אן-דן-דינו נובל ו..אוף, ירון לונדון. די כבר.

יום לפני ההכרזה על הזוכה בפרס נובל בפיסיקה, ריחמתי ממש על פרופ' יקיר אהרונוב.
בניגוד לכמה כותבים כאן שהתלהמו על היח"צנות כביכול שלו לעצמו, אני ראיתי למולי חוקר דגול שנפל למלכודת הדבש של התקשורת בגלל אי הבנה של המדיה. ריחמתי עליו על שהתראיין והצטערתי על שלא  היה מי שייעץ לו להמנע ממתן ראיונות. הוא היה צריך לאמר לכולם: ראיונות אחר כך. אם אזכה ואם לא אזכה, אשמח להתראיין. אבל הוא פתח את ביתו למצלמות הטלוויזיה, השיב בנימוס לעתונאים שפנו אליו וגולת הכותרת: התראיין אצל לונדון וקירשנבאום.

ירון לונדון, כדרכו בזמן האחרון, הסביר לפרופ' אהרונוב על מה המחקר שלו ומהם מימצאיו, ואהרונוב חייך בחדווה והנהן בראש- כי מי יכול לענות כשירון לונדון שואל? הוא תמיד מזכיר לי את המערכון של הגשש שבו בסוף השאלות הארכניות מודה השדרן למרואיין שהספיק להשמיע רק 'אהה.' ואז המראיין המלא מעצמו קוטע אותו: "זמננו תם. תודה רבה לך"..

התקשורת פספסה את פרופ' עדה יונת, למזלה הטוב. אחרת, היו כולם מתגוללים גם עליה. וכך, היא הצטרפה לרשימה הנפלאה של ארבע זוכות הנובל בכימיה, שבראשן מארי קירי שזכתה בפרס בשנת 1911.

אבל, פספוס אחד לא ישבור את התקשורת הנפלאה שלנו, שעטה כמוצאת שלל רב על עמוס עוז. "הוא מספר אחת" בישרו הכותרות הספקולטיביות, שאף אחד לא ייתן עליהן מחר דין וחשבון.
אז זהו, שהוא לא.

מאת: ora21

אורה עריף כץ. עתונאית, כותבת, ספרנית. חוקרת תרבות (תואר שני)

6 תגובות על ״אן-דן-דינו נובל ו..אוף, ירון לונדון. די כבר.״

  1. אבל יקיר אהרונוב מטפח פולחן אישיות לא מהיום. וגם עמוס עוז, ואולי בגלל זה הם נפלו למלכודת של התקשורת (שהיא באמת לא נחמדה, זה ידוע).

    לאהרונוב יש גרופיז.

  2. מורטוריום כתרופה.
    (ערוץ 10 לונדון את קירשנבאום, 06/10/09)

    היה נראה לי שירון לונדון שיפר לאחרונה את עמדותיו והתבטא לעיתים בצורה ימנית יותר מהרגלו. אבל דרשתו על ענין החפירות בהר הבית אותה השמיע בתוכניתו לונדון את קרשנבאום גרמה לי פריחה, כזו הנובעת מדברים תלושים, מסוכנים, ובלתי מציאותיים.
    לונדון המליץ בפאתוס, ומוטי החרה והחזיק אחריו, (כל שמוטי עושה בשנים האחרונות הוא להחרות ולהחזיק אחרי ירון), להכריז על מורטוריום של שנתיים בחפירות הר הבית ומובטח לו שהשקט ישתרר, וטיפוסים כשייך רע-איד סלאח יבואו על סיפוקם ושלום על ישראל. עובדה, כבר לפני שנה ומחצה הציע לונדון את ענין המורטוריום ונמוקיו עמו: וכי מה גילינו? לא ידענו שהכותל נמשך? לא ראינו אבנים בגודל כזה? ואם ימשיכו החפירות מה נגלה? והרי הצטבר די חומר להעסיק את המחלקה לארכיאולוגיה למשך שנתיים! אחזני הקבס. האופק של ירון והמחרה ומחזיק אחריו נמצא בקצה אפם, ומה בתום השנתיים? עוד שנתיים?
    וכי למה רק שנתיים? הלא טוב שבע שנים (שבע מספר קדוש!), ולמען הסר כל סיבה לטענה, אולי מוטב לוותר על כל העסק. איך אומרים הנאורים: סך הכל אבנים! סך הכל ירושלים! חבל על כל טיפה של דם.
    דרכם של שמאלנים לחשב את המספרים שלפני אפם. דוגמאות לא חסרות. כמו שאמר יוסי ביילין בענין הנסיגה מלבנון: אם הם יירו כדור אחד—אז נכנס בהם!!
    גשם הכדורים שירד על תושבי שלומי נותר בלי "כניסה" של ביילין.
    ירון לונדון והמחרה ומחזיק אחריו אכן סבורים שבשתי שנות המורטוריום יעלו השייך ומאמיניו להר הבית בשלווה ורוגע. ישאו תפילה זכה ולא, אין סכוי שה—ן יעלה להם לראש. ודאי, כך לונדון והמחרה ומחזיק אחריו, ודאי שעם תום השנתיים, לכשהארכאולוגים יקבלו רשות להמשיך ולחטט באבנים הלא חשובות שהרי רק אבנים הן, או אז תתקבל עבודתם ללא עוררין מוסלמיים. אחרי שנתיים יעמוד השייך הנאור וישקיף על העבודה ויצקצק בשפתיו ויאמר: מה האבנים האלה ליהודים?
    היותה של ההצעה למורטוריום חפירות כה חסרת שחר, גורמת לי להציע הצעה באותה רמה של הגיון. היה ובמשך המורטוריום או לאחר פקיעתו יהיו, למרבה ההפתעה, אירועים של אי-שלווה בהר הבית, כגון חפירות מוסלמיות, (כשרות תמיד), וכגון בנוי מוסלמי על ההר, או זריקות אבנים או כל כיוצא באלו, יוכתם מצחם של ירון לונדון והמחרה ומחזיק אחריו באות כאות קין.
    נטיית השמאל לראות בתהליכים בלתי הפיכים משחק תעלה לנו בדמים. לכולם זכורה הסיסמה השמאלנית: כבר ניסינו הכל, אז הבה ננסה גם את זה! ואז עולה רשימת ההצעות להניח את ראשינו על הגרדום, כי "את זה עוד לא ניסינו".
    אגב, לפני ראיון רעיון העוועים על המורטוריום ראיינו השניים את ד"ר נורהאד עלי והיה פאתטי לראות איך השניים משתדלים בכל אונם לשכנע את המדען שיש ערבים המבינים שישראל אינה רוצה להרוס את אל אקצה, וד"ר נורהאד, שזה מקצועו, אמר שין צדיקים בסדום, אך דיבר על אוזנים ערלות. לונדון וקרשנבאום לא מוכנים לקבל שהערבים מאוחדים בדעתם שישראל בדרך להרוס את אל אקצה. תמצית יפיפיות הנפש.
    גיל קולן רחובות

  3. איריס, אכן עמוס עוז מטפח פולחן אישיות, לגבי פרופ' אהרונוב- האיש נראה לי די צנוע ולמען האמת, מאוד קיוויתי שיזכה- אבל אני לא מכירה אותו אישית ואם את מכירה אותו, זה משהו אחר.
    לגיל, הסטת את הדיון לנוא אחר שהוא, אולי אותו נושא. הגישה של לונדון את קירשנבאום היא להציג את עמדותיהם תחת מסווה של בדיחות הדעת ו'נונסנס' כך שהם לא מותירים מקום לויכוח איתם, וכך היה בנושא הר הבית: הם אמרו את הדברים 'בצחוק' והם דיברו בכוונה בצורה אבסורדית, כדי שכך ישתמעו הדברים מפיהם, אבל, מתברר שיש אנשים שבכל זאת לוקחים את דבריהם ברצינות

  4. קראתי את מה שכתבת אורה ולא היה לי מה לכתוב אז לא כתבתי ואז קראתי את בני ציפר וחשבתי
    שאני חייבת לחזור אליך, להוסיף את הלינקhttp://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1120025.html
    ולכתוב שמצאתי את החיבור שהוא עשה מאוד מעניין ושבטח יעניין גם אותך כי גם את עסקת בפארוק חוסני

  5. אחד המראיינים היחידם בטלוויזיה שמסוגל לשאול שאלות ביקורתיות ואינטליגנטיות
    לכן אני בולעת על פי רוב את הנפיחות היחסית שלו, את ההתנשאות שבה הוא לא מצליח להתאפק מלתקן את הגיית העברית של בני שיחו ואת הזחיחות שבה נדמה לו שהוא באמת יודע הכול.
    הוא לפחות לא שואל את כלת פרס נובל בכימיה (כפי שעשה המראיין האוויל של ערוץ 10): אז מה עדה, מתרגשים?

  6. יולי- תודה על הקישור. קראתי ויש לי בעיה עם הלוגיקה של ציפר, לפחות במה שנוגע לעמוס עוז: לדעתי, פרס נובל לספרות צריך להינתן על היכולת היצירתית של סופר שהוכיח שיש לו את זה: שהוא מוציא מתחת לידיו מה שנקרא 'יצירות מופת'- ועל אף העובדה שאנו חיים בסביבה גרפומנית לעייפה, הרי מספרם של הסופרים הראויים לפרס נובל הוא מועט ביותר: מדובר בבודדים, יחידי סגולה, שאני לא בטוחה שעמוס עוז או סופר ישראלי חי אחר נמנה ביניהם. אני לא רואה באי בחירתו של עוז שום סממן אנטישמי אן משהו אחר, ואת הסופרת הגרמנייה=רומניה שזכתה אינני מכירה כך שלא אוכל לאמר, אבל בעיני, למשל, היו צריכים לתת פרס נובל לספרות לאלזה מורנטה, ולא נתנו.
    לכן, החיבור עם פרשת חוסני נראה לי מאולץ ולא ענייני. בכל מקרה, שוב תודה.
    דפנה, אני אמנם מסכימה איתך לגמרי שירון לונדון הוא מראיין ידען העולה עשרת מונים על המון מראיינים אחרים בטלוויזיה אם לא על כולם כמעט, אבל בזמן האחרון הוא לוקה במין רצון להפגין את ידיעותיו במידה כזו שהוא לא נותן למרואיינים לפתוח את הפה- וזה, איך לאמר, מתחיל לעלות על העצבים כשמראיין לוקח לעצמו את כל הבמה וכמעט לא נותן למרואיין להוציא הגה. יש לי תחושה שלפעמים גם מוטי קירשנבאום נבוך מהעניין ומנסה לקטוע את שטף הדיבור הלונדוני. מצד שני, באמת, הצמד נותן את אחת מתכניות האקטואליה הכי מעניינות בטלוויזיה ואני אמשיך לצפות בהם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s