דויד גרוסמן, עזה, 'הארץ' ו'בצלם'

ה'ניו יורק טיימס' פרסם השבוע טור של ניקולאס קריסטוף מעזה– על עזה. קריסטוף, שזה אינו ביקורו הראשון בעזה חושב שישראל צריכה לבטל את הסגר בטיעון שמדובר בענישה קולקטיבית, שמזיקה לישראל שכן היא פועלת כבומרנג ומטפחת את הקיצוניות בקרב תושבי עזה.

עם זאת, בניגוד לטענות של חלק מנציגי השמאל הרדיקלי בישראל, רואה קריסטוף בעזה דווקא תמונה שונה, בוודאי תמונה שאינה מצדיקה שום 'משט הומניטרי' לעזה ואולי דווקא מחזקת את העמדה של נועם שליט- ולפיה, אין לתת כל הקלות לעזה לפני שבנו גלעד ישוחרר.

קריסטוף רואה שהתחזקות חמאס בעזה החלישה שם את החברה האזרחית והעסקית, הוא רואה את עייפות החומר של תושבי עזה מהפנאטיות הדתית ומחוסר הסובלנות של חמאס – שלהערכתו איבדה מהפופולאריות שלה מאז שנבחרה להנהיג את עזה, והוא מאמין שכל התערבות של ישראל בנעשה בעזה וכל פגיעה באזרחים, עלולה דווקא לחזק את חמאס.

ועוד הוא טוען: אין משבר הומניטרי בעזה. המצב שם טוב משהיה לפני מספר שנים. מכוניות מהמהמות בנחת בכבישי עזה תודות לדלק המועבר ממנהרות ממצרים ומצב תושבי עזה טוב לאין ערוך מזה של תושבי מדינות ערביות אחרות כמו סודן ומאוריטניה. את כל הדברים האלה כותב קריסטוף, שאם לשפוט על פי שמו, הוא לפחות אינו יהודי.

 

על הרקע הזה היה מעניין לקרוא היום את הטור של דויד גרוסמן ב'הארץ'. הרעיון המרכזי שלו 'לדבר עם חמאס', ליזום, להרחיב את ההסכם לשחרור גלעד שליט , נשמע משכנע. האבחון הדק שלו, לפיו מי שנמצאת במצור היא ישראל, נשמע נכון מתמיד. הטור הזה הוא בלי ספק חומר למחשבה. צודק גרוסמן כשהוא מתאר את הקיפאון שבו שרויה ישראל, חוסר המעוף שלה ונקיטת מדיניות התגובה, במקום מדיניות יוזמה.

גרוסמן רואה גם את הדברים המטרידים ביותר בתמונה: "שלום מלא ואמיתי לא תוכל ישראל להשיג עם החמאס בעתיד הנראה לעין, ואולי גם לא בעתיד הרחוק. החמאס איננו מכיר בישראל והוא מתנה הסכם שלום איתה בקבלת עקרון "זכות השיבה" ובנסיגה מלאה לקווי 67', תנאים שאין סיכוי שישראל תסכים להם. אבל מדוע שישראל לא תנסה להשיג, לפחות, את מה שניתן להשיג בשלב הזה, במצב העניינים הקשה שבינה לבין החמאס? אולי בתוך כדי כך יסתבר שגם החמאס בשל כבר – ואפילו מייחל – לתזוזה כלשהי בתוך כתונת הכפייה שעטה על עצמו בסרבנות הנוקשה שלו?"

הצרה העיקרית היא שחמאס הפך לבובה על חוט שמקבלת הנחיות מדמשק. חאלד משעל הוא שמחליט שתושבי עזה , זקנים וטף, צריכים להקריב את חייהם (ומוטב בייסורים) על מזבח המטרה הקדושה של חיסול ישראל. הוא לא מקריב את עצמו או את ילדיו. בשלט רחוק קל מאוד להקריב ילדים של אחרים. ולמרות זאת, הייתי אומרת, צריך לשים לב לדברים של גרוסמן ולהתייחס אליהם ברצינות.

'הארץ' גם הדגיש היום בכותרת נאה (לפחות באתר שלו)  את דו"ח 'בצלם', לפיו המתיישבים הישראלים חולשים על 42% משטחי הגדה. בולשיט. אבל ב'הארץ' ימשיכו לקדש את "ד"וחות" בצלם השקריים, המעוותים. אפילו הבלוגרית האמריקאית אריאנה הפינגטון ציטטה את הדו"ח, שבו התברר, בהערת שוליים בלתי חשובה שלמעשה, רק 2% מהגדה מיושבים ביישובי קבע יהודיים. אבל, ישראל זכתה, כמובן, לקללות נמרצות של הטוקבקיסטים. יופי נחמה.

מאת: ora21

אורה עריף כץ. עתונאית, כותבת, ספרנית. חוקרת תרבות (תואר שני)

5 תגובות על ״דויד גרוסמן, עזה, 'הארץ' ו'בצלם'״

  1. אני חושב שאם יש לך השגות על אמינות נתוני דו"ח בצלם המוצגים בהארץ את צריכה לספק מידע שסותר את הנתונים. הביטול הטוקבקיסטי "בולשיט" אינו מספיק, קל וחומר כשמדובר בדו"ח שהוכן ע"י צוות תחקירנים שהסתמך, כך נטען, דווקא על מסמכים רשמיים של המדינה, מפות צבאיות וכדומה.
    אגב, הטענה של אריאנה הפינגטון אינה סותרת את דו"ח בצלם, להיפך. שניהם טוענים כי גודל השטח היהודי המיושב ביו"ש עומד על אחוז אחד (בצלם) או שני אחוזים (הפינגטון). מה שדו"ח בצלם מוסיף הוא שיש פער בין גודל השטח המיושב לגודל שטח השיפוט.

  2. הויכוח על מה צריך להיעשות כדי לעקור את חמאס מהרצועה, ל"אלפו" או להחלישו הוא לגיטימי. בדעה שמביע גרוסמן אין חידוש גדול, וניתן לשער שהצעות דומות עלו בדיונים מקצועיים בישראל "הרשמית".
    השאלה מדוע "הארץ" בוחר להקדיש לכך את פסגת עמודו הראשון. לטעמי, זה שיקול דעת עיתונאי מוטעה.בעידן של היום אפילו אישים בסדר גודל של גרוסמן (שהוא איש חושב, וראוי להאזין לו גם כקול מוסרי)אינם ראויים ל"פולחן אישיות" שכזה. כמו כל אדם הוא גם מועד לטעויות.עניינית, הדווח של קריסטוף מצביע על כיוון פעולה אחר: בידוד חמאס, חיזוק הרשטת הפלסטינית, עד שהציבור העזתי עצמו יביא לקץ שלטונו. ודאי שניתן לבקר גם תסריט כזה, אך דומני שזו המדיניות הישראלית-פלסטינית-אמריקנית-ערבית, נכון לעכשיו. כדאי לתת לכך סיכוי.

  3. יונתן, נכון. הכותרת של 42% היא השקרית: רק מי שקורא את האותיות הקטנות מגלה שלא כצעקתה. 'הארץ' היה יכול באותה מידה לכתוב בכותרת: השטח היהודי המיושב ביו"ש הוא 1% או 2%.
    ישראל, אותי, כמו שאתה רואה, יותר קוממה ההדגשה של דו"ח בצלם. מותר, לדעתי, לתת לפעמים במה מכובדת מאוד לדעה – כמו במקרה הזה. אני לא משוכנעת שיש מדיניות כזו שניתן לכנותה 'ישראלית-אמריקנית-פלסטינית'.

  4. איך את יודעת שהכותרת שקרית? הלא כתוב במפורש שדו"ח בצלם כן טוען שהישובים היהודיים שולטים למעשה ב-42 אחוז מהשטח, גם אם הבנייה נעשתה רק על חלק קטן ממנו (כל זאת בלי להיכנס לדיון בשאלות כמו מה לעזאזל ישראל עושה גם באחוז אחד מהשטח, ואם אכן מדובר בישוב יהודי קטן כל-כך, מה הבעיה לפנותו).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s