עיתונאים כחיות מעבדה

פעם, צביקה רייך- ד"ר צבי רייך, אמר לי איך הוא זוכר אותי בתקופה שבה ליווה את עבודתי בעיתון. נמניתי אז בין שלושים העיתונאים שהשתתפו במחקר שלו שרואה עתה אור בספרו החדש
Sourcing the news.
צביקה אמר לי שהתמונה שנחרטה בזכרונו היא שלי- אוזן אחת בסלולר, אוזן שנייה בטלפון הקווי, יד אחת מפשפשת בביפר שצפצף הרגע והיד השנייה מקלידה על המחשב.
התיאור הזה יצר אצלי איזו מין התבהרות באיזה מין עולם חייתי במשך שנים די ארוכות, השעבוד הזה של חיבור בלתי פוסק ומטרטר לכל המקורות, שיכולים להיות יח"צניים, או מקורות פנים ארגוניים, דוברים ומנהלים של חברות שכל הזמן נדרשתי להתייחסותם, לתגובותיהם ול..הדלפותיהם.
העבודה העיתונאית מלאת המתח, לוותה בשנים האחרונות שלי בעיתון במשימות הבלתי אפשריות של זוועות האינתיפאדה בירושלים.
יולי, חברתי כאן ברשימות תיארה  בפוסט שלה 'חזרה לניו יורק' את ההתעמרות של במאי בתקופה שעבדה איתו. פתאום, המחקר של ד"ר צבי רייך הציף אצלי זכרונות דומים.
הנה דוגמית: במוסף היומי שעמד לפני סגירה חיכו לראיון שהייתי צריכה לערוך עם אנשים מארגנטינה אפרופו המשבר הכלכלי שם. הלחץ היה נוראי. ובעודי יושבת ומחייגת, אני שומעת את ה'בום' המוכר. רצים לחלונות לראות מה קרה למטה. פיגוע. רואים מהחלון את גופת המחבל שנורה רגע אחר כך וההיסטריה בעיצומה. רוצי לבית חולים, מורים לי מהמערכת- ובמוסף מחכים לראיון. הטלפון והביפר לא מפסיקים לרגע. מצד אחד אני שומעת צרחות. מהביפר- 'נו, מה עם החומר'. כך חייתי כמה שנים. רוצי, תראייני אנשים שהרגע קרה להם אסון, תהיי לא אנושית. תביאי כותרת. תביאי טרגדיה מדממת. כמה שיותר, יותר טוב. העיקר, אל תשכחי לבקש תמונה.
חנוך מרמרי, במאמר ב'עין השביעית' גזר כמה מסקנות על עבודת העיתונאי: איך היא נראית היום ואיך תיראה בעתיד. אני מסכימה עם רוב מסקנותיו של צביקה רייך שכבש זירה סטרילית יחסית, שבה אין אינתיפאדה ומלחמות ומוראות, ואני מסכימה עם רוב תובנותיו של מרמרי, בעיקר אלו המצביעות על הגברת החובבנות, אי בדיקת מקורות מידע, הסתמכות על מקורות לא אמינים. מסקנות שמכרסמות ברלוונטיות המחקר של ד"ר רייך כבר היום: כשהדיו עוד לא יבשה על ספרו החדש

מאת: ora21

אורה עריף כץ. עתונאית, כותבת, ספרנית. חוקרת תרבות (תואר שני)

7 תגובות על ״עיתונאים כחיות מעבדה״

  1. עמליה ארגמן ברנע, ציידת שכול ותיקה, כתבה על כך בספרה "עם סגירת הגיליון". אני מנחש שזה בעיקר נשים עיתונאיות במשימה.
    אבל מי צריך עיתונאים. הערב בחדשות 10, הבן של נתניהו מתגייס, ועל האוטובוס מציקים לו כנראה מגויסים כמוהו. פלישה מבישה, הטרדה. סגרתי. אם יש סלולארי, אפשר לדווח באמצעותו על המחאה העממית באיראן, או לצלול במעמקי החבית האנושית. תמיד יהיה ערוץ במצוקה שיקנה.

  2. באתי לקרוא כי עניין אותי ופתאום ראיתי את שמי.
    אז ראשית תודה על הפרומו ושנית, כמה אני מסכימה כמה אני מבינה וכמה אני לא רוצה להית שם יותר
    מאחלת גם לך אורה.
    שלשום לעומת זאת קיבלתי אינפורמציה מזעזעת מעדות של קולנוענית איראנית שנמצאת בארה"ב על עינויים, חקירות והוצאות להורג של אמנים שם ותהיתי מה זה עיתון היום ומי הוא העיתונאי היום
    ועוד לא קראתי את מרמרי

  3. אגב, נושא שאני מתלבטת בו רבות בעיקר בעקבות הלחץ המטורף של היחצנים שרק הולך ומתעצם מיום ליום ומרגע לרגע.
    לחץ שמשפיע על העורכים ועל המערכת, ולחץ שגורם לי אישית לפקפק לא פעם ולא פעמיים בביטחון שלי שאני עובדת מתוך שליחות עיתונאית ושלא מתחלק לי תוכן שיווקי.

    אגב, מרמרי הוא אולי אחד האחרונים שיכולים לחצוץ בינינו לבין הטמטום הצהוב הסופי שמשתלט על מה שהיה פעם עיתונות והיום היא שופרם של האדונים (הפוליטיקאים, בעלי ההון ובעלי השליטה – ודובריהם ויחצניהם)

  4. כל כך מעודד לקבל תגובות מאנשים שיודעים על מה אני מדברת.
    דוד- המשימות הללו נחלקו בין נשים וגברים כאחד- אי אפשר היה להיות בררנים באותה תקופה, חוץ מכמה 'מיוחסים' שהצליחו תמיד להתחמק מהמשימות ששנאתי כל כך- ושהן אחת הסיבות העיקריות לשמחתי על שאינני שם
    ליולי- כן, היום אפילו הבלוגרים האירנים נכנסו לרשימה המסוכנת לאחר שנוקיה התקינה באירן מערכת ניטור שהביאה למעצם, כמו גם בלוגרים בסין שנעצרו בעוון בגידה כשכל חטאם היה שדיווחו על אונס קבוצתי להביא למותה של צעירה.
    לאסתי- את חיה את המציאות הזו ואני שמחה בשבילך שאת עוסקת במדיות כה נעימות כמו ספרות- אבל, כמו שאת אומרת, כל מי שנמצא בתוך מערכת יודע על מה מדובר

  5. הי אורה,

    עינת הפנתה אותי לפוסט שלך כי נזכרה באחת משיחות הספסל-בזמן-צפיה-בילדים שלנו, שבה הזכרתי משהו על השיעבוד שבמקצוע העיתונות.
    אני כמובן מסכימה מאוד, וזוכרת מאוד, על מה את מדברת. גם את מסעות העירפוד – זה השם המדויק שהמציאה חברתי נורית להליכות לבתי קרוביהם של מתים בחיפוש אחר רפרודוקציה בתיבול כמה מילים מרגשות.ואת הביפר שמצפצף ברגע הכי פחות מתאים, ואת הצורך המתמיד להיות זמין תמיד לעיתון, לעורך, למשכתב, למקור.
    ואת השיעבוד החד-משמעי של הזמן, שבו אין זמן פרטי, של העיתונאי כאדם. אין משפחה, אין פנאי, אין חיים שלא יכולים להיקטע באחת בצפצוף של הביפר. ובאותו רגע סדר העדיפויות כולו ישתנה, כי הדדליין הוא המולך, והוא רעב, תמיד רעב.
    ואני זוכרת גם את תחושת הדחיפות והחשיבות העצמית שבתוכה עיתונאים חיים – שאם לא תעשה את הדבר שאותו מחייבים אותו לעשות, העולם לא יהיה שלם, השמיים יפלו על ראשנו. תחושת אינטנסיביות ואדרנלין שמצליחה לפצות, לפחות לזמן מה, על השיעבוד של הזמן.
    אני שמחה שאני כבר לא שם. ואת?

  6. היי יולי- תודה על התגובה הכל כך מדויקת שלך. מה נראה לך? להיות 'שם' זה בדיוק מה שתיארת- ואת זה אני לא רוצה יותר

  7. על מנת להבהיר מיהו עיתונאי בימנו להלן סיפור
    אמיתי. לשכת העיתונות הממשלתית התלבטה בשאלה
    האם לתת לבלוגר רישיון של עיתונאי זר.
    הבלוגר לא כותב בשום עיתון, אבל יש לו מאות אלפים של כניסות המתענינים במעשיו.
    כל מה שהוא כותב זה בסגנון ,קמתי, הסתרקתי, צחצחתי שיניים,וכו
    הוא הגיע לבקר קרובים בישראל והמשיך את שגרת
    תאור מעשיו בארץ. אין ספק שהוא משפיע על דעת הקהל יותר מהרבה עיתנאים כבדים שיש להם קומץ קוראים. לאותו בלוגר אין עורך . אף אחד לא בודק אם הוא כותב דברי אמת ,או ממציא ממוחו הקודח.אכן דילמה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s