ש"י עגנון: סיפור לא פשוט

במוצאי החג הראשון של סוכות צפינו בחלקו הראשון של סרטה של איטה גליקסברג "ש"י עגנון – מוקדש לנוות ביתי" (ערוץ 1) ובאמצע הדרך, עוד לפני הקרנת החלק השני של הסרט, הצפויה במוצאי שמחת תורה, סיפרה היוצרת, איטה גליקסברג למגפון, על התהליך שעברה עם הסופר המת.

רשות השידור מתגאה ביצירה הזו, המעלה על נס את החיים מאחורי הקלעים של הסופר שהיה הרבה יותר מ"שרייבער" (כותב), כפי שכינה אותו בעלומיו אביה של אסתר, אשתו.

איטה גליקסברג יצאה למסע עם חתן פרס נובל לספרות הראשון והיחיד מישראל, ש"י עגנון ועם משפחתו. עם אשתו המתה ועם ילדיו הנושקים לגיל מאה. ילדים שחיו בצלו של אב ששמו השני יכול להיות מורכבות, גאונות, אגואיזם ואגוצנטריות, עומק חשיבה, הגות וידע בצד נבירה ברגשות וביחסי אנוש ומודעות למצבים אנושיים פעוטים לכאורה. גליקסברג עדיין חיה בתוך הסרט, מתקשה להיפרד. תוך כדי עבודה, שנמשכה שלוש שנים, היא גילתה את העומק של ש"י עגנון וצללה לרבדים העמוקים של יצירתו.  אם אלה מאתנו שלמדו לבגרות את "תמול שלשום" זוכרים ממנו בעיקר את הכלב המשוגע בלק, ופחות את המשמעויות העמוקות של כל מילה, כל משפט שנשזר בקפידה כשהוא מגלם בתוכו שכבות שכבות, בהן כאלו הלקוחות מהפסיכולוגיה, מתורת החלומות ואחרות השאובות מתורת הנסתר, הרי עבודה על עגנון חייבה את יוצרת הסרט להיכנס לעומקם של דברים. כך גם למדה להבין את הצורך שלו בשקט ובריכוז מוחלט שגבו מחיר ממשפחתו, ובעיקר מאשתו אסתר, הלא היא נוות ביתו, (או שלא?) שהתמסרה, כך נראה, מרצון.

הסרט "ש"י עגנון – מוקדש לנוות ביתי" המוקרן בשני חלקים, מציין מאה שנה להיכרות עגנון (שמואל יוסף צ'צקס) עם אסתר-אסתרליין, שסיפרה בשנת 1966 בראיון רדיופוני לרגל זכייתו של עגנון בפרס נובל, על היכרותה עמו בשנת 1913.

אסתר עגנון, באדיבות חמדת עגנון

אילת ליבר, שניהלה את בית עגנון ונמנתה בין המרואיינים לסרט, אומרת שם: "הדבר העצוב הוא שיש אותה, שהיא הקרבן של היצירה הזאת". גם אם הסרט עשוי  להצטייר לצופה כהומאז' לאסתר, רעייתו של עגנון, על מסירותה ועל הקרבתה, הרי גליקסברג מבקשת לתקן את הרושם העשוי להתקבל כאילו הסרט מבקר את התנהלותו של הסופר עגנון , שעה שמביטים בה על רקע גדולתו. גליקסברג אינה חולקת את רגשות האנטגוניזם המתעוררים כלפיו בעת הצפייה בסרט וגם לא את הביקורת על ה"קורבניות" של אסתר.

– האם יחסך אל עגנון השתנה בעקבות עשיית הסרט: האם במהלך העבודה התפתחו בך רגשות שליליים כלפיו בעיקר בגלל יחסו לאשתו אך גם בגלל יחסו לילדיו, או שאולי רגשות ההערכה שלך כלפיו כיוצר גברו.

 – "ההיכרות המחודשת שלי עם עגנון במהלך העבודה על הסרט נעשתה בשלב בוגר מזה שבו למדתי  את כתביו. הפעם הייתי מצוידת בכלי עבודה דוקומנטריים. לא רק שהערצתי אליו גברה אלא גם הבנתי את מצוקתו כאמן-יוצר שמחויב טוטאלית לעבודתו וכאדם בוגר שחי במודע את תחושת הכמיהה למימוש ואת תחושת ההחמצה הקבועה".

"את דמותה של אסתר לא העליתי מטעמים פמיניסטיים. עגנון חידש בספרות העברית את הרומן הפסיכולוגי. הוא הפליא לתאר דקויות ביחסים בין המינים ובחיי נישואים. ב'סיפור פשוט' הירשל משתגע ומטופל ע"י ד"ר לנגזם כדי לשמר את הנישואים".

"הנישואים הלא שגרתיים לאישה כל כך מיוחדת הביאו אותי, כדוקומנטריסטית, ליצור תשתית של  שלושה  מעגלים: הזוגיות בחיים, הרומן הפסיכולוגי והתפיסה הקבלית. בשלושת המעגלים האלה מתקיימת חוקיות של כמיהה למימוש ושל החמצה. לדעתי, שלושה מעגלים אלה ניזונים זה מזה".

בהקשר זה, של החמצה, נבחר ציטוט מטלטל מדברי עגנון: "אני קבצן של אהבה שנקרע לו תרמילו והוא מניח את האהבה בתוך תרמיל קרוע": דברים שבהם מוצאת יוצרת הסרט ביטוי לחיים בצל כתיבה (או כתיבה בצל חיים), שיש בהם כמיהה מתמדת ותחושה קבועה של החמצה.

ש"י עגנון, באדיבות אמונה ירון

 – האם חשת אמביוולנטיות ביחס כלפי עגנון?

– "מאוד הבנתי את עגנון וליבי יצא אליו. כל חייו היה צריך להוכיח את עצמו בעבודה קשה".

– צפיתי בסרטך כהומאז' לאסתר. מה חשת כלפיה? כלפי הכניעות שלה והוויתור שלה על עצמה: האם את רואה זאת כהרואיות או כ"פראייריות" או אולי את רואה זאת בצורה אחרת. האם המקום שנתת לה בסרט מבטא את תחושותייך כלפיה.

– "אני חושבת שאסתר בחרה בחיים מעניינים ולכל צורת חיים יש מחיר. אני בהחלט מזדהה עם בחירה זו".

 לדברי גליקסברג, החלה בעשיית הסרט לפני כשלוש שנים בעידוד מנהל מחלקת התכניות יואב גינאי וכחלק מתפיסת העולם שלו לגבי יעוד השידור הציבורי. מיד עם ראשית התחקיר היא פנתה למנהלת בית עגנון אז, אילת ליבר, ולילדיו של עגנון, אמונה וחמדת. "החיבור והאמון ביני לבין בני המשפחה היו מיידיים", היא מספרת.

איטה גליקסברג (צילום: ויקטוריה דולינסקי)

 וברשות השידור כמו ברשות השידור, אי אפשר בלי סיפור רקע: "הקונספציה לסרט נבנתה בזמן קצר. היה עיכוב של כשנה לקבל אישור להפקת הסרט משום שחבר של המנכ"ל הקודם "חמד" לעצמו את הסרט כששמע שאני עובדת עליו", מספרת גליקסברג. חלפה שנה מבוזבזת ואז אושר הסרט, רק לאחר חילופי ההנהלה.

למרבה המזל, גלגלי הביורוקרטיה לא הצליחו לחבל לחלוטין בתוצר הסופי כי הבת והבן המתבגרים של עגנון, בשנות התשעים לחייהם, שבריאותם אינה תמיד במיטבה, צולמו עוד בראשית התהליך וכך הצליחה גליקסברג להציל מידע וראיונות שמאוחר יותר לא היה אפשר לתעדם. במשך תקופות ארוכות, היא מתארת, לא היה ניתן לראיינם על אף הרצון הטוב שלהם ומודעותם לחשיבות הנצחת הוריהם. "הכנות שלהם כבשה אותי עד כדי כך שלעתים חשתי צורך לגונן עליהם ולא לפרסם כל מה שסיפרו לי".

ובכל זאת, נשמעים בסרט דברים שלהם, כשהם מתארים את בחירת הוריהם לחיות בשתי קומות נפרדות ואומרים על יחסי הזוגיות של הוריהם: "הייתה אהבה גדולה אבל גם אי הבנה גדולה" או כשאמונה ירון אומרת על אמה משפט קשה: "היא לא נתנה לנו די אהבה. היא אמרה שילדים הם כדי לראות אותם, אבל שלא יפריעו".

מלאכת עריכת הסרט ארכה שנה בשל מורכבות החומרים והצורך לכנס את כל כתיבת עגנון והחומרים הדוקומנטריים לרצף טלוויזיוני אחד ובה בעת ניסתה היוצרת לשוות לסרטה אופי חדשני על ידי עריכה קצבית ושימוש באנימציה של הטקסטים הספרותיים.

"זה היה אתגר להביא עדויות אישיות ופרטים היסטוריים לסרט טלוויזיוני ויזואלי שיהיה עדכני, זורם ומרגש", היא מתארת את התהליך.

לשאלה בדבר השתתפות הדור הצעיר לבית עגנון בסרט, גליקסברג  אומרת כי בני משפחת עגנון בורחים מהמשא שכרוך בשם עגנון. "חלק מהנכדים היו צעירים מכדי לזכור דברים משמעותיים ולחלקם החשיפה בהקשר זה קשה משום שהם רוצים לבנות את חייהם באופן עצמאי".

לדבריה, חלקו השני של  הסרט מתמקד בחיי הזוגיות של עגנון ואסתר כאן בארץ: "חיי נישואים שלא היו סיפור פשוט". במקביל, החלק הזה של הסרט מתעמק, לדבריה, יותר בסוד היצירה העגנונית ומנסה לענות על שאלות שנשאלו בסופו של הפרק הראשון.

גליקסברג מספרת כי "ההתחקות אחרי דמותו של הפסיכולוג של אסתר מביאה לגילוי סיפור חדש שמאיר את כתיבת סיפורי החלומות של עגנון". אסתר טופלה ע"י הפסיכואנליטיקאי מקס איטינגון, חברו של פרויד, ומי שהקים את החברה הפסיכואנליטית בארץ.

ואם כבר מדברים בשפת עגנון, הרי גליקסברג בחרה לסיים את הסרט ברוחו: "הסופים של הרומן 'שירה' הביאו אותי לסיים את הסרט בשלושה סופים שונים, כשכל אחד מהם מציע פרשנות לשם הסרט 'מוקדש לנוות ביתי' – האם זו האישה או האלוהות או אולי היצירה והאמנות?"

כלומר, אם אמרנו קודם בוודאות שנוות ביתי היא אסתר, הרי שאולי טעינו ואולי נוות ביתו היא גם רעייתו וגם יצירתו וגם הכול-יכול.  אפילו עתה, שנים לאחר מותו, ממשיך עגנון לתעתע בנו, לזרות אור ולהטיל צללים ובעיקר לעורר בנו את יצר הפלפול שהיה כל כך טבוע בו. נווה יכול להיות בית ויכול להיות נווה מדבר: שניהם מקומות שמסמלים עבור רבים את החיבוק, החום והעונג. מה היה הנווה של עגנון? האם ההקדשה הזו המירה את השכחה הבלתי נסלחת של רעייתו, אסתר, שישבה ימים כלילות להעתיק את כתביו, הקפידה לשמור עבורו על שקט מוחלט וסיפקה לו את הפרטיות והסגפנות שחייבה יצירתו? היא לא זכתה לאזכור שמה במסכת התודות של עגנון בטקס החשוב בחייו, בשנת 1966, עת שקיבל את הפרס שחתר אליו כל ימיו בכל האמצעים שעמדו לרשותו. באותו מעמד הוא זכר להודות לכל האנשים הזרים שישבו באולם בשטוקהולם הקרה ושכח רק פרט פעוט שבזכותו זכתה הספרות שלו להוקרה העולמית.

ותודה לחברי האקדמיה.

חלקו השני של הסרט יוקרן במוצאי שמחת תורה, יום חמישי בשעה תשע ורבע בערב. בערוץ הראשון.

פורסם במגפון.

מאת: ora21

אורה עריף כץ. עתונאית, כותבת, ספרנית. חוקרת תרבות (תואר שני)

3 תגובות על ״ש"י עגנון: סיפור לא פשוט״

  1. לא "ישבה ימים כלילות" אלה "ישבה לילות כימים" , אלה אם הכונה שהיא ישנה ביום כמו שהיא ישנה בלילה……

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s