הילדה כבר נשכחה

כמה שהתקשורת מרוכזת בעצמה. כמה שהיא ערלה לסיפור עצמו. לאמת. לאמת הנוראה במקרה הזה של אונס ילדה בת שבע. אתם תופסים?

התוודעתי לכך שוב במהלך השבוע האחרון, מאז פורסמה הידיעה על אונס הילדה בת השבע. היה שווה לנתח את הניסוחים במהדורות החדשות. את הביקורת הלגיטימית, החשובה והנוקבת על עבודת המשטרה בחקירה. את תיאור העצור בפרשה כקרבן תמים. ומנגד, את זעקת המשפחה. את זעקתה האילמת של הילדה שעדותה נבלעה בים הספקולציות, עד שלא נותר לה מקום במשחק התקשורת נגד המשטרה, כי הרי זה העיקר, לא?

סיפור האונס האכזרי התעמעם לטובת מאבק הכוחות של "העיתונות החוקרת".

זה הדליק לא במעט את אותה נורה שבה הקרבן הופך לסיפור משני, חסר חשיבות בפרשה שבה העיקר הוא מאבק, פוליטי בעיקרו, ותחרות בין עיתונאים. כל מי שעוסק בעיתונות, מכיר היטב את מסכת הלחצים ואת התחושה הזו של הצורך "להוכיח את עצמי", לחשוף ראשון את הסיפור. במקרים רבים, העיתונאי יודע שהעורך שלו בעיקר מעוניין ביצירת גלים. אמיתות הסיפור הופכת להיות משנית. והעיתונאים נופלים, לא אחת, קרבן למאבק המסנוור הזה שבו העיקר הופך להיות השאלה "למי יש יותר גדול". וכך, אצים לפרסם ידיעות לא בדוקות עד הסוף וליצור בציבור תחושה – שלעתים עלולה להיות כוזבת, כאילו הקרבן הוא האיש שנעצר בגין עבירה שאולי ביצע- ואולי לא.

ביום שישי, ביומן של אילה חסון, הועלו רשמים חזקים לפיהם הילדה זיהתה בוודאות את האנס ומסרה תיאור מפורט של מעשיו. נשאלת השאלה למה עיתונאים אחרים לא נחשפו לאותה עדות מצמררת לפני שפרסמו דברים המצביעים, כביכול, על חפותו של העצור.

כמה תמימות יש בתפיסת האגו של כל אותם עיתונאים – בכל ערוצי התקשורת, שפרסמו חלקי שמועות כי אצה להם הדרך. נראה שהם לא שאלו את עצמם למי יש אינטרס ללבות את השיח הזה, שבו "הנאשם" הוא פלסטיני. מה שמשמש כר פורה לתיאוריות קונספירציה, העללת עלילות שווא ועוד תופעות בזויות שהפוליטיקה הישראלית עושה בהן שימוש תכוף – ומנצחת, כי התקשורת משתפת פעולה, מבלי לשאול את השאלות החשובות באמת.

ובשולי הדרך, יש ילדה קטנה.