עכשיו שאול מופז הוא האיש החרוץ שנאבק 'בציפורניים ובשיניים'

אירועי השבוע האחרון ריפדו, שוב, את מדורת השבט התקשורתי, שאוהב להתלכד סביב הנרטיבים שיצר. השבוע האחרון גם הוכיח שהציבור לא תמיד קונה את הסחורה. סקירה קצרה של העיתונות מדגימה את האוריינטליזם של המדיה הישראלית, שמתמחה בבניית סטיגמות, ולך תוכיח שאין לך אחות.

זה שנים, אחד האמצעים המשרת כותבים מתוחכמים ונחשבים לבניית סטיגמה של "המזרחי" חג סביב נושא "הכבוד". בא כותב מהעידית ומצמרת העיתונות הישראלית וכותב בעיתון נפוץ על שאול מופז, עוד בתקופת היותו שר ביטחון, ומחמיא לתפקודו ולתכונותיו המצוינות.

פטרונות. שאול מופז. (צילום: ציפי מנשה, מגפון)

כדי לזהות שם את נימת הגזענות, אתה צריך עין בוחנת במיוחד וזה קורה כשאתה מוצא שם את המשפט הנצחי "הוא מאוד רגיש לכבוד שלו": אאוריקה. שימו לב, דוד לוי היה רגיש לכבוד שלו. הכבוד שלו שימש מצע פורה לסאטירה שלמה, למסכת חיקויים נלעגים, שתרמו לחיסולו הפוליטי. הוא נ-ע-ל-ב (נא להקפיד על העי"ן הגרונית, כמו ב'מקום ראשון בשבי-ע-יות). בא כותב רגיש ונאור, ששמו לא יוזכר כאן, ועושה שימוש באותו נרטיב כדי להדביק את הסטיגמה למופז.

אם תרצו, תוכלו לקרוא לגיבור שלנו מופז, אך תוכלו לבחור עבורו כל שם מזרחי אחר. מאז אותו מאמר על הכבוד חלפו כמה שנים, אבל הנימה נשארה. בסוף השבוע שעבר, ערב הפריימריס בקדימה, הקדישו העיתונים וערוצי הטלוויזיה מקום לבחירות המקדימות.  במאמרה לגלובס מה-25 בחודש, כותבת ציפי לבני כי יצר ההישרדות של נתניהו הוא סכנה לדמוקרטיה הישראלית. מה הציעו למופז לכתוב באותו עיתון, למען האיזון הקדוש בין שני מתמודדים על ראשות מפלגה? על איראן.

טוב, הוא בטחוניסט והנושא האיראני עומד בראש החדשות, אבל הוא גם, לגמרי במקרה, פרסי. ואם, נניח, היה אהוד ברק מתמודד מול לבני בפריימריס, האם גם אז היו מכתיבים לו לכתוב על איראן בלבד? אגב, מופז לא רצה לכתוב על איראן ולא כתב בכלל, ולבני קיבלה במה בלעדית בגלובס ערב הפריימריס.

המדיה מתלכדת לבניית נרטיב סביב אישיות פוליטית. המדיה הישראלית היא חממה פורה לאוריינטליזם במסווה של נאורות ופתיחות. המדיה הישראלית דואגת לפלסטינים הסובלים, לפליטים ולפעמים אפילו לעניי ישראל, אם כי היא מתחברת יותר למאבקים של מעמד הביניים, בעיקר אם הם ממוקמים בשדרות רוטשילד.

בבלוג שלו, שנכתב גם הוא ערב הפריימריס, מתאר רביב דרוקר המספר גם על פרשת גלובס, כיצד מצביעה התקשורת הישראלית: לבני כמובן. אלא שמעניין לא פחות לעיין בתגובות למאמרו, ובעיקר לריח הגזענות שנודף מחלקן. הנה דוגמית:

"יש משהו מאוד פשוט בכל הסיפור הזה: מופז הוא טמבל, ולבני לא. למה שמישהו ירצה שמופז יהיה יו"ר קדימה או ראש ממשלת ישראל?
הרי מופז ונתניהו הם בכלל לא באותה ליגה. נתניהו שוחה בארה"ב כמו דג במים, בעוד מופז עילג ומגומגם. זה די ברור שלבני מקבלת יחס טוב יותר, כי מכבדים אותה כמנהיגה וכפוליטיקאית. אם מופז היה יו"ר קדימה בשנים האחרונות, אף אחד לא מבטיח שהמפלגה לא היתה מתדרדרת עוד יותר בסקרים".

התיאורים האלה רודפים את מופז כבר שנים. כמה שנאה שירחשו לאהוד ברק, יחס התקשורת אליו לעולם לא יהיה מתנשא כמו היחס למופז. לא מאמינים? הנה דוגמאות מסוף השבוע האחרון, לאחר שמופז כבר נבחר: במעריב, שלא התגייס לבחירת לבני, מנסה בן כספית להחמיא למופז. הוא קושר אותו לאיציק מרדכי, שהעדיף לרמטכ"לות את "הפרסי המקריח עם רי"ש מתגלגלת, שאף אחד לא מפנה אחריו מבט ברחוב", על פני "יפה הבלורית והתואר…." מתן וילנאי הלא מקריח. כספית ממצב את מופז על פי נרטיב המזרחי ש"נלחם בציפורניים (ובשיניים)". דרך המחמאות הסחבקיות, כביכול, הוא מקבע את מופז במקום שלו: "הוא לא מבריק, הוא לא רהוט, הוא לא מהיר תפיסה… הוא אדם רגיל לגמרי, אבל הוא חרוץ, יסודי ובעל עוצמה פנימית". טוב, איך ידביקו לו, למשל, אינטלקט? אינטלקט ומזרחי?? חריצות. זה כן.

ובעיתון הארץ, שתמך לאורך כל הדרך בבחירת לבני, כותב יוסי ורטר בשם היושרה שהעיתון הזה מייחס לעצמו: "הוא ניצח ב-25%. רוב מובהק", אבל, בקטנה, מנסה להסביר איך זה קרה ל"איש אפור, קודר, לא שופע הומור, לא נדיב בחיוכים, חידתי": אופס, שימו לב, "חידתי" – אולי מחמאה?? רגע, מייד תבינו. כי מי שמכיר אותו יודע שהוא "צנוע, מתעניין, חביב, יסודי מאוד… נאבק בשיניים ובציפורניים". הארץ ומעריב העתיקו? או שהם כל כך שבויים בתדמית הפטרונית שיצרו, שבה הנייטיב הוא באמת "חביב" ו"נחמד" ו"צנוע": באים לברך ומקללים. מי רוצה להיות חביב במדינה הזו? למה זה טוב?

גם לילך ויסמן בגלובס, שמתארת כיצד "כל תקרת זכוכית שהונחה מעל לראשו, נשברה", יענו, תראו איזה גיבור, מסבירה כי "אין לו את הקסם. אין לו את הדבר הזה, שמעביר רטט כשהוא מדבר…(יש לו)  כושר התמדה, עקשנות, כושר סיבולת, סבלנות, שקדנות ואמינות". וכמו בומרנג אומרת ויסמן עצמה: "בישראל 2012, המחסום שלו הוא עדיין השבט הלבן".

נכון, בישראל 2012, התקשורת מתפקדת לשבט הלבן ומאמינה בתדמיות שהיא יוצרת, במו ידיה. ובכלל לא דיברנו על מופז האיש, התאמתו לפוליטיקה או כל נושא אחר.

פורסם במגפון

מאת: ora21

אורה עריף כץ. עתונאית, כותבת, ספרנית. חוקרת תרבות (תואר שני)

4 תגובות על ״עכשיו שאול מופז הוא האיש החרוץ שנאבק 'בציפורניים ובשיניים'״

  1. החברה הישראלית היא גזענית, ואחד הסממנים הבולטים אצלה היא אלו שאומרים שהיא כלל לא קיימת.
    בפרמרייז בקדימה שני הצדדים שיחקו על פניות לתת מודע השובנסטי והגזעני שקיים אצל הבוחרים. ליבני הוצגה כ'קרה' (עד עכשיו אין לי מושג מה זה), ושאול מופז הוצג כמושחת שאין לו בוחרים אידאולוגים שמאמנים בו, כאילו ליבני לא הוקפה באנשים שהורשעו בשחיתות, ואין לה אוסף מטומטם של מעריצים שסוגד לכך שהיא אשכנזיה בת השבט הלבן.
    מזרחי שאין לו בגרות יוצג כעצלן וטיפש, ואשכנזי באותו מצב יוצג כנון קונפרמיסט שיותר חכם מהמערכת, למרות שבמקרה של לפיד הוא התגלה כבור לא קטן.

  2. אין שום דבר גזעני במאמר של גדעון לוי הוא פשוט לא עושה הנחות למופז יותר מאשר הוא עושה לביטחוניסט אחר והנקודה העיקרית שלו שליבני ומופז הם בעצם עוד מאותו הדבר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s