שמשיה ישנה בדרך מפריז לירושלים

זה קרה לי שוב, בעודי קוראת את ספרו הלא פשוט של אנטוניו מוניוס מולינה "ספרד". עוד רגע מזוקק ונדיר של הארה. מה שאני מכנה "מלים אלמותיות".

שם, בעמוד 143 של הספר (עם עובד, 2001. תרגום: פרידה פרס-דניאלי) אומר מולינה

"היכן שהוא, ברגע זה ממש, מישהו מספר למישהו משהו שקשור קשר אינטימי אלי, משהו שהיה עד לו, לפני שנים ושאני אפילו לא זוכר, ומאחר שאיני זוכר, אני נוטה להניח שאינו קיים לגבי שום אדם, שכמו שנמחה מזכרוני כך נמחה לחלוטין גם מהעולם.

חלקים ממך מוסיפים להתקיים בחייהם של אחרים כמו החדרים שגרת בהם ועכשיו גרים בהם אחרים, תצלומים או מזכרות יקרות שהיו שלך וכעת אדם זר נוגע ומסתכל בהם, מכתבים שמוסיפים להתקיים בזמן שמי שכתב אותם ומי שקיבל אותם ושמר עליהם מתו זה כבר.

הרחק ממך מספרים פרשות מחייך ואתה מומצא בהן, בדיוני לא פחות מדמות משנית באיזה ספר, עובר אורח בסרט או בסיפור חייו של מישהו אחר".

באחד הטיולים הרגליים בפריז, ממש לא מזמן, מצאנו מונחים ברחוב , לא רחוק מביתו של בלזאק, ליד פתחו של בית, חפצים רבים. מה שנראה כמו עזבון שפונה לטובת דיירים חדשים. המון תקליטי ויניל ישנים. ספרים, מגזינים. הייתה שם שמשיה גנדרנית ומסולסלת. לקחתי אותה למזכרת וסחבתי אותה ארצה למרות שלא נכנסה לשום מזוודה. שאלתי את עצמי, מי הייתה זו שהסתובבה איתה ברחובות פריז? התחלתי לחבר לעצמי סיפורים בראש. אינספור סיפורים. בדיתי את דמותה סביב אותה שמשיה. השארתי בדירה בפריז חפצים, אפילו ספרים משומשים שקניתי בדוכן בסן מישל בעשרים סנט, אבל לא יכולתי להיפרד מהשמשיה.

מאת: ora21

אורה עריף כץ. עתונאית, כותבת, ספרנית. חוקרת תרבות (תואר שני)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s