בין נפיחה לנפיחה

השבוע, תיארה אודטה דנין בטור שלה כיצד חוותה את המוות, ממש, עד ששבה לחיים. הטוקבקיסטים הרבים, לפחות אלה שהאמינו לה, ניסו לשער מה משמעות אותו הרגע שבו, אודטה, שתזכה לחיים ארוכים, היתה בטוחה שהיא מתה. אחד מהם ניסה להסביר את התופעה במין תנועת אוויר בגוף, וטוקבקיסט אחר, שנדמה לי שתגובתו נמחקה לאחר מכן, שאל "אתה רוצה להגיד שהיא הפליצה?". מצחיק, תודו.

בכל מקרה, טוב שהיא לא נפחה את נשמתה.

ולמה נזכרתי בכך? דווקא בגלל עידו רוזנבלום שקבע: "לאנשים יש בעיות נפשיות, אז כותבים טוקבקים". מה שהזכיר לי עבודה שעשיתי לאחרונה על תופעת הטוקבקים, אבל דווקא מכיוון אחר לגמרי.

הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו, עסק הרבה במערכות הטלת המשמעת בחברה שלנו. כשהוא נשען על מודל הפנאופטיקון, הוא מגלה כיצד החברה מצליחה לאכוף את המשמעת על כו-לם. מודל הפנאופטיקון (שנסמך דווקא על תאוריה של ג'רמי בנת'ם פילוסוף בריטי שמת ב-1832) הוא מודל של בית סוהר, שבנוי ארכיטקטונית כך שהסוהרים יכולים לראות את האסירים בכל עת, בה בשעה שהאסירים לא יכולים לראות את הסוהרים. בגלל הידיעה שהסוהרים משקיפים עליהם, מאמצים האסירים משמעת עצמית. כך, על פי פוקו, בנויה החברה שלנו. אלא שתופעת הטוקבקים קוראת תיגר על השיטה הזו: האם מישהו שמזדהה בשמו היה שואל , במלים אלו "האם היא הפליצה?" בטח שלא, אבל כטוקבקיסט אנונימי הוא יכול. האם זה אומר, כמו שקובע רוזנבלום, שיש לו 'בעיות נפשיות'? האם העובדה שהוא לא פועל בהתאם לנורמות המקובלות מצביעה על שגעון?

לדעתי, ממש לא. ורק אל תתחילו עכשיו לכתוב לי טוקבקים מטורפים..

מאת: ora21

אורה עריף כץ. עתונאית, כותבת, ספרנית. חוקרת תרבות (תואר שני)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s