איך מיישרים קו עם האינטרסים של האוליגרכים מהתקשורת?

אחת המנטרות שהפכו אופנתיות באחרונה מעצימה את החרדה לגורלם של כלי תקשורת שאינם די 'חזקים כלכלית', ומסמנות את החינמון ישראל היום כאויב העם. פתאום הפך ערעור החוסן הכלכלי של המדיה לאשם העיקרי בחוליים שתקפו אותה. אז הנה תובנה אחת: המו"לים הגדולים לא ממשיכים להדפיס עיתונים או להחזיק באמצעי תקשורת אלקטרונית מסיבות פילנטרופיות או אידיאולוגיות. הם מודעים לכוח של הפלטפורמה שהם מחזיקים בידיים. כוח שהוא פוליטי וכלכלי גם יחד.

היה היה. פעם. עיתון הצבי.

 אחד הדוברים הבולטים בכנס הון-שלטון-עיתון של העמותה לדמוקרטיה מתקדמת שהתקיים בשבוע שעבר היה דורון גלעזר, עיתונאי ותיק ורב זכויות שכיהן, בין היתר, כעורך "7 ימים' של ידיעות אחרונות וכסגן העורך הראשי של העיתון. גלעזר מיקם את קו השבר של החרות העיתונאית ב'ידיעות' בראשית שנות האלפיים, אז, לדבריו, ניכרה מעורבותו של מו"ל העיתון, נוני מוזס, בניסיון למנוע פרסום תחקירים על אריאל שרון ומשפחתו. גלעזר ציין כי מוזס פסק: "זה לא", וכי גישה זו הובילה להתפטרות עיתונאים, ובהם הוא עצמו, מהעיתון. 

מאחר שבאותה תקופה עבדתי בידיעות אחרונות, אני תוהה אם אמנם הסימן שטבע גלעזר ב"שנת אלפיים" מציין מהפך, ואם כן, אם אמנם מהפך זה נוגע רק לסוגיית 'תקשורת-שלטון', או שהוא נגוע, במידה רבה גם בסוגיית ההון. כמי שסיקרה, בין היתר, את המדיה ואת התקשורת האלקטרונית וליוותה את הדרמות הגדולות ביותר בענף הכלכלי הענק הזה, שלבעלי ידיעות אחרונות היו בו יד ורגל, הייתי עדה לתפיסת העולם שניבטה מהתוצר הסופי לאחר שהכתבות העיתונאיות עברו תחת מכבש העריכה. אם מישהו השלה את עצמו שההבט הצרכני עניין את העורכים, על אף חשיבותו המכרעת, הרי הוא טועה. ולא צריך לתהות על הכוח של מאבק צרכני בהובלת 'ידיעות אחרונות' החזק של אותה תקופה, כנגד עושק הציבור על ידי חברות התקשורת (כבלים, לווין, חברות סלולר וטלפונייה): את המאבק הזה לא ניהלו בידיעות אחרונות שמתקרא 'העיתון של המדינה' ולמען ההגינות, גם לא בשום עיתון אחר.

בכנס תקשורת גדול שהתקיים בראשית שנות האלפיים בגני התערוכה, העליתי בפני ראשי חברות התקשורת את הטענה על היוקר הרב של סל התקשורת בתקציב המשפחתי, לאותם מנהלים עשירים ומתעשרים לא היו סיבות לדאגה. הידיעה הזו לא זכתה לביטוי בעיתון של יום המחרת.

ההתייצבות של העיתונות לצד בעלי ההון הייתה והיא עדיין חד משמעית. ענף התקשורת, כדאי להדגיש, מגלגל הון עתק על גב הציבור. מחירי שיחות הסלולר מרקיעי שחקים. חברות הכבלים והלוויין גובות תשלומים שכמוהם כמשכנתא, השידוך המטורף של ספקי אינטרנט וספקי תשתית מצליח לבלבל את הלקוחות, שיוצאים לבסוף, תמיד, כשידם על התחתונה. אם האחד מציע להם מחיר מוזל (ב'מבצע' לתקופה מוגבלת), חזקה עליהם שהספק השני יגבה מחיר גבוה יותר, ואין בידי הוכחה לפעילות מונופוליסטית של מי מהם. כשערוץ טלוויזיה מסחרי קורא לנו לשלוח מסרונים, ניתן לתהות האם השלל אינו מתחלק בין חברות הסלולר לבין הערוץ המסחרי, ואין בידי הוכחות לפעילות מונופוליסטית של מי מהם.

 שר התקשורת, משה כחלון, הוא, למעשה, הראשון שהעז להשמיע בריש גלי את טענותיו נגד פעילות זו ואף לפעול נגדה, אבל, בתקופה שקדמה לו, עמדו בסך, שורה של 'אנשי שלטון' , שרי תקשורת שכובדו בכנסים מפוארים ואקסטרווגנטיים של חברות התקשורת, ופונקו על ידי העיתונים שהגנו על תדמיתם הציבורית. שרים שקיימו פגישות אישיות עם ראשי חברות התקשורת ועם שורת הלוביסטים שלהם, ולא העזו לחבל בפעילות הפוגענית שלהן.

עמיתי גדי פרץ מגלובס האשים בשבוע שעבר את השר כחלון בבחירה שגויה, כביכול, בדרך של החדרת התחרות בענף הסלולר. מדבריו משתמעת תמיכה ברורה בשתייים מתוך שלוש החברות הגורפות, באופן ציני, רווחי עתק על גב הציבור מזה שנים: סלקום ופרטנר. הטעון שהוא משתמש בו לחיזוק דבריו, הוא שעל כחלון היה לעודד פיתוח תשתיות על ידי חברות חדשות במגמה לעודד את התחרות, ולא כפי שעשה כחלון כשהחליט שהמתחרות החדשות יישענו על התשתיות של חברות הסלולר הקיימות ויציעו שירותים סלולריים במחירים תחרותיים. מה שבגלובס שכחו להגיד, זה שהקמת תשתיות סלולריות נוספות משמעה הוספת אנטנות מפיצות קרינה- על עוד גגות בתי חולים, גני ילדים ומקומות מסתור אחרים שיהיו זמינים. העיתון הכלכלי גלובס, במקרה זה, מבקר את שר התקשורת הראשון שהעז לצאת מהקווים ולתבוע תחרות בכל מחיר. והנה, רבוצת פישמן נכנסה לתחרות הסלולרית, כשהיא נשענת על תשתיות סלקום.

אם הדברים מבלבלים, כי לא ברור מה הקשר בין המציאות הזו לבין עיתונות ומדיה, שווה לתהות איפה הייתה אז ואיפה היא היום העיתונות הממוסדת? זו יישרה קו עם ידידיה בעלי ההון. העיתונות הזו לא אהבה חשיפה של עוולות, שלא לומר הונאות לאור היום של החברות שהפכו את שיטת המוכרנות וה'מבצעים' שלהן לנורמה השלטת של מסחטת הכספים ושל החדרת היד לכיס הצרכנים. בחלק מחברות אלו, היו לבעלי העיתונות הממוסדת גם אינטרסים כלכליים ישירים, כבעלים בחברות. זהו שיתוף פעולה מתוחכם, לא חשוף, שבו דבר אינו מוצף מעל לפני השטח. כתבי תקשורת המתוגמלים בידיעות בלעדיות ובטובות הנאה תמורת כסת"ח מילאו וממלאים את תפקידם. אחרים, ריחם באש.

הדברים מעולם לא נאמרו מפורשות, הרוח הייתה ברורה: הביאו חשיפה של עסקאות ענק, האדירו את הקונצרנים הגדולים, מלכי הארץ. אל תציקו עם שאלות 'קנטרניות', אל תהיו נודניקים. בשביל זה יש כתבי רווחה שיתעדו את הפריז'ידר הריק, שיתקפו את העובדים (העובדות) הסוציאליים שמרוויחות גרושים ושממילא אפשר לרכב עליהן כי הן שקופות, על כך שלא גילו במועד את האסון התורן העומד להתרחש.

הממונים על ההגבלים העסקיים ניסו לתחום את פעילות המו"לים החזקים, שכללה הכרזה על ידיעות אחרונות כמונופול בשנת 1995 על ידי יורם טורבוביץ' וחידוש ההחלטה כעבור ארבע שנים, על ידי מחליפו דודי תדמור. הכרזה שאילצה את ידיעות לוותר על חלקה בבעלות בחברת רשת בערוץ השני, אף כי עד היום דומה הרכב הבעלות ברשת לזה שהיה עם הקמתה. אגב, המונופול של ידיעות פג ב-2010 תודות לעלייה המטאורית של תפוצת ישראל היום. מאידך, שווה להציץ, בשם ההון והשלטון, איפה אחדים מהממונים על ההגבלים עצמם נחתו לאחר שמילאו את התפקיד הרגולטורי החשוב. בדומה ללא מעט מנערי האוצר, הגיעו גם הם למשרה רמה בחסות, איך לא, אילי ההון. לדוגמא, ד"ר יורם טורבוביץ' (טורבו), יו"ר דלק אזורים ודלק אנרגיה, היה מנכ"ל דיסקונט השקעות, לאחר שכיהן כרל"ש של אהוד אולמרט: משרות שהחל לשמש בהן לאחר שהיה הממונה על ההגבלים העסקיים. טורבו שילם בתקופת צינון כשביקש להתמנות כמנכ"ל בזק מיד לאחר עזיבת כסא הממונה, אך לאחר תקופה זו נסללה בפניו הדרך. הממונה על ההגבלים אחריו, (מ-1997) ד"ר דוד (דודי) תדמור, שימש , כמה שנים לאחר עזיבת התפקיד, נציגם של הבנקים הגדולים (הפועלים, בל"ל, הבינלאומי ודיסקונט) בעסקת מיזוג חברות הכבלים ובהסדר האשראי של כארבעה מיליארד שקלים לחברת הכבלים הממוזגת (הוט) שהבנקים מחזיקים כמעט שליש מהבעלות בה.

 ניסיון חדירה לסבך הבעלויות הצולבות בתקשורת מלמד שהמו"לים הגדולים כמוהם כתמנון ששולח את זרועותיו לכל עבר. אליעזר פישמן בעלי גלובס שמחזיק מניות בידיעות אחרונות, הוא גם שותפו של מוזס בחברות הכבלים. פישמן, שהתמיד לבכות על מר גורלו בגלל הרגולציה הישראלית והדגיש את רצונו לצאת מהשקעות בארץ, כולל זו שבחברת הוט, עדיין מחזיק בה אחוזים מהבעלות, אף כי קבוצת ידיעות אחרונות מחזיקה במניות רבות יותר בחברה והשליטה בה נתונה בידי איש העסקים פטריק דרהי. מעבר לשליטה של קבוצת ידיעות בעיתון וברשת המקומונים, בעיתון כלכליסט, בשבועון לאשה, בפנאי פלוס וראש 1, במגזינים בלייזר, מנטה, עלמה, ו'גו', בהוצאת הספרים, באתר האינטרנט YNET, בעיתון ברוסית וסטי ועוד ועוד, מדי פעם נפוצות שמועות עיקשות על התעניינותו של מוזס להשתתף בבעלות באחד מערוצי הטלוויזיה המסחריים, לאחר שזכות זו נשללה ממנו בעידן המונופול. גם בעלי מעריב והארץ חולשים על עסקים נוספים מלבד העיתון.

אז מה בדיוק הטענה שהשמיע גלעזר, בגיבוי עו"ד ארנה לין, לפיה "כיוון שאין רווח כלכלי, יש התפרקות טוטאלית של כלבי השמירה של הדמוקרטיה" (לין)? האמנם אין רווח כלכלי?הטענה הזו מאוששת, למעשה, את ההתבכיינות הבלתי פוסקת של המו"לים ומשרתת את מטרתם העיקרית: להוציא עיתון במינימום כסף, במטרה ברורה אחת: להרוויח יותר. תפיסת עולם כזו מכשירה עבור המו"לים את הקרקע לפטר עובדים, לצמצם שכר והוצאות ולהגדיל רווחים. המו"לים הגדולים לא ממשיכים להדפיס עיתונים או להחזיק באמצעי תקשורת אלקטרונית מסיבות פילנטרופיות או אידיאולוגיות. הם מודעים לכוח של הפלטפורמה שהם מחזיקים בידיים. כוח שהוא פוליטי וכלכלי גם יחד.

והכנסים למיניהם על הון ושלטון וגם תקשורת, מארחים לרוב שורת 'עיתונאים בכירים' המסתתרים מאחורי החזות הישרה-ההוגנת-האמיצה-הלוחמת, אבל רבים מהם הינם בדיוק אותם אנשים שההגמוניה התקשורתית אימצה אל חיקה והציבה אותם בעמדה של הסלב'ס. אלה הם גם הקולות שהפכו לאוטוריטה. הקולות המוזמנים לנסח את קולה של התקשורת תחת כל עץ רענן. האם הם מייצגים אותנו? קריאה נוספת: בכירי העיתונאים בישראל מכורים להון.

פורסם במגפון

מאת: ora21

אורה עריף כץ. עתונאית, כותבת, ספרנית. חוקרת תרבות (תואר שני)

4 תגובות על ״איך מיישרים קו עם האינטרסים של האוליגרכים מהתקשורת?״

  1. למה, המאמר הנפלא והמטלטל הזה, לא מופץ בתפוצה רחבה? הדברים שנכתבו כאן, קורעים את המסכה השקרית מעל פרצופם האמיתי של "מלח הארץ" מטעם עצמם. (אישית: את התואר "מלחי הרחה" לא הייתי נותן להם…). הגעתי למאמר המצוין הזה, כי תהיתי איך ידיעות אחרונות (שהוא כידוע "העיתון של ה[שחושב שהוא מחזיק בכיס] מדינה"), מתעלם בכסילות שכזו, מהאירוע המכונן שהתרחש לאחרונה (אני מדבר על הרפורמה המהפכנית והכל כך חשובה, בשוק הסלולר). בעוד דווקא העיתון שנתן לו את היחס הראוי הוא החינמון ("מטעם" כמובן, כך לפי אנשי ידיעות ההגונים…) "ישראל היום".
    יש עוד הרבה להרחיב בעניין. אך זה מיותר. רק שימו לב לשקרים שמנסים למכור לכם צדיקים מדומים…

  2. אופיר, תודה. אתה מבין, כמובן, שהשאלה רטורית. לאיזה עיתון יש אינטרס לפרסם דברים כאלה? ואגב מהפכת הסלולר, נדמה לי שגם מעריב די גימד אותה..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s