיים כץ. לא המתפקדים הדעתניים שבוחרים בפינצטה מועמד-מועמד ברשימה. לכו תדברו איתם על הדר ז'בוטינסקאי. בכלל, לכו תסתכלו איזה פתק הם ישימו בקלפי ביום הבחירות. ליכוד? לא בטוח.

שכרת אוטובוסים? שואל יעקב אחימאיר ונענה: "שכרתי אוטובוסים, אבל לא שמתי שלטי חוצות. למה? מה הפסול שאני בא לייצג עובדים שאני בא לייצג"

אחימאיר: שיגרת טיל פוליטי אל תוך רשימת הליכוד. אולי אתה אחראי לכך ששלושה שרים לא נבחרו?
כץ: גם (דן) מרידור וגם (מיכאל) איתן וגם (בני) בגין קיבלו ממני אלפי קולות. אני נתתי לכולם.

 כץ שומע מה שהוא אומר? הוא נתן קולות לכו-לם. הוא ולא שרף ולא מלאך למיטב ידיעתנו. השאלה על הלגיטימיות של הכתבת הבחירה ל"אנשים שלו" או, ליתר דיוק, ל"קולות שלו" נותרה פתוחה.

 ומחרתיים הפריימריז בעבודה. מצעד הסלב'ס ומחנה עמיר פרץ יאמרו את דברם.

לכו להצביע.

פורסם במגפון

דרעי היחצ"ן הכי טוב של עצמו

במקרה של אריה דרעי, מספיק להגיד 'דרעי' ושלל אסוציאציות ירוצו לנו בראש. אתמול בלילה תרם ערוץ 10 את חלקו בתיעוד של רייב אריה לאורך שלוש השנים האחרונות בהן התיר לרביב דרוקר ונדב פרי לפלוש לפרטיות שלו עם מצלמות. תקראו לזה תעמולת בחירות. אימרו שזה חיסול חשבונות. תתפעלו מגאונות יחסי הציבור של דרעי, ממתינותו המדינית, מהזדהותו הסוציאליסטית עם שלי יחימוביץ'. הכל נכון. ובמקביל: איום הסגירה של ערוץ 10 מוחשי מתמיד.

אריה המצטלם היה מגוון מאוד. לרגע הוא היה התלמיד השקדן הלומד אנגלית ומנסח בנימה מהוססת משפטים קצרים ולרגע הוא היה המלך שכל שועי המדינה מחזרים לפתחו, הוא היה גם אריה הפגוע מבגידת חברים ומן הרדיפה בגלל עברו הפלילי, ובין לבין הוא היה אריה שנוסע לאיטליה עם כובע קש לבן אה-לה דון קורליאונה, מחייך את החיוך הפיקח עם המבט הזהיר, הצדודי שלו, משחק שש-בש ומרשה למצלמות הטלוויזיה להתבונן באשתו החסודה יפה ואפילו בבתו הצעירה ובחתנה שנסעו עם ההורים לטיול רומנטי שכלל שיט בגונדולה בוונציה וארוחה גלאט כושר בגטו היהודי  העתיק בעיר. דרעי התפעל מהמראה של רביב דרוקר חובש הכיפה בכניסה לבית הכנסת, שם התקבל הרב אריה בכבוד השמור רק לאנשים שכמותו ואף לימד שעור תורה.

אריה דרעי (ויקיפדיה: מהיר חמה)

אז מה היה לנו שם? די הרבה מתברר. היה לנו שם העימות של ערוץ 10 ובראשו רביב דרוקר  עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. היה לנו הנתק בין דרעי לנתניהו. היה לנו המתח הקשה עם מוטי גילת. היו לנו פוליטיקאים חשודים ולא מורשעים בקלון, שאחד מהם, חיים רמון, מבטיח בשיחה פרטית עם אהוד אולמרט שקלט המיקרופון 'לזיין את האם-אמא' , של מישהו בהקשר של פרשת טלנסקי. האם הוא התכוון למישהו מהפרקליטות? והיו לנו דיבורים על ש"ס ואלי ישי בכלל ועל מפלגות חרדיות בפרט, והייתה לנו אחלה מסיבת בחירות. אולי המסיבה הטובה בעיר.

התכנית המקור עם אריה דרעי ניסתה לפלס את דרכה בין הטיפות של הסבך הפוליטי לבין המאבק הנואש של ערוץ 10 לשקם את עצמו מן ההריסות. וכמובן, היה בה מאבק אישי של אריה דרעי על עתידו הפוליטי. וכל זה הרבה יותר מורכב ממה שזה נראה.

ללוות את אריה דרעי שלוש שנים? למה?

הדבר מעורר הרבה שאלות. האם בחר ערוץ 10 ורביב דרוקר בראש להתריס נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו : אותו נתנהיו המתנכל לערוץ מצד אחד, ומצד שני ירא מנגיסת כוח הליכוד על ידי ש"ס של דרעי ?

מסחרית, אין ערוץ טלוויזיה שהיה מוותר על הבונבון הזה, משום שאריה דרעי מסקרן, משום שיש לו פוטנציאל של משאבת רייטינג שמצליחה, אפילו מול חטופים הפופולארית (למעלה מ-26% צפייה) למשוך למעלה מ-10% רייטינג – וזה הרבה. דרעי מסקרן עוד יותר בגלל יחסי הציבור (הגרועים) שעושה לו מוטי גילת, מי שהיה התחקירן הראשי של ידיעות אחרונות ומי שחתום על משפט דרעי, וממשיך להיאבק עד חורמה נגד חזרתו של דרעי לחיים הפוליטיים, גם מביתו החדש בעיתון ישראל היום. מוטי גילת משוחח עם דרוקר. הוא קורא לחוקק חוק נגד שיבתם של ח"כים שהואשמו בקלון אל הכנסת, ודרעי מדבר על "שנאה, שיקולים של אגו".

הרבה שאלות מרחפות באוויר .למה דרעי בחר לשתף פעולה עם רביב דרוקר ונדב פרי ובעיקר עם מצלמות הטלוויזיה שחדרו לפרטיותו. האם אמנם הוא הרשה למצלמות לפלוש לפרטיות האמיתית שלו, או שדרעי היה, למעשה, הבמאי הראשי של התכנית: זה שהחליט שכדאי שהציבור יראה אותו גם בחולשתו, כשהוא שובר את השיניים באנגלית, כי זה מעורר הזדהות, ומצד שני שיעריץ אותו בגדולתו כשיראה איך כו-לם מחזרים לפתחו. גם אם דרעי לא תכנן ובוודאי לא ערך את התכנית, הרי אין יחצ"ן שהיה בונה תמהיל טוב ממנו. לביבי יש עוד סיבה לדאגה. להטוטנות יח"צנית חדלה להיות רק נחלתו.

מצד שני, שווה לתהות למה החליט ערוץ 10  להקרין את הסרט בתקופת ערב בחירות, ובעיקר למה רביב דרוקר שבגלל תחקיר שלו על ראש הממשלה בנימין נתניהו עלול ערוץ 10 להיסגר, בחר לעשות את הסיפור על דרעי. דרעי עצמו, בראיון, מודה ולא מרחיב ש"כן. עבר חתול שחור עם ביבי" ומספר איך פעם היו שניהם מקורבים, אלא שביבי , לדבריו, בחר להתרחק ממנו . לטובת אלי ישי? שואל דרוקר ודרעי כמו דרעי, לא עונה. רק נותן לציבור הצופים להבין שכן. הוא גם מבקר את אהוד ברק ועימו את נתניהו בנושא איראן ומדבר על "שיקולים זרים" . אמנם הוא אומר על אורי אבנרי כי "עם חברים כאלה אני לא צריך אויבים" אך כשמדברים על התנחלויות הוא רומז: " יש מספיק בתוך הגדר מה ליישב".

בתכנית נראים דרוקר את דרעי כמו שני סחבקים. זה צולם לפני 'איחוד הלבבות' בש"ס. דרוקר שואל את השאלות ואולי מרים להנחתה, ודרעי, מצדו, במלים שקולות אך גם בוטות אומר מה שהוא רוצה. למשל, על אלי ישי ובעיית המסתננים: "יכול להיות שבעיניו זה הופך אותו למנהיג לאומני וחזק בעיני הציבור שלו. לא מעניינת אותו הציבוריות הישראלית. ככה זה הקהל שלנו. הולך לאיפה שאתה מוביל אותו".

ועוד על "חברים" מש"ס: "אלה אנשים שגידלתי אותם ונתתי בהם אמון גדול ביותר.. הם השתמשו נגדי בכל מיני שיטות. זה מאוד שבר אותי ומאוד פגע בי. יותר מכל דבר אחר. גם יותר מהמשפט שהתנהל נגדי. זה מה שכיבה אצלי את הגחלת של המהפכה הספרדית: מה שעשו לי בתוך הבית".

אבל דרעי לא מותח ביקורת רק על המהכפה הספרדית, אלא גם על בית היוצר של המפלגות החרדיות: "גם המפלגות החרדיות צריכות לעשות חושבים אם יש להן זכות קיום או לא".

הדברים הללו מצביעים בבירור כי לדרעי לא היה רצון ולא היו כוונות לחזור לש"ס. הוא רצה להקים מפלגה עצמאית, מתונה מדינית כפי שעולה מהתבטאויותיו וסוציאליסטית, ונכנס לש"ס מפחד עובדיה.

הדברים שהוא אומר על שלי יחימוביץ' מדגישים זאת. למרות שהוא מודע למתקפתה נגד חזרתו לפוליטיקה הוא אומר: "אני מזדהה עם שלי. אני הרבה יותר קרוב אליה מלכל פוליטיקאי אחר. אני מברך אותה על כך"

וכמובן, בלי המשפט ששלח אותו לכלא , ממנו שוחרר לפני עשור, אי אפשר. "עם כולם עשיתי סולחה באופן אישי. אי אפשר לחיות על נקמות" וההוכחה בחתונת בתו דסי, בה נכחו פוליטיקאים מקיר לקיר, בהם  רמון ואולמרט המסתודדים ליד המיקרופון. מצד שני, החשבון לגמרי לא סגור: הוא לא מאמין בפרקליטת המדינה לשעבר דורית ביניש ולא ביהושע רזניק שלדבריו, ידעו ככל הנראה מיהו עד המדינה שמילוביץ שישב בכלא בשוויץ ו"ניסו להוליך שולל את בית המשפט".

כל התבטאויותיו של דרעי על השלמה כביכול, נמחות ונעלמות כשהוא מדבר בלהט על האישומים נגדו ועל אופן בנייתם. הוא לא סולח.

ואי אפשר להתעלם מהעובדה ששידור התכנית התקיים על רקע משבר ערוץ 10 שעובדיו התבשרו כי התכנית לקיצוצים בשכרם לא מוקפאת ולא בטיח. הנהלת הערוץ שבה ומעלה את נושא סגירת הערוץ כי הממשלה לא באה לקראתם בנושא חילוט הערבויות. עד היום לא הושג  הסדר חוב לערוץ 10 ורון לאודר המממן העיקרי שלו באחרונה שגם בינו לבין ביבי עבר כנראה חתול שחור, מאיים לשבור את הכלים. אתמול התקיימה פגישת חירום של בכירי הערוץ ונציגי לאודר בדירקטוריון עם שר התקשורת משה כחלון, והצטיירה תמונה עגומה לפיה הערוץ נמצא בסכנת סגירה בינואר 2013 שכן לטענת הנהלת הערוץ, חסם משרד האוצר את המגעים עימם. בשלב זה הנהלת הערוץ השיבה לקדמותו את האיום המוחשי בקיצוצי שכר של עד 15% וכאמור- לאודר משמיע קולות של הפסקת הזרמת חמצן להמשך השידורים בכלל.

פורסם במגפון

 

תנאי הסף לכנסת: סלב. אפשר פליט ריאליטי

פתאום המילון העברי נעשה עני מדי. תחושת אוזלת היד של חוסר מלים מקבילה אצלי לתחושה של ערב בחירות ינואר 2013. כמה עוד אפשר לטחון את מילות הגועל-קבס ומקבילותיהן? כמה כבר אפשר לטרחן עם מילות הייאוש והמאוס. את כל אלה מעורר, למשל, היצור ההיברידי שמקימים עלינו: מפלגת המרכז החדשה

בתוך קלחת פוליטית לא מלבבת זו, מככבת התקשורת בעמדות מפתח. הכתבים הפוליטיים שולים מלים ממחסן המיחזור המאובק והמרופט וכך גם תיראה, ככל הנראה, מערכת הבחירות הקמה עלינו. מערכה של עוד עיתונאים שמרפדים את דרכם לכנסת, ותעזבו אותנו מאג'נדה כי אין אג'נדה. מערכה של בעלי חזקה על כסאות בכנסת שהיצירתיות שלהם מתמצית בתחמונים ומניפולציות שלכולם מטרה אחת: להישאר בכנסת גם בקדנציה הבאה. אז מה עושים? לוקחים את אהוד אולמרט (הוא זכאי), מוסיפים קצת חיים רמון (הוא זכאי) בתיבול קורט דליה איציק (אשת העבודה שברחה כשהספינה איימה לטבוע, אבל מי מחפש נאמנות עכשיו?), בוזקים מלמעלה אבק כוכבים (יאיר לפיד) והנה עוגת הקצפת שהחבורה הזו רוצה להאכיל בה את הציבור.

תאכלו ותחנקו. כי מחר, אחרי שניבחר, נאשר את התקציב העושק, נהייה חותמת גומי לתועבת חוק ההסדרים במשק ונאשר תספורות לטייקונים. על הדרך, נאשר לעצמנו תוספות שכר והטבות, וגם לשרים. שלא יקטרו. ואם חלילה תפרוץ מלחמה? לא לדאוג. אהוד אולמרט (לבנון 2) יהיה שם ואולי גם ציפי לבני, שכשרת חוץ בממשלת אולמרט חתמה על הכנסת הכוחות הקרקעיים ללבנון.

החדשות, היומנים, המאמרים, הפרשנויות. השאלות הצדקניות בנוסח "האם התקשורת ממלאת את תפקידה" על רקע הידיעות על עוד ועוד עיתונאים שרצים, מה זה רצים – קורעים את האוויר כדי להיכנס לרשימה לכנסת: אולי זו תמצית הסיקור של הבחירות הקרובות. זה קל להצטרף למפלגה בתנאי שאתה סלב: אלה הם תנאי הסף. מעבר לזה, בעולם פוליטי ציני, מה זה משנה לאן אתה נכנס? העיקר להשתחל למקום ריאלי ברשימה.מה כל כך קשה לאמץ איזו סיסמא נבובה ולהיקלט במקום טוב עם פנסיה מסודרת? למול האלטרנטיבה של מעריב/ הארץ/ ערוץ 10 ותקשורת שעסוקה בעיקר בפיטורים של בעלי שכר הוגן, זה נשמע יותר ממפתה.

הדיונים התקשורתיים המשמימים על מערכת הבחירות הקרובה החלו כבר השבוע, בשלל פרשנויות שרובן ככולן מיחזור של תעשיית הראיונות ההדדיים של סלבריטאי התקשורת המחליטים עבורנו איך תיראה המפה הפוליטית, מסתמכים על סקרים ועוד סקרים ובא גואל למינה צמח. השבוע אמרו ניצחון סוחף לימין ובשבוע הבא נשמע, מן הסתם, איך כניסתו של אולמרט למערכה טרפה את הקלפים ואיך ביבי טעה מרה (פעם שנייה) כשיצא להרפתקת בחירות בביטחון מופרז.

אבל החברה שלנו אולי השתנתה. המציאות הוירטואלית הפועלת במקביל לערוצי התקשורת הרשמיים עשויה, יותר מתמיד, לתת את אותותיה במערכת בחירות זו. תחושת המיאוס של הציבור משלטון מסואב מצטרפת, אולי, גם לתחושת הגועל כלפי התקשורת הצינית והתוצאות עשויות להפתיע. כמו שאריה דרעי עשוי להפתיע. דרעי שבניגוד לאולמרט ורמון ריצה עונש מאסר: אם יתמזל מזלו והרב עובדיה יוותר עליו, דווקא דרעי הכריזמטי עשוי להסתמן כאופציה המועדפת על רבים בבחירות הקרובות: כושר ניתוח מבריק, עמדות מתונות, התחשבות בערביי ישראל, נקודת פתיחה מופלאה ונדירה לפתוח במשא ומתן עם הפלסטינאים. מי יודע? אולי הוא אפילו יצליח להרגיע את רפסאנג'ני.

ואפשר רק לקוות שבמציאות הפוליטית-תקשורתית הנוכחית, תהייה ההצבעה של רבים בבחירות הקרובות הצבעת נגד. נגד כל התחלואים של קשרי הון-שלטון-תקשורת, נגד אינטרסנטים ציניים שחושבים שהציבור מטומטם. הצבעת מחאה. הרי העם רוצה צדק חברתי. לא?

פורסם במגפון

כשערוץ 2 מפרגן לערוץ 1

כשערוץ 2 עושה מחווה לערוץ 1, התוצאה נראית בדיוק כמו… ערוץ 1. זה מה שקורה כשמנסים להחיות פורמט ישן של המעגל של דן שילון, מימי בראשית של הערוץ השני. שידורי קשת ניסו, אולי, לפרגן והביאו תבשיל חיוור ואפרפר כמו גפילטע פיש טובע בתוך ג'לי מתקתק.

ההחייאה המלאכותית של תכנית המעגל כשלה, אולי משום שמי שרקח את התבשיל היה בטוח שמספיק להניח את המצרכים המשובחים על השולחן, מה גם שהוא שכח לקנות תבלינים.

דן שילון הנחה, כמו פעם, ואירח את מוטי קירשנבאום, חיים יבין, יעקב אחימאיר, שרי רז ואיילה חסון. רשימה מכובדת של אורחים, שחייכו באדיבות זה אל זה וניהלו שיחה חסרת עוקץ, למרות שלכל אחד מהם יש הרבה מה להגיד על הערוץ הראשון, ניהולו, הפוליטיזציה שלו.

כשהבטיח להם שילון "הפתעה", הם היו בטוחים שמדובר ברפיק חלבי, מי שניהל ביד רמה, במשך שנים רבות, את חטיבת החדשות של רשות השידור ומי שדרכו ברשות נחסמה מרגע שהתקרב לכס מנהל הטלוויזיה. אבל רפיק חלבי לא היה שם, וגם לא עוד הרבה שמות בעלי פוטנציאל נפיץ, כמו, למשל, דורון צברי, המנהל מלחמת חורמה נגד הרשות.

מוטי קירשנבאום היה יוצר מדורת השבט המיתולוגית "ניקוי ראש", שעד היום נחשבת לסאטירה המחודדת ביותר שנעשתה בטלוויזיה הישראלית, ולימים מונה על ידי שולמית אלוני לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, תפקיד שלפי הגדרתו מאז, אפילו הרקולס אינו יכול למלא. חיים יבין, עדיין יפה הבלורית והתואר, בלי אף ניצן של שיער שיבה, מנסה לדייק את התבטאותו בערב המהפך של 1977 ואומר שהוא לא אוהב את הכינוי "מר טלוויזיה" והצופים כמעט קונים את מצגת ההצטנעות שלו.

אילה חסון מוכרת את עצמה כלוחמת ללא חת של החשיפה התקשורתית, שתפרסם כל מידע שיגיע לידיה ללא כל השפעה סמויה או גלויה של קשרי שלטון-תקשורת ושרי רז מנסה להגיד משהו למשתתפים. משהו חשוב למדי: שפעם, ברשות השידור, לאישה לא ניתנה הזדמנות לממש את כישוריה העיתונאיים.

זה היה די צפוי, הדיון בפרשת בראון-חברון-חסון, ההגשה של יבין. יעקב אחימאיר העז אפילו לתקוף את עמיתיו על החלחלה שאחזה בהם כשניצח מנחם בגין בבחירות 1977. מן הסתם היה מוסיף ומדבר על כך, אלא שלהפקה היתה אג'נדה של תכנית חייכנית, נינוחה, לא נשכנית.

הכל ברוח טובה, בנעימות, כאילו שברשות השידור לא שולט היום שלטון אימים, שמדיח אנשים על בסיס אישי, כאילו שקבלת ההחלטות ברשות אינה נשענת על מניעים לא ענייניים, כאילו שאין נפוטיזם במוסד הוותיק הזה וכאילו שפסו מן העולם כל קשרי הון-שלטון-תקשורת ונמחו ונעלמו מעל פני האדמה.

נוסטלגיה זה טוב. בחגים אפילו מרגיע לראות אנשים מנהלים ביניהם שיחה תרבותית, אבל כל המלים הטובות והמדויקות על כך שיש ברשות השידור אנשים מצוינים, שערוץ 1 עושה חדשות מעולות, לא חיפו על השיממון שנדבק לערוץ הראשון כמו עלוקה המסרבת להתנתק. היה אפשר לצפות בתכנית המעט פטרונית הזו כמין קריצת עין של קשת, ששידרה את התכנית תוך השראת רוח של מילוי חובה כנוע, מלווה בתזכורת מנצנצת ובוהקת שכל כולה הצהרה בוטה האומרת: אנחנו יותר מעניינים.

פורסם במגפון

מינוי חדש בערוץ 1: כתבת צבאית

פרסום ראשון במגפון

תשמעו תשמעו. אינסוף כתבות על החונטה השלטת ברשות השידור, על המינויים השערורייתיים, על הדרת עיתונאים ותיקים ומקצועיים. ביקורת של מבקר המדינה – והנהלת הרשות ממשיכה לדגול בסיסמה: הכלבים נובחים והשיירה עוברת.

לערוץ הראשון יש כתבת צבאית חדשה. אביטל בן משה, מי שהייתה עוזרת יו"ר הרשות אמיר גילת וכתבת צרכנות, הוזנקה לכסא היוקרתי של כתבת צבאית בערוץ 1.

בית רשות השידור: בנין ההנהלה במתחם שערי צדק בירושלים

"יפה שמקדמים נשים" אמר לנו במרירות עיתונאי בערוץ 1, "אבל תראו את מי ממנים לתפקיד כל כך חשוב".

ואכן, ערב מאבקי תקציב הביטחון, בתקופה של מתיחות סביב הגרעין האיראני ומצב ביטחוני נזיל עקב ההפיכות המתחוללות במדינות השכנות, מצב העלול להתפתח חלילה לתרחיש מלחמה, בוחר הערוץ הראשון למנות כתבת שכישוריה ויכולותיה בתחום הרגיש הזה לא עמדו למבחן. עיתונאים ברשות השידור אומרים, כי היא משמשת ככתבת בערוץ במשך פחות משנה: "אולי מדובר בכשרון עולה, מי יודע? ומה קורה עם אמיר בר שלום,הכתב הנוכחי? אולי הוא יהפוך לפרשן הצבאי, אחרי שיואב לימור פרש לטובת ישראל היום והגשת מגזין הבוקר של רשת? ואולי הוא יגיש את מבט, שמחפשת עדיין מגיש?" אומרים בציניות עובדים בערוץ.

עוד מינוי שעל אודותיו הגיע מידע למגפון הוא זה של הצלם דרור גרמי, שלדברי עובדים הוא נמנה בין מקורביו של האיש החזק ברשות, זליג רבינוביץ': גרמי הופך למפיק ה"יומן" שבהגשת אילה חסון. 

"העיקר שיש יד ניהולית שמזיקה כל הזמן. ברשות תוהים, מתי יבין ביבי ששלוחיו ברשות הם כושלים וידיח אותם?". שאלה רטורית שמשמיעים עובדים מיואשים ברשות הציבורית, הממומנת מכספי ציבור, אך מנוהלת בידי שכבת מנהלים הפועלים בה כבתוך שלהם. ירצו ימליכו, ירצו, ידיחו. וציבור הצופים? הוא יצטרך להשען על הדיווחים של כתבים שלא עברו הכשרה הולמת, גם במצבים קריטיים כמו מלחמה. המלה "שערורייה" נשמעת כמו קלישאה שחוקה, שאין בה כדי לתאר את רמת החומרה של מינויים חובבניים, שרובם ככולם נובעים משיקולים זרים.

בתגובה לידיעה על מינויה של בן משה נמסר מרשות השידור, כי "על-פי החלטת מנהל חטיבת החדשות, משה נסטלבאום, תצטרף אביטל בן משה לדסק הצבאי בחטיבת החדשות ותכין כתבות בנושא צבא וביטחון למהדורות החדשות וליומנים. אמיר בר שלום ימשיך בתפקידו ככתב הצבאי של הערוץ הראשון".

איזה סופרלטיבים לא נתנו לה, לקרן נויבך?

מי שמחפש את ההיגיון או את השיקולים הרציונליים ואפילו הפוליטיים אצל מנהלי רשות השידור המזנבים בנויבך זה תקופה ארוכה, עלול להתבדות ולהתאכזב מרה. הוא עלול לגלות שכל מה שמנחה אותם זה שיקולים אישיים צרים ממשפחת האהבות והשנאות. די ברור עכשיו ש"הם מנסים להראות לה מה זה".

 כותרות הימים האחרונים בענייני מדיה בעיתונות וברשתות החברתיות, מקדישות את חלק הארי של תכניהן למתחולל בתכניתה של קרן נויבך סדר יום. תכנית המשודרת ברשת ב' ומוקדשת, בעיקר, לנושאים של עוולות חברתיות.

נגד נויבך ננקטה מסכת צעדים המדיפים ריח רע של נקמנות אישית, החל מהצעד של הדחתה מהגשת מבט שני וכלה בניסיונות בלתי פוסקים לעשות בתכניתה שינוי גנטי על ידי הדחת צוות התכנית, על ידי דחיקת רגליה של נויבך עצמה או על ידי שבירת רוחה.

 

צירוף מנחה אורח לתכנית רדיו הוא צעד לגיטימי. אפילו הניסיון לייצר פינג-פונג לעומתי בין שני מגישים יכול להתקבל כשיקול דעת מקצועי מרענן, המצביע על שאיפה לשיפור החוויה הרדיופונית של המאזינים. זאת ועוד, אין בשיטה הזו חידוש מהפכני. אחת מתכניות הרדיו הפופולריות של רשת ב' בעבר היתה זו שהוגשה על ידי הצמד שלום קיטל וגבי גזית, שישבו בשני אולפנים שונים, ריאיינו בצוותא והחליפו ביניהם רשמים ואף עקיצות ומהלומות מילוליות.

לכן, ההו-הה התקשורתי שהתעורר בעקבות ההחלטה לצרף לנויבך את מנחם בן, היה גם הוא נגוע באותה גישה צדקנית שמתעוררת כל אימת שפוגעים במי שהוא "משלנו". ונויבך היא, בלי ספק, משלנו. והרי ברור לגמרי שאם היתה מתקבלת בגלי צה"ל החלטה לצרף מנחה אורח לאחת מתכניות האקטואליה, איש לא היה מטריח את עצמו בשאלה הנוקבת מדוע זה קרה ומה המניעים לשינוי.

מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ומנהל הרדיו מיקי מירו (צילום: ציפי מנשה)

ובכל זאת, הסיפור של סדר יום שונה בגלל הרדיפה האישית נגד נויבך. פרשנים ניסו לייחס זאת לעמדותיה הפוליטיות, ואולם לא שמעתי את נויבך משמיעה דעה פוליטית אישית במסגרת תכניתה, אלא אם נאמץ את האמרה שטבעו הפמיניסטיות, לפיה "האישי הוא הפוליטי והפרטי הוא הציבורי" . נויבך עוסקת בתכניתה הרבה באישי ובפרטי: היא מטפלת בנפגעי הביורוקרטיה המנוולת, היא מראיינת אנשים ששואפים לטייב את החברה שלנו. אז למה מנסים לסתום לה את הפה??
אליעזר יערי תולה זאת בנשיותה. אחרים, כאמור, מייחסים זאת לעובדה שהיא נחשבת שמאל. לא הייתי פוסלת על הסף את הרעיון שהדבר נובע מהיותה אישה דעתנית, ואולי מזה שמישהו סימן אותה, כי הוא לא סובל אותה ואולי אפילו יש לו סיבות טובות לא לחבב אותה. כל זה, כאמור, לא היה צריך להכנס לשיקולי המערכת.

הדרך המחטפית שבה בוצע המהלך היתה לקויה, ומליאת רשות השידור שנבהלה מעוצמת התגובה הציבורית מתחה על כך ביקורת קשה. יש דרך לעשות שינויים בתכנית רדיו או טלוויזיה. אולי סיעור מוחות עם נויבך, עם ענת דוידוב המגישה את התכנית פעם בשבוע ועם מפיקות/עורכות התכנית היה מוביל לאותה תוצאה שההנהלה שאפה אליה? במקרה כזה, השינוי היה נעשה בהסכמה, מתוך הבנה הדדית. המראיינים האורחים היו נבחרים בקפידה ולא כמו במקרה של מנחם בן, בצורה של המצאת קופירייטינג גחמנית שאפשר להתווכח איתה. מאיר עוזיאל, למשל, שהצטרף היום אל נויבך לשעה היחידה שבה שודרה התכנית, עשוי להיות מגיש ראוי לכל הדעות.

לא מפתיע לגלות, שגם התגובות למהלך מצטיירות מיידית כמתווה של עמדה פוליטית של הדובר. פרופ' אלי פולק, ראש האגודה לזכות הציבור לדעת, למשל, בירך את הנהלת רשות השידור על הצעד:

"תכניתה של נויבך הייתה, לאורך השנים, בעלת אופי אידיאולוגי מאוד מסוים וצר. הנושאים שבחרו נויבך וצוותה להעלות לסדר היום, הרכב המרואיינים והיחס אליהם לא שיקף כראוי את מגוון הדעות בציבוריות הישראלית. גברת נויבך הביעה בתכנית לא אחת את עמדתה האישית. אין בכך רע לכשעצמו, אך כאשר מגיש תכנית עושה זאת במשך שנים עולה השאלה הנוקבת – מדוע דעתו של המגיש חשובה יותר מדעתו של כל אדם אחר. וכן האין בכך פגיעה בצורך להביא את מגוון הדעות הרווחות בצבור? ראוי במקרים אלה לאזן, להביא קולות אחרים ויש לברך על כך ולקוות שהשינוי יחול גם על תכניות נוספות ברשות השידור… מי שאיננו מכבד את דעת זולתו ואף אינו מבין שבמיוחד בשידור הציבורי חובה לאפשר פלורליזם תקשורתי אין לו מקום בשידור הציבורי. ההחלטה להוסיף מגיש נוסף לצד גברת נויבך היא צעד חשוב במיגור איי חוסר האיזון שנותרו ברשות השידור. האגודה לזכות הציבור לדעת מחזקת את ידיכם במהלך הזה, ומצפה לראות מהלכים נוספים ברוח זו. חרף מקהלת המוחים, בטוחני שמאחורי התוכן של מכתב זה יתייצבו רוב אזרחי ישראל ורוב צרכני התקשורת".

אגודת העיתונאים בירושלים פרסמה, מאידך גיסא, את מחאתה על המהלך החד-צדדי, בו היא רואה סכנה לקיום השידור הציבורי. האגודה היא שהחליטה על השבתת שעה מהתכנית ששודרה הבוקר ועל המשך עיצומים בימים הבאים, ויצאה בקריאה למליאת רשות השידור ולוועדות התוכן והאתיקה:

 "להתערב מיידית בנעשה ולהציל את קול ישראל ובעיקר את רשת ב' מההידרדרות המקצועית הפוגעת קשה בחובתנו לספק שידור ציבורי איכותי: עובדי קול ישראל יוצאים למאבק על דמותו המקצועית של הרדיו הציבורי בעקבות שורה של צעדים שבהם נקטה ההנהלה בחודשים האחרונים, תוך פגיעה ברשתות השונות ובהן בקול המוסיקה ובתחנת הדגל רשת ב'. בין הצעדים התמוהים וחסרי ההיגיון המקצועי, הדרתם של מגישים, כתבים ועורכים מתפקידיהם בנימוקים חסרי שחר, ניסיונות למנוע ממגישי תכניות הצגת פתיחים אישיים, ביטול טורי הדעה ביומן הצהריים ביום שישי, חיסולה של רצועת אחר הצהריים בהחלטות תזזיתיות חסרות פשר והתוצאה – יומן ערב מרוט, יומן ספורט גוסס, ענת דולב אבודה, ומאזינים נבוכים העוברים למקומות האחרים. המתתה של תכנית הדגל "הכל דיבורים" לאחר עזיבתו של ירון דקל, ובהיעדר מינוי של מגיש קבוע דומיננטי ואיכותי.
ההנחתה האחרונה של מגישים אורחים כביכול לשם "איזונה" של "סדר יום" היא הפארסה בהתגלמותה. לאחר משוב שופע מחמאות עם המנהלים, צצו לפתע יש מאין תלונות על תפקודה ואופן ההגשה של קרן נויבך, והוחלט כלאחר יד על הצמדת מראיינים מאזנים. לא נעשתה התייעצות אמיתית עם נויבך, והמראיינים הונחתו על ראשה ללא תיאום וללא הצדקה מקצועית או אחרת למעט אינטרסים זרים. יש להנהלה סמכויות, ויש דרכים לממש את אותן סמכויות, כאן זה לא נעשה.
שלא יבלבלו אתכם בטענות על מחנאות או גורמים אינטרסנטים, כל בר דעת מכל כיוון, דיעה או צד בקשת רואה את הנעשה נכוחה והביקורת מגיעה מכל עבר" נמסר בהודעת אגודת העיתונאים.

הנהלת רשות השידור שחררה, מצדה, תגובה לקונית האומרת: "רשות השידור מביעה צער על כך שהשידור הושבת ונפגעו המאזינים. חבל שיוזמי המהלך הזה אינם מוכנים לקבל פלורליזם בשידור ואינם מגלים סובלנות למגוון הדעות כפי שיאה וראוי לשידור ציבורי".

פורסם במגפון