החרות המזויפת של הבלוג, אפרופו כנס העיתונות

 

כתיבת בלוג היא עולם חדש ונפלא, משהו משחרר, לגמרי עצמאי ונטול פניות. נכון? המרחב הווירטואלי כשאין בוס על הראש וגם אין משכורת ותנאי העסקה, מה יותר טוב מזה כדי לעשות כל מה שליבך חפץ.

אז זהו, שזה לא בדיוק כך.  תחושת החרות הזו, אני מודה, מזינה ומתחזקת את הבלוג שלי. וגם, הרצון האגוצנטרי, מה לעשות, להתבטא ושיקראו ושיגיבו .

אז מה קרה? השבוע הייתי בכנס אילת לעיתונות ופגשתי אנשים. שמות האנשים האלה, מכיוון שאני מקדישה את רוב הבלוג שלי לתקשורת, לפעמים נזכרו בדברים שכתבתי. ופתאום שבה לחלחל אצלי תחושת אי הנעימות המוכרת מן העבר, אותה תחושה שליוותה לא מעט את עבודתי העיתונאית, כשביקרתי את המסוקרים שלי, ככל האפשר ללא משוא פנים.

היה מי שהעיר לי באומץ כי נפגע מאזכור שמו בנושא מסוים בפוסט ישן. אחר החמיץ פנים. טוב, אני לא אמנון דנקנר שלא דופק חשבון לפחות על פי התיאורים של עמיתיו, בהם עוזי בנזימן , אז לקחתי ללב. ופתאום קלטתי משהו על החרות של כותב הבלוג. נכון שאין לך בוס ונכון ונכון ונכון, אבל אם אתה לא מסתתר מאחורי עילום שם, שהוא פתרון דחוק וזמני ביותר, וגם, תודו, קצת פחדני, עדיין אתה נקרע בין הנאמנות לאמת שלך, לדברים שאתה מאמין בהם, לבין ההתחשבות ברגשות הזולת- ומזה, מסתבר, הבלוג לא משחרר.

וחוץ מזה, היו כמה דברים מעניינים בכנס העיתונות שאכתוב עליהם בהמשך, וזה כולל את להקת המעודדות של שלום קיטל, אבי בניהו ומנחם הורוביץ. רק שלא ייפגעו לי.. ועוד הערה קטנה: על אף מגרעותיו של דנקנר נהניתי עד מאוד מספרו על הדודה אווה. ספר ענק.

מאת: ora21

אורה עריף כץ. עתונאית, כותבת, ספרנית. חוקרת תרבות (תואר שני)

5 תגובות על ״החרות המזויפת של הבלוג, אפרופו כנס העיתונות״

  1. מעניין שאת מביאה את נושא החרות המזוייפת דווקא מכיוון הצנזורה העצמית. חשבתי שאת רוצה לדבר על הכיוון ההפוך – שבגלל תחושת החרות המזויפת שבה מצד אחד את מרגישה מוגנת ולבד עם החברים שללך בבלוג, ומצד שני רוצה רייטינג, את מוצאת עצמך בעמדות חשיפה שלא היית מוכנה להן במחשבה צלולה….

    שלא תביני מדברי שלא התחברתי לנקודה שאת מעלה כאן? זה כל כך מוכר וכל כך לא נוח…
    ומחכה לרשמים מאילת.

  2. וכן, גם אני מתחברת לעונג שלך מהדודה אווה.
    דנקנר יודע להוציא מהנייר דמויות עגולות חיות תוססות מכעיסות מכמירות והטקסטים שלו כל כך חושניים שזה תענוג
    ללקק את האצבעות

  3. מה שכתבת נכון לגבי החיים לא רק לגבי הבלוג. כמה פעמים לא נעים לנו לומר אמיתות מחשש שפגע במישהו? אני חושבת שהתחושה הזו יכולה להתאזן על ידי חשיבות העניין – בעיקר אם מדובר באנשים בעמדות ציבוריות, שחייבים לנו דין וחשבון מעצם המקום שבו הניחו את ישבנם.

  4. היי אסתי, נכון- גם חשיפת יתר.. עד הבלוג לא כתבתי אף פעם (ממש אף פעם) בגוף ראשון. עברו לי כל כך הרבה מחשבות בראש בנושא הזה, אבל כתבתי על מה שהכי קפץ לי לנגד העיניים. אולי עוד ארחיב בפוסט הקרוב על אילת. ובקשר לדנקנר, הספר הזה מתחבר לי לכל כך הרבה דברים בירושלים, כמו בית ספר מעלה שבו גם אני למדתי (כמה שנים אחרי דנקנר), ההיכרות עם דמויות, עם מקומות. זה מהמם.
    דפנה היי, את כל כך צודקת, זה גם בחיים ושיש ביקורת על מישהו שחשף את עצמו מרצון (בעמדה ציבורית, בתקשורת המשפיעה), הוא צריך להיות מוכן גם לספוג את הביקורת אבל יש לך יתרון ענק: את כותבת הרבה פעמים על סופרים שבאים מעבר לים, ולכן את יכולה לכתוב שלמישהו יש תחת גדול (מטאפורה), ולדעת שלמחרת לא תפגשי את הפרצוף הנעלב שלו.. כמובן שהטעון הזה לא ענייני, אבל נראה לי שהוא משפיע עלינו, גם אם רק בתת מודע

  5. אורה,
    שיעור נכון קבלת. אמר אחד השופטים העליונים, חיים כהן או מאיר שמגר: החופש שלך להרים ידיים מוגבל בכך שלא תפגע באף של השכן.
    הבלוג נותן לך יתרון לכתוב בלי עורך ובלי שיגידו לך מה להגיד. אבל על הבלוג חלים כל הכללים של המציאות: מה שאת אומרת בכיכר השוק או במרחבי הרשת – נראה ונשמע לכל.
    אם התעלמת מזה, אכן כנס העתונות היה שיעור.
    אני מקווה שתמשיכי להביע דעה ולא תהססי.
    מאידך, ישנו הפגע רע של הטוקבקים המרעילים, עלומי השם והמשמיצים.
    ראוי שייעלמו מן הרשת, ואילו מי שכותב בשמו לא יהסס לעמוד מאחורי מילתו.
    אמירת דברים בשם מלא – זאת המשמעות של החופש, חופש הדיבור בתוך החברה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s