על קידוש המחאה

בניסיון להגדיר  מה בדיוק מפריע, מה מעורר תחושת אי נוחות, שלא להגיד צמרמורת של ממש,  בשיח סביב המחאה החברתית, יש כמה נקודות שצצות ועולות, בכל פעם מחדש ואסור להתעלם מהן


כתב ערוץ 10 מתן חודורוב שם את נפשו בכפו והעז לתהות על כשרות השימוש בכספי התרומות למחאה החברתית. התגובה הנזעמת של דפני ליף לא איחרה לבוא, מעל דפי הפייסבוק. תקשורת המיינסטרים העדיפה להתעלם. מצאנו דיווח אחד ובו תגובות שני הצדדים, באתר וואלה. תגובת אנשי המחאה הייתה מעורפלת.

בניסיון להגדיר  מה בדיוק מפריע, מה מעורר תחושת אי נוחות, שלא להגיד צמרמורת של ממש,  בשיח סביב המחאה החברתית, יש כמה נקודות שצצות ועולות, בכל פעם מחדש ואסור להתעלם מהן.

דפני ליף בקונגרס החברתי, קיץ 2011 (צילמה: שרית פרקול, מגפון)

הראשונה היאהאלימות של השיח הזה: הזירה מתחלקת בצורה דיכוטומית בשאלה 'הלנו אתה או לצרינו': אם אתה מאנשי דפני ליף, עליך להפגין זאת בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודך. אסור לך לתהות, להעלות ספקות, להגיד 'אולי'.

ההתנהלות הזו מעוררת חלחלה, ולו משום שבהסתכלות היסטורית, מהפכות חברתיות מן הסוג הזה בדיוק, הן שהולידו משטרים אפלים של דיקטטורות מהסוג הגרוע ביותר. די לקרוא סטטוסים בפייסבוק כדי להבין למה הכוונה: ההשמצות שכוונו לעברו של שרון גל, גם הוא מערוץ 10, שפקפק בסוגיית הייצוג של ליף את המחאה החברתית האמיתית, היו דוגמה אחת. כמויות ה'לייקים' והתגובות המתלהמות לסטטוסים האלה הבהירו חד משמעית: חייבים לבחור צד. אתה לא יכול להיות בעד מחאה חברתית ולמתוח ביקורת על התנהלות מנהיגותיה. את נציג הסטודנטים איציק שמולי הקיאו בשאט נפש מן המשוואה הזו. עוד תוצר של האלימות שהניבה התפיסה כי אסור לך להעלות ספקות.

השיח הזה, שהמארחת העיקרית שלו היא זירת הפייסבוק, שם במרכזו את העלאת הגיבורה לדרגת איקונה קדושה ובשל כך, הוא יותר ממטריד. זהו שיח שמזכיר, אגב, במידה רבה את השיח של ימין ושמאל, שבו מותר לך להיות סוציאל דמוקרט, בתנאי שאתה גם מבקר את ישראל ואת צה"ל בהתמדה וללא לאות על היחס לפלסטינים, בתנאי שאימצת במלואו את נרטיב הכיבוש ורצוי מאוד מאוד שתהייה בעד זכות השיבה, בעד מדינת כל אזרחיה ונגד מדינת הלאום היהודי. אם אתה, במקרה, מצדד בשוויון זכויות כלכלי וחברתי, אבל חושב אחרת בסוגיות מדיניות-פוליטיות, אתה שוב 'לא שייך' למילייה – אותו מילייה שאימץ, אגב, באהבה רבה את מנהיגות המחאה.

הסיפור של מתן חודורוב יכול להיות דוגמה מצויינת לתופעת הסגידה חסרת הפשרות שמאפיינת את המחאה הזו. חודורוב שאל, דוברת המחאה חשבה שהוא השתכנע לרדת מהסיפור, ערוץ 10 לא קיבל תגובה ופרסם את הכתבה, ליף כעסה ותקפה את הערוץ על שלא נתן לה די זמן תגובה והכפיש אותה. מה, למשל, בנוגע לתגובה עניינית שמכחישה את הטענה המרכזית בכתבה ולפיה מנהיגות המחאה לא נוהגת בשקיפות בנוגע לכספי התרומות ומושכת מהם משכורות? בוואלה קיבלו מדוברת המחאה מירב יכין את התגובה האומרת כי "התרומות יועברו לחשבון נאמנות המוקדש לארגון שבהקמה, שנמצא בפיקוח משרד עורכות הדין: שמילוביץ, גרינגרד, פורשטט".

בתגובה הזו אין, ולו ברמז, מידע על כספי התרומות שהגיעו בעבר והטיפול בהם. השאלה אם זה תקין וראוי כי הנהגת המחאה תשלם לעצמה משכורות מכספי תרומות המיועדים, מן הסתם לתמיכה במחאה, היא שאלה אחרת שמצדיקה התייחסות עניינית, אבל הנהגת המחאה מצליחה, עד כה, לגרור בעקבותיה שובל של מעריצים, גרופיז, שמוכנים להסתפק בסיסמאות במקום סדר יום מעשי ורשימת תביעות שלמען הגשמתן יהיו ההמונים שמחים לצאת לרחוב

ובעניין סיסמאות– כאן.

פורסם במגפון.

מאת: ora21

אורה עריף כץ. עתונאית, כותבת, ספרנית. חוקרת תרבות (תואר שני)

3 תגובות על ״על קידוש המחאה״

  1. אין להם סדר יום מעשי, הם אינם מאורגנים, המנהיגות שלהם חשודה בעיני רבים, אין דין וחשבון על השימוש בכספי התרומות, אבל אין בזה שמץ של תזכורת ל"משטרים אפלים". וטוב שכך.

  2. דברים יפים אמרת.

    אני מעתיק לך תגובה בדיוק כפי שהגבתי בפוסט אחר, פשוט כי לדעתי זה גם נוגע לדבריך שלך. הפוסט נגע במחאה בכלל ובדפני ליף בפרט – ובעיקר על הביקורת עליה, והאם בגלל זה ראוי לבקר גם את המחאה ( http://rabinova.wordpress.com/2012/06/30/%D7%9C%D7%99%D7%91-%D7%9C%D7%99%D7%A3-%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%9F/ ).
    בסוף הפוסט נאמר :
    "תרדו כבר מהאשכנזיה מכפר שמריהו. כי באמת, אם הטיעון הכי חזק שלכם נגד המחאה הוא דפני ליף – אז או שאתם טיפשים או שאתם ראש הממשלה שלנו. כלומר, בפאניקה."

    זה לא בדיוק עובד ככה. עובדתית, דפני ליף היא הסמל הכי בולט של המחאה, ולכן, למשל, אלו שאומרים שהמחאה מורכבת מ 400 אלף דעות קצת מעוותים את האמת – יש אנשים בולטים הרבה יותר, ודפני ליף ביניהן.
    זה ישמע אולי דיי מטופש, אבל הסמליות שלה מעוררת הרבה אנטגוניזם כלפי חלקים גדולים בציבור: היא צעירה ויהירה, היא לא עשתה צבא (כן, זה משנה להמון אנשים), היא מעשנת (ומוסיפה את זה לרשימת ה"חיים היקרים"), וכן – היא גם מגיעה מכפר שמריהו (או מבית יפה בירושלים).
    ואם את חושבת שהעם לא עם דפני ליף כי היא מעשנת, אז לא, זאת לא הסיבה – אבל שוב, קשה להזדהות עם סמל כזה והיא לא מעוררת המון אמפתיה בקרב חלקים גדולים בציבור (שזה אותו "עם" שבשמו היא גם מתיימרת לדבר בפה אחד) – וזה במובן הרגשי בלבד.

    סיימת את המשפט ב"או שאתם טיפשים", וסך הכל, זה דבר שאני שומע דיי הרבה – אנשי שמאל שפשוט לא מצליחים להבין, ברמה הבסיסית ביותר, איך ולמה אנשים בחרו, וכנראה גם יבחרו, בנתניהו לראשות הממשלה (אגב, אם איכשהו עשיתי רושם של איש ימין – אז אני לא). גם כשניסיתי לשאול אותם, שיחשבו לרגע ויענו ברצינות למה לדעתם נתניהו ראש ממשלה – אף אחד מהם לא ממש הצליח להבין או לנסח סיבה מוצדקת, וחלקם הגדול פשוט הלכו על עניין הטיפשות.
    לדעתי זה קצת מציג אטימות… ושוב, עם כל הנדושות שבדבר, הסביבה שבה אנחנו חיים כופה עלינו (על רובנו) גם להסתכל על הנושא הבטחוני-מדיני… ואנשים לא שוכחים שלפני עשר שנים אוטובוסים היו מתפוצצים כאן על ימין ועל שמאל. האינתיפאדה השניה, ובמיוחד סיומה, הביאו במידה רבה לחוסר אמון לא רק של הפלסטינאים בנו, אלא שלנו בהם – ואנשים (שרובם מבינים שנתניהו מרע איתם כלכלית, אגב) פשוט מעדיפים את האופציה ה"בטוחה" (בטחוניזם וזה).
    אז קל להגיד "אז הם טיפשים", אבל בסופו של דבר, אנשים גם רוצים לחיות בשקט (גם אם לא בשלום)… עובדתית, עכשיו שקט יותר, וכן – גם את זה צריך להבין, וזה משהו שדפני ליף לא מסוגלת לספק.
    למעשה, היא מעוררת הרבה יותר חשש בתור מישהי שכבר זוהתה כ"שמאל קיצוני" (על אף הסטטוס המרשים שכתבה). השמאל הקיצוני, ברובו, דוגל בדו-לאומיות ורוב הציבור ממש לא מוכן לקבל את זה. ה"עם" אמנם דורש צדק חברתי, אבל הוא לא מוכן לוותר על לאומיותו.
    ושוב, נכון, דפני ליף היא אדם אחד, וכל השמאל הקיצוני הוא קומץ – אבל הדעה שלהם היא זו שמושמעת במחאה הזו, היא הסמל – ולכן אנשים מתנערים ממנה, ו… כפועל יוצא מזה, מן המחאה.

  3. תרצה, תודה רבה. אני מסכימה איתך בכול, גם בעניין ה'משטרים האפלים': הביקורת שלי היא על השיח שמתנהל סביב המחאה ונושא אופי של פולחן אישיות: זה נראה לי מדאיג. כרגע אלה הם רק סטטוסים בפייסבוק (מתלהמים בחלקם הלא קטן) ומחר??
    לא.ארגמן- תודה על דבריך שמצביעים על הדילמה הקשה שאופפת את חיינו כאן.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s