חלם זה "כאן" תאגיד השידור

בממלכת חלם אנשים קמים בבוקר בירושלים, נוסעים למודיעין כדי להחתים שעון נוכחות וממשיכים בדרכם לתל אביב כדי לעבוד. אחר כך, הם חוזרים על אותו מסלול בכוון ההפוך.

ירושלים, "בירת הנצח של ישראל" (זוכרים?) צריכה להיות, החליטה הממשלה, המרכז של עבודתם, אבל שיהיה. עד עכשיו חשבנו חיובית. חלם. לא זדון חלילה שמטרתו לייאש אותם ולגרום להם לוותר על מקום העבודה שלהם. אחרי הכל, הם המעט שנותר אחרי שחבריהם פוטרו ונשלחו לגמלאות ואחרי שעוד חלק מהם התפטר מרוב ייאוש.

זה לא סיפור בדים. למעשה, זה מה שקורה בתאגיד השידור שהחליף את רשות השידור הציבורית הוותיקה.

חלמאות או ניסיון חיסול, תקראו לזה איך שאתם רוצים. תאגיד השידור שהוקם במטרה להחליף את רשות השידור משחזר את החוליים של הרשות ומצליח אף להתעלות עליהם. החלטות שנויות במחלוקת, שלא לומר תמוהות, ומסכת התעללויות בעובדים הוותיקים של רשות השידור שהתאגיד אולץ להעסיק והנה, תוך שנתיים זה הצליח להם. 350 מתוך 700 העובדים התפטרו.

הצליח למי? מן הסתם למי שחיפש בעבר את רשות השידור בפינה וכנראה לא כל כך מרוצה מהתינוק החדש שיילד.

יש בזה משהו אובססיבי, במסע לחיסול השידור הציבורי. יש בו סממנים מוכרים ולא חביבים של תחמנות שמיועדת לגרום לאנשים להרים ידיים וללכת הביתה וכשזה לא הולך, מנסים מהלכים כוחניים יותר.

רוצים דוגמאות? אז הנה, תתכוננו לצחוק או לבכות:

המעבר למשכן הקבע בירושלים : כפי שמחייב החוק , אמור להתרחש עד אוגוסט השנה כאשר הוא נדחה כבר פעמים מספר .מתברר שהבניין שהתאגיד רכש בסכום עתק שיכול להגיע ל 120 מיליון ש"ח אינו מכיל חלל גדול מספיק להקמת אולפן טלוויזיה ראוי בגלל העמודים התומכים. מתברר גם שאין מקומות ישיבה מספיקים לכל העובדים, על כן הועלה רעיון להעביר את הטלוויזיה בערבית לחיפה…כלומר להעמיד כ 25 עובדים עיתונאים ועיתונאי הפקה שהם ירושלמים בפני עובדה : עבור לחיפה או התפטר. בינתיים, המועצה חזרה בה מההחלטה השערורייתית הזו. עד להודעה חדשה העובדים יישארו בירושלים.

החוויה הקפקאית של עובדי הרשות לא תמה בכך: בגלל תכנון לקוי של המעבר לירושלים אותם עובדים ירושלמים נאלצים לנסוע כל יום לתל אביב , לשם הועבר האולפן זמנית, ובחזרה. בדרך, תאמינו או לא, ההסעה עוצרת במודיעין כדי.. שהעובדים יחתימו כרטיס נוכחות. כל ההצעות שהציע הוועד להקל על העובדים הללו ,כגון החתמת נוכחות באפליקציה , נדחו על ידי ההנהלה בנימוק שהאוצר לא מאשר זאת.

תאגיד השידור הציבורי קם כידוע בעקבות חוק של הכנסת מ 2014 שפירק את רשות השידור, ביטל את האגרה והקים תאגיד שידור ציבורי חדש. התאגיד הוקם בתקצוב מלא של משרד האוצר העומד על כ- 750 מיליון שקל בשנה. צעד תמוה שעורר התנגדויות בגלל העברת השליטה על השאלטר לממשלה ולעומד בראשה. המחוקק דחה בזלזול את הטענות, בהן אלו של אגודת העיתונאים בירושלים, בדבר סכנה לפגיעה בחופש העיתונות.

תהליך החקיקה הובל באגרסיביות ובנחישות, העיקר לקבור כבר את רשות השידור. עד כדי כך היה דחוף לממשלה ליישם את ההחלטה, עד שזימנה ישיבה בהולה של הכנסת בפגרה שחלה באחר הימים הקשים של מלחמת צוק איתן, כדי להעביר את ה"החלטה החשובה".

ההחלטה עברה, והיום, שנתיים לאחר שהתאגיד החל לפעול, לא "חומה סינית" נגד מעורבות ממשלתית כפי שהובטח בעת הקמת התאגיד, ולא נעליים. המסר הפוליטי התחדד לאחר הבחירות האחרונות: הפוליטיקאים בראשות נתניהו , שלא לילד הזה פיללו, מאיימים גלויות בקיצוץ תקציב התאגיד ואף בסגירת חלקים ממנו.

חג פסח לא כל כך שמח עובר על העובדים שמבינים שההסכם הקיבוצי המובטח מדשדש כאשר המסר לעובדי רשות השידור שנקלטו בתאגיד חד וברור:

לכו הביתה. מה, אתם עיוורים? לא שמעתם התבטאויות על איך רוצים להיפטר מכם? תבינו כבר את הרמז העבה. אתם לא רואים שלא רוצים אתכם? משפילים אתכם, אוכלים לכם את הלב עם משכורות עתק ל"טאלנטים" שההנהלה חפצה ביקרם, ומוציאים את התקציב על הפקות חוץ יקרות של מקורבים כמו קודה תקשורת של רם לנדס, זוכרים? האיש שניסח עבור הממשלה את המניפסט לסגירת רשות השידור.

ואם לא די בעיוותי ובפערי השכר הקיצוניים, הרי העובדים מאוימים יום יום באמצעים אורווליאניים כמו שימועים תכופים ועוד אמצעים של בירוקרטיה זולה.

הרס רשות השידור לא מתמצה רק בשידורים הפופולאריים של קול ישראל בעברית וערוץ 1. אחד התחומים שהטיפול בהם התמסמס הוא נושא השידורים בפרסית, שבתקופת רשות השידור פותחו והגיעו למיליוני אוזניים איראניות (כששה מיליון לפי אחד המקורות) .

לאחר תקופה ארוכה שבה התעלמו בתאגיד מהתחום, פתחו שידורים של רבע שעה ביום, במקום שעה שהייתה נהוגה קודם והובלה על ידי מומחים בכירים בתחום. אלה אינם מועסקים בתאגיד.

לפני כשנתיים (מאי 2017) כתב מנשה אמיר, שהיה בעבר מנהל קול ישראל בפרסית ומבכירי הפרשנים  בתחום, מאמר שפורסם בעיתון "ישראל היום:

"אם יפרוץ מחר עימות צבאי עם איראן, מדינת ישראל לא תוכל לפנות ישירות לאיראנים, כבעבר, כדי להסביר את מניעיה.

בתהפוכות שכללו את חיסול רשות השידור והקמת התאגיד החדש, "שכחו" המנהלים לשבץ גם את השידורים בפרסית. קולה של ישראל לא יישמע יותר מעל גלי האתר ברחבי איראן.

לפני 60 שנה הורה בן־גוריון על הקמת התחנה.. לפני כמה שבועות פנה בנימין נתניהו אל אזרחי איראן על ידי וידאו, במסר שישראל מפרידה בין העם האיראני הרוצה בשלום, לבין המשטר האיסלאמי שקורא לחיסול מדינתנו. קול ישראל בפרסית היה אמצעי המדיה היחיד שאיפשר פרסום נרחב לדברי הידידות של נתניהו ותרם לחיזוק מעמדה של ישראל. האמצעי הזה כבר חדל מלהתקיים ואין לישראל כיצד לתקשר עם אזרחי איראן.

..לפי עדותה של אשתו, חומייני היה מאזין נאמן לשידורים מישראל. מנהיגי איראן אחרים הגיבו לא פעם לדברים ששודרו בקול ישראל – דבר המעיד שגם הם בין המאזינים; ובזמן מעצרם של 13 יהודים באיראן באשמת ריגול למען ישראל, לשידורים מירושלים היה משקל רב בהצלתם מעמוד התלייה.

תכנית זו (קול ישראל בפרסית) מתחרה בהצלחה עם שידורי BBC וקול אמריקה בפרסית – שתי מעצמות בהעברת שידורים לתוך איראן, בעלות תקציבי ענק. עשרות ערוצי טלוויזיה בינלאומיים באו לאולפנים בירושלים כדי להכין כתבות על הדו־שיח הישיר והמרתק שמתנהל בין מגיש התכנית "קולכם בקול ישראל" מירושלים עם המאזינים ברחבי איראן.

משבוע שעבר נדם קול זה, וישראל איבדה את מנוף ההסברה היעיל והישיר שלה כלפי אזרחי איראן. התאגיד החדש מחסל בכך את המפעל המפואר שהוקם ביוזמתו של בן-גוריון".

 

ברי בר ציון שניהל את רשות השידור בפירוק במשך כמעט ארבע שנים, נשא באחרונה מילות פרידה  מצוות הפירוק. היה לו די זמן להתחקות אחר המניעים המעוותים שהובילו לפירוק הרשות – מפעל מפואר שהוא ועובדיו הוקרבו למולך בגלל הנהלה כושלת ומקורבת לצלחת.

 

"למעלה משלוש וחצי שנים ניהלתי את רשות השידור (בפירוק). שנה ושני שליש כארגון המדיה הגדול במדינה עם שתי חחנות טלוויזיה ושמונה תחנות רדיו פעילות , ועוד שנה ושני שליש כמפרק של אותו ארגון, לאחר שחדל משידוריו על פי חוק.

תם פרק.

כשהוצע לי על ידי הכונס הרשמי לנהל את הרשות, דובר על חצי שנה של אקורד סיום ואז סגירה.

ובמדינת ישראל כמו במדינת ישראל – מהארכה להארכה – חצי שנה הפכה ליותר משנה וחצי.

תארו לעצמכם שהודיעו לכם שמקום העבודה שלכם עתיד להיסגר בתאריך מסוים.

אך הוא אינו נסגר.

ובמקום זאת כל כמה חודשים דוחים את תאריך הסגירה.

אין לכם מושג עד מתי, אינכם יודעים אם מחרתיים תהיה לכם עבודה, חברים מסביבכם עוזבים, עמיתיכם בארגונים מקבילים יורדים עליכם, מקבלי ההחלטות אומרים לכם שיתמכו בכם, ולמחרת שלא יתמכו, ואז שוב כן, ואז אולי…

ובעולם הזה התנהלנו יחדיו.

במהלך שנתיים ויותר עבדו אנשי רשות השידור בתנאי חוסר וודאות מתמשכים. חוסר וודאות לגבי מועד הסגירה, לגבי הדחייה הבאה בסגירה שתהיה או לא תהיה, אי וודאות לגבי עתידם התעסוקתי – מי יועסק ומי לא. ולפעמים גם הייתה אי וודאות תקציבית..

במהלך ניהולי את רשות השידור פרשו חמש מאות איש שהם שליש מעובדיה.. .מאידך, לא חסכנו ולא עצרנו את ההוצאה בתחום התוכן האיכותי. ההיפך הוא הנכון! לא הייתה יוזמה אחת בת ביצוע שנגעה לתכנים אשר סירבתי לה.

והתנהלותנו זו נשאה פרי – בצד התקציבי הפחתנו בתקופה זו את ההוצאה השנתית מכ-830 מיליון ₪ לכ-615 מיליון לשנה.

אך התנהלותנו נשאה פרי גם בתחום החשוב באמת – תחום התוכן.. יכולתם של עובדי הרשות להפיק שידור מקצועי ואיכותי אשר הלך והשתפר מיום ליום, למרות השינויים התכופים ולמרות תנאי חוסר הוודאות – ראוייה להערצה.

בניגוד לתדמית הגרועה שהייתה אצלי קודם לכן לעובדי הרשות (כמו לחצי עמישראל), גיליתי גרעין ענק של עובדי שידור ציבורי, חדורי להט עבודה ותחושת שליחות מקצועית. בכל המקצועות שברשות מצאתי כישרונות מקצועיים יוצאי דופן ונכונות לעשייה. הם עבדו עד הרגע האחרון והגיעו בעשייתם עד ליום השידורים האחרון – בראש מורם.

 

והיתה גם המחצית השניה של ניהול הרשות – לאחר תום השידורים.. ביום בהיר אחד פוטרו למעלה מאלף אישה ואיש. כזכור, לפני כן פרשו חמש מאות נוספים ולצידם היו עוד מאות רבות של גמלאים.

עם עשרות סוגי העסקה, וגילאים, ומדרגי שכר, ותכניות פרישה ופנסיות רגילות ופנסיות גישור – כל אחת מהם – עולם ומלואו – והיה צריך לדאוג להם.

והיה צריך להכיל אותם ואת כאבם ואת תסכוליהם. שהרי מדובר במקבץ גדול של אנשים שעברו תקופה קשה והגיעו לרגע הזה עם פוטנציאל נפיץ –

והצוות שעסק בכך – שבעצמו פוטר יום קודם – הוכן למשימה ועמד באתגר באופן מעורר השתאות. והצוות הזה לא נשבר גם ברגעים קשים. .

ובמקביל היינו מופקדים על מבצע לוגיסטי של פינוי 15 מתחמים ברחבי הארץ ובהם ציוד בכמויות בלתי נתפסות.

רובכם אנשי רשות שגויסו מחדש למלאכת הפירוק. נטלתם חלק בפירוק המקום שהיה לכם בית – חלקכם עבד ברשות שלושים וארבעים שנה ".

פורסם במגפון

 

מאת: ora21

אורה עריף כץ. עתונאית, כותבת, ספרנית. עוסקת בחקר תרבות, תקשורת ועולם ההשקעות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s